שלום רב קוראנו היקרים

 

אנו מתקרבים לקראת סיום שנת הפעילות הלימודים

ב"מעיינות הדעת" ומתכוננים כבר במרץ לקראת השנה שתבוא.

 

החשיבה העומדת מאחורי כל מיזם ומיזם

כיצד להעשיר את חברינו ותיקי העמק

במפגשים מלאי תוכן ועשיה..מתוך ההסתכלות על...

האחר, לא מתוך מה שאני, אלא -מה האחר זקוק ורוצה.

 

ומצאתי השבוע סיפור שאירע בקיבוץ טירת צבי

אשר לדעתי ממחיש מכל חשיבה חברתית ויזמית זו.

 

לפני כשבוע פנתה אלי רחל פרידמן ואמרה שהיא רוצה לבוא עם הכיתה שלה מבי"ס להכין משהו לטובת גרעין צבר, במסגרת פרויקט: "דמויות מעוררות השראה"

מבחינתי שמחתי כמובן על הרעיון, אבל אני מודה:

לא הבנתי את גודל ההרתמות וההשקעה עד היום!

רחל וכיתתה הגיעו ביום ראשון לעבוד על הפרויקט ליד מבנה הגרעין והחיילים מצידם... כמובן שכבר היו בצבא.

היום הגיע אחד מהחיילים של הגרעין לחופשונת קצרה מהצבא והיה הראשון שראה את התוצאה, צרפתי לאימייל צילום מסך מתוך קבוצת הווטצאפ של הגרעין להתרשמות.

 

רחל וכל כיתה ו'1:

תודה גדולה נגעתם לליבם של החברה, וגם לליבי. מאחל לכם המשך נתינה וסוף שנת לימודים משמח.

מורן אייגר בשם כל הגרעין!

  

יזמות הינה נחלת הכלל

כל אחת ואחד יכולים

לראות את זולתם ולחשוב

מה אני יכולה או יכול לעשות ל....

 

שנצליח..

 

 

שבת שלום

 

גדי ליאון

העורך

בעקבות רצח המלך עבדאללה

סוף סוף יצאנו בעקבות רצח המלך עבדאללה אל ירושלים, היינו מעטים אבל איכותיים.

נפגשנו בשער יפו עם אורי המדריך ומרגע זה נכנסו אל עולמו של אחד הדמויות המרתקות של המאה ה – 20.

לאט לאט אורי פרס בפנינו את רוח התקופה, המאבקים בין הבריטים, היהודים והערבים עוד לפני קום המדינה.

קבלנו תמונה כיצד נראה אז המזרח התיכון ועד כמה הוא דומה למה שמתרחש בו היום.

טיילנו בשבילי העיר העתיקה אל המקומות בהם התהלך המלך וקושרי הקשר.

עלינו אל הר הבית, מקום הפולחן השלישי בחשיבותו למוסלמים ודווקא במקום הזה, בחרו מתנגדיו לרצוח אותו.

המלך עבדאללה ניסה יחד עם מנהגי ישראל לחפש את הנוסחה הטובה לדו קיום, לשלום .

אולי זאת הייתה אחת ההזדמנויות לקרב בין שני הלאומים הנאבקים על ארץ הקודש.

העלייה להר הבית היא חוויה, לחלק מאתנו זאת הייתה הפעם הראשונה.

ההר נתפס כמקום קדוש למאמינים באל אחד, מקום פולחן והמקום שבו אנו קרובים רוחנית אל האל.

הר שאליו אנו נושאים את מבטנו משמר בתוכו את ראשיתו של העם היהודי.   

הר שהעולם המוסלמי מקדש אותו כאחת משלוש נקודות ציון חשובות בעולמו הדתי.

הר שהעולם מכיר בחשיבותו הדתית , אולי ממנו תבוא הישועה והשלום יפרח ממנו.

