שלום רב קוראנו היקרים

 

בפרוס יום חגה של ירושלים

ולקראת חג הביכורים, חג השבועות

עיננו נשואות אל החסד והרחמים.

 

לימדתנו רות המואביה פרק

בעשיית החסד ובדרך לקבלתו.

אור היום עלה לאחר הליל בגורן,

על רות ובועז

ועל מלכות בית דוד שהלכה ונבנתה

מ....החסד.

 

 

וַיְהִי-אוֹר.

שיר שנברא בחסות הלילה, מצא דרכו בתפר העדין שבין החושך הגדול אל מול הזריחה שהגיחה בסופו.

סקיצה ביתית, לילית, פשוטה.
תפילה דקה ואמונה גדולה.
חפה משקר.
סקיצת לב פועם המבקש אור.
לב פועם המאמין באור.

 

וַיְהִי אוֹר-

הלילה ירד עכשיו מול שמייך
חשכת היום, סגרה ליבך.
וכמו כוכבים פרושים מולך כל פחדייך
ירד היום, מעל ביתך.

רק תחכי לזריחה היא עוד תבוא
אל תכבי ליבך מול פחדייך.
והנה היום נכנס ואור גדול איתו
השילי מעור גופך חשכת הליל
ויהי אור.

תלמים נחרשים עכשיו בשדות חייך
הלכי בהם כמו היו שלך
וכמו עשבי בר פרושים מולך כל ימייך
מצאי בהם את המחר

 

תודה גדולה שהקשבתן/ם, שנתתן/ם מקום.

חיבוק גדול,
יובל גולדנברג

להאזנה לביצוע השיר לחצו כאן - מומלץ

 

 

הבה ונלמד

להביא את האור אל חיינו ואל חיי סביבתנו.

 

 

שבת שלום וחג שמח

 

גדי ליאון

העורך

מיזם "רגבי עוז" ממשיך לפעול

 

תלמידי "רגבים" עברו מרשפים לכפר-רופין והפעם הגיעו לחמדיה, לגינתה של רותי דהרי.

 

למרות החום הכבד של העמק בשעות הצהרים עבדו החברה' במרץ רב וריגשו עד מאוד את רותי.

 

בואו ניתן לתמונות לספר את הסיפור כולו....

 מוזמנים לצפות בדברים שאמרה רותי דהרי לחברה' שפעלו בגינתה - לחצו כאן

אנו מחכים להמשך המיזם ....

 

זו שוב הזדמנות להודות ליפתח צוקר, רכז "רגבים" ולדוד עסיס, אב הקהילה הכפרית וקהילה בקש"ר וכמובן, לחברי רגבים עצמם הפועלים ללא לאות לשיפור איכות חיי ותיקי העמק.

 

שאו ברכה

 

 

גדי ליאון

מומחה שיקומי

הנש"ר עלה לחומות ירושלים

 

במפגשנו השבוע "עלינו לירושלים" לרגל יום חגה.

 

ששנו וגלנו בירושלים באמצעות "שישו את ירושלים" ובעזרת תיבות סיניות העלינו את רמת השמחה השירה והתנועה המשולבת תוך שיפור הולך ומתמיד בתיאום האישי והקבוצתי כאחד.

המשכנו ב"שומר החומות" שדקלם בכיתה על שומרי החומות ופתאום הפך להיות אחד כזה.

יחד עם הילדים הצטרפנו לשירת "לך ירושלים" ולקראת חג הביכורים "מי ברכב" שגם הוא מדבר ושר על עולי הרגל לירושלים.

 חזרנו על השיר "הליכה לקיסריה" אותו שרנו בליווי תנועות בשפת הסימנים אותו למדנו לפני מספר שבועות.

מוזמנים לצפות ולהתרגש – לחצו כאן

 

בפינת הבקשות העלו הילדים שמות שירים ששרנו זה מכבר וקולות השירה עלו ובקעו.

 

גדי ליאון

רכז מיזם נש"ר

בית גיל עוז

יום ירושלים בבית גיל עוז

 

ביום שלישי אחר-הצהרים, כ"ז באייר, בערבו של יום, התכנסנו  חברי בית גיל עוז באווירה חגיגית לציין את יום ירושלים ולחגוג את חמישים שנות איחוד העיר.

פתחנו את המפגש בקפה ומאפה ושירי ירושלים ברקע שרוממו לכולנו מיד את מצב הרוח.

התפזרנו לחדרי הפעילות השונים שבכולם הכוכבת הייתה ירושלים.

