שלום רב קוראנו היקרים

 

אמצע הקיץ כבר כאן ורבים נופשים בארץ ומחוצה לה

ואנחנו כאן בבית גיל עוז שוקדים על תכניות הפעילות

חושבים מחוץ לקופסא ובכל צורה לגוון, לעדכן

ולהכין את הבית לכם ועבורכם – וותיקי העמק.

 

אֲנִי רוֹצֶה לָשִׁיר שִׁיר הַלֵּל לְכָל מַה שֶּׁנִּשְׁאָר
פֹּה אִתָּנוּ וְלֹא עוֹזֵב וְלֹא נוֹדֵד כְּצִפּוֹרֵי הַנְּדוֹד
וְלֹא בּוֹרֵחַ צָפוֹנָה וְלֹא דָּרוֹמָה וְלֹא שָׁר "לִבִּי בַּמִּזְרָח
וְאָנֹכִי בִּקְצֵה מַעֲרָב". אֲנִי רוֹצֶה לָשִׁיר לָעֵצִים
שֶׁאֵינָם מַשְׁלִיכִים אֶת עֲלֵיהֶם וְסוֹבְלִים לַהַט קַיִץ וְקֹר חֹרֶף

 

וְלִבְנֵי אָדָם שֶׁאֵינָם מַשְׁלִיכִים אֶת זִכְרוֹנוֹתֵיהֶם
וְסוֹבְלִים יוֹתֵר מִבְּנֵי אָדָם שֶׁמַּשְׁלִיכִים הַכֹּל.
אֲבָל מֵעַל לַכֹּל אֲנִי רוֹצֶה לָשִׁיר שִׁיר הַלֵּל
לָאוֹהֲבִים שֶׁנִּשְׁאָרִים יַחְדָּו לְשִׂמְחָה וּלְצַעַר וּלְשִׂמְחָה.
לַעֲשׂוֹת בַּיִת, לַעֲשׂוֹת יְלָדִים, עַכְשָׁו וּבָעוֹנוֹת הָאֲחֵרוֹת.

 יהודה עמיחי - מתוך "סתו, אהבה, פרסומת" (בספר "פתוח סגור פתוח("

לצפייה בביצוע השיר לחצו כאן 

 

מחר, יום חמישי, "לילה לבן" במרכז עידן

מוזמנים לבוא ולבלות ולבקר בתערוכת יוצרי גיל-עוז.

 

שיהיה לכולנו המשך קיץ נעים

ושבת שלום

 

 

גדי ליאון

העורך

"צליל מחבר" מיזם שמחה בגיל עוז

במסגרת ותכניתנו  "צליל מחבר" אנו פועלים  בעזרת "חברים מוזיקליים" להבאת מוזיקה, זמר ושיר לוותיקים בעמק המעיינות.

המוזיקה מחברת ומהווה כלי תקשורת, אנו מאמינים שהיא אמצעי מצוין לתיווך קהילתי ליצירת גשר בין הדורות בקהילה.

במסגרת מיזם "צליל מחבר", מגיע לשלוחות בהתנדבות, נגן גיטרה חביב מעין הנציב (מעדיף מתן בסתר לכן לא נציין את שמו) לבית דורות לשעה של שירה וזמר.

בכל פעם שהוא מגיע מזמין צוות הבית אורחים מהקהילה, הפעם הוזמנו הגורמים המטפלים בקשישים, וגידי כהן מנהל הרווחה, הזמין גם אותנו, אנשי הצוות של גיל עוז.

היה מפגש נפלא, אדם אחד יקר עם גיטרה, מצית שמחה והתרגשות בלבבות ברגעי חסד של נגינה וזמר.

שירי ארץ ישראל תוססים ומרטיטי לבבות הם דרך נפלאה לתקשורת ולחיבורים.

 

לטעימה קלה מוזמנים לצפות בדקות ספורות מהמפגש - לחצו כאן

אם אתם אנשי מוזיקה, הצטרפו למיזם ותזכו לשמח ולהעשיר את ותיקי העמק.