 

 

  

סופי רכזת הטיולים

 

הטיול הבא שלנו ב 15.6.17, בעקבות מסע הרבנים אל המושבות בגליל התחתון, מצפה לראות אתכם.

 

חוויותיי בבית גיל-עוז

כששמעתי לראשונה שאני צריכה לנסוע מחיפה עד בית שאן בשביל ההתנסות המעשית שלי בלימודים, קצת התבאסתי. שעה וחצי נסיעה כל פעם?? ולקום בחמש בבוקר?? אבל כבר ביום הראשון הבנתי שזכיתי! זכיתי להגיע למקום מדהים- מלא חום ואהבה, יצירה, חברות ושיתוף פעולה! למדתי המון מהביקורים שלי במרכז יום. לאורך השנה נפגשתי ושוחחתי עם החברים ושמעתי מהם על סיפורי החיים המרתקים שלהם. שמעתי מגוף ראשון את ההיסטוריה של המדינה- על החיים במדינות זרות, על העליות, על המלחמות, על הקשיים וההתמודדויות איתם וגם סיפורים על אהבה וחברות. נהניתי מאוד להצטרף לחוג אומנות של בטי ולראות את היצירות המדהימות של החברים- איך ערימת חפצים משומשים ועיתונים הופכת לכד פרחים ענק, רקדנית בלט, דג צבעוני או ארמון מפואר! התרגשתי כל שבוע מהמפגשים הבין-דוריים אלה שאני לוקחת בהם חלק ואלה שאני רק שומעת עליהם מסיפורים. למשל הפעילות שמעבירים תלמידי בי"ס נווה שמרגשת אותי כל פעם מחדש- הם מלמדים אותנו על חגים ומועדים ועל משוררים ומעודדים את החברים לשתף מהידע והחוויות שלהם בכל נושא. כמובן גם, שלמדתי המון מהצוות הנפלא- ראיתי את החשיבה המשותפת ותשומת הלב שמושקע בכל אחד, את השיתוף פעולה ואת האווירה השמחה שהם יוצרים במקום ע"י ריקוד, שירה, הקשבה, סבלנות והיכרות מעמיקה אפילו עד רמת ה-איך כל אחד אוהב את הקפה/תה שלו! (אני כבר 6 שנים מנסה ללמוד איך הבן זוג שלי אוהב לשתות את הקפה שלו..). הרגשתי שכל אחד יכול למצוא את המקום שלו, ואם יש בעיה- יש עם מי לדבר ותמיד פתוחים לשינויים וחידושים. אני ממש שמחה שהגעתי לגיל עוז! תודה לכולם!

 

דפי

פתאום נשבה הרוח - כתבה גלית ראב"ד איירה מאיה שלייפר

 

ספר מקסים וחדש לגמרי בהוצאת "כנרת", המתאר מסע קטן ומשמעותי בו ילמדו גיבוריו, שגם כאשר אנחנו רבים עם הקרובים לנו ביותר, תמיד עוד יימצא מקור לפיוס, לחמלה ונתינה.

אני ממליצה לתת לילדים לדפדף בעצמם בהתחלה, עוד לפני שהם מאזינים לסיפור, בין דפי הספר, וליהנות מן האיורים המקסימים והצבעוניים, המשרים אווירה מיוחדת. רצוי גם לעיין בכריכה הקדמית, שבו מתגלים ארבעת גיבורי הספור: שלושה ילדים מתחבאים ושועלון קטן. כאשר המבוגר הקורא את הספר אומר את שמו, המילה פתאום גורמת לילדים סקרנות ומתח למה שיקרה בהמשך.

הסיפור מתחיל בבקר ומסתיים בלילה ואיוריו מתאימים עצמם לכך.

זהו סיפור על שלושה ילדים מכפר קטן, בלב בוסתן, שהגרים בבתים שונים זה מזה ומקיימים ביניהם קשרי חברות הדוקים.

