שלום רב קוראנו היקרים

 

שבוע סתוי עבר עלינו

מעט גשמים ומספר אירועים.

 

מעבר לשעון חורף

 

יום הזכרון ה- 22 להרצחו של יצחק רבין ז"ל

 

79 שנים לליל הבדולח.

 

 

ושוב הזמן מספק לנו אירועים ותובנות לחיינו.

"לא נשכח ולא נסלח"

הסתה מול הידברות

והתובנה- "בלי ניצוץ האהבה, שום דבר לא יתניע".

את מנוע הצמיחה יש לבנות - מ א ה ב ה.

 

 

י"א מרחשוון, שבעים וחמש שנים לרציחתו של סבא שלי - הרב משה חיים לאו - בטרבלינקה, עם בנו הילד שמואל ועם 22 אלף אנשי קהילת פיוטריקוב שבפולין. בארבעה רכבות נמחקה אחת מהקהילות הוותיקות של פולין מעל פני האדמה. 

שגורה על לשוננו אמירת "לא נשכח ולא נסלח". 
את חלקו הראשון אני מבקש להעצים ולגדל. אתגר גדול לשמר זכרון ולהנחיל לדור שלא ראה פנים של אלה ששרדו. זה חלק גדול ממשימת הדור שלי.
אבל החלק השני - "לא נסלח" הופך להיות לא רק חסר משמעות אלא בעיקר גורם מתסיס לרעה. למי לא נסלח? לבני בניהם של הרוצחים הנאצים ועוזריהם? למדינת גרמניה? לאנושות כולה? לעצמנו על אוזלת יד הישוב היהודי בארץ ובארה"ב?

במקום "לא נסלח" צריך לומר מה כן: "לא נשכח וכן נצמח". 
נצמח להיות מדינה חזקה שמקרינה בטחון לכל תושביה ולכל יהודי העולם.
נצמח להיות חברה יהודית ראויה שלא מאפשרת לשנאת אדם לנבוט ולגדול בסביבתה הקרובה או הרחוקה.

נצמח להיות אנשים שיודעים שהרע אינו נחלתו של אומה זו או אחרת אלא מצוי בתוך כל אחת ואחד ותפקידי להעצים את הטוב שיאיר את עולמנו. 
זו מורשת סבא שלי, הי"ד. 
יהי זכרו ברוך.

 

הרב בני לאו

 

 

בואו נגביר הידברות קרבה ואהבה

ביננו לבין עצמינו ואחר כך גם עם שכנינו.

 

 

שבת שלום

 

גדי ליאון

העורך

 

 

נש"ר זוכר את יצחק רבין ומחפש את "ניצוץ האהבה"

 

לרגל יום הזיכרון ליצחק רבין ז"ל שחל השבוע נערכו מפגשי נש"ר בבית גיל עוז ברוח היום.

המפגש החל בשירו של אביב גפן "לבכות לך" שהפך להיות אחד מהשירים המזוהים ביותר עם העצרת בכיכר מלכי ישראל באותה מוצאי השבת. השיר נכתב לזכרו של חברו של אביב שנהרג בתאונת דרכים באופן ספונטני אביב שר אותו באותה העצרת.

רבים מהילדים ומחברי הבית הכירו את השיר והצטרפו לשירה.

 

המשכנו בשירו של אהוד מנור "אין לי ארץ אחרת", בלחנה של קורין אלאל, שנכתב כשיר מחאה על מותו של אחיו יהודה במלחמת ההתשה. הילדים וכמו-כן חברי הבית בחרו שורה או משפט בשיר שהם מתחברים אליה ועלו רעיונות מגוונים כיצד השיר קשור גם לזכרו של רבין.

חידדנו את הנקודה שאכן זו ארצנו וזו מדינתנו ועלינו כולנו, מבוגרים וצעירים כאחד, למצוא את המשותף, את המקשר תוך כיבוד הדעות שאינן שלי דווקא.

 

חיזוק לכך בא בשירו של אהוד בנאי "ניצוץ האהבה" אותו הוא מבצע עם דקלון. בעת השמעת השיר וההאזנה אליו נוצרה תנועת ריקוד משותפת רב דורית מחממת את הלב כפי שתוכלו לראות בסרטון, לחצו כאן.

 

העמקנו את יכולות ההאזנה לשירה וזיהינו כלים המופיעים ברקע וכן את המבנה של השיר הבנוי כ"שירת מענה". שרנו כמענה- חגית שרה ולאחריה חזרנו על השורות כמענה לחגית והיתה שירה מיוחדת במינה.

 

לקינוח צפינו בסדנת אומן של חנוך פיבן העוסק בשיר ומנתחו בצורה ויזואלית ותכנית – מוזמנים לצפות - לחצו כאן.

הקשרים הרב דוריים מעמיקים ואנו מחכים להמשכם...

 

 

גדי ליאון

רכז מיזם נש"ר

בית גיל-עוז 

חבורת הפיוטים התכנסה שוב...

 

גם במפגש השבוע, כבמפגשים הקודמים עסקנו בשלושה פיוטים, פיוט כללי- "בר יוחאי", פיוט לשבת- "לכה דודי" ופיוט לאירועים- "שבחי ירושלים".

 

המחבר והמאחד בין הפיוטים השונים היה הקשר לירושלים ומסורת המוסיקלית של הקרוי ספרד-ירושלים.