אצל פיטר (שהתלונן שאי אפשר להכניס לשעה ולא גם ליום שלם שירים ומנגינות שנכתבו ב- 3000 שנים) שמעו יצירות ושירים שנכתבו בהשראת ועל ירושלים.

בכיתת האומנות  בהנחיית מיקי עבדו עם חמרן ויצרו  "ירושלים של נחושת ושל אור" . כל אחד קיבל פיסה אחת ויצר בה את "ירושלים שלו" ואחר-כך כל החתיכות חוברו יחדיו ויצרו עיר הדורה ורבת אור. תוך כדי תהליך היצירה החברים שיתפו בחוויות על טיולים, זכרונות והמשמעות האישית של ירושלים שלהם.

בכיתה עם ענבר צפו במצגת מיוחדת במינה שהביאה תמונות יחודיות של הצלם ג'ון פיליפס אשר תיעד את הקרבות וכניעת הרובע היהודי במלחמת השחרור, וחזר לאחר עשרים ושבע שנים לירושלים ואיתר כ- 67 מהאנשים ושמע מהם את סיפורם על התמונה שצילמם בעבר. שמענו סיפור מרגש שכתב בן קיבוץ שלוחות אודות אביו שהיה ממשחררי הכותל  ( תוכלו לקוראו במדור משתפים בגליון זה).

לאחר מכן התכנסנו שוב בלובי לשירה בצוותא משירי ירושלים בניצוחו המסור והאוהב של פיטר פרידמן וקינחנו בארוחת ערב חמה ומפנקת.

 

מזל טוב לירושלים ליום חגה.

 

 

ענבר וייס-לשם

עו"ס בית גיל עוז

 

פרידה מחברי מכינת העמ"ק

 

"ימים הגיעו בהם עלינו להיפרד, קשה עלינו הפרידה, הייתם נהדרים, חיכינו לכם כל יום רביעי, הייתם לנו כמו נכדים...." מקצת ממשפטי התודה הברכה ותחילת הגעגוע שנאמרו אתמול במפגש הפרידה מחמשת חברי המכינה, אורלי, גלעד, הדר יונה ושחר.

 

כבכל שנה , מעל לעשור כבר, מגיעה אלינו לבית גיל עוז חבורה של צעירים וצעירות תוססים, מחייכים, תחילה מבוישים מעט,  להתנדב ולהיות חלק מחברי הבית.

מי בעזרה במחשב, מי בסתם שיחת חולין, מי בעזרה ליצירה בחדר האומנות ומי בהנחיית פעילות.

זכינו השנה בחבורה רצינית וחייכנית, עמוקה אך קלילה וזורמת, כל אחת ואחד בנפרד וביחד כחבורה מלוכדת.

 

נאמרו ברכות, בוטאו הרגשות אך מעל לכל צצה ועלתה החוויה הכללית – בית גיל עוז הוא בית במלא מובן המשמעות. בית בו לכל אחד מחבריו יש מקום וישנה השפעה. בו לכל אחת ואח תרומתו הייחודית והמגוונת.

 

 המתנה והברכה האישית שניתנה לכל אחת ואחד

מוזמנים לצפות בחלק מהמפגש - לחצו כאן

זו הזדמנות שוב להודות על שנה נפלאה ולהנהלת המכינה ובראשם לאודי תמיר מנהלה ומייסדה.

 

זכינו....

 

 

גדי ליאון

מומחה שיקומי

 

"שיבולת בשדה" בבית גיל עוז

 

כבכל יום רביעי התכנסנו לפעילות "שיר השבוע", והפעם לקראת חג הביכורים שרנו "שיבולת בשדה", שמייד העלה "על הבמה" חברים רבים לריקוד שמח וחגיגי.

חברי מכינת העמ"ק, חברים ממכינת מצפ"ן וחברי הבית.

 

חוויות החג החקלאי במשקים ובמושבים עלו וסופרו והיתה זו הכנה חגיגית משמחת ומזכירת חוויות מימים עברו.

 

גדי ליאון

מומחה שיקומי

אבא שלי צנחן (ליום ירושלים)

כשהייתי ילד לקחה אותי אימא לבית חולים 'העמק' בעפולה לבדיקת רגליים. חבורת הרופאים העמידה אותי על מין תיבת זכוכית שמראה בתחתיתה והתבוננו בעיון בכפות רגלי השטוחות להפליא. כשסיימו להתרשם שאלה אימא אם יש משהו לעשות בנידון, מדרסים או משהו. גם לאבא שלו יש כאלה רגליים, שאל הרופא הבכיר. כן, ענתה אימא, אבל הוא בצנחנים. צנחן? התפעל הרופא – אם כך הכל בסדר, לא צריך מדרסים. גם הבן שלך יוכל להיות צנחן.

