פסטיבל המעיינות

 

פסטיבל המעיינות השנה היה בסימן שנת 80 לעמק, שלל תכניות, מופעים, סיורים, והשיא היה באירוע בסחנה.

למרות הגשם, למרות החשש מבוץ ורטיבות, הגיעו אלפים מתושבי העמק לאירוע תוסס וצבעוני שתחילתו בילוי בין ביתנים המציגים את העשייה בעמק, בהפעלות ושעשועים לילדים וסופו במופע מרהיב, המשתף תושבים רבים.

 

משפחת נילי ודני שור מייצגים שלושה דורות בעמק - טירת צבי

 

גם גיל עוז היו בין המציגים, בביתן שלנו עשו מתנה לסבא וסבתא - סימניית פינה לספר. האווירה הפסטיבלית הביאה אנשים ליצור ולהשתתף בפעילות שהכנו .

 

 

 

 

היתה הרגשה טובה להיות בין המפעלים החינוכיים והתעשייתיים הנפלאים שיש בעמק ולהרגיש חלק.

 

ורד רוס 

קידום השירות וייזום פרויקטים

נייד: 050-8878881

"נשים עושות שלום" בבית גיל עוז

 

ביום שני, י"ט תשרי בחול המועד סוכות, 9 באוקטובר הגיעו לבית גיל עוז אילנה רינות יחד עם מריולן קראוזה, שתיהן מנווה-אור עם מיזם שהן קראו לו "פ(ר)יסות שלום". וכך כתבה אילנה בדף הפייסבוק שלה: מריולן ואנוכי (אילנה), שתינו חברות בתנועת "נשים עושות שלום", אחת מהפעילויות של התנועה היא הכנת "פ(ר)יסות שלום" על בדים, שמחברים אותם לשטיחים. המטרה: להגיע למיליון פ(ר)יסות שלום, יזמנו פעילות כזו ב"גיל עוז" . לפני תחילת הפעילות הסברנו לקשישים על התנועה ומטרותיה. זו תנועה א-פוליטית, חברות בה נשים דתיות וחילוניות, יהודיות, ערביות, צ'רקסיות ודרוזיות. מהמרכז, מהימין ומהשמאל, כולנו רוצות להעלות למודעות את הצורך בהסכם מדיני שיוביל לשלום. המשתתפים גילו עניין וצירו כל אחד על-פי יכולתו, השתתפו בעשייה גם המטפלות הזרות. שכבר מזמן לא זרות, ומשולבות היטב ב"גיל עוז".

 

זהו תיאור קצר ותמציתי של בוקר מיוחד במינו שעבר עלינו ואיתנו ביום היורה האפלולי, אך בביתנו היה אור גדול.

ההתגייסות של חברי הבית היתה מלאה ומרשימה, כל אחד ואחת מהחברים לא רק הסכים, אלא ביקש להצטרף לעשייה.

גם חברים אשר מעולם לא שלחו ידם ביצירה ובאומנות הצטרפו לנעשה ובלב רחב. האווירה היתה חמה ומזמינה ופיסות השלום החלו להתאסף.

הרעיון שאנחנו כאן חברי בית גיל עוז תורמים לעשייה הציבורית הזו ולמען ערך כה נעלה כמו השלום העצימה מאוד את החברים ודחפה אותם לעשייה.

 

וכפי שכתבה אילנה- אף העובדות הזרות הצטרפו גם הן ואף פיסת השלום שלהן הצטרפה לשטיח הגדול.

 

הלוואי ויבוא השלום....

 

גדי ליאון

מומחה שיקומי

 

 

"אחרי החגים יתחדש הכל..."

 

בהתרגשות רבה פתחנו את שנת פעילות תשע"ח ב"מעיינות הדעת" בבית גיל עוז.  ותיקי העמק הגיעו בהמוניהם, שמחו להיפגש ולחזור לשגרת הלימודים האהובה,

 

עם הפרישה מהעבודה והיציאה לגמלאות האדם מוצא עצמו בצומת חדשה,  נדרשים לו חודשים ולפעמים יותר לעכל ולחשב מסלול מחדש.

בצומת הזו צוות גיל עוז מציע הזדמנות לצמוח ולהתפתח בקתדרה עשירה המעניקה מכל טוב.

 

השנה ניכר גידול משמעותי במספר ההרשמות ומשתתפים חדשים מכל הישובים כולל העיר בית שאן, התקבלו במאור פנים ובברכה.

 

צוות הקתדרה עמל כבר חודשים מספר על גיבוש תכנית לימודים מגוונת שתשמר את הקיים והטוב אך תוסיף  חידושים ושינויים.

 

לוח הפעילות כולל את מיטב המרצים, כל אדם צמא דעת יוכל למצוא מענה לרצונו לרכוש ידע ולביטוי עצמי בתחומים שונים: תנ“ך, היסטוריה, ארכיאולוגיה, ארכיטקטורה, אמנות, צילום, קולנוע, חז"ל, מדרש, אקטואליה, שפות, שירה וספרות, רוח וחומר, ציור, ויטראז', קרמיקה וטיולים ברחבי הארץ.

כמו כן בתכנית מפגשים לבריאות הגוף והנפש כגון יוגה, ביודנסה, פילאטיס, צ'יקונג, מדיטציה , פלדנקרייז ועוד...

 

בית גיל עוז הוא כמראה לעמק המעיינות, הוא בית חם למפגש חברתי המקרב אוכלוסיות של חילונים ודתיים, קיבוצניקים עם מושבניקים ועם אנשי העיר בית שאן, המרקם החברתי חשוב לא פחות מתכנית הלימודים.

 

מאחלת לכולנו שנת פעילות מעשירה ומהנה

 

ורד רוס 

קידום השירות וייזום פרויקטים

נייד: 050-8878881

מעמיקים את ההכרות עם ילדי נש"ר

 

חזרנו מחג הסוכות ומפגשי נש"ר התחדשו במלוא עוזם.

ההתרגשות של ההכרות עדיין באוויר, אך מרגישים שמכירים כבר מעט מהפעם הראשונה שהיתה לפני שבועיים.

לחימום ולהעמקת הקשר שרנו בקנון את "הימים חולפים" ושילובי הקולות יצרו אווירת שיתוף. המשכנו לשירו של אהוד מנור "הלוואי" בביצועו של בועז שרעבי תוך כדי פעילות של העברת כדור מאחד לשני במילה הלוואי ומשם למעגלי הכרות קטנים בהם העמקנו את הקשר האישי, מהיכן כל חבר וילד, תחביבים ואיחולים שהחלו במילה "הלוואי ש...".

חזרנו לשבת בחצי גורן ושרנו את שירו של דודו ברק בלחנו של יוני רועה "חברים" שהיה סיכום שירתי למעגלי ההכרות והחברות אותם אנו בונים במפגשי הנש"ר.

לטעימה מהשירה היפה לחצו כאן הנאתכם מובטחת

 

שרנו שוב את שירה של נעמי שמר "שנים עשר חודשים" תוך חלוקה לשתי קבוצות, באחת הושרו רק שמות החודשים ובשניה ללא שמות החודשים ושוב נוצרה אווירה של שיתוף פעולה וחיבור.

באחד המפגשים פתאום קלטה עיני חיבוק מרגש והתמונה שראיתי אני - הרי היא לעינכם כעת:

 

מפגש בין דורי מחמם ומרגש.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ממתינים למפגשים הבאים שיבואו בהמשך...

 

גדי ליאון

רכז מיזם נש"ר

בית גיל עוז

 

קבוצת הפיוטים נפרדה מסוכות

 

קבוצת הפיוטים חזרה למפגשיה הקבועים והפעם עם ריחו המתרחק של חג האסיף, חג הסוכות משכה את ריח הסוכה והלולב עוד קצת  אלינו באמצעות פיוטו של רבי משה בן יעקב אדהאן "סוכה ולולב".

אחד הפיוטים המרכזיים לחג בקרב הקהילות הספרדיות, אשר חוברו לו מספר לחנים. על הפיוט במילותיו שורה רוח של שמחה וחדוות הגאולה תוך הכנסת סמלים קבליים עם סימני החג.

 

לעיון במילות הפיוט ועל מחברו לחצו כאן

 

המשכנו לפיוט הידוע של שלום עליכם המושר בכל ליל שבת טרם הקידוש אשר זכה ללחנים רבים גם הוא.

הפיוט מבוסס על אגדה ממסכת שבת (דף קי"ט עמוד ב'), המספרת שלאחר תפילת ערבית של שבת, שני מלאכי שרת מלווים את האדם בדרכו אל ביתו, וכאשר הם נוכחים לדעת שהכל בבית מוכן וערוך לשבת, הם מברכים את יושבי הבית. בני הבית משיבים להם בברכה ובהזמנתם אל הבית, ומבקשים את ברכתם. 

 

לעיון במילות הפיוט ותכניו לחצו כאן

קינחנו בפיוטו של רבי דוד בוזגלו חיש חיש אלופי המודה על חסדי האל ומצפה לגאולה שתבוא במהרה.

 

הקבוצה הולכת ומתגבשת וכל פעם מצטרפים חברים נוספים.

מוזמנים לבוא וליהנות משעת חסד נעימה.

 

לטעימה מהמתרחש לחצו כאן

 

ולעוד טעימה קלה לחצו אף כאן

גדי ליאון

מומחה שיקומי

 

 

קולנוע אקשן !

סודות מאחורי הסרטים

המונחית בידיו האמונות של עפר קדר  

 

הולכת רחוק  (ארה"ב 2014)

 שריל (ריס ווית'רספון) מחליטה לטייל לבדה יותר מאלף מיילים בשביל הרכס הפסיפי (PCT)  כדי לרפא את עצמה לאחר גירושיה, מותה של אמה, ושנים של התנהגות פזיזה והרסנית.

לאחר צפיה ב"וינסנט רוצה לים" נצפה בסרט נוסף מז'אנר סרטי המסע. סרט עדין, אינטיליגנטי ומרגש, אשר זיכה את השחקנית הראשית במועמדות לפרס האוסקר לשחקנית הראשית הטובה ביותר.

 

 

 

 

 

לצפייה בקדימון לסרט לחצו כאן

 

להתראות בקולנוע

 

 

 

הסרט יוקרן באולם בית הספר "גאון הירדן"

שבקיבוץ נווה-איתן

ביום רביעי ה' חשון  - 25 באוקטובר

תחילת ההקרנה בשעה 10:00

 

 

מוזמנים לצפייה בסרט

גם חברים שאינם חברי החוג    

בעלות של 25 ₪

 

 

 

 

לכל שאלה ופרטים נוספים ניתן לפנות לרויטל 

 050-5230198     04-6757402

revitalfuks@gmail.com

 

 

הזמנה

למפגש הכרות עם תכני הסדנה

המפגש יתקיים ביום שלישי 24/10/2017 בניר דוד, בשעה 19:00

לחיות בשמחה, לחייך כי יש לנו סיבה

אנחנו מזמינות אתכם להצטרף אלינו לקורס משנה חיים, מתנה אמיתית לעצמכם.

הקורס יזמן לכם יציאה למסע אישי ועבודה על חיזוק החוסן הפנימי שלכם, כדי שבעת הצורך, קטן כגדול, נוכל לעמוד באתגרים שהחיים מציבים בפנינו.

הקורס ישלב, הרצאות, יציאה לטבע, הליכה, כתיבה, צילום ועבודת גוף ונפש.

בתאריך 24/10/2017, בשעה 19:00, נקיים מפגש הכרות איתנו, חבצלת ואתי ועם תכניי הקורס, המפגש חופשי, ללא עלות ומותנה בהרשמה מראש, אנא פנו אלי, אתי, בטלפון או בשליחת הודעה 050-7576339

להתראות אתי וחבצלת

 

לישון אצל סבתא-נירה הראל, 

סבתוש מתי תבואי אלי- סמדר שיר

ומה עושים עם סבתא-עדנה מזי"א 

אנו פותחים שוב את המדור לאחר הפסקה ארוכה ומה מתאים יותר, מאשר להניח על השולחן שלושה ספרים העוסקים כולם בנושא ה סבתא. האסוציאציות שהמילה מעלה תלויה בגיל הנשאלים.

הסבתות שאני זוכרת היו סבתות קשישות, עם שער לבן, המגיעות לביקורים אלינו לעתים רחוקות ואנחנו היינו באים אליהן יותר, אך במקרה הטוב למספר שעות בלבד.

לעומת כמה מחברותי, שלא זכו להכיר את הסבתות שלהן, לי היו שתיים. סבתא אחת הגיעה לארץ מדרום אפריקה (אמא של אבא ז"ל) בשנותיה האחרונות. בדרום אפריקה הקימה את בית הספר היהודי הראשון הדתי ביוהנסבורג ויחד עם בעלה, ניהלו אותו ביד רמה. אריסטוקרטית משהו, דוברת אנגלית בלבד, שמרנית, קשוחה ומחלקת עצות לבניה ובנותיה אשר חיו בארץ, עד יומה האחרון.

סבתא שניה (אמא של אמא) חייתה על הכרמל באחד הבתים הראשונים שנבנו בשנות ה- 30. ציונית נלהבת, שותפה ביחד עם בעלה  להרבה פרויקטים ופעילויות של המדינה בדרך , בעיקר בחיפה. ביתה היה בית פתוח לכל העולים החדשים שעלו מדרום אפריקה (גם היא באה משם) ומארצות אחרות ואני זוכרת אותה, עומדת במטבח ואופה עוגיות לכל אורחיה. לנו, הנכדים הייתה מחלקת חפיסות שוקולד פרה כאשר היינו באים לבקרה. היא ספרה בדיחות, היו לה אין ספור סיפורים ויחד עם זאת היתה מעט נוקשה והיתה לה דעה על כל דבר, שאותה היתה משמיעה בהחלטיות. הקשר העמוק שלה היה יותר עם בנותיה ואותנו אהבה בדרכה שלה, אך בריחוק מה.

הסבתות של  עמק המעיינות, זכו  גם להכיר את הנינים שלהן ורבות מהן הן גם "סבתא רבא".

הסבתות בשלושת הספרים לפנינו, מייצגות סבתות מסוג אחר. סבתות שהפכו לכאלה בעודן צעירות, הן פעלתניות מאד, עוזרות המון לילדים, קשורות מאד לנכדים, מביאות תמיד שפע של מתנות ומוצאות שפה משותפת וקרובה עם הנכדים.

שלושת הספרים שונים הן מבחינה ספרותית והן מבחינת האיורים, אך שלושתם דומים בהביאם סיטואציות יום יומיות ואנושיות מחיי נכדינו ומביעים קשר עמוק בין הסבתא לנכדים.

לישון אצל סבתא  של נירה הראל הוא סיפור על שלושה נכדים שרוצים כל אחד בנפרד לישון אצל סבתא חמה ונמרצת השמחה לארח את הנכדים, כל אחד לפי הרגליו ורצונותיו. הספר שאיירה הדר גבע, מייצג את הסבתא בהומור ובקלילות ואת המצבים כקומיים. בספר מוצגת הסיטואציה הידועה שבה הנכד מאד רוצה לבוא לישון אצל סבתא, עושה הכנות רבות לשם כך ובאמצע הלילה מוצא סיבה לחזור הביתה.

 

סבתוש מתי תבואי אלי של סמדר שיר הוא סיפור ברוח הזמן, שרובו מתקיים בפלאפון הנייד, בשיחה ערנית ותוססת בין הסבתא העסוקה לנכדתה שמתעקשת לדעת מתי היא תבוא לבקר אותה ויש גם סוף מפתיע. האיורים של רות צרפתי מלאי שמחה וקלילות ברוח שיחת הפלאפון.

 

 

 

 

 

 מה עושים עם סבתא של עדנה מזי"א והמאיירת (שהיא גם מעצבת תפאורות ותלבושות) אורנה סמורגונסקי הוא סיפור על שירה, המבלה את היום אצל סבתה ומגלה שסבתא יכולה להיות כל מיני דברים.  זהו סיפור מהחיים שנכתב עבור דור סבתות הפילטיס הנמרצות של ימינו. הספר מתאר בחיוך רחב וחם את האהבה הגדולה, החפה ממגבלות ומגינונים חינוכיים, שבין סבתא לנכדתה האהובה (מתוך הכריכה האחורית).

ספרן הראשון של שתי היוצרות שיצרו ספר זה אף הוא עסק בנושא ונקרא "סבתא עוד פעם" והוא מומלץ בחום.

גימלאים וגימלאיות בעמק המעיינות

 

שנת לימודים חדשה החלה 

 המועצה שלנו ו"ידיד לחינוך" מזמינים אתכם להצטרף 

למעגל המתנדבים בבתי הספר היסודיים.

הפעילות היא בשיתוף משרד החינוך ואנו זקוקים לכם:

 

* בכל המקצועות הנלמדים

 

* זקוקים לכישוריכם האישיים והיצירתיים 

ללימוד אמנות, דרמה, מלאכת-יד, מדע, מוסיקה, שירה, נגינה

שחמט, נגרות, צילום, ועוד כישורים הקיימים בכם.

 

* זקוקים לכם כתומכים ומעצימים באופן אישי  תלמידים.

 

*  זקוקים לכם לסיוע בהחלפת ספרים, והפעלת ספריות

 

אין צורך בניסיון קודם בהוראה.

 

נדרשים:

אהבה, אוזן קשבת, לב חם ואוהב,

ויחד עם נסיון חייכם וכישוריכם-

תוכלו לתרום לילדי העמק שלנו.

 

 

ליצירת קשר נא לפנות לזהבה שגב

 מרכזת מתנדבי החינוך בעמק

052-3795984

 

היורה, שלומית שניר, 15.10.2017

1. גיל ציפתה ליורה,

בלא שידעה על כך,

והוא, הקדים להגיע:

נקש בחלונותיה

תופף על גגה

שטף במרזביה

ניקה.

 

2. לפני ראש השנה

השליכה "מיותר" מן המדף

ניסתה להיטהר,

להתחבר אל מהותה.

 

3. היה זה בסוכות,

בצהריים, בנה יגיע,

יצאה עם בוקר לשדות

"צפויים גשמים", החזאית הודיעה.

 

4. ממטרות השקו חלקה חומה

קוצים יבשים ניקרו בדרכה

מחשבה מעיקה העכירה

רוחה, כצל.

 

5. הכול ייחלו לשנה גשומה

אחרי שנות בצורת ושנה שחונה

חקלאים שוב נשאו תפילה עתיקה

גיל הרחיבה פסיעות, נעשה מעונן.

 

6. דשאים בקיבוץ, הושקו במשורה

מפלס המים ירד, ועלה מחירם,

הגיעה הביתה, נשמע קול איושה

וריח ניחוח, עלה באפה.

 

7. מיהרה למרפסת

שמחה כילדה,

וילון רטוב, מזמרר

צהל לקראתה.

 

8. מי-גשם הרוו

כל פינה, כל גינה

ממיסים חששות

מנביטים אמונה.

 

מוזמנים לצפות ביורה כפי שצילמתי אני בו ביום

שלומית

צולם בעת רדת היורה באותו היום בחזית בית גיל עוז - גדי ליאון

מה המשותף לתינוק, רב, נגר, סופר סת"ם, שני ניצולי שואה וספר תורה קטן?

מעגל אחד, עשרות זוגות ידיים וסיפור שמקפל בתוכו את ההיסטוריה של עם ישראל

 

שמחת-תורה בבית-כנסת חסידי קטן, אי-שם בארץ. הגבאי דופק על הבימה, ספרי התורה מוצאים מארון הקודש וחלוקתם לקהל המתפללים מתחילה.

ראשון, מזמינים את רב בית הכנסת לבוא ולקבל ספר-תורה להקפה ראשונה. הרב מניע בראשו, ואומר לגבאי: " לא הפעם".

הגבאי מתפלא, אך ממשיך הלאה בחלוקה.

הקפה ראשונה.

ציבור המתפללים מזמר ושר, והרב, קם ממקומו, בידיו הוא מחבק ספר-תורה שגודלו כגודל כף היד. ספר-תורה קטנטן. הוא מאמץ אותו אל ליבו בחום - ורוקד. רוקד ושר. מקיף עם הקהל את הבימה שוב ושוב. עיניו מאירות וידיו מחבקות ומלטפות את ספר התורה.

ילדים נגשים ומנשקים את ספרי התורה בזה אחר זה. הרב מנמיך את ספר התורה הקטן שלו, והם משתאים. נותנים נשיקה וממשיכים לספר התורה הבא.

מבטים מוחלפים, אף אחד מן המתפללים אינו יודע מניין צץ ספר התורה הקטן. בין הקפה שנייה לשלישית, מעיז אחד הצעירים ושואל: "הרב, מהיכן הספר?"

הרב מחייך, נושק לספר התורה ואומר: "לפני ההקפה האחרונה, אספר לכם את סיפורו של ספר התורה המיוחד הזה".

ההקפות נמשכות, הרגליים נישאות ומרקדות, הפיות מזמרים וספרי התורה עוברים מיד ליד. הילדים, מקבלים 'עליה', ממתקים וסוכריות נושרים, ריקודים נלהבים, זמירות וניגונים.

שמחה של תורה, בבית-כנסת.

***

לפני הקפה אחרונה, הקיפו המתפללים את הרב והמתינו לסיפור. הרב, הביט בספר ובקהל בחיבה וסיפר:

אבי, זכרונו לברכה, עבר תלאות רבות וייסורים קשים ומרים במהלך מלחמת-העולם השנייה. באחד הימים, בעודו שוהה במחנה עבודה, חלפה על פניו קבוצת יהודים, מלווה בחיילי אס. אס. חמושים. אחד מהיהודים הצליח לחמוק מן השורה, פנה אל אבי ותחב לידיו חבילה עטופה בבד גס:

"קח! קח מהר!!! הם לוקחים אותנו ולא נחזור. זוהי דרכנו האחרונה. קח ושמור על זה! אני מצווה עליך! הם בני למעלה ממאה שנה. זוהי צוואתי לפני מותי. ר' ייד, שמור עליהם מכל משמר!"

כל האירוע הזה ארך שניות מועטות בלבד. אחד החיילים שהשגיח על הקבוצה, הבחין ביהודי שהתחמק והחזיר אותו במכת רובה אל השורה: "שנעל! יודע! שנעל!" [מהר, יהודי. מהר].

אבי נסוג, כשהוא אוחז בידו חבילה לא מזוהה. בפינה כלשהי, הוא פתח את קישורי הבד, ולתדהמתו הרבה גילה שני ספרי-תורה זהים ויפהפיים. קטנטנים. גודלם, כגודל כף יד.

אבי שיתף חבר קרוב במעשה, ושניהם החלו לתור ולחפש אחר הדרך הטובה ביותר לשמור על ספרי התורה, לבל יגיעו לידיהם המרצחות של הגרמנים. הפתרון שנמצא היה יצירתי במיוחד: הם שברו את עצי החיים של ספרי התורה [מוטות האחיזה מעץ, עליהם מגולגל ספר התורה], וגללו את הספרים באותה צורה שגוללים מגילה. בגליל אחד, במקום בשניים המקובלים.

את שולי המכנסיים הם תחבו בגרביים, כדי להגן על עצמם מהקור העז, ואת ספרי התורה, הם שלשלו לרווח בין הברכיים למכנס. כך היו ספרי התורה צמודים לרגליים והגרביים הגנו עליהם, לבל יצנחו ויפלו מטה.

בצורה זו, כשספר תורה צמוד לכל ברך, הסתובב אבי ימים רבים במחנה, כשרק חברו יודע על קיומם של ספרי התורה.

***

בוקר אחד, הבחינו השניים כי הגרמנים עורכים חיפוש על כל אסיר ואסיר, על מנת לגלות אוכל וחפצים מוברחים. בלית ברירה, הם חילצו את ספרי התורה מן המכנסיים, ומיהרו לקבור אותם באדמה, כשהם מסמנים לעצמם סימנים רבים ככל האפשר, על מנת שיוכלו לאתר לאחר החיפוש הדקדקני של הגרמנים ויום העבודה הארוך, את מקום הטמנת הספרים.

היום חלף לאיטו. הלילה גם הוא עבר. רק למחרת הם הצליחו להגיע למקום בו טמנו את ספרי התורה.

במהירות חפרו באדמה, וגילו ספר תורה אחד בלבד. הספר השני – נעלם.

עיון מדוקדק בספר שנמצא הראה, שהספר מונח באותה הצורה בה טמנו אותו השניים, אך היריעה האחרונה – חסרה.

בדמעות, הם נשקו לספר, גלגלו אותו ושבו להסתיר במכנס. צמוד לברך ומעל לשולי הגרב.

כך, שרדו אבי וחברו הטוב את המלחמה. הם וספר התורה הקטנטן.

***

בתום המלחמה, נשא אבי את אמי לאישה. ברית המילה הראשונה שנערכה במחנה העקורים 'ברגן בלזן' – הייתה שלי.

אני הייתי התינוק הראשון שנולד במחנה לאחר המלחמה. התינוק הראשון, ששמע יהודים שעברו את אימי המלחמה, איבדו את כל אשר להם, וזעקו מעמקי ליבם השותת: בדמייך חיי... בדמייך חיי...

הוריי היגרו לארצות-הברית עמי ועם ספר התורה. גם החבר של אבי הגיע לארצות-הברית, והקשר עימו נשמר לאורך השנים.

לפני שנים ספורות, הלך אבי לעולמו. כשקמנו מן ה'שבעה' ופתחנו את צוואתו, ראינו שאת ספר התורה הקטנטן הוא הוריש לבנו בכורו. לפעוט שנולד ב'ברגן בלזן' - ולחבר שסייע לו לשמור על הספר, לאורך המלחמה.

ניגשתי לבקר את חברו של אבא בבית האבות בו הוא שוהה. סיפרתי לו על הצוואה, וציינתי ששנינו היורשים של ספר התורה. החבר, נענע בראשו ואמר: "קח לך את הספר, מנחם. שמור עליו. תעלה אותו איתך לארץ ישראל. שם מקומו. אני את חלקי, כבר מילאתי. עכשיו תורך."

והנה, יכולים אתם לראות בעצמכם: זה ספר התורה, שהעניק אותו יהודי, שאינני יודע את שמו, לאבי. בדרכו האחרונה למוות, הוא מסר את הספר הלאה.

זה הספר שנטמן יחד עם ספר נוסף באדמה, בזמן החיפוש של הגרמנים. זה הספר שנמצא, וזה הספר שחסרה בו היריעה האחרונה. הוא פסול לקריאה, אבל הוא קדוש בקדושה מיוחדת. בקדושה של מסירות-נפש, של יהודים יקרים וטהורים שמסרו את נפשם כדי להצילו.

לא יכולתי בשמחת-תורה להשאירו בבית. הייתי מוכרח להביא אותו אל בית הכנסת ולרקוד עימו. הוא מסמל בעיניי, את מה שעבר על העם המיוחד והמיוסר הזה, מיום שקיבלנו את התורה על הר סיני.

***

מיד ליד, העבירו המתפללים את הספר. כל אחד נשק לו בחרדת-קודש ובזהירות. הגבאי חזר למקומו ליד הבימה, וספרי התורה של בית הכנסת, חולקו למתפללים, כדי לרקוד בהקפה השביעית והאחרונה.

יהודי קשיש, הנעזר במקל על מנת לצעוד, פנה אל הרב: "בבקשה, הרב, כבר שנים שאינני רוקד עם ספר-תורה בשמחת-תורה. מפאת הכובד, אינני מסוגל לאחוז בספר-תורה בכוחות עצמי. היכול אני לרקוד בהקפה האחרונה עם ספר התורה שלך?"

יהודי נוסף נגש אל הרב ומלמל: "כבוד הרב, אני רק נגר פשוט. אבל, אם ירצה ה', במוצאי החג, אבנה ארון-קודש קטן ומיוחד לספר התורה. ספר-תורה לא יכול להיות מונח סתם ככה. בסדר, כבוד הרב?"

וסופר סת"ם, המתפלל בקביעות בבית-כנסת זה, שישב כל העת והחריש, ביקש מהגבאי להמתין לו, קודם שיתחילו לשיר:

"יודע הרב ויודעים כולם, שאמי נפטרה לפני חודשים ספורים. אבל אינכם יודעים, שאמי הייתה בין הבודדות ששרדו את ניסוייו של מנגלה ימ"ש, באושוויץ. אני מבקש ממך, שתעניק לי את הזכות, לתקן את ספר התורה ולהשלים את היריעה החסרה, לעילוי נשמת אימי. זהו החסד האחרון, שאוכל לגמול עימה..."

"אם ירצה ה', ר' יוסף. במוצאי החג נשוחח. בוא נצטרף למעגל, נרקוד ונשמח עם התורה..." חייך הרב.

***

"הקפה ז' הכריז הגבאי.

יהודי קשיש, ששנים לא אחז ספר-תורה בידיו, רקד ופיזז כאיש צעיר, כשהוא מנשק ומלטף ספר-תורה קטנטן.

נגר פשוט, שבמוחו כבר נבנתה תמונת ארון הקודש המתוכנן, אחז בידו של סופר הסת"ם שדמע וקיווה לעשות נחת-רוח אחרון לאימו, ניצולת אושוויץ.

והרב, התינוק הקטן שנולד ב'ברגן בלזן' לאביו ששמר על ספר התורה לאורך שנות המלחמה, אחז בידי המתפללים.

כולם, הושיטו ידיים וסגרו מעגל.

 *מעט פרטים שונו, על מנת לטשטש את זהות המתפללים, אך הסיפור הינו אמיתי לחלוטין, וארע בשמחת-תורה האחרון, בבית-כנסת קטן, אי-שם, במרכז הארץ.

 

 

 

היורה ומה לעשות בגינה כעת

בחודש אוקטובר גם הגשם הראשון בדרך כלל כבר ירד. נתחיל לטמון פקעות של כלניות, נפזר זרעי כלניות על הדשאים וגם נשלים בהשקיה, מה שהגשם המבורך תרם.

אפשר לעשות ריבוי מצמחים שלמים ע"י חלוקה. חלק מצמחי הבית יצרו נצרים ואפשר להשתמש בהם לייצור צמחי בית חדשים בעציצים נפרדים.

את עלי הבגוניות אפשר להשריש במצע חול שטוף.

לנקות את שיחי הוורדים כדי לעודד פריחה לפני ירידת הטמפרטורה. (תזכורת – לגזום את הענפים שסיימו לפרוח ומעל לעלה מלא – חמישה עלעלים או יותר.)

ב ה צ ל ח ה

 

אסיף

 

היו לנו חגים נפלאים. האל חנן אותנו בימים שאינם חמים מידי, רוח נעימה ריחפה על היקום.

                      ראש-השנה שידר "ראשית" של שנה חדשה,תקוות,        

תפילות ואיחולים.

חלנו ורעדנו בערב יום הכיפורים בתפילת "כל נדרי" והכנו את קישוטי הסוכה בשמחה גדולה...בכל שנה מחדש תוהה אני כיצד הרגשות מתעוררים מחדש – התקווה בראש השנה, הצביטה שבלב בערב יום-הכיפורים והשמחה הנולדת בכל שנה מחדש עם קטיפת הרימונים אדומי הלחי וענפי הזית לקישוט הסוכה.

אני מרגישה כי עצבות של דברים שקרו בשנה החולפת הלכה לה ומפנה מקומה לשגרת השנה החדשה. מאגרי התקווה מציפים את נקודת היאוש והלב מתמלא באור חדש.

אך בעיצומם של ימי החג המופלא והעשיר, חג האסיף, נפלה על בית עין הנצי"ב המכה הקשה. מותה של ורד, פרח שנקטף באיבו בתאונת דרכים בתאילנד. ורד, נערה פורחת מופלאה, שחורת תלתל וכהת עיניים גדולות הגומעות את יפי העולם. ורד תקוות הורים וחברים בעלת נפש רגישה ועשירה – כולה תקוות עתיד.    איננה.

קדרו פני השמים. אחותה קראה במסגרת ההספדים את השיר המופלא שכה היטיב לבטא את תחושתי האישית "אסיף".

השיר אסיף נכתב אחר תאונת דרכים בשנת 1976 על-ידי איתמר פרת על אחותו שנהרגה בערב סוכות תשל"ז.

בת ארבעים היתה במותה. אין טוב יותר לתאר את תחושתי לרגל מותה של ורד ממילות השיר שכתב האח באהבתו לאחותו.

השיר הממזג את רגשות האובדן בשילוב תקופת החגים עם עונת האסיף – שילוב תוגת המות והאספות האדם אל אדמתו, בפריחה "אשר גמלה לזיכרונות       של קיץ שחלף בטרם עת"

 

 

                                                        מילות השיר: אסיף.

אסוף את המעשים 
את המילים והאותות 
כמו יבול ברכה כבד משאת. 

אסוף את הפריחה 
אשר גמלה לזיכרונות 
של קיץ שחלף בטרם עת. 

אסוף את כל מראות פניה היפים 
כמו את הפרי ואת הבר. 
האדמה היא אפורה מתחת לשלפים 
ואין לה עוד לתת לך דבר. 

ואין יותר גבעול חולם על שיבולתו 
ואין יותר נדרי ואסרי 
רק הבטחת הרוח כי הגשם בעיתו 
עוד יחונן את עפרה בתום תשרי.  

 

סוף תשרי תשע"ח

אבישג

החופש תם

מילים: חיים חפר (פיינר)    לחן: אלכסנדר (סשה) ארגוב  -   1948

 

וְשׁוּב נִרְאֶה הַסְּתָו יוֹרֵד כְּחֶרֶב

מוּל הַשְּׁקִיעָה נוֹשְׁרִים עֲצֵי הַפְּרִי.

הַחֹפֶשׁ תַּם, צָרִיךְ לָצֵאת לַדֶּרֶךְ,

תְּנִי נְשִׁיקָה, יַלְדָּה, לַבַּחוּרִים...

 

הַחֹפֶשׁ תַּם, אָכֵן, הָיָה נִפְלָא פֹּה,

רָאִינוּ שְׁנֵי סְרָטִים עִם דֶּנִי קֵי,

אָכַלְנוּ שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה מָנוֹת פָלָאפֶל,

אֲפִילוּ מוֹישֶׁה-בַּס אָמַר: אוֹקֵי...

 

הַחֹפֶשׁ תַּם, נֵצֵא לַדֶּרֶךְ

הַכֵּיף הָיָה כְּמוֹ חוֹל...

אֶפְשָׁר הָיָה עוֹד לְכַּיֵּף כָּאן עֶרֶב –

אֲבָל אַף-פַּעַם לֹא נַסְפִּיק הַכֹּל.

 

פָּשׁוּט נוֹרָא כִּי נִפְרָדִים אֲנַחְנוּ,

הָיָה נִפְלָא אִתְּכֶם, אַנְשֵׁי פַּלְמָ"ח.

רַק לוּ מִשְּׂפַת הַיָּם מַהֵר הָלַכְנוּ –

הָיוּ עוֹד כַּרְטִיסִים לְ"הוּא הָלַךְ"...

 

אַךְ כְּשֶׁנַּחְזֹר, זֶה בְּוַדַּאי יַצִּיג עוֹד,

אִם כִּי גַּם בְּלִי זֶה עוֹד אֶפְשָׁר לִחְיוֹת,

וְאִם הַשֵּׁד אוֹתָנוּ לֹא יַשִּׂיג עוֹד –

אוּלַי נַשִּׂיג כַּרְטִיס לְגַן חַיּוֹת.     הַחֹפֶשׁ תַּם...

 

הַחֹפֶשׁ תַּם, פַּלְמַחְ'נִיק וְחַיֶּלֶת

זוֹכְרִים אֶת אֶקְדָּחֶיךָ, הוֹי, בּוּק ג'וֹנְס,

בַּחֹפֶשׁ, וְיִהְיוּ עוֹד שֶׁכָּאֵלֶּה,

שׁוּב נִתְרָאֶה יָמִינָה לַשָּׁעוֹן...

 

הַחֹפֶשׁ תַּם, הוֹי, יֵשׁ לִי טְרֶמְפְּ בֵּינְתַיִם,

הֱיוּ שָׁלוֹם, תַּחְזִיקוּ מַעֲמָד...

כְּבָר נִגְמְרָה מְנוּחַת-הַצָּהֳרַיִם –

אֶסַּע לְבֵית רוֹמַנוֹ, לַמִּשְׂרָד...     הַחֹפֶשׁ...

 

לחצו כאן לצפייה מתוך התכנית השלישית של הלהקת הצזבטרון ("הפלמ"חניק מחפש את המחר") שהועלתה באוקטובר 1948    

להקת הצ'יזבטרון באוגוסט 1949. מימין: נעמי פולני, חיים חפר, אדי גרינברג (באקורדיון), גדעון זינגר, שייקה אופיר, זם דגן, שמואל בונים, יואל זילברג.

להאזנה לביצוע השיר לחצו כאן 

  

מיכה נצר (נ' 1930, רחובות) מְבָאֵר:

"הוא הלך" = כינוי להצגה "הוא הלך בשדות" מאת משה שמיר, להיט באותה תקופה.
בית רוֹמָנוֹ שימש כבית משרדים זמני של צה"ל ברחוב יפו-ת"א שבתל-אביב. נחשב כזלזול בפי הלוחמים

ב־ 25 באוקטובר ,1948, במהלך פירוקו של הפלמ"ח, עלתה תוכניתה השלישית של הלהקה: "הפלמ"חניק מחפש את המחר", על שם אחד משירי הלהקה. גם עם תוכנית זו הרבו חברי הלהקה להופיע ברחבי המדינה. חפר כתב עבור התוכנית שירים חדשים, שגם הם זכו לפרסום רב: "היי הג'יפ" (פרשקו), "החופש תם", "למדבר" ו"הפלמ"חניק מחפש את המחר" (לחנים של סשה ארגוב) ו"הן אפשר"  (דוד זהבי).  בתוכנית זו שרה הלהקה את אחד משיריה המוכרים ביותר: " הרעות" , שכתב חיים גורי,  הלחין סשה ארגוב ושר סולו גדעון זינגר.

פרשת נח

 

בסיומה של פרשת נח, מופיע אברהם אבינו.

בניגוד לנח, עליו נאמר 'את האלוהים התהלך נח', הרי שעל אברהם יאמר בהמשך התורה 'התהלך לפניי והיה תמים'.

חז"ל עמדו על ההבדל הזה, והמשילו את נח לילד קטן הזקוק לידו של אביו המלווה אותו כדי שלא ליפול, ואת אברהם לילד גדול שאפשר לסמוך עליו שילך לבדו.

להיכן אברהם הולך? באיזו דרך? בתורה נמצא פסוק המעיד על אברהם ככזה המחנך להליכה בדֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט. אברהם היודע ללכת לפני ה', מתהלך תמים, הולך בדרך ה' ועושה צדקה ומשפט.

 

בעיני הרמב"ם, דרך ה' בה הלך אברהם היא דרך האמצע – הדרך המאזנת ולא נסחפת לקיצוניות.

הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד ומשער אותם ומכוין אותם בדרך האמצעית... ונקראת דרך זו דרך ה' והיא שלמד אברהם אבינו לבניו... וההולך בדרך זו מביא טובה וברכה לעצמו...

 

הבנה זו של הרמב"ם מוצאת את מקומה בסיפור חסידי נאה המסופר על רבי ישראל מרוז'ין, מגדולי תנועת החסידות שיום פטירתו יחול השבוע (נפטר לפני 167 שנים):

פעם אחת ישבו יחדיו חסידיו של רבי ישראל מרוּז'ין, והנה קרב אליהם הרב הצדיק ומקטרתו בידו. שאלו אותו החסידים: "רבנו, אמור לנו איזו דרך לעבודת השם". ענה הרב ביידיש: "אִיך וֵוייס?" – מניין שאדע?

ובתוך כך סיפר להם מעשה: שני חברים, רעים אהובים, נגזר עליהם גזר דין מוות. והנה, אף שהמלך חיבבם ורצה לדון אותם לטובה, לא יכול היה לזכותם, כי חוק המדינה הוא, וכבר נאמר – "מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ" (משלי כט, ד).

מה עשה המלך? ציווה שימתח חבל ארוך מעל הנהר, ואם יצליחו החברים לעבור עליו את הנהר – יומתק דינם לחיים.

ועבר הראשון בשלום את הנהר על החבל. עמד חברו מרחוק וצעק: "רעי אהובי, הגד נא לי איך עברת את החבל במקום סכנה כזה, ואדע גם אנוכי איך לעבור."

השיב לו הראשון: "אִיך וֵוייס גָאר ניט – איני יודע כלל – רק זאת אומר לך: כשהלכתי על החבל, אם הייתי נוטה לצד אחד – הטיתי עצמי לצד האחר."

 

שבת שלום וחודש טוב, הרב אורי ליפשיץ, רב טירת-צבי