 

הפיוט המוכר בפי כל- "שבחי ירושלים" הפך לנחלת כלל העדות ומושר בעיקר בחגיגות יום איחודה של ירושלים אך מושר בשמחות כמו חתונות, בר-מצוות ועוד.

לעיון במילות השיר לחצו כאן

לטעימה מביצועי החבורה לחצו כאן

 

הפיוט "לכה דודי" שחובר במאה ה- 16 על ידי רבי שלמה הלוי אלקבץ מצפת הפך גם הוא לנחלת כלל העדות ומושר במאות לחנים בכל ליל שבת במסגרת "קבלת שבת". בתי הפיוט מסודרים באקרוסטיכון אותיות שם המחבר "שלמה הלוי".

הפיוט כתוב ברבדים של סוד ושל פשט גם יחד, ומשום כך ניתן להבינו גם ללא הבנת כל הסמלים הקבליים הרמוזים בו. בלשון ציורית, עשירה בשיבוצים מקראיים, מצייר המשורר תמונה שבה הדוד – עם ישראל – יוצא לקראת הכלה – השבת- לקבל את פניה.

לעיון במילות הפיוט לחצו כאן

 

הפיוט האחרון שעסקנו בו במפגשנו השבוע היה "בר יוחאי" אשר נכתב בידי רבי שמעון לביא, אחד המקובלים בין המאה ה- 15-16 זכה לתפוצה עצומה בקרב כל קהילות ישראל וזכה ללחנים רבים.

עניינו של הפיוט הוא שבח לר' שמעון בר יוחאי והוא מתאר את עלייתו של רשב"י מספירה לספירה. אם בבית הראשון בר יוחאי הוא ככהן הנושא ציץ נזר הקודש, הרי בבית האחרון העם לומדי סודותיו הם כבר כהניו שלו, הנושאים חושן אורים ותומים ונעזרים בו בלימודם. 
הפיוט משופע בדימויים ובביטויים ציוריים יפהפיים שעל אף היותם מושגים קבליים הם ניתנים להבנה גם ברמת הפשט או הציור - קַו יָרוֹק מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים, עֲצֵי שִׁטִּים עוֹמְדִים, אוֹר מֻפְלֶא אוֹר הַיְקוֹד הֵם יוֹקְדִים, לִשְׂדֵה תַפּוּחִים עָלִיתָ לִלְקוֹט מֶרְקָחִים, כְּרוּב מִמְשַׁח זִיו אוֹרֶךָ - ואולי זהו סוד קסמו של הפיוט, שעל אף כתב הצופן הקבלי שבו, רזיותו הבלתי מובנת והיותו כולו סוד מושך אליו את לבות יודעי ח"ן ופשוטי העם כאחד ומעורר את הדמיון. הקורא את הפיוט והשר אותו כמו רואה מול עיניו את הציורים שמצייר המשורר במלותיו, את דמותו המסתורית של בר יוחאי. 
הפיוט זכה למעמד חשוב במיוחד והוא מושר בליל שבת, אם לפני קבלת שבת ואם לאחר תפילת ערבית או במהלך ליל השבת. בל"ג בעומר, יום ההילולה של ר' שמעון בר יוחאי, זהו הפיוט המרכזי. יש קהילות הנוהגות לשיר אותו גם במעמד ברית המילה.

לעיון במילות הפיוט לחצו כאן

 

מוזמנים כולכם לבוא ולהצטרף לחבורה, אין צורך בכישורים מוסיקליים אלא רק סקרנות ורצון להרחבת ידע והכרת קהילות שונות.

 

גדי ליאון

מומחה שיקומי

סבתא של חנה בננה בשלה דייסה - כתבה ואיירה אורה אייל

 

בסיפור זה אנו פוגשים את הילדה חנה-בננה מסיפור אחר של אותה מחברת -"לילה חשוך אחד".

אותה דמות חביבה המתמודדת עם פחדי לילה ומתגברת עליהם ברגע שהיא מבינה שהדמויות שהיא רואה בחושך, הם למעשה הבגדים שהיא זורקת בכל מיני צורות, אותם היא מגלה בבקר.

דמות החתול ודמותה של חברתה אותם היא פוגשת בדרכה אל ביתה של סבתה, מופיעים בספר נוסף של אורה איל הנקרא "בקר בהיר אחד", אלא ששם לא מופיעה חנה בננה אלא נכד של הסבתא, הפוסע לאט ופוגש בדרכו חברים רבים ולכן מתעכב בדרכו אל סבתו.

דמותה של הסבתא אליה מגיעה בסופו של דבר חנה בננה, שגם היא מתעכבת בדרך, היא אותה הסבתא. מאחר והכותבת היא גם המאיירת, הדבר יכול להתאפשר ללא בעיות. רבים נוטים לראות בשלושת ספרים אלה סידרה, אך הם יכוים גם לעמוד כל אחד בפני עצמו.

הספר שלפנינו הנו ספור בתוך סיפור. סיפור המסגרת הוא של הסבתא הרוצה להכין לנכדתה דייסת סולת, שהיא משוכנעת שהיא אוהבת. כאשר היא מסיימת להכין א הדייסה עם כל המצרכים, נכנס כל פעם שכן או אורח אחר המריח את הדייסה וסבתא מגישה לו צלוחית עם המאכל המהביל.