שאבא שלי צנחן ידעתי עוד לפני כן. בגיל שנה וחצי לקחה אותי אימא לבקר את אבא, כשחטיבת המילואים שלו עלתה מהקרבות בעיר העתיקה אל רמת הגולן, וחנתה לשעה קלה בשדות הקיבוץ. התמונה הישנה מנציחה פעוט שמנמן ליד משאית צבאית. אחר כך אבא נעדר לשבועות ארוכים של התשה בתעלה, במהלכם גידל זקן והפסיק לעשן. ובערב יום הכיפורים ההוא, כשבאו לגייס כמה ממתפללי בית הכנסת בקיבוץ, כבר ארז תרמיל חום קטן עם תפילין, מכונת גילוח ומצלמה, ואמר לי שהולכת להיות מלחמה. כשחזר הביתה סוף סוף, שבועות רבים אחר כך, הפחיד את נילי, אחותי בת השלוש, שלא זיהתה אותו.

אבא היה נוסע למילואים וחוזר עם סיפורים: איך התפלל על סירת משמר בראש השנה, בכינרת מול החוף הסורי, וכשהגיע ל'תשליך' פשוט קפץ למים; איך ירה במקלע בשני 'מיגים' מצריים שבאו לתקוף מוצבים בתעלה, ואחד מהם נפגע והתרסק; איך הוא וחבריו-לפלוגה הדתיים פינו גופות של חיילי קומנדו מצריים בסיני; ואיך יצאו ממצרים, בפעם השניה בתולדות עם ישראל, על משאיות מארץ גושן. הייתי שואל אותו שוב ושוב על אותם הארועים, מנסה להבין, אולי קצת לגעת, בהיסטוריה שהיה שותף לה, ואולי גם להבין, ואולי קצת לגעת, בו.

אין ספק: הארוע שנחרת בו עמוק מכולם, שעיצב אותו – ובעקיפין גם אותנו, ילדיו – היה הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים. כבר חמישים שנה הוא וחבריו נפגשים ליד האנדרטה בגבעת התחמושת, קצת לפני הטקס הממלכתי, טופחים זה על שכמו של זה ועורכים ספירת מלאי. הראש מלבין, הגב משתוחח, אבל הלב זוכר כאילו היה זה אך אתמול. מדי פעם אני שב ומתחקר אותו על ארועי הימים ההם: איך הגעתם לירושלים ועם איזה ציוד? מה ידעתם על מה שעתיד לקרות? מה עשית בבית הספר לשוטרים, ואיפה היית במהלך הקרב על הגבעה? איך הגעתם להר הצופים ואיך להר הבית? – ואבא מספר ברצון.

גדלנו על הסיפורים האלה: כשהייתי קטן הייתי רץ בתעלות של גבעת התחמושת ומטהר בונקרים, או מטפס על חומות ירושלים ומדמה בנפשי שאני מניף את הדגל על הכותל המערבי. מאוחר יותר, כשהתגייסתי במסגרת ישיבת ה'הסדר' לצבא והועמדה בפנינו הבחירה בין גיוס לחי"ר או לשריון, בחרתי בלי היסוס בחי"ר, למרות כפות רגלי השטוחות להפליא. הרי אחרת איך אפשר? אבא שלי צנחן.

אבל הסיפור שכמעט ולא סיפר, אולי המשמעותי ביותר עבורנו, כלל לא התרחש בקול ענות גבורה בין שריקות הכדורים בגבעה או בתקיעות השופר בהר. זהו סיפור של קול ענות חלושה על סבא שלי, יחיאל-צבי חייקין, שעזב את פולין בשנת 1933 עם אשתו חיה וביתו הפעוטה מלכה, מתוך ציונות וראיית-נולד. סבא, שרצה להצטרף למקימי כפר עציון ולא עלתה בידו; שהתנדב בעצם יום השבת לסייע לטיפול בפצועי לטרון במלחמת העצמאות; שהיה מנהל סניף בנק וסגן ראש העיר רחובות – שכב בזמן הקרבות בירושלים על ערש דווי, והמתין לידיעות מבנו שיצא למלחמה.