"תמר מעיין ועדן היו החברים הכי טובים מאז ומעולם, אבל היום משום מה, כולם רבו עם כולם". בסיפור לא מוזכר הריב ומדוע רבו. מה שמוזכר הוא שבעקבות הריב, החברים נמצאים במקומות שונים והפיצול ביניהם בא לידי ביטוי גם באיור המחולק למספר איורים אנכיים. אנו גם מתוודעים לדמות הרביעית בסיפור, השועלון הקטן, שחי במאורה, בקצה השני של הבוסתן.

לאורך כל הסיפור מתרחשים שני מעגלי סיפור במקביל: זה של הילדים וזה של השועל. הילדים חווים לבדם ובדמיונם את הטבע העשיר שמסביבם ותוך כדי כך, בעקבות האירועים המתרחשים, מתקרבים אחד לשני ומסיימים את הריב.

המעגל הסיפורי השני הוא זה של השועלון, שקוץ נתקע בכפותיו והוא מתמודד לבדו עם הקושי להוציאו.

בתוך האירועים המתרחשים טמונים רגשות כמו רוגז, בקורת, תחרותיות ובדידות וכן גם התפעלות והתרגשות. אלה רגשות שכל ילד עשוי להזדהות איתם.

כשנשבה פתאום הרוח – הטבע מחולל את מה שמתרחש בהמשך. הרוח מביאה לכל אחד דבר, המעניק לו כוח. (חרוב לעדן, זית למעיין, רימון לתמרי).

הילדים מאמצים את מתנת הטבע ונעזרים בה כדי להראות את מקומם בחבורה. השועלון בינתיים מנסה להוציא קוץ שנתקע בכפותיו ויותר מאוחר נכתב: " רק השועל לא התרגז על שום דבר. כאילו מעצמו ידע שגם מה שכואב – עובר". קטע זה מרמז ששני מעגלי הסיפור יתאחדו וזה מה שיקרה גם לילדים, שכאשר כאבם יחלוף, הם ישובו להיות שוב חברים. שני הסיפורים, זה של הילדים וזה של השועלון, תומכים זה בזה ונותנים משמעות לאירועים המתרחשים בסיפור השלם.

נקודת המפגש ביניהם מתרחשת מסביב לבריכה במרכז הבוסתן, כשעד אז לא היו מודעים זה לזה (הילדים והשועל).

הבריכה ממוקמת במרכז הבוסתן ומקור המים שבה מביא שמחה ומרפא את כאבי הילדים וכאבו של השועלון עם הקוץ התקוע בכפותיו. הילדים מעבירים לשועל את מה שהרוח נשאה עימה אליהם, והעזרה שהם מגישים לו מפייסת ומאחדת אותם מחדש.

במלים קסומות ועדינות מתארת הכותבת את השלווה היורדת על כולם, כשהלילה מגיע וכל ילד שב לביתו.

"בשקט בשקט קמה תמרי והושיטה יד למעיין.

בשקט בשקט קמה מעיין ונגעה בכתף של עדן.

בשקט בשקט קם עדן ופסע פסיעה אחת לאחור.

בלי להסיר את העיניים מגור השועלים

נסוגו הילדים אל חורש הצללים".

הספר כתוב בשפה עשירה ופיוטית במקצב וחריזה עדינים ומוקפדים ובליווי איורים מרהיבים. איוריה של המאיירת מטיבים לתאר את הסביבה שבה מתרחשת העלילה השלימה: צמחיית הבוסתן, נוף כפרי קסום והיום המשתנה ללילה. איוריה נותנים את ההרגשה שאנו נמצאים יחד עם משתתפי הסיפור בתוך הבוסתן עצמו והצבעים המשתנים משרים אווירה מיוחדת וקסומה המתאימה לתוכן.

השלווה הנסוכה על כל הספר הזה, הן בעקבות התוכן והן בעקבות האיורים, מתארת ילדות כמקום שטוב ורגוע להיות בו.