לפרטים,

אנא פנו אלי

ורד רוס

050-8878881

 

החיים מזמנים לנו אתגרים רבים ומגוונים, קטנים כגדולים, אתגרים אלה חושפים את חולשותינו. כדי לעמוד באתגרים ולהגן על עצמינו, אנחנו זקוקים לכוחות הפנימיים שלנו, לעוצמה פנימית לחוסן נפשי.
עוצמה פנימית זו בחלקה ירשנו בגנטיקה, אך את החלק הגדול שבה אנחנו יכולים לבנות ולפתח על ידי עבודה עצמית פנימית, את החלק הזה אנחנו רוצות לפתח, לחזק ולבסס למען יעמוד לנו הכוח לצידינו בפעם הבאה שנזדקק לו, נוכל לכל אתגר ואפילו בשמחה.

 

מוזמנים לבוא ולהכיר אותנו ואת הסדנה המעשית שלנו המשלבת עבודת גוף ונפש עם צילום וטבע, נשמח להיפגש, מפגש הכרות שני יתקיים בתאריך  21/8/2017 , בשעה 19:00, פרטים במודעה המצורפת, להתראות,  אתי וחבצלת

** הכניסה חופשית, ההרשמה אצל רויטל

 

רצח במרקובה

 

 

יוזף וויקטוריה אולמה

יחסה של הסביבה בתקופת השואה התאפיינה בעיקר באדישות ועוינות כלפי גורל היהודים. אך היו פולנים שבחרו לעזור לשכניהם היהודים למרות שידעו שהעונש על הסתרת יהודים הוא עונש מוות. הרצח של משפחת אולמה (Ulma)- משפחה שלמה שנרצחה יחד עם היהודים שהסתירה – מהווה היום בעיני הפולנים סמל לשותפות גורל ולהקרבה פולנית בתקופת הכיבוש הגרמני. רצח בני משפחת אולמה הוא קוטב אחד בקשת רחבה שבקציה השני נמצאים איכרי הכפר ידוואבנה, שרצחו במו ידיהם את יהודי עיירתם ביולי 1941 והפכו לסמל לבגידתם ולהשתתפותם של פולנים ברצח היהודים.

יוזף (Jozef) אולמה היה איכר שחי עם אשתו ויקטוריה וששת ילדיהם הקטנים בעיירה הקטנה מרקובה (Markowa) בנפת לנצוט (Lancut) במחוז ז'שוב (Rzeszow). אולמה עיבד את אדמותיו ועסק גם בצילום. במצלמתו תיעד את משפחתו ואת הווי החיים בעיירה הכפרית.

משפחת אולמה, כמו רבים מתושבי מרקובה, חזתה ברצח יהודי העיירה בקיץ 1942. היהודים הוצאו מבתיהם, נורו למוות ונקברו במקום ששימש לפניכן להטמנת גוויותיהן של חיות. מעטים בלבד מבין היהודים הצליחו להימלט ולמצוא מסתור באזור. בנובמבר 1942, קיבלה יחידת הכבאים המקומית הוראה ללכוד את המסתתרים בעיירה ובסביבתה ולמסור אותם לידי הגרמנים. מספר היהודים המדויק שנספו במרקובה אינו ידוע.

בסתיו 1942, שעה שהמצוד אחר יהודים באזור היה בשיאו, הגיעה משפחה יהודית מאיזור לנצוט, משפחת של (Szall), למרקובה בחיפוש אחר מקום מסתור. כשביקשו מיוסף וויקטוריה אולמה להסתתר אצלם הסכימו בני הזוג להסתיר אותם ועוד שתי אחיות – גולדה ולייקה גולדמן . "יהודים אלה נשארו אצל משפחת אולמה וישנו בעליית הגג של הבית... הם לא ממש הסתתרו מכיוון שהיו עסוקים כל היום בעזרה בחווה של משפחת אולמה." דיווח סטניסלב ניימצ'אק (Stanislaw Niemczak) השכן. למרות שבית אולמה שכן בשולי העיירה, נוכחותם של היהודים בחווה התגלתה עד מהרה. לא ברור מי הלשין עליהם לגרמנים, אך מחקר שערך מתיאוש שפיטמה (Mateusz Szpytma) עבור המכון לזיכרון לאומי הפולני (IPN) מציין שהיה זה קרוב לוודאי שוטר מקומי מלנצוט בשם ולדז'ימיז' לס (Wlodzimierz Les). לס ידע כנראה על שהותם של בני משפחת של אצל אולמה, מכיוון שסייע להם בשלב מוקדם יותר תמורת תשלום. מאז גם היו ברשותו דברי הערך של משפחת של. כאשר ביקשו בני המשפחה לקבל בחזרה את רכושם, הסגיר אותם לס לגרמנים.