סבא הספיק לראות את בנו חוזר מהמלחמה, ונפטר שבועות ספורים אחר כך. כשמלכה ביתו אספה בבית החולים את חפציו המעטים היא גילתה - כמעט במקרה - שברגעיו האחרונים החזיק בידו מין דף נייר, אשר נזרק בטעות לפח. היתה זו דרישת שלום קצרה ששלח אבא להוריו על דף תלוש של מחברת, הישר מהכותל המערבי:

"ברגע עצום זה ובמקום קדוש זה הנני שולח לכם פריסת שלום מבנכם, כובש העיר העתיקה והכותל המערבי. שלומי ב"ה מצויין. להתראות, פרץ".

עבור סבא, שאיבד את רוב משפחתו בשואה, לא היה ניצחון גדול מזה.

 

ברוך חייקין

(בן שלוחות)

בינגהם הקונסול האמריקני שהציל אלפי יהודים

בניגוד להוראות רוזבלט

פורסם בתאריך 23  בפברואר 2009 מאת זאב גלילי

 

 

מחנה ההשמדה בירקנאו בצילום שנעשה על ידי מפציצים אמריקניים

חירם בינגהם בתקופת שרותו הדיפלומטי

האיש שהציל יהודים

חירם בינגהם (הרביעי). ספק אם יש ישראלים רבים ששמעו את שמו. אבל כולם שמעו על אינדיאנה ג'ונס, סרט הררפתקאות שתאר ארכיאולוג, משוגע לדבר, שדמותו עוצבה על ידי האריסון פורד. ובכן חירם בינגהם שלנו הוא בנו של הארכיאולוג האמיתי שעל פי דמותו נכתב התסריט לסרט.

חירם בינגהם שלנו לא עסק בסרטים אלא במציאות האמיתית. הוא הצטרף לשרות הדיפלומטי האמריקני בשנת 1911. בשנת 1939 הוא הוצב במרסיי בתפקיד סגן קונסול. באותה תקופה היתה ארצות הברית נייטרלית נוכח המלחמה באירופה. לאחר כיבוש צרפת והקמת ממשלת הבובות של וישי הצרפתית, ששיתפה פעולה עם הנאצים, הורה הנשיא רוזבלט שלא לתת אף ויזה ליהודים. בינגהם החליט שזו מדיניות לא מוסרית ובניגוד להוראת הממונים עליו הנפיק 2500 ויזות ליהודים ולפליטים אחרים. בין היתר העניק ויזות לאמנים כמארק שאגאל ומאקס ארנסט, לסופר תומס מאן ולבני משפחתו, ועוד. כל ויזה כזו פרושה היה הצלת אנשים ממוות בטוח. בינגהם לא הסתפק בכך ונתן מקלט בביתו לפליטים יהודים רבים, השיג להם מסמכים מזוייפים ושיתף פעולה עם המחתרת הצרפתית להברחתם לספרד של פרנקו. לרבים הגיש סיוע כספי מכיסו.

בינגהם לא הסתפק במתן ויזות באורח בלתי חוקי. הוא ממש שם נפשו בכפו כדי להציל אנשים. בין היתר הצליח להציל את הסופר היהודי-גרמני ליון פויכטוונגר ("היהודי זיס", "מלחת היהודים"), שהיה שנוא נפשו של היטלר. פויכטוונגר כבר היה כלוא במחנה הסגר ובינגהם הצליח להוציא אותו משם כשהוא מספק לו בגדי אשה לתחפושת. בתחפושת זו עבר הסופר כמה מחסומים של הגרמנים ומצא מקלט בבית שהעמיד לרשותו בינגהם עד שנמצאה דרך להבריח אותו מן המדינה. בדרך זו או אחרת הצליח להבריח גם סופרים ואנשי רוח מפורסמים אחרים כמו פרנץ ורפל ("ארבעים הימים של מוסה דאג") ואת אשתו אלמה מהלר; את הפילוסופית חנה ארנדט; אנדרה ברטון, אוטו מאיירהוף, קונראד היידן ועוד רבים אחרים. אחד האישים היהודים הבולטים שניצלו תודות לבינגהם הוא הרבי מלובביץ' ורעייתו.

בשנת 1941 החליטו הממונים עליו להעניש אותו על מעשיו. הוא נשלח למה שנחשב אז לגלות דיפלומטית: שרות בארגנטינה. גם כאן המשיך בינגהם להרגיז את הממונים עליו ודיווח בהתמדה על פעילותה של תנועה נאצית הפועלת לקליטת פושעים נאצים בתום המלחמה. בתום המלחמה הודח בינגהם משרות החוץ האמריקני וב – 1988 מת חסר כל.