אחד הספרים המקסימים ביותר שפגשתי בהם בתקופה האחרונה. פשוט תענוג להביט ולקרוא בו.

 

 

 

 

ציפור בכלוב - שלומית שניר - 24.5.2017

לפעמים

אני

ציפור

בכלוב-זהב,

ססגונית

ושירתי צלולה,

אבל הלב

סגור,

הדלת

 נעולה.

הנה הגעתי - שלומית שניר - 16.5.2017

שתיתי מים ולא נודע

כי באו אל קרבי.

בלהט מסעי

לדבוק

ביעד שנקבע.

מים רבים לא יכסו

פצע פעור, מילדותי,

שעד היום

טרם נרפא.

עודי שועטת

אל שער נעלם,

בונה ומתקנת

ושוב: מהתחלה,

ומבחינה לפתע,

שהינה

נפתח השער,

מלאכתי שלמה.

ניצבת על סיפו ומתבוננת:

ארצי העתיקה-החדשה

עוברת בתוכו,

לאט טועמת,

במו רגליי

את מתק אדמתה.

הָיָה גֶּרְמָנִי פֹּה, יִמַּח שְׁמוֹ וְזִכְרוֹ

"עָנָה צְרָצָרוֹן מִתְחַלְחֵל בְּפַחֲדוֹ: / — הַמְּלַמֵּד כְּבָר אֵינֶנוּ, נִשְׂרְפָה תּוֹרָתוֹ, / הָיָה גֶּרְמָנִי פֹּה". שיר מאת קדיה מולודובסקי. תירגם מיידיש אמיר שומרוני

19.04.2017  - "הארץ"

קדיה מולודובסקי

הגרמני יימח שמו

בַּחֲצֵרֹנֶת יְהוּדִית בְּוַרְשָׁה בַּפַּרְוָר

צִמֵּחַ לוֹ עֵץ, אִישׁ אוֹתוֹ לֹא חָקַר.

 

בֵּין עֲנָפָיו צִפֳּרִים קִנְּנוּ בּוֹ

בַּבֹּקֶר זִמְּרוּ וּלְעֵת עֶרֶב צִיְּצוּ בּוֹ.

 

לְהַרְנִין הַסַּנְדְּלָר בְּזִמְרַת הַצִּפּוֹר

לְצַיֵּץ לַחַיָּט בְּשִׂמְחָה שֶׁיִתְפֹּר.

 

וְגַם לָאוֹפֶה וּלִמְלַמֵּד הַתּוֹרָה

בְּוַרְשָׁה בֶּחָצֵר רִנָּתָן שׁוֹרָה.

 

צִפּוֹר אַחַת אֵצֶל הַסַּנְדְּלָר הִשְׁתַּּכְּנָה

פֵּרוּרִים הוּא פִּזֵּר לָהּ לְיַד קִנָּהּ.

 

לִסְעוּדַת הַחַיָּט עוֹד צִפּוֹר הִצְטָּרְפָה

אֹרֶז מִקַּעֲרָתוֹ נִקְּּרָה חָטְפָה.

 

אַחֶרֶת הִגִּיעָה לָאוֹפֶה לִסְעוֹד

וְהָאוֹפֶה בָּזַק כְּעָכִים עוֹד וָעוֹד.

 

וְהַמְּלַמֵּד הַצַּדִּיק הָרַב אוּרִיָּה

כִּבֵּד הַצִפֳּרִים בְּפֵרוּרֵי עוּגִיָּה.

 

עַד שֶקַּיִץ אֶחָד, מָרוֹ וּמְרוֹרוֹ

בָּא הַגֶּרְמָנִי, יִמַּח שְׁמוֹ וְזִכְרוֹ.

 

נָסָה צִפּוֹר אַחַת בְּרוּחַ הַיֶּקֶד:

אַיֵּה הַסַּנְדְּלָר? וְאִשְׁתּוֹ? וְהַיֶּלֶד?