בינתיים מתרחש הסיפור השני בו זמנית, כאשר

"חנה-בננה מאד ממהרת

                                          לבית של סבתא בקצה הרחוב

                                          הולכת, הולכת, כמעט לא עוצרת

                                          עוד מעט היא תגיע, הרי זה קרוב".

הבית החוזר הזה הוא כמובן אירוני, מאחר וחנה-בננה בכלל לא ממהרת וכל פעם היא מתעכבת בגלל סיבה אחרת: היא פוגשת חתול על ערימת חול ומשחקת אתו, היא פוגשת את חברתה הטובה ומשוחחת איה ארוכות ולבסוף מגיעה אל סבתא וקופצת עליה בשמחה.

כאן מתאחדים שני הסיפורים. הסבתא מגלה שלא נשארה דייסה בסיר והיא אומללה כי "רק לחנה בננה נכדתי המתוקונת, לא נשארה אפילו טיפונת. מה עושים?"

ואז מסתבר שבעוד הסבתא בוכה, חנה- בננה צוחקת ומכריזה ש"אני כבר בכלל לא אוהבת דיסה".

"מה עשתה סבתא? היא רצה מהר והביאה לחנה משהו אחר".

ובדף האחרון רואים את חנה בננה, נהנית, איך לא, מבננה שסבתא נתנה לה.

סיפור חמוד שניתן לקרוא לנכדים ולקרוא ביחד איתם את השורות החוזרות.

בנוסף אפשר לשוחח עם הנכדים על אוכל שהם אוהבים שסבתא מבשלת להם

ואפשר גם להראות את שלושת הספרים המוזכרים כסדרה ולחפש את הדומה והשונה.

שמחה בחיים

 

פעם שאל ילד את אמא מה המטרה שלנו בחיים היא ענתה להיות שמחים .

כשהגיעה הילד לבית ספר נתנו לו שאלון מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול, הוא ענה – 

שמח!!

הם אמרו… לא הבנת את השאלון; הוא ענה – 

לא הבנתם את החיים.

 

שיהיה לכולם ימים מלאים בשמחה.

 

חבצלת שבתאי

סגירת מעגל מרגשת בברלין: קרלה גוטמן פוגשת את נאסר קוטבי. לפני 75 שנה הדוד שלו, מוחמד חלמי, הציל את אמא שלה, אנה גוטמן. הוא היה רופא ערבי מוסלמי ממצרים, שחי בברלין. היא: יהודיה רומניה, שהיגרה לברלין ונרדפה בידי הנאצים. בביתו מצאה מחסה בזהות בדויה של מוסלמית. השבוע יוענק אות חסיד אומות עולם מיד ושם לחילמי, שכבר אינו בחיים. הוא יהיה בכך הערבי הראשון שמקבל את ההוקרה הזו.

משפחתו של חסיד אומות העולם הערבי הראשון הסכימה לקבל תעודה מיד ושם.

 קרדיט: חן לאופולד / מתוך הסרט: "אנה והרופא המצרי", שמכינה טליה פינקל

משפחתו של חסיד אומות העולם הערבי הראשון הסכימה לקבל תעודה מיד ושם

מוחמד הלמי סייע להסתיר נערה יהודיה מפני הנאצים, על אף שנרדף בעצמו כי היה מצרי. הוא הוכר כחסיד אומות עולם ב-2013, אבל משפחתו סירבה לקבל את התעודה מהארגון הישראלי

22.10.2017    עופר אדרת  "הארץ"

 

חסיד אומות העולם מוחמד הלמי  צילום: Süddeutsche Zeitung

לראשונה בהיסטוריה, תוענק השבוע תעודת "חסיד אומות עולם" למשפחתו של ערבי שהציל יהודים בשואה. ארבע שנים לאחר שמוחמד הלמי ממצרים הוכר כחסיד אומות עולם הערבי הראשון, הסכים נציג ממשפחתו לקבל מיד ושם את התעודה המכירה בו כמי שסיכן את חייו והציל יהודים בשואה.

עד כה סירבה משפחתו של הלמי לקבל את האות. כעת, בעקבות מאמציה של הבמאית הישראלית טליה פינקל, השתכנע קרוב משפחתו לבוא מקהיר לברלין ולקבל את האות בשמו במסגרת צילום סרט העוסק בסיפורו לתאגיד השידור הציבורי, "אנה והרופא המצרי". ל"הארץ" נודע כי הטקס ייערך במבנה השייך למשרד החוץ הגרמני ולא בשגרירות ישראל בברלין, בין היתר, מכיוון שהמשפחה מתקשה לקבל את האות באופן ישיר ממוסד ישראלי.

יד ושם הכיר בתואר של הלמי כבר ב-2013, אך משפחתו במצרים סירבה לקבל את התעודה ממוסד ישראלי. ביד ושם מסרו לאחר סירוב המשפחה באותה עת: "אנו מצטערים על כך ומקווים שיבוא יום שהרגש האנושי יגבר על הפוליטי". כעת, בתום ארבע שנות חיפוש, נמצא קרוב משפחה של הלמי שהסכים לקבל את האות בשמו: 

בן-אחיינו, נאסר קוטבי, פרופ' לרפואה בן 81 אשר הכיר אותו באופן אישי. קוטבי יקבל את האות משגריר ישראל בגרמניה ג'רמי יששכרוף ביום חמישי הקרוב.

"הלמי הוכיח שלא רק שמוסלמים ויהודים יכולים להיות ערבים זה לזה, אלא אף סיכן עצמו בסיוע להצלת מכריו היהודים. בכך, התווה לנו דרך אחרת מזו שמתווים אלו המנסים להעמיק את הפער והאיבה בין יהודים למוסלמים, ומוסלמים ליהודים - דרך של חמלה ומחוייבות, בה האנושיות גוברת על הכל, ללא הבדלי דת, גזע או לאום", אמר יששכרוף.

ד"ר מוחמד הלמי נולד ב-1901 להורים מצרים בעיר חרטום - כיום בירת סודן. ב-1922 הלמי עבר לברלין כדי ללמוד רפואה באוניברסיטת פרידריך-וילהלם, כיום אוניברסיטת הומבולדט, וב-1933 הוכר כמומחה ברפואה פנימית.

 

קרלה, בתה של האשה שהציל הלמי, פוגשת את קרוב משפחתו, נאסר קוטבי.

היום ליד קברו של הלמי, ברלין קרדיט: חן לאופולד / מתוך הסרט: "אנה והרופא המצרי"

 

הלמי לא היה ארי וסווג כ"חמי", מצאצאי חם, בנו של נח, מונח שאומץ ממדע הגזע של המאה ה-19, וכלל את ילידי צפון אפריקה, קרן אפריקה, דרום חצי האי ערב וצאצאי המצרים הקדמונים. בשל כך הוא נרדף בידי הנאצים, נאסר עליו לעבוד במערכת הבריאות הציבורית והוא קיבל מטופלים בביתו הפרטי בלבד. הלמי גם לא היה יכול להתחתן עם ארוסתו הגרמניה, אמי לבית ארנסט. ב-1939 הוא נעצר עם אזרחים מצרים אחרים, אך שוחרר בהמשך.

 

על אף שהלמי היה נרדף בעצמו, ב-1942 הוא העניק מסתור לצעירה יהודיה בשם אנה בורוס. הצעירה נולדה ברומניה ועברה עם אמה לברלין כשהיתה בת שנתיים. תחת חסותו של הלמי, בורוס חיה כמוסלמית בשם הבדוי נדיה, עטתה חיג'אב ונישאה באופן פיקטיבי למוסלמי אחר.

לאחר המלחמה כתבה בורוס: "חבר טוב של משפחתנו, ד"ר הלמי... הסתיר אותי בבית שלו בברלין מ-10 במארס 1942 עד לסיום הקרבות... במקרים רבים כאלה הביא אותי ד"ר הלמי למכרים שלו למשך תקופות הסכנה, שם הייתי כמה ימים במסווה של קרובת משפחה מדרזדן... מה שד"ר הלמי עשה בשבילי היה מתוך נדיבות לבו ואהיה אסירת תודה לו לעולם".

הלמי סייע גם לאמה של בורוס ולאביה החורג, בני הזוג יוליה וגיאורג ור, ולסבתה ססיליה רודניק. הרופא המוסלמי מצא עבור רודניק מחבוא בביתה של אזרחית גרמניה פרידה שטורמן, בו הסתתרה במשך יותר משנה. שטורמן חלקה עמה את קצבת המזון שלה, ובני משפחתה קיבלו בשמה את אות חסידת אומות עולם ב-2013. "לאורך כל תקופת המלחמה סיפק להם הלמי את כל השירותים הרפואיים שנזדקקו להם וצייד אותם בתרופות", נכתב במידע שבידי יד ושם.

מימין: אשתו של מוחמד, הלמי, אנה גוטמן ובתה קרלה  צילום: אתר יד ושם

לאחר המלחמה נישא הלמי לבת זוגו מגרמניה, ועבד כרופא בברלין. קרובת משפחתו ממצרים סיפרה ב-2013 כי השניים לא הביאו ילדים לעולם. "הם לא רצו ילדים מחשש למלחמות. הם לא רצו שהם יראו את אימת המלחמה", סיפרה.

לאורך השנים ביקרו הלמי ואשתו את קרובי משפחתו בקהיר. הלמי שמר על קשר גם עם בורוס, והשניים נפגשו כמה פעמים בברלין. בורוס נישאה ליהודי ממוצא פולני והפכה לאנה גוטמן. השניים היגרו לארה"ב והקימו שם משפחה. היא מתה ב-1986.

יד ושם החליט להכיר בהלמי ובשטורמן כחסידי אומות עולם ב-2013. בניסיון למצוא את קרובי משפחתו של הלמי, פנו בארגון לתקשורת ולשגרירות מצרים בישראל. סוכנות הידיעות אי-פי איתרה קרובת משפחה של הלמי במצרים, אשר סירבה לקבל את התואר. "היינו שמחים לו היה מקבל את האות מכל מדינה אחרת", אמרה אז קרובת משפחתו, תושבת קהיר.