למעלה מחמישים שנה סרב ה"סטייט דיפרטמנט" להעניק הכרה במעשיו של בינגהם, שנחשב לפקיד בלתי ממושמע וסרבן שפעל בניגוד להוראות.
רק בשנת 2002 שונתה המדיניות ומזכיר המדינה דאז, קולין פאואל, הודיע כי הוחלט להעניק הכרה לאחר המוות ואות כבוד לחירם בינגהם הרביעי.

הבול שהונפק לזכרו של בינגהם באחור של 60 שנה

שנים לאחר מכן, במלאות 60 שנה ל"פשעיו" של בינגהם, החליט הדואר האמריקני להטביע בול לציון פועלו.
אגב: אני נתוודעתי לבינגהם בנסיבות משפחתיות. אחד הילדים שניצלו מאש המשרפות, תודות לויזות הבלתי חוקיות של בינגהם, הוא הרב יוסף שכטר, הסבא של אחד מנכדיי. בינגהם לא זכה משום מה לתואר "חסיד אומות העולם" כי לפי הכללים הנוקשים שנקבעו זכאי לתואר רק מי שסיכן את חייו בהצלת יהודים.

 

המים וההשקיה – מחשבות ותובנות

 

מחירי המים מאמירים. טרם נמצא גידול זהב בעזרת המים שלנו. רבים שוקלים ייבוש הדשא ומניחים שטיחי דשא סינטטי, או צמחי כיסוי שאינם צורכים מים רבים.

אחד הצמחים האלה – פורטולקריה זוחלת או מפלית. כדאי לשים לב לאלה שכבר ביצעו כדי להתרשם ולהחליט.

 

זו העת לנקות את שיחי הוורדים, לאחר גיל הפריחה כדי לעודד את הגל הבא. נזכיר כי יש לקטום ענפים שסיימו לפרוח מעל עלה מלא בעל 5 עלעלים או יותר.

 

ב ה צ ל ח ה

שבועות - הורה אגדתי הַשִּׂמְחָה בַּלֵּב יוֹקֶדֶת

 מילים: זאב חבצלת   לחן : אלכסנדר אוריה בוסקוביץ'

הַשִּׂמְחָה בַּלֵּב יוֹקֶדֶת
וְרַגְלֵינוּ גִּיל שׁוֹפְעוֹת;
כָּךְ נִרְקֹד אַדְמַת מוֹלֶדֶת
וְנָשִׁירָה, טוֹב לִחְיוֹת!

הַשִּׁירָה בְּרֹן זוֹרֶמֶת
עַל הָרִים וְגֵיאָיוֹת;
בְּחָזֵנוּ עוֹד פּוֹעֶמֶת
הַקְּרִיאָה כִּי טוֹב לִחְיוֹת!

לֹא נֶחְדַּל, כִּי יֵשׁ
עוֹד דַּי עֹז וּמֶרֶץ.
כָּל גּוּפֵנוּ לַהַט-אֵשׁ
וְהַלֵּב גּוֹעֵשׁ!

הָלְאָה כָּל מַכְאוֹב!
נְגָרֵשׁ כָּל פֶּגַע
וְנָסֹב הָלוֹךְ וָסֹב,
הוֹרָה עַד בְּלִי סוֹף!

להאזנה לביצוע השיר על ידי מרים אביגל לחצו כאן

לצפייה בביצוע השיר לחצו כאן

עיבוד: גיל אלדמע (2014-1928]  השיר "הורה אגדתי", בגירסה המובאת כאן בביצועה של חנה אהרוני, מושר רק בשני הבתים הראשונים בלבד מתוך הגרסה הכתובה של השיר. זוהי גרסה המוכרת בקרב רוקדי ריקודי העם. 
הגרסה המושרת המלאה, בביצוע הגבעטרון, נמצאת גם היא בערוץ היוטיוב של שיר-עד, בפלייליסט של זאב חבצלת. במלל המלווה אותה מובא מידע נוסף על השיר.

בתמונת הכותרת של הסרטון מופיעה תמונתו של ברוך אגדתי בקטע של ריקוד חסידי (1925) .
בקטע המוזיקלי הריק ממילים, מתחלפות תמונות מתוך "ריקוד לחג", בכוריאגרפיה של זאב חבצלת (1949) (מתוך התקליטור "אשכולית - משירי זאב חבצלת" בהפקת העמותה למורשת הזמר העברי).
התמונות האחרות בסרטון לקוחות מתוך אתר פיקיוויקי, באדיבות ארכיון גן שמואל וארכיון עין השופט.