 

עָנָה הֶחָתוּל מִבּוֹר מַחֲבוֹאוֹ:

— הַסַּנְדְּלָר כְּבָר אֵינוֹ, כְּבָר אֵין עוֹד בֵּיתוֹ,

הָיָה גֶּרְמָנִי פֹּה, הַמָּוֶת טִבְעוֹ,

נוֹתָר רַק תֵּל קַשׁ וְדָם בְּרֹאשׁוֹ

הָיָה גֶּרְמָנִי פֹּה, יִמַּח שְׁמוֹ וְזִכְרוֹ.

 

הַצִפּוֹר הַשְּׁנִיָּה בַּסַּעַר בָּרְחָה:

אַיֵּה הַחַיָּט? וּבְנֵי הַמִּשְׁפָּחָה?

 

עָנָה עַכְבָּרוֹן מִתּוֹךְ מְחִלָּתוֹ:

— הַחַיָּט אֵינֶנוּ, נֶחֱרָב כְּבָר בֵּיתוֹ,

הָיָה גֶּרְמָנִי פֹּה, הַמָּוֶת טִבְעוֹ,

הָרַג אֶת הַחַיָּט, דָּקַר אֶת אִשְׁתּוֹ,

הָיָה גֶּרְמָנִי פֹּה, יִמַּח שְׁמוֹ וְזִכְרוֹ.

 

הַצִּפּוֹר הַשְּׁלִישִׁית בַּסּוּפָה בָּרְחָה:

אַיֵּה הַמְּלַמֵּד? וּבְנֵי הַמִּשְׁפָּחָה?

 

עָנָה צְרָצָרוֹן מִתְחַלְחֵל בְּפַחֲדוֹ:

— הַמְּלַמֵּד כְּבָר אֵינֶנוּ, נִשְׂרְפָה תּוֹרָתוֹ,

הָיָה גֶּרְמָנִי פֹּה, הַמָּוֶת טִבְעוֹ,

בָּאֲנָשִׁים הִתְעַלֵּל, וְחָזְקָה בָּם יָדוֹ,

הָיָה גֶּרְמָנִי פֹּה, יִמַּח שְׁמוֹ וְזִכְרוֹ.

 

אֵין עוֹד חָצֵר יְהוּדִית בְּוַרְשָׁה בַּפַּרְוָּר,

הָעֵץ וְצִפֳּרָיו נֶעֱלְמוּ זָה מִכְּבָר.

 

נוֹדְדוֹת הַצִּפֳּרִים מֵהַקֵּן הַקּוֹפֵחַ —

פּוֹסְחוֹת עַל גֶּרְמַנְיָה — הִיא בֵּית הָרוֹצֵחַ.

 

מְמָרְרוֹת הַצִּפֳּרִים בְּבֶכִי נִזְעַם:

הַגֶּרְמָנִי וְאַרְצוֹ — יִּמַּח שְׁמָם וְזִכְרָם.

קדיה מולודובסקי וחתימתה ביידיש (1949( אפרים ארדה, הספרייה הלאומית

המשוררת וסופרת היידיש קדיה מולודובסקי (1975-1894) כללה בספר שירי ילדים שלה שיר על השואה — מהלך נדיר, אולי יחיד, בעולם שירי הילדים ביידיש. השיר מפתיע בתוכנו ובבוטות לשונו. ב-1946 יצא לאור בניו יורק קובץ שירי הילדים שלה "ילדים יהודים" ("יידישע קינדער") בהזמנת רשת בתי הספר היידיים באמריקה הצפונית. הספר הופץ בעשרות אלפי עותקים והיה לספר לימוד יידיש קנוני. בספר נכללו רוב השירים והמעשיות לילדים שחיברה לפני מלחמת העולם השנייה וכן שירי מעשייה "אמריקאיים" על נושאים מקומיים טיפוסיים. שירים אלה נודעו והיו מקובלים בעולם היידי (תרגומי 17 מהם לעברית נכללו ב"פיתחו את השער"). הספר נחתם בשיר מעשייה על השואה בשם עז המבע: "הגרמני יימח שמו" (דער דטש ימח־שמו). אם שירי הספר האחרים קנו את מקומם בקרב ילדי ישראל באמריקה, שיר זה נשמט מהזיכרון הקולקטיבי למרות תפוצתו הגדולה.