 

 

 

 

 

 

 

תעודת חסיד אומות העולם של ד"ר מוחמד הלמי

צילום: מוזיאון יד ושם

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

העיתונאי הגרמני רונן שטיינקה איתר בעצמו קרובי משפחה של הלמי במצרים. הקרובים הסבירו לשטיינקה שהם מסרבים לקבל את האות מכיוון שמבחינתם, יד ושם הוא "מוסד פוליטי, שמייצג את ישראל, ואין לו זכות לייצג את כל היהודים באשר הם". בנוסף, קרובי המשפחה אמרו כי "מדינת ישראל קמה רק ב-1948, ובזמן מעשה ההצלה של הלמי לא היתה קיימת, אז אין לה זכות היום לייצג את הקורבנות היהודים מתקופת השואה".

במשפחתו של הלמי גם מתחו ביקורת על מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים, ואמרו כי אחד מבני המשפחה נהרג באחת המלחמות בין מצרים לישראל. "מבחינתם, הלמי לא הציל את אנה בשל היותה יהודיה, אלא בשל היותה בן אדם, והניסיון להעניק לו אות על הצלת יהודים אינו ראוי, בראייתם", אמר שטיינקה ל"הארץ".

שטיינקה, שנפגש עם קוטבי בקהיר, סיפר: "קוטבי פעיל נגד האנטישמיות במצרים, וזוכר בערגה את היחסים הטובים בין יהודים, מוסלמים ונוצרים במצרים במאה שעברה. הוא דיבר בגעגוע על העבר המפואר של היהודים במצרים והזכיר כמה יהודים מפורסמים בפוליטיקה ובתרבות המצרית. הוא גם סיפר לי שאחד מבני דודיו היה נשוי ליהודיה, שהיתה בעלת חנות אופנה בקהיר".

השנה ראה אור ספרו של שטיינקה, "המוסלמי והיהודיה - סיפור של הצלה בברלין". בסוף הספר, שנכתב בגרמנית, מצטט הסופר מכתב שכתבה קרלה, בתה של אנה, תושבת ניו יורק, לקרובי משפחתו במצרים של הלמי שמת ב-1982. "אני רק רוצה שתדעו, שבחלק אחר של העולם, חיה משפחה שחשה הכרת תודה ואהבה כלפי ד"ר הלמי. אנחנו עדיין נדהמים מהמעשים שלו ומקווים שהגבורה שלו תשמש השראה גם לא חרים". שטיינקה העביר את המכתב לקרוביו במצרים, אך עד היום, יותר משנה לאחר שנשלח, הם לא השיבו.

עד היום הכיר יד ושם ב-26 אלף חסידי אומות עולם מ-44 מדינות ולאומים. כמה עשרות מהם מוסלמים, בהם תושבי אלבניה, הקווקז והבלקן.

 

 

הכוסברה הויאטנמית הגיעה לישראל

 

עלי הכוסברה הויאטנמית מכילים כמות גדולה של ברזל וכן חלבון והיא נחשבת ל"תרד של המזרח" – מומלצת במיוחד למי שנמנעים או הפחיתו את צריכת הבשר.

הכוסברה הויאטנמית, כוכבת המטבח במדינות דרום מזרח אסיה, הגיעה לישראל. טעמה חזק יותר מהכוסברה המוכרת בארץ. תושבי ויטאנם והמדינות הסמוכות נוהגים לאכול את עליה והגבעול כשהם טריים בסלטים, לשלב אותה קצוצה במרקים ולתבל בעזרתה תבשילים.

לכוסברה הויאטנמית תכולה גבוהה של רכיבים תזונתיים. היא מכילה כמות גבוהה של ברזל ונחשבת ל"תרד של המזרח". בנוסף היא מכילה שיעורים גבוהים של בטא קרוטן, ויטמין E, חומצה פולית, חומצה אסקורבית, סידן וחלבון. יש בה נוגדי חימצון והיא בעלת השפעה מיטיבה על מערכת העיכול. היא טובה כהשלמה תזונתית למי שאינם צורכים בשר.

הצמח גדל באופן טבעי בתנאים טרופיים, חמים ולחים ולכן לא גדל עד כה בארץ. במספר משתלות הצליחו להביא זן שמותאם גם לאקלים הישראלי, כך שניתן לגדל אותו לכל אורך השנה בעציצים, מיכלים, סלים תלויים ובגינה, כולל באדמות חול.

הכוסברה הויאטנמית אהובה על הנזירים בדרום מזרח אסיה כאמצעי להשגת רוגע, שלווה ואריכות ימים. כעת ניתן יהיה לבדוק אם היא תביא את הרוגע והשלווה גם לארץ.

לדברי נחמן מחפוד, העוסק בתחום, הכוסברה הויאטנמית מצטרפת לשורה של צמחי נוי שהובאו לארץ בשנים האחרונות שמעשירים את גינות הנוי והמטבח הישראלי בטעמים חדשים כולל טרגון ארבע העונות, לואיזה מתוקה, אורגנו הוט אנד ספייסי, מנטה שוויצרית, מנטה שוקולד, בזיל פסטו ובזיל מג'יק מאונטין.

 

היא אהובה על הנזירים בדרום מזרח אסיה כאמצעי להשגת רוגע, שלווה ואריכות ימים.

זמן

 

אותי זה מפליא. בין הקיץ לחורף ובין החורף לקיץ בבוקר אחד מיליוני אנשים על פי החלטה מראש משנים בצורה אחידה את סדר יומם. לכאורה, דבר לא השתנה קמים משנתם על פי צלצול השעון, הולכים לעבודת יומם, חוזרים לביתם וכשמורים המחוגים את השעה היעודה על פי הרגלם פורשים למיטתם, לאהבתם, חלומם ושנתם.

אך האמת היא שהכל שונה. אתמול היתה חשיכה גמורה כשקמתי בבוקר והנה היום עת צלצל השעון כבר האיר היום, היו אחר-הצהרים בדמדומים בשעה שחזרתי מהסיבוב היומי, והיום נאלצתי ללכת רגלי כי אינני רוכבת על אופני בחשיכה...

משחר ההיסטוריה מודע האדם לשליטת הזמן בו. מילדות, דרך צמיחה התבגרות ומסע החיים, הולך האדם ומשתנה עם הזמן עד דרכו האחרונה.

אין לנו שליטה עליו.

מיכאל אנג'לו קבע שני פסלים על קברו של לורנצו זה מול זה. ה"בוקר" איש צעיר במלוא כוחו ומולו ה"ערב" דמות אישה עיפה.

כאן מאחד הפסל האומן את מושג היממה עם ימי חיי אדם.

 

גם אנו אומרים "בוקר חייו" או ב"ערוב ימיו".

 

רבי יהודה הלוי כתב: " עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם –

עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי".

באמירה זו קובע המשורר כי המנוס משליטת הזמן היא היציאה מהמוחשי אל המופשט. ייתכן ,אך מעטים זוכים לכך. באמצעות אמונה עמוקה והכרה בצד הרוחני המוחלט הטבוע בנו תיתכן בריחה מפני שלטון הזמן.

ואף על פי כן ולמרות הכל ואולי, בהסתכלות של שוטים בלבד, נראה בעיני כי היכולת להפעיל חברה שלימה בשינוי מערכת הזמן תוך יממה בלבד יש בה קורטוב של ניצחון האדם על כוחו הבלתי מוגבל של הזמן.

 

אבישג

  

כולנו פה אחד!    עברית שפתינו!

לחן: עממי צרפתי

רוני תשיר לנו שיר, רוני תשיר לנו שיר, רוני תשיר לנו שיר, כולנו פה אחד!
שרה תרקוד פה ריקוד  X3     כולנו פה אחד!
חיים סיפור יספר        X3     כולנו פה אחד!
שולה תשיר לנו שיר   X3      כולנו פה אחד!
אורה תרקוד פה ריקוד  X3    כולנו פה אחד!
יוסי סיפור יספר        X3       כולנו פה אחד!
כולנו נרקוד ונשיר     X3         כולנו פה אחד!

גרסה נוספת

[שם ילד] ישיר לנו סולו    [שם ילד] ישיר לנו סולו   [שם ילד] ישיר לנו סולו    כולנו פה אחד: ש-קט!!!

להאזנה לביצועה של מרים אביגל לחצו כאן

                          

להאזנה לביצועה של אהובה צדוק לחצו כאן

    

מקור השיר:   בשיר For he's a Jolly Good Fellow (השורה השלישית "כולנו פה אחד" היא תרגום). מקור הלחן כנראה בשיר הצרפתי Marlbrough s'en va-t-en guerre (לפי הערך על השיר הצרפתי בויקיפדיה האנגלית אפשר שהלחן קדם אף לשיר זה). לפי האתר Liederarchiv בו מובאים תווים של השיר הצרפתי בתרגום גרמני, הלחן מתוארך לשנת 1709. בכל מקרה הלחן אינו מאוחר 

מהמאה ה- 18.

אנגלית: 

For he's a jolly good fellow, for he's a jolly good fellow
For he's a jolly good fellow (pause), and so say all of us
And so say all of us, and so say all of us
For he's a jolly good fellow, for he's a jolly good fellow
For he's a jolly good fellow (pause), and so say all of us!  

Video: Some Like It Hot (1959) - Marilyn Monroe, Tony Curtis, Jack Lemmon: 

 

Video:  for he's a jolly good fellow  - Beethoven from Battle Symphony :   

צרפתית:   

עברית שפתנו - אליהו הכהן

   
מאז ימי העלייה הראשונה, ליוו שירי זמר את מפעל השלטת הלשון העברית כשפת דיבור בארץ. בניגוד לדימוי המקובל, שירת העלייה הראשונה כללה לא רק שירי כיסופים לציון ושירי הלל לארץ הצבי, אלא גם שירי ילדים ושירי משחק, שירי חג ומועד, וכן שירים אחדים המתעדים את לבלובו של הדיבור העברי בארץ. באלה האחרונים תעסוק רשימה זו.

עם השירים הללו נמנה שירו של שנ"ה (שלמה נפתלי הרץ) יונאס, חותנו של אליעזר בן יהודה, 'עברית שפתנו'. שיר נשכח זה הוא ככל הנראה השיר הראשון שנכתב בארץ בימי העלייה הראשונה לעידוד הלשון העברית והזמרה בעברית.    מילות השיר פורסמו בשנת 1896 בלוח ארץ ישראל, שהוציא אברהם משה לונץ, (שנה ג') במסגרת יומן מסע של תלמידי בית ספר בירושלים המטיילים עם מוריהם ושרים את השיר: 

שנ"ה (שלמה נפתלי הרץ) יונאס

 

עִבְרִית שְׂפָתֵנוּ    המילים: שנ"ה יונאס    הלחן: שיר עם צרפתי

עִבְרִית, עִבְרִית שְׂפָתֵנוּ,

בְּצִּיוֹן, בְּצִּיוֹן הַמְּעֻטֶּרֶת.

שִׁירַת צִיּוֹן שִׁירָתֵנוּ

מָה הִיא נֶהֱדֶרֶת.

 

בַּגַּנִּים, בַּגַּנִּים נְטַיֵּלָה,

בְּצִּיוֹן, בְּצִּיוֹן הַמְּעֻטֶּרֶת.

יְגִיעַ כַּפֵּינוּ נֹאכֵלָה

מָה הִיא נֶהֱדֶרֶת.

 

יָשִׂישׂוּ יָגִילוּ הַבָּנִים

בְּצִּיוֹן, בְּצִּיוֹן הַמְּעֻטֶּרֶת.

בְּבֵית סֵפֶר יָפוֹ יְרוּשָׁלַיִם

לְהוֹד וּלְתִפְאֶרֶת.

 

לשיר הותאם לחן של שיר עם צרפתי מהמאה ה-18, שהיה אהוב על מרי אנטואנט: 
Marlbrough S'en vat'en Guerre.

לחן זה הועתק באמצע המאה ה-19 לשיר עם אנגלי, ומשם נדד לאמריקה. הוא התפרסם במילים:

For he's a jolly good fellow

– ונחשב לשיר השני הנפוץ ביותר בארצות האנגלו-סקסיות.

לגלגול שני זה הייתה בארץ גם גרסה עברית, שהושרה בפי ילדים ובני נוער בנוסחים אחדים: "יוסי בחור כארז (3 פעמים) – כולנו פה אחד," ובווריאציה: "יוסי ישיר לנו סולו..."

הלחן השתקע גם ביצירות קלאסיות. בטהובן שילב אותו ביצירתו "נצחונו של ולינגטון", והמלחין בן המאה ה-18 קרל שטאמיץ, הכליל אותו בסונטה שחיבר לשתי ויולות.

להבדיל ממרבית שירי העלייה הראשונה, שנכתבו בהגייה האשכנזית המלעילית, השיר 'עברית שפתנו' נכתב בהגייה הספרדית המלרעית. שינוי מבורך זה לא השתגר בנקל. במאמר 'שפתנו אתנו, מי אדון לנו?' ('המליץ', 1898, גיליון 207), התריס מי שחתם בשם 'מורה חדש מא"י': 'מדוע לנו לחקות כקופים את המבטא הספרדי? תשעים ותשעה חלקים מאחינו, כן ירבו, מדברים וכותבים במבטא האשכנזי.'

'עברית שפתנו' לא היה שירו הראשון של יונאס, שהיה ממייסדי אגודת 'בני ציון' במוסקבה. לפני כן פרסם שירים בכתב העת 'הבוקר אור' של גוטלובר, וכן בעיתוני 'הצבי' ו'האור' שהוציא חתנו בן יהודה בירושלים.

יונאס, מחבר השיר, עלה לארץ בשנת 1892 עם בתו חמדה (ביילה), שבאותה שנה נישאה לבן יהודה אחרי מות אחותה הבכירה דבורה, אשתו הראשונה. את השיר חיבר בראשית שהותו בארץ, והקדיש אותו לתלמידי בית הספר 'התורה והמלאכה' של חברת 'כל ישראל חברים' ברחוב יפו בירושלים. בבית ספר זה למד נכדו של יונאס – בן ציון (איתמר בן אב"י), ובו לימד בעבר חתנו בן יהודה.

בספרה 'בן יהודה, חייו ומפעלו' (ירושלים 1940), ציינה חמדה בן יהודה כי 'עברית שפתנו' היה שיר נפוץ בארץ. אמנם פופולריות זו לא הדביקה את בעלה, מי שכונה באותם ימים 'משוגע לשפה העברית'. איש לא שמע את אליעזר בן יהודה שר את השיר, כשם שלא שמעוהו שר שירים אחרים, גם אם נגעו לעניין הקרוב לו, תחיית השפה. צרידות קבע היתה בקולו, אולי בגלל מחלת השחפת. הוא גם לא אהב שאחרים נתנו קולם בשיר. 'כשמישהו שר לידו,' סיפר לי בנו אהוד, 'מיד היה מהסה אותו. זה הפריע לו.' כל זה לא מנע ממנו להתיידד עם חוקר המוסיקה והזמר אברהם צבי אידלסון שנמנה עם חבריו הקרובים.

לעומת זאת חותנו, שנ"ה יונאס, היה שוחר מוסיקה וזמר, ושמח על כך שהשורות המחורזות ששירבט ב'עברית שפתנו', היו לשיר זמר.

כמה מילים על שהותו הקצרה של יונאס בארץ באחרית ימיו: ארבע שנים ישב יונאס בארץ (1892-1896). תחילה התגורר בירושלים, שבה פתח חנות למכשירי כתיבה בשכונת 'אבן ישראל', והקים 'מלון אורחים' בשם 'הוטיל יונאס' בשכונת 'נחלת שבעה'. בשנת 1893 עמד במרכזה של פרשייה שהביאה למאסרו של חתנו אליעזר בן יהודה. במאמר שפרסם יונאס ב'הצבי', 'מצוות צריכות כוונה", על לקחי חג החנוכה, המעיט בחשיבותו של נס פך השמן והבליט את גבורתו של יהודה המכבי. המאמר קומם את רבני ירושלים וקנאיה, שמיהרו להודיע לרשויות העות'מאניות כי עיתונו של בן יהודה קורא למרד נגד השלטון. כעדות, הביאו משפט המופיע במאמר, הקורא 'לא להתייאש...לאסוף חיל וללכת קדימה,' וסילפו את משמעותו כשתירגמו אותו לטורקית בנוסח: 'נגייס כוחות ונלך על המזרח.'