בלילה שבין ה-23 ל-24 למרץ 1944, הגיעו שוטרים גרמנים מלנצוט למרקובה. הם מצאו את היהודים בחווה וירו בהם למוות. לאחר מכן רצחו גם את יוזף, את ויקטוריה, שהיתה בחודש השביעי להריונה, ואת ששת ילדיהם – סטניסלבה, ברברה, ולדיסלבה, פרנצ'יסקה, מריה ואנטוני.

תושבי הסביבה שמעו כמובן על הרצח. יהודה ארליך הסתתר בסייטש (Sietesz), מרחק קילומטרים ספורים ממרקובה. כאשר פנה ליד ושם בבקשה להכיר במציליו, יאן ומריה ויגלוש (Wiglusz) כחסידי אומות העולם, תיאר בעדותו את השפעה הרבה שהיתה לרצח משפחת אולמה באותה העת: " היו אלה זמנים קשים עבורם [בני הזוג ויגלוש] ועבורנו. הן הגרמנים והן האיכרים הפולנים בעצמם ביצעו חיפושים אחר יהודים מסתתרים. באביב 1944, משפחה יהודיה נמצאה כשהיא מסתתרת בביתם של איכרים פולנים. כל המשפחה הפולנית - שמונה נפשות – כולל האישה ההרה, נרצחו יחד עם היהודים שהסתירו. 

הדבר הטיל אימה גדולה על איכרים פולנים שהסתירו יהודים. ביום המחרת, נתגלו 24 גופות של יהודים בשדות. הם נרצחו על ידי האיכרים עצמם שהסתירו אותם במשך 20 חודשים." אך היו גם אחרים אשר המשיכו להסתיר את היהודים, כולל משפחת ויגלוש ומשפחות אחרות במרקובה וסביבתה.

ב-13 בספטמבר 1995, יד ושם הכיר ביוזף אולמה ורעייתו ויקטוריה בתור חסידי אומות העולם.

ב-2004 נחנכה במרקובה אנדרטה לכבודם של יוזף וויקטוריה אולמה וששת ילדיהם.

 להרחבה לחצו כאן וקראו המאמר בעיתון הארץ

ולקריאה אודות פתיחת המוזיאון במרקובה לזכרם לחצו כאן

על תות בכות (מפלי)

 

פירותיו נאכלו במשך חודשיים ויותר, כעת העץ ירוק עד ירידת הטמפרטורות והשלכת.

ניתן לגדל את תות הבכות מייחורים ולעצב אותו לפי הצורך. פירותיו מרובים מאוד ולא ניתן לקטוף את כולם. הציפורים מסייעות ובעונת המצאות הפרי על העץ שומעים ואף רואים את להקות הציפורים שבאות לחלוק עימנו אותם.

הפרי ניתן גם להקפאה וגם לייבוש – בשוק לווינסקי ניתן למצוא תותים מיובשים.

 

השיטה שאני נקטתי בה – גידלתי עץ תות רגיל. טיפחתיו במשך כחמש שנים שיגדל על גזע ישר ובגובה של שני מטרים. הרכבתי עליו תות בכות. הענפים כוונו באופן מאוזן על במבוק ברדיוס של שני מטרים ממרכז הגזע הזקוף, והענפים שנטייתם לרדת יצרו מסך ירוק ויפה. הפירות התפתחו יפה כך שגם פעוט שאך זה נעמד על רגליו יכול היה לעמוד ולקטפם,  ואילו ההורה קוטף עד לגובה שני מטר.

מלבד יופיו, הפירות מבשילים בהדרגה במשך חודשיים ויותר.

 

ב ה צ ל ח ה

תפילה

בסוף תפילת העמידה היומית לפני הבקשה על בנין בית המקדש במהרה בימינו...(דבר שאינו מקובל עלי פשוטו כמשמעו..) קיימת תפילה אישית ופרטית מאוד.