השיר כתוב בתבנית של "קינדער מעשׂהלע" (מעשייה לילדים) ובה חרוז זוגי, משקל הברתי מתנגן, חיות מואנשות, חזרות תימטיות, סיכום מסקנתי ודמויות ארכיטיפיות מפולקלור העיירה היהודית. באופן יוצא מן הכלל, ואולי אף יחיד במינו בספרות הילדים היהודית, מובאים בשיר מוטיבים קשים וחריפים ביותר, שהם בדרך כלל טאבו ביצירות כאלה. יתרה מזו, הגרמנים מוצגים בשיר בהכללה גורפת ובדרך של הַמְשָׂגָתם לדמות היחיד, "הגרמני", ש"המוות טבעו" והוא קיים בכל מקום בו הוא נמצא. נוספת גם קללה יהודית חריפה: "יימח שמו!", שכנראה אין למוצאה בין דפי ספרי הילדים.

אמיר שומרוני הוא חוקר ספרות יידיש. בקרוב יצא לאור ספר בעריכתו: "לילות חשוון", שירי קדיה מולודובסקי — אוסף תרגומים גנוזים ונשכחים.

 

על החלבלוב ההדור

 

זו העת לטפל גם בחלבלוב ההדור. אחרי ששרד את החורף, הפריחה אדומה או לבנה. מתאים כצנוע בדרישות ההשקיה. זקוק לאור מלא ולשמש.

גם מצמח זה קל ליצור ייחורים (על מצע חול שטוף). הוא פורח במהלך כל הקיץ. גם לגביו יש להיזהר מהשקיה עודפת.

 

 

ב ה צ ל ח ה

שיר על עץ

לפני שנים רבות כאשר עברנו לבית החדש שאלנו גנן הנוי מהו העץ אשר יטע במדשאה ליד ביתי... אמרתי: סיגלון. בחצר בית ילדותי צמח כזה, ונקשרה נפשי בענפיו הירוקים ובפריחתו הסגולה. עד מהרה התכסה קיר ביתנו החדש בנופו, וכשגדלו ילדי בזה אחר זה הלך וגבה עד הגיעו...לשמים. עד לגג. פריחתו נתמזגה בצבע השמים אך בימים מעוננים, ענני קיץ, הפליא בצבעוניותו.

כשם שמתחלפים בעלי התפקידים מתחלפים גם הגננים. הגנן החדש אהב לקצץ את נופי העצים. "כדי לרענן את צמיחתם" אמר. אסרתי עליו (ככל האפשר...) לקרוב אל העץ במסוריו.

חלפו ועברו השנים ילדי נטשו את הקן, העץ נתמלא זמורות יבשות, כבדו ענפיו מזוקן נכנעתי למסוריו של הגנן המרפא את נופי העצים.

וכשזמזם המסור החשמלי יומיים תמימים, השתקפו שמים בינות לענפים המרווחים, כרעו צמחי הצֵל תחתיו מכובד הזרדים הנופלים, נפלה הצמחיה העבותה, אור השמש הקיצית הכה בחום על קיר ביתי...

סובבתי הלכתי בתוך דירתי כמי שנפל אל ארץ לא נודעת.

חשתי גלות. אך אז נחמוני מילות השיר של רחל המשוררת- אקליפטוס שנגדע "כְּאָז כָּמֵהַּ הַנּוֹף..."  כיצד ידעה היא את ליבי, כיצד הפליאה לבטא את התקוה אחר שהונף הקרדום...רחל, אחותי.

 לֹא אַחַת רָאִיתִי: הוּנַף הַקַּרְדֹּם

וְהוּרַד וְנִנְעַץ בַּשְּׁאֵר;

מְעוֹלָל בְּעָפָר הוּא שָׂרוּעַ דֹּם –

זֶה הַנּוֹף הַמַּרְטִיט, הַנּוֹהֵר.

 

הַשָּׂרִיד הַיָּתוֹם מִזְדַּקֵּר נוּגוֹת

מְיֻתָּר וְעֵירֹם מִכֹּל.

וְתָמִיד נִדְמֶה: הַפַּעַם הַזֹּאת

לֹא יִשְׁכַּח הָעֵץ, לֹא יִמְחֹל...

 תִּפְקְדֶנוּ שׁוּב, אַךְ שָׁנָה תִנְקֹף –

תַּעֲמֹד מִשְׁתָּאֶה, תַּבִּיט:

לַמָּרוֹם כְּאָז כָּמֵהַּ הַנּוֹף,

וְנוֹהֵר כְּאָז, וּמַרְטִיט.

 

ניסן, תרפ"ט

 

אבישג

האיש מן הבקעה

הפזמונאי חיים חפר אשר הולחן ועובד על ידי מוני אמריליו 

 

כבחלום תמיד אזכורה - 
האיש עובר כעובר אורח, 
נוגס תפוח, בין אבק ורוח, 
נוסע 
על גב המשאית אל הבקעה. 

האגדות יפות הן, 
עד שפתאום עפות הן 
רק אלוהים ידע לאן. 
אני מגדל הקמתי, 
בו לבדי חלמתי, 
נסיך שלי על סוס לבן. 

חמה הדרך, ארוכה היא, 
ושם הוא בין קוצי הקיץ, 
רץ כמו פרא לחפש לי פרח. 
חוזר הוא - 
נושא קנה סוף אלי מן הבקעה. 

האגדות יפות הן, 
עד שפתאום עפות הן 
רק אלוהים ידע לאן. 
אני מגדל הקמתי, 
בו לבדי חלמתי, 
נסיך שלי על סוס לבן. 

הציפורים פרחו ועפו, 
על שפת ירדן קני סוף הוצפו, 
בצחוק פתוח, בלי לומר מדוע, 
הולך הוא, 
הולך רחוק האיש מן הבקעה. 

בעננים תלויה הקשת 
אך עוד לוחש מכשיר הקשר 
מילה או שתיים כמו משק כנפיים 
ענה לי, 
רות סוף אומר האיש מן הבקעה 

האגדות יפות הן, 
עד שפתאום עפות הן 
רק אלוהים ידע לאן. 
אני מגדל הקמתי, 
בו לבדי חלמתי, 
נסיך שלי על סוס לבן. 

חפר כתב את השיר בשלהי שנת ,1971 במיוחד לבקשתו של אלוף פיקוד המרכז דאז,   רחבעם זאבי (גנדי) ועבור להקת פיקוד המרכז.  השיר נכתב על "ארץ המרדפים" שהתייחסה לבקעת הירדן,  בתקופת המרדפים הרבים של צה"ל אחר חוליות מחבלים ומפגעים בשנות ה-60 וה-70

. ישנה גרסה האומרת כי השיר נכתב במיוחד על אלוף משנה אריה רגב, אשר נהרג ב-26 ביולי 1968 , בסמוך ליישוב פצאל בבקעת הירדן. רגב היה מפקד חטיבת הבקעה אשר נהרג בעת קרב בזמן מרדף אחר חוליית מחבלים. עמו נהרג סרן גד מנלה מקיבוץ תל יצחק.

לאחר הלחנת השיר, הוא נמסר בשנת 1972 ללהקת פיקוד המרכז עם הסולנית דורית ראובני , ונכלל בתוכניתה ה-19 של הלהקה "שר מי ששר אחרון". הלהקה כללה באותה עת גם את הזמרים אלי בורנשטיין, עוזי חיטמן, נאוה ברוכין, רונית אופיר ויעקב מנדל.  השיר הגיע למקום השביעי במצעד הפזמונים העברי השנתי של רשת ב' לשנת תשל"ג ובמקום ה--23 באותה שנה בגלי צה"ל.

עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים הושמע השיר רבות בתחנות הרדיו השונות והיה להמנונם של רבים  מן החיילים באותה עת.

כאשר נשאל חיים חפר איזהו שיר מן השירים שכתב מעורר בו התרגשות רבה, הוא אמר כי כל השירים שלו מעוררים בו התרגשות, אך השיר "האיש מן הבקעה" מרגש אותו מאוד, והוסיף כי לחנו של מוני אמריליו בביצועה של הסולנית דורית ראובני ולהקת פיקוד המרכז מעניקים לשיר חיים.

לצפייה בביצועה של  דורית ראובני ולהקת פיקוד מרכז – לחצו כאן    

 

פרשת בהעלותך

 

לאחר תיאור קרבנות נשיאי ישראל, שהופיע באריכות בפרשת השבוע שעבר, פותחת התורה את פרשתנו בתיאור הציווי לאהרון להעלות נר תמיד ולהדליק את המנורה מדי יום.

לאחר מכן, מספרת התורה שאכן, אהרון עשה כאשר נצטווה: וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ...

זהו פסוק לא שגרתי, המתאר שאכן ציווי ה' מולא ובוצע. התמיהה מתעצמת לאור מדרש חכמים הטוען כי הבאת הפסוק הזה עניינה 'להגיד שבחו של אהרון שלא שינה'. אהרון עושה בדיוק 'כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה', באופן המדויק וגם במוטיבציה המדויקת, ללא רצון להפיק משהו, ללא הדגשת ה'אני'. בנקיות, בדיוק, בענווה.

 

סיפור מופלא על רבי חיים מוולוזי'ן (שיום פטירתו חל אתמול, לפני 196 שנים) מתאר אדם שאכן היה כזה, בעל ענווה ובעל יכולת לבטל עצמו מפני ה' ומפני הזולת, דבר שיש בו כדי 'להגיד שבחו'.

 

הסיפור מספר על בתו של ר' חיים שהשתדכה ליהודי הגון, מעיירה אחרת (הרחוקה מוולוז'ין), אך לצערה הרב,  המשפחות לא היו תמימות דעים בעניינים שונים, והחתונה התעכבה. רעייתו של ר' חיים תכננה לסור לבית הורי החתן כדי לנסות וליישר את ההדורים.

באותו היום לימד ר' חיים בבית המדרש, ובאמצע היום הודיע לתלמידיו בחגיגיות כי מגיעה לו ברכת מזל טוב, שהרי בתו השתדכה.

התלמידים המשתאים לא הבינו, האם יש לרבם רוח הקודש? נבואה?

ר' חיים חייך ודחה את הערכתם. הוא טען כי ידע זאת על פי המשנה בפרקי אבות המלמדתנו "בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך". ר' חיים הסכים באותו הרגע להתפשר עם הצד השני, לבטל את רצונו מפני רצונם של אחרים, וממילא ידע כי סוכמו פרטי השידוך והחתונה.

 

מוכנותו של ר' חיים לבטל את רצונו מפני רצון הזולת מרחיבה את 'שבחו של אהרון שלא שינה', לא רק בהימנעותו מהכנסת עולמו שלו, מערכות האגו ו'הקנאה והתאווה והכבוד' לרגע של העלאת הנרות, אלא גם למקום של המפגש עם הזולת ופניו ולא רק עם 'פְּנֵי הַמְּנוֹרָה'.

 

  

שבת שלום, הרב אוֹרי ליפשיץ, רב טירת צבי