בין ערביי ירושלים התפשטה שמועה כי מאחורי משפט זה מסתתרת כוונה לעלות על הר הבית ולבער ממנו את המסגדים. יונאס הובא לחקירה, אך כנתין זר שוחרר, ואילו עורך 'הצבי' בן יהודה, נעצר, הובא למשפט ונדון לשנת מאסר. כעבור ארבעה חודשים זוכו בן יהודה ויונאס מכל אשמה ע"י בית דין לערעורים בביירות. קנאי ירושלים לא סלחו ליונאס על שביקר בחריפות את נוהג החלוקה, והעלילו עליו שהוא מוכר טריפה במלונו. הוא נאלץ לסגור את המלון, ובשנת 1894 עבר לראשון לציון, שם עבד כפקיד ביקב. כעבור שנתיים נפטר בגיל 56.

שבועות אחדים לפני מותו, כתב יונאס בעיתון 'הצבי' ביקורת על קונצרט של ה'אורקסטרה' בראשל"צ: 'הלכתי לשמוע בהמושבה פה את התזמורת, ונִפְלֵאתי הפלא ופלא. מי שלא יודע מאומה מחוכמת השירה והזמרה בכלי שיר, לא יוכל להתפעל מזה... נפלא הדבר לראות את המראה הזה, כי קולוניסטים, כִּצעירים וּכְבָאים מעט בימים, הטרודים כל יום בעבודתם ולא ידעו מעולם מה זה כלי שיר, ילמדו בתקופת שלושה חודשים לנגן בָּם, ולשמור חוקי הזמרה והקומפונימה במקהלה 'אָרקֶסטר' בעלת 28 איש, בכנורות, בנבלים, בחצוצרות, בחלילים, בתופים ומצלתיים, ולהוציא זמרה בטַקטַה מסודרת לכל משפטיה וחוקותיה הנעימה לאוזן השומע...

יפה המראה מאד. יפה נחמד ונעים. כל מעשיכם אַחַי, כְּמִמְקור חיים יָקֵרו. עיבדו אדמתכם בשמחה, שירו זמֵרו'!

לקריאת המאמר במקור לחצו כאן

 

פרשת וירא

 

בעת היפרדותו של לוט מעל אברהם, בוחר הוא לגור בסדום. וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה... כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם. לוט מתפעל מאיכות הנדל"ן ופוטנציאל הצמיחה ומתעלם מהיותם של אַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד.

בפרשתנו, מתגלה לוט לעינינו בהתנהגות שאין לה אח ורע בתורה. בעת שאנשי עירו צובאים על פתח הבית במטרה לפגוע באורחיו, מציע לוט 'הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם'. אלו מילים שקריאתן מעוררת התנגדות והתקוממות גם כנגד תרבות החטאים של סדום, אבל הרבה מעבר לכך כנגד התנהגותו של לוט.

המדרש מחדד טיעון זה בדבריו:

בנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו ליהרג על בנותיו, ועל אשתו והורג או נהרג, וזה מוסר בנותיו להתעולל בהם.

 

לוט, במקום להגן על בנותיו, מוסר אותן להתעללות של המון משולח רסן. יש כאן היפוך מוחלט של הנחות המוצא של המבנה המשפחתי. הורה נורמלי מגן על ילדיו. הורה נורמלי מכונן בית שכל מהותו הוא יצירת המרחב הבריא והטבעי עבור הילד שלו להתפתח ולא לחשוש. הורה נורמלי חפץ בחייו של ילדו, ועושה כל שביכולתו כדי לצייד אותו בכלים המתאימים לצלוח את אתגרי העולם הזה. הורה נורמלי מציב את עצמו בדלת ומתאמץ להכיל את ילדיו בתוך הבית, ולא להיפך.

 

ברגע זה, רגע העיוורון המוסרי וההורי של לוט, המלאכים שבביתו מחליטים להתערב, ומכים בסנוורים את הצובאים על הבית. נראה כי רגע זה מחיש את הפיכת סדום ומזרז את חוסר היכולת של מקום שכזה להתקיים.

אך המלאכים כבר לא סומכים על לוט. הם מזכירים לו לדאוג לאנשי ביתו: עֹד מִי לְךָ פֹה חָתָן וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ בָּעִיר הוֹצֵא מִן הַמָּקוֹם.

 

ייתכן והחץ שמוביל מתאוות הממון של לוט, דרך בחירתו במגורים במקום מלא חטאים ורוע ועד לבלבול עמוק בנוגע לתפקידו ותפקודו ההורי יכול ללמדנו על מרכזיותה של ההורות בעולמו הפנימי של האדם, ועל הקשר שרואה התורה בין בית מגן ומחבק לבין עולם מוסרי וטוב.

 

שבת שלום, הרב אורי ליפשיץ, רב טירת-צבי