"אֱלֹקַי,  נְצֹר לְשׁוֹנִי מֵרָע,

וּשְׂפָתַי מִדַּבֵּר מִרְמָה,

וְלִמְקַלְלַי נַפְשִׁי תִדֹּם,

וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה...."

התפילה ממשיכה ובה בקשה לישועה אישית אשר נשענת על הרעיון כי אם אנו הולכים בדרך נכוחה הרי ישועתנו נושאת מסר אנושי אוניברסאלי – וסיומה ב"עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ, וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.".

השלום המובטח הוא סיום נכסף ,אך סיום זה מתאפשר רק אם האני הפרטי עושה את המאמץ להגיע לרמה האישית המתוארת בארבע השורות הפותחות את התפילה.

 

בקשה לאל-עליון שיעזור לנו במשימה קשה מנשוא.

" נְצֹר לְשׁוֹנִי מֵרָע, וּשְׂפָתַי מִדַּבֵּר מִרְמָה..."

הרי הכשלון בנושא הדיבור רובץ לפתחי פינו יום יום, שעה שעה. כוונותינו טובות, אך כמה וכמה פעמים אנו נכשלים בהשמצה נסתרת, לעיתים אפילו במסוה של "הוא איש נפלא, אבל..." "באמת, אין לי דבר נגד ...רק ש..."

ואם יש לנו חשבון אישי עם פלוני אלמוני (ולמי אין) מצטרפת לכך משאלתנו כי לו תמתק נקמתנו ויעשה לו כפי שעשה לנו – אך המשאלה כאן – "וְלִמְקַלְלַי נַפְשִׁי תִדֹּם...". ניסיתם פעם? קשה ביותר!

אך הכל אפשרי אם נצליח להגיע לרמה המופלאה של " וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה..." – הרמה הגבוהה כל כך של התחושה השפלה כל כך - נַפְשִׁי כֶּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה – אם נוכל בכוחות נפש אדירים לחוש כי כל השכלתנו, תקותנו, השגינו, רכושנו, כבודנו ומעמדנו... סה"כ כ"עפר".

 

העפר הזה המשול לתחושתנו מצוי בשירתה של רחל, כאשר היא מודדת את ערך האמת בשירה היא מדמה את המילים לנשים יהירות טופפות, אך האמת נכרת בניב הפשוט התמים – כעפר.

                   

נִיב

 "יוֹדַעַת אֲנִי אִמְרֵי נוֹי לְמַכְבִּיר,

מְלִיצוֹת בְּלִי סוֹף,

הַהוֹלְכוֹת הָלוֹךְ וְטָפוֹף,

מַבָּטָן יָהִיר.

 

אַךְ לִבִּי לַנִּיב הַתָּמִים כְּתִינוֹק

וְעָנָו כֶּעָפָר.

יָדַעְתִּי מִלִּים אֵין מִסְפָּר –

עַל כֵּן אֶשְׁתֹּק...."

_{(תל-אביב, תרפ"ו}

_{שירת רחל, הספר הלבן, עמוד נ"ב)}

 

אבישג,  אב תשע"ז

יום אחרון

מילים: אברהם שלונסקי       לחן:   מאיר אריאל ושלום חנוך

גם לתפילות - תפרחת ושלכת. 
ויום אחרון שמט את כל כתריו. 
כל השתיקות חזרו היום אליך, 
כשוב יונה באין עלה טרף. 

ונכריה השמש המשכמת. 
וסהר קר מקשיח ונפחת. 
וכה הומך, וכה צפד מקמט 
כל שתימר ושהיה אחד. 

כל עיתותי - תשבורת יום וליל. 
כל מילותי היו לי לזרות. 
ולא אדע: מגודש יבולייך 
מה להבר, שדי, ומה לזרות? 

שוא שלוחך יונת-מבול, מלכד: 
חזרת אלי בלי סבר וחרון. 
גם לתפלות - תפרחת ושלכת. 
גם ליבולים מגיע יום אחרון.