 

מתוך אתר הספרייה הלאומית - בית לזמר העברי

לחצו כאן לקריאה במקור

  

"הריקוד לשיר מאת ברוך אגדתי ובעיבוד גורית קדמן. "הורה אגדתי" הייתה בגלגולה הראשון ריקוד חסידי ללא מילים שעיצב אגדתי למנגינה חסידית  שהביא  מעיר הולדתו בבסרביה. מאוחר יותר, בשנות הארבעים, נולדה "הורה אגדתי" כפי שהיא מובאת כאן. (על-פי אליהו הכהן, "בכל זאת יש בה משהו").-- מתוך זמרשת השיר הולחן בשנות ה-40.
"בוסקוביץ' העיד כי השיר והמחול נוצרו כגרסה מחודשת לנעימה שהיו שרים סטודנטים אנטישמיים ברומניה לפני שיצאו לפרוע ביהודים, ואשר ברוך אגדתי חיבר לה ריקוד ב1924. לאחר שגורית קדמן יצרה ריקוד לגרסה המחודשת בשנת 1946, שטף שיר זה את הארץ יחד עם גל שירי המחול של שנות ה-40

שיר זה הוא הורה, צורה ריקודית- מוסיקלית שמקורה בריקוד ממסורת הכליזמר היהודי הנקרא "פריילכס". ההורה הגיעה לארץ עם החלוצים והפכה לחלק מרכזי ברפרטואר ששרו בני העלייה השנייה והשלישית כשהם רקדו יחד במעגל. עם הזמן נכתבו מילים עבריות חדשות לריקודים אלה ומאוחר יותר הולחנו שירי הורה שהיו בעלי מאפיינים מוסיקליים דומים (סינקופות רבות ומנעד רחב). ההורה מסמלת ארצישראליות חלוצית ולכן היתה נפוצה מאוד ואף זכתה לפארודיות רבות"

הורה אגדתי - ריקודי עם למתחילים   - גדי ביטון  לחצו כאן     

 

 

פרשת במדבר וחג שבועות

 

לקראת יציאת בני ישראל למסע במדבר, מצטווים משה ואהרון למנות את בני ישראל.

רש"י הסביר (בעקבות חז"ל) כי 'מתוך חיבתם מנאם'. כאדם השמח למנות ולספור שוב ושוב את מה שאהוב עליו, ולהתרגש מחדש מתחביבו.

פשט הפסוקים מלמד על מניה לצורך מלחמה – מה שנראה סביר כחלק מיעדי המסע של עם ישראל הצועד אל ארץ המיושבת בבני כנען, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם. ניכר כי המפקד הוא מפקד לקראת מלחמה, וגם ההתארגנות בדגלים ובמחנות סביב המשכן נושאת אופי צבאי.

הצורך בהכנת הצבא למלחמה על ארץ ישראל מבואר על ידי הרמב"ן – 'כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף'. כלומר, על אף המעורבות הנסית (הצפויה) של הקדוש ברוך הוא במלחמה, התורה מחנכת אותנו שלא לסמוך על הנס, אלא להיערך למלחמה וליישוב ארץ ישראל בצורה אנושית וטבעית.

 

השבוע (בחג השבועות) ימלאו 69 שנים לפטירתו של רבי אברהם מרדכי אלתר, ה'אמרי אמת'.

ה'אמרי אמת' שביקר בארץ בתרפ"א (ואף פגש את הרב קוק והעריכו רבות) נקשר לארץ ישראל, עודד את חסידיו לעלות ולהשתקע בה, ואף עלה בעצמו ונפטר ונקבר בירושלים.

באגרת שכתב לחסידיו בעקבות הביקור, הוא מתאר בצורה מרגשת ומעשית את יחסו אל הארץ, וברוח דבריו של הרמב"ן, מצביע על כך ש'יש לעשות דברים ממשיים בפועל', ואף מתאר את מעשה החלוצי והציוני שלו ברכישת אדמות ביפו:

הנה פחד ורחב לבבי והתענגתי מזיו כבודה... הנני שבע רצון מאוד בראותי כי יכולים גם לבוא אל המנוחה ולהתענג שמה בדרכי היהדות כאשר הורונו אבותינו ואבