מקבלים את פני תשע"ח בבית גיל עוז

ביום שלישי, כ"ח אלול תשע"ז, 19 בספטמבר, התקבצו ובאו חברי הבית והכל עטה חג.

סביב שולחנות ערוכים חגיגית הסבנו לארוחת הבוקר ולאחריה לאחר האזנה לשירה המפורסם של נעמי שמר- בראש השנה – סדרנו את שורות השיר באמצעות הזכרון, מסתבר משימה שהיתה לא קלה כלל ועיקר.

אורנה ברזילאי מנכ"לית גיל עוז בירכה את באי הבית לקראת השנה החדשה ומשם התחלקנו לחדרי הפעילות השונים.

בחדר האומנות עסקנו בנושא הכנת אגרות ברכה והאופנים השונים להכנתה, בהדרכת מיקי סמסון.

יחד עם גדי ליאון עסקנו בתכני החג ובעיקר במשמעות יום הדין והשופר.

עם פיטר פרידמן האזנו למוסיקה של חזנות ושירי ראש השנה.

חברים נוספים הכינו עיגולי תמרים ועוגיות לחג יחד עם אהובה והדר.

בסיום שעת הפעילות התכנסו לברכתו של הרב אזואלוס ותקיעות שופר ויחדיו הרמנו כוסית לחיים לקראת השנה החדשה.

קינחנו בעוגיות מעשה ידי החברים.

יחד עם פיטר פרידמן שרנו משירי החג ובין שיר לשיר עלו ברכות מתוך חברי הבית עצמם, לשלום, לבריאות ליצירה ולהמשך החברות.

לסיום היום שהיה מלא בתוכן ותחושת חג אמיתית הגיע אלינו משה גולדברג, מטרת-צבי, ששוחח עימנו אודות תכני החג באומר ובשיר בעיקר מלחניו של הרב שלמה קרליבך וקינחנו בתקיעות השופר.

הסבנו לארוחת צהרים חגיגית וקבלת השי לחג ונפרדנו בברכת שנה טובה ומתוקה.

גדי ליאון

מומחה שיקומי

ציפורי גיל

שנה חלפה..שנה באה... וציפורי השיר הביאונו ל מוזיאון הארץ..ליתר דיוק קודם לחצר המוזיאון.

ביום שני השבוע, ה' בתשרי תשע"ח, ה- 25 בספטמבר, יצאנו חברי בית גיל עוז בנסיעה לתל אביב לחזות במעשה ידינו, ציפורי הקרמיקה שיצרנו.

בהגיענו לתערוכה חיכתה לנו הפתעה מרגשת- שלומית חפר, האוצרת, היוזמת וההוגה שקידמה את פנינו בשמחה.

שלומית שיתפה אותנו כיצד נוצר החזון- ראשית של "פרחי הגיל " ובהמשך את מעוף הציפור-החזון בדמות "ציפורי הגיל".

היא הסבירה את מבנה המיזם- היוצר במבט על צורת ציפור גדולה והסבירה בכל מקום על הרעיונות של היוצרים השונים. שמחנו להסברים, התרגשנו מהמגוון והיצירתית והפנמנו שוב שלוותיקי הארץ יכולת לראות את הדברים מזויות שונות ומרתקות.

הודינו לשלומית מאוד ושימחנו את ליבנו בקפה ועוגה.

חברנו למיכל, המדריכה במוזיאון עימה עלינו לתערוכת הנייר הנקראת "מצבי קיצון". 

מיכל חשפה בפנינו את התערוכה באור מיוחד במינו, הוסיפה על העומד מאחורי בחירת החומר ליצירה והזוית המיוחדת של אחדות מהן. ענתה לשאלות החברים וגירתה מאוד את הדמיון והיצירתיות. זו הזדמנות טובה להודות לה על מה שחלקה איתנו.

שמנו פעמינו חזרה לשלמה הנהג, שהיה חביב ומסביר פנים לאורך כל היום, ונסענו לסעוד את ליבנו ב"פינה הירוקה" על גדות הירקון.

שם חיכתה לנו סעודה כיד המלך, שהיתה טעימה ומשביעה.

הנסיעה חזרה התארכה מאוד עקב עומסי התנועה הרבים צפונה וחזרנו עם ערב, עייפים אך מלאי חוויות ומצפים לטיולים הבאים.

גדי ליאון

מומחה שיקומי

ממוססת את להב הסכין - שלומית שניר - 7.9.17

מרוב תכניות

לקראת הקיץ,

אני נרדמת בשמירה,

כשהוא מגיע.

שוב זה קורה לי:

יום רודף יום

ולילה - לילה  

זריחות

ושקיעות אדומות,

ואני – אינני.

נפקדת,

מרחפת

במקומות אחרים.

אולי,

צוללת למעמקים.

"זה בסדר,

אני משתדלת

להירגע,

את אוספת

חומרים

לראשית השנה:

דולה פנינים

מקרקעית-הים,

נוגעת

בנוגה כוכבים,

ממלאת קונכייה

ברוחות נמלטות.

ממוססת את

להב הסכין,

אשר

מונח בפנים

בינך

לבין

עצמך." 

בערב יום כיפור, אחר הצהרים, יצא נפתלי לרחובות קז'ימייז' לראות איך זה נראה. הוא יצא לרחוב קרקובסקה, בו גרים רק יהודים ושם יש חנויות גדולות וקטנות. השעה היתה 4 אחרי הצהריים. כל החנויות סגורות. יהודים התחילו לצום. שומעים בכי של נשים. מבקשים מאלוהים שנה טובה. יהודים דתיים, חסידים יוצאים מהבתים והולכים לבתי כנסת לתפילת "כל נדרי".

המראה עשה על נפתלי רושם עז. כולם בחלוקים לבנים עם טליות, נעליים עם גרביים לבנות, שטריימל על הראש הזקוף, כמו הולכים הם לדבר עם ריבונו של עולם. "אלוהים, אל תפריע לנו, אנחנו מבטיחים להיות יהודים עוד יותר טובים. דתיים. וניתן צדקה, ונלמד תורה יום ולילה. ובבקשה תעצור בינתיים את מלאך המוות. צריכים לחתן ילדים, ונדוניה אי אפשר לאסוף כל כך מהר ממכירת פלפל ובצל. החיים קשים, והבת חלילה תשאר רווקה זקנה. אלוהים, זה לא בשבילך ולא בשבילנו..... זה לא עסק !". ומבקשים מאלוהים שישאר כך אפילו שהחיים קשים, אבל יותר טוב מלהיות עמוק באדמה.

בא קיץ. נפתלי נהנה מאד לראות לראשונה יהודים שבאים לקרקוב מכל העולם  ליום זיכרון לרמ"א. ברחבת שרוקה עומד בית הכנסת. בבית הכנסת שבו היה מתפלל הרמ"א. הכיסא עליו ישב מגודר בסורגי ברזל. על השולחן מונח ספר, מקל ההליכה שלו, וטלית של יום יום. כל זה נשמר מאות שנים.

בחצר של בית הכנסת נמצא בית עלמין. שם קבורים רבנים ובני רבנים רבים, ביניהם נתן נטע שפירא ויום טוב ליפמן הלר. שם קבור גם הרמ"א. אומרים שנפטר בגיל ל"ג ביום ל"ג בעומר, ומנהג נהוג אצל היהודים לבוא באותו יום, מכל קצות הארץ, להתפלל ליד קברו, המסורג בסורגי ברזל.

בבית העלמין יושב "כותב פתקאות" שבעבור זלוטי אחד כותב פתק בלשון הקודש, ואת הפתק הזה זורקים לתוך הקבר המסורג. בפתקים בקשות שונות: יש שמבקשים נדוניה בשביל הבת, אחרים מבקשים מרפא לחולים, יש המבקשים פרנסה, ועשיר, שאין לו זמן לאמירת תהילים, נותן פרוטה ליהודי עני שיגיד בשבילו.

באותו יום היתה המשטרה המקומית עסוקה מאד. צריך לעשות סדר. יש נשים עקשניות שנכנסות בכוח ובצעקות וטענות לכותב תהילים, צועקות "גוועלד",  אחת שמבקש ממנו שירחם עליה, שיתן פרנסה, שלא ימותו כל שנה ילדים ומבוגרים מכל מיני מחלות, ושהפעם הוא לא ירמה אותה. אחרי כל הצעקות, היא רצה לקבר, ועם האצבע מגרדת את האדמה ומכניסה את הפתק שלה כדי להיות ראשונה, שהקדוש יקרא את הפתק, יחתום ויתן את ההחלטה שהוא מסכים. ובין הנשים יש גם נשים שקטות, אך העיניים שלהן אינן שותקות, עיניהן דומעות. אחת מהן היא דודה מינדל, הלבבית  שבאה עם חבילה של הצרות שלה. לשפוך את הלב שלה. קשה עם הפרנסה. בנות גדולות, יפות, טובות, דתיות, ואין לה נדוניה.

אלה גלר-דרוקמן

שימוש במי המזגן

(כמים נטולי מלחים לשטיפת מלח שהצטבר סביב צמחים רגישים – כמו צמחי בית וכו')

מי ניקוז המזגן לרוב מכוונים לנקודה בגינה ולא תמיד מנוצלים. היות ומים אלה שמקורם בלחות המצויה בחדר נחשבים כמים מזוקקים נטולי מינרליים, לכן אפשר להשתמש בהם להשקיית עציצים. היתרון בזה שבנוסף להשקיה, הם ממיסים מלחים ושוטפים את המצע. זה מחייב כמובן להוסיף דשן אחת למס' חודשים וכמו שכתבתי בעבר לדשן בכמויות זעירות באחד הדשנים בשחרור איטי. להסתכל על התוית של הרכב הדשן (ה-NPK). צמחי עלווה זקוקים לחנקן (N), צמחי פריחה זקוקים לזרחן (P) וצמחים נושאי פירות לשלושתם באותה המידה. ובאדמותינו העשירות בסידן, כדאי להוסיף גם מיקרו אלמנטים כמו ברזל.

עומס החום יורד וגם שעות האור מתקצרות. מקווים ומאחלים לשנה גשומה. במרזבים הצטברו עלים ואבק וגם זרעים של צמחי בר. כדאי לנקות כל עוד הכל יבש ולוודא שהמרזבים נקיים. אם ניתן לנקז את המים לקרבת עץ או צמח רב שנתי, הרי זה הרצוי, ואם לא לדאוג שיתפזרו בגינה ולא בנקודה אחת. כעת הזמן גם לסלק את החלזונות שמצאו להם מסתור ונכנסו לתרדמת קיץ. יש לחפש על קפלי קרקע צמוד לבית, או קירות הבית ועציצים לא בשימוש שיצרו מחסה מהשמש והחום, כי עם רדת הגשמים הראשונים יצאו מהמחבואים ויתרבו מאוד. האויבים הטבעיים שלהם הם הקיפודים, אך הקיפודים טרם למדו לטפס על קירות. כדי לעודד קיפודים לטייל לנו בגינה, אפשר לשים חלב על צלחת חד פעמית ולשקע בתוך הקרקע כתחנת האכלה.

שנה טובה

לחצו כאן לצפייה באלבום התמונות על המוזיאון!

מיום כיפורים זה  - עד יום כיפורים הבא...

(דברים אלו נכתבו יום לאחר פיגוע הר-אדר)

כל שנה בהתקרב יום זה אין אני, ובני דורי, יכולים לשכוח אותה מלחמה, אימיה, קרבנותיה הרבים... כצלקת שאיננה מגלידה מלווה אותנו שבר המלחמה ההיא מידי שנה בשנה. למטען יום הכיפורים לדורותינו נוסף משא הזיכרון הזה לעוצמתו של היום.

רבים וטובים, ראו בניסיונו של אברהם אבינו כסמל לדורות וקשרו את פרשת העקידה לקרבנות עמנו לדורותיו.

גם במשפחתי נפל חלל. בן דודו של ראובן (אישי) עופר איילי ז"ל, טייס, שנהרג בתחילת המלחמה.

אביו, מאיר איילי, איש חינוך ידוע באזור הצפון, חבר יפעת אשר לימד דורות של תלמידים, וקרב אותם למקורות היהדות. אביו, הביע בחריפות את דעתו כי דמוי קרבנות מלחמות ישראל לעקידה, הוא דמוי שקרי ומעוות הפוגע גם באבות וגם בבנים. הוא טען בחריפות כי בנינו ובנותינו יצאו לקרב בהכרה מלאה בזכותם, "בידיעה ברורה מה צפוי להם". כאב שכול ראה את דור האבות כגיבורים אשר חינכו את בניהם לכל משימה לאומית לא כצו אלוקי אלא כמשימת חיים של בני חורין. כהשלמה לאזכורים הרבים של עקידת יצחק במשך תפילות הימים הנוראים לצורך רחמיו של האל עלינו בזכות אבותינו, רואה  אני את דבריו של מאיר איילי כאור לכל מאמין – לא רק זכות אבות עומדת לנו, אלא גם זכות בנים, בנינו ובנותינו שמסרו את נפשם מתוך רצון ובחירה למעננו אנו החיים כיום.

תעמוד גם זכותם לנו ולכל בית ישראל בימים הנוראים שהיו בעבר ומתחדשים מידי שנה בשנה. וזכות זו תהי בעזרנו גם היא אף על פי ולמרות כל המתנכלים לנו, להאבידנו.

נוסיף תודעה זו לתודעת זכות האבות אשר מלווה אותנו בין שורות מחזור התפילה מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא.

אבישג

אתם זוכרים את השירים      יהונתן גפן     חנן יובל

ב-1974 הוציא יובל את אלבומו הראשון כסולן, "חנן יובל", בו הלחין ועיבד את רוב השירים. המוכר מבין שירי האלבום הוא "אתם זוכרים את השירים", שאותו כתב יהונתן גפן בטורו האישי ב"מעריב" במהלך מלחמת יום הכיפורים, שהפך לאחר מכן לשיר הנוסטלגיה המזוהה עם יובל וזכה לגרסאות כיסוי רבות (ביניהן של יהודית רביץ,  יפה ירקוני,  מתי כספי,  שלומי שבת ופבלו רוזנברג,  שהקליט את ביצועו לפרויקט   "עבודה עברית").

מ- YNET :   "ב-73' לא היתה סיבה לשמוח. אחרי "נאצר מחכה לרבין" של 67' הגיעו שירים של שבר ופכחון ותקווה לעתיד אחר. חיים חפר באמת האמין שזאת תהיה המלחמה האחרונה; נעמי שמר בכלל התכוונה לעשות גרסה ל"ביטלס"; עוזי חיטמן התבקש להפוך שיר של ייאוש לאופטימי יותר; ועוזי פוקס נדרש להחליף 'נייר טואלט' ב'תחתונים וגופיות'. הסיפורים מאחורי השירים של מלחמת יום הכיפורים.

לצד חשבון הנפש והשבר הנורא, ייצרה מלחמת יום הכיפורים מספר לא מבוטל של שירים שנולדו בצילה. בניגוד לשירים שליוו את המלחמות הקודמות, בהן בלט המצלול השש כמעט אלי קרב, מלחמת 73' התנגנה בראשם של הכותבים כמלודיה מאופקת מלווה בטקסטים שאומרים תפילה לשקט שעדיין לא הגיע.   30 שנה אחרי תום המלחמה ההיא, מעציבה המחשבה עד כמה רלבנטיות המילים שנכתבו אז למציאות הישראלית של 2003. עד היום שולחות אמהות לילדיהן תחתונים וגופיות למוצבים כפי ששר עוזי פוקס, עד היום מבטיחים הורים לילדיהם שזו המלחמה האחרונה כמילות שירו של חיים חפר, עד היום אנחנו שואלים את עצמנו "מתי סוכת שלומך עלינו תגלה?" כפי ששרה אילנית. לו יהי."

אתם זוכרים את השירים   ששרנו אז, את שמי הפז, 
אתם זוכרים בערבים     מתחת גג של כוכבים
עם חברות וחברים        היינו לפעמים שרים.
אתם זוכרים את הטיול    עם המדריך ההוא שאול  
ואיך אהרונצ'יק הבריון     היה לוחץ אקורדיון        
וגם צועק בקול אדיר:     "עכשיו כולם, כולם לשיר".
ובלילות הכי קרים          היינו סתם מאושרים  
עם בדל סיגריה ראשונה, לוקחים ללב ולריאות     
משתעלים ושואלים,       ומחכים להפתעות.

ביום שישי על הגדר         עם הידיים בכיסים  
ואליהו השמן                 אומר מילים נורא גסים,
אבל בחושך לא ראו         איך שהסמקנו וגם הוא.
עומדים שעות ומביטים    על אריאלה הקטנה  
ואיך עסיס אבטיחים        מכתים את לובן חולצתה
ואת ליבנו התמים           אשר רוקד לעומתה.

אתם זוכרים את השדות,  הנרקיסים בשבתות, 
הכל עבר כל כך מהר       וקצת קשה להיזכר
איך פעם זה היה פשוט     לשיר לחיות ולא למות.
אתם זוכרים את השירים  ששרנו אז, את שמי הפז, 
אתם זוכרים בערבים        מתחת גג של כוכבים
עם חברות וחברים           היינו לפעמים שרים.

לצפייה בביצועו של חנן יובל לחצו כאן

שבת שלום לכולם וברכת 'גמר חתימה טובה'

יום הכיפורים, 'שבת שבתון' הוא. אסור בעשיית מלאכה, באכילה ושתיה, רחיצה וסיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה. במקורות שונים הוא מכונה 'היום הגדול' או 'הצום הגדול', ולפעמים אפילו סתם 'היום' (או בארמית – 'יומא').

גם חלקים בחברה הישראלית שבשבת רגילה לא נמנעים מחילולה ומעשיית מלאכות, נסיעה ברכב וכיו"ב, ביום הכיפורים מצטרפים לשביתה ולאווירת הקדושה, ובמקרים רבים אף לבית הכנסת לרכיבים מרכזיים מתוך התפילה.

חומרתו של יום הכיפורים, ריבוי התפילות שלו, השילוב של צום ושביתה, העובדה כי הוא מגיע בשיאם של עשרת ימי התשובה, ואולי של ארבעים ימי הרחמים והסליחות – כל אלו כלים הם, בכדי להביאנו אל המוקד של היום, והוא הלב. כי יום הכיפורים שאנו עומדים על סיפו, הוא יומו של הלב.

כך אמר הנביא יואל לעם ישראל: וְגַם עַתָּה נְאֻם ה' שֻׁבוּ עָדַי בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְצוֹם וּבִבְכִי וּבְמִסְפֵּד... וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם וְשׁוּבוּ אֶל ה' אֱלוֹהֵיכֶם כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה...

מחד- יואל דורש מהעם את הצום, הבכי והמספד. את עינוי הגוף והנפש, את ההימנעות מאכילה ומלאכה.

אך לצד זאת, הוא מזכיר לעם, הקריעה החשובה איננה קריעת הבגדים אלא קריעת הלב.

אנו ניצבים בפני ההזדמנות לפתוח את ליבנו – הן לזולת, לסלוח ולבקש סליחה, הן מול עצמנו – לקבל את עצמנו ולאהוב את עצמנו, והן מול בוראנו – לגשת בכנות וביושר, ולעמוד כחלק מהציבור עם לב חשוף.

נצטט את סיפורו של הבעש"ט, שעל אף שעיסוקו הוא בתקיעת השופר של ראש השנה, כוחו יפה גם לתפילת האדם ביום הכיפורים:

השנה, ידעו כל החסידים לספר, בחר הבעל שם טוב בתלמידו הגדול ר' זאב קיציס לשמש כבעל תקיעה בבית מדרשו. ר' זאב בהבינו את גודל האחריות המוטלת על כתפיו, התחיל בהכנות נמרצות ללימוד כל הכוונות הנצרכות לתקיעות. ימים ולילות שקד על לימוד הכוונות, ולקראת ראש השנה כתב סיכום של כל הכוונות על פתק קטן על מנת שיוכל לעיין בו בזמן התקיעות ולהיזכר בהם. אולם הבעש"ט שלא היה מרוצה מדבר זה, גרם לפתק שיאבד. כשהגיע ר' זאב לתיבה, הוציא את שופרו ותר אחר הפתק עם הכוונות. משלא מצא את הפתק נתמלא בבהלה, איך יוכל לתקוע ללא הכוונות המתאימות?! אולם בחוסר ברירה עמד ותקע ללא כל הכוונות אותם תכנן לכוון, כשגרונו חנוק מדמעות צער על אובדן הפתק.

לאחר סיום התפילה אמר הבעש"ט לר' זאב כי בארמון המלך ישנם דלתות ומנעולים רבים, לכל מנעול מפתח משלו. אשרי מי שבידיו כל המפתחות, שהרי הוא יכול להכנס לכל חדר שרוצה. אולם מה יעשה אדם שאין לו את המפתח המתאים? לצורך כך ישנו הגרזן, שעל ידו ניתן לפתוח כל שער. סיים הבעש"ט: "הכוונות הינן המפתחות איתם ניתן לפתוח את השערים הנצרכים, אולם לב נשבר כוחו כגרזן היכול לפתוח את כל השערים. וכך יוצא שפעלת בליבך שנשבר הרבה יותר מאשר הפעולה שהיית פועל בסידור הכוונות".

הרב אוֹרי ליפשיץ, רב טירת-צבי