אברהם שלונסקי

 

יום אחרון - שלונסקי, אריאל, חנוך מהאתר של עופר גביש-

לעיון במקור לחצו כאן

 

 

"סתיו, עלי השלכת נושרים, ואיתם, לעיתים נושר גם מצב הרוח. פעם פעם, לפני עידן המרשתת והויקיפדיה ואפילו השירונט, עוד הייתי בצבא, שמעתי ברדיו שיר חדש. נורא רציתי לדעת מה זה היה ולא הספקתי לקלוט שם או מחבר, או מילים. למחרת שוב הושמע השיר, רשמתי כמה מילים: "יום אחרון שָמַעת את קול כתליו..." (במילים אחרות "דברי אל הקיר"). שאלתי את אמא שלי אם זה אומר לה משהו, ומהשגיאה המצחיקה שלי היא דוקא הצליחה לזהות: "זה שלונסקי! והוא כתב: יום אחרון שָמַט את כל כתריו"... ככה זה שלונסקי. צריך תרגום לעברית. זה היה הגילוי. מצאתי. המשכתי וגיליתי את אחד משירי השלכת הכי יפים ומרגשים שאני אוהב עד היום.

 

אבל, אבל, לאט לאט הבנתי ששלונסקי כתב אותו כשהיה מדוכדך. "גם לתפילות תפרחת ושלכת" או במילים אחרות לא רק בחיינו יש עליות ומורדות, גם לתפילות שלנו יש ימים טובים יותר ופחות. או בעוד מילים אחרות, גם לבקשה שיהיה טוב, יש יום טוב. או רע...   פילוסופיה? זה עוד כלום. שלונסקי בתקופה ההיא כתב עמוק מאד. מהורהר. מתלבט. ובלתי מובן לרבים.

 

השיר פורסם ב- 1947, בספרו הראשון שלאחר המלחמה העולמית השניה. "עַל מילֵאת" קרא לו. שם מוזר. תיכף ניגע בו. הספר נחשב לאופטימי, ספר של פיוס. לפני המלחמה התחבט עם העולם המודרני, עם חרדת הבדידות, כאן בדרך כלל הוא נינוח יותר. אני אומר בדרך כלל, כי המאבק עם עצמו ועם איימי המלחמה עוד לא תם והדברים עולים בספר. לדוגמה, שיר נוסף מהספר הוא "נדר": "על דעת עיני שראו את השכול...". קשה לכנותו שיר פיוס.  

בשיר יש ניגוד בין מה שעובר על שלונסקי עצמו לבין המציאות שמסביב, והמציאות מסביב דוקא טובה, גדושה: "ולא אדע מגודש יבוליך..." יבולה של הארץ, של האדמה. יש גודש, יש חיוביות, העניינים הקשים הם אצלו, בראש שלו. והוא יודע זאת. "עַל מִילֵאת", הוא קרא לספר, בשיר השירים אנו קוראים: "כְּיוֹנִים עַל־אֲפִיקֵי מָיִם, רֹחֲצוֹת בֶּחָלָב יֹשְבוֹת עַל מִלֵּאת", יושבות על השפע. חברים, יש תקווה.

 

ובאמת כבר בהמשך הספר חוזר שלונסקי אל עצמו, ומזכיר הרבה יותר את האוירה הזו של שיר השירים: "שֶנָעַמת כְּכַלָה, שֶהִדַחְת כְפילגש / שֶכָּל יִפְעוֹתַיך נָדַבְת לי: קָחֵן! / איך שָׁכולת? איך יָכוֹלת? עייפה ועילֶגֶת / לָשֵֹאת אֶת זיוּוג הפשעים וְהַחֵן". זה שלונסקי שהכרנו. נפלא נכון? וזה ממש באותו הספר (עמ' 118, על שנעמת מאד). ואני מוצא עוד תקווה. הלחן. השיר. נפלא.

 

מאיר אריאל סיפר שועדת החגים בקיבוץ משמרות חיפשה שיר לחג הסוכות. הוא מצא את השיר הזה ופנה לשלום חנוך שאמר שכבר אין זמן לכתוב, ואז מישהו מהשניים הציע שיכתבו ביחד, שכל אחד יתן משפט. וכך היה. בט"ו באב 1993 ארח יואב קוטנר את השניים בתוכנית טלויזיה על שפת הכנרת ושם סיפרו את הסיפור ואפילו שרו את השיר.  ולחשוב שהם היו בני 16 או 17 כשכתבו את זה. פשוט מדהים."

 

בתמונה משמאל בערך בגיל בו כתבו את השיר

 

 

"יום אחרון" לזכרו של אריק איינשטיין. 1929-2013  לחצו כאן לצפייה

 

ב"חג האהבה" 1993  ("ט"ו באב) כינס יואב קוטנר את שלום חנוך ומאיר אריאל למפגש מיוחד על שפת הכנרת לשיחה על שירים ולמספר הדגמות כולל את "יום אחרון" (מילים אברהם שלונסקי, לחן שלום חנוך ומאיר אריאל)

"יום אחרון" - הסיפור שמאחורי והשיר - יואב קוטנר מראיין מאיר אריאל ושלום חנוך לצפייה לחצו כאן

כל הראיון של קוטנר ליד הכנרת - לחצו כאן לצפייה

 

פרשת עקב

 

הציווי על התפילין חוזר בפרשתנו אחרי שהופיע כבר בפרשת 'ואתחנן': 'וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם'.

מתחילתו של הפסוק למד רבי אליעזר שתפילין של יד צריכים להיות כנגד הלב: "וְשַׂמְתֶּם... עַל לְבַבְכֶם... וּקְשַׁרְתֶּם"- שתהא שימה כנגד הלב.

מיקום התפילין הוא כנגד שני הכוחות המרכזיים שבאדם, המחשבה והרגש, המח והלב. שילוב כפול זה נראה מתבקש וטבעי; האדם מחפש להתקשר בחייו, הן דרך מחשבתו והן דרך ליבו, ודווקא בשילוב של שניהם' עם הקדוש ברוך הוא, עם הטוב והנשגב.

 

אך מדוע בנוגע לתפילין של ראש מציינת התורה 'בֵּין עֵינֵיכֶם'? הרי בפועל אין אנו מניחים את התפילין בין העיניים, ולא עוד אלא שיש להקפיד שהקצה התחתון של התפילה לא יעבור את קו צמיחת השערות, כך שאף חלק מהתפילין לא יהיה על המצח, במקום שלא צומחות בו שערות. הנה כך:

 

ואם כך, מה משמעותן של העיניים?

 

רבי נחמן מברסלב מחדש שהזיכרון (שגם עליו נאמר שהוא צריך להיות 'בין העיניים', ביחס למצוות סיפור יציאת מצרים: "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ") קשור לעין הטובה, ושניהם קשורים אל הלב וחיותו:

כי השכחה בא ע"י רע עין, ע"י מיתת הלב, בבחינת (תהלים ל"א) נשכחתי כמת מלב.

כי רע עין ומיתת הלב הם בחינה אחת...

 

על פי רבי נחמן, הזיכרון איננו פונקציה של כישורים שכליים או שינון של ידע. הזיכרון תלוי ישירות בחיות הלב. לב חי הוא לב הזוכר, לב פועם, לב המקרין על המח. כשאדם מעורב בדבר, אוהב אותו, חפץ בו, מתחיה ממנו, הוא זוכר אותו ולא שוכח.

העין הטובה היא המכוננת את חיות הלב. כשהעין טובה, המבט אל המציאות הוא מבט של חיים, של שמחה, של חיפוש הנקודות הטובות. זהו מבט המעורר את הלב מקפאונו, וממילא מזכיר נשכחות.

 

דומה שאת המבנה המשולש שבונה רבי נחמן (הלב החי, העין הטובה, המח הזוכר) ניתן לייסד על כל אחת מהצלעות. לעתים, העין הטובה מכוננת את הלב ואת הזיכרון. לעתים, הלב החי מביא לעין טובה ולעוררות המח, ולעתים ההיזכרות והמחשבה מחיים את הלב ומיטיבים את המבט. ייתכן והדברים משתנים בין אדם לאדם, וייתכן ואף לאדם אחד נפתחים פתחים שונים בזמנים ובאירועים מגוונים.

 

שבת שלום, הרב אורי ליפשיץ, רב טירת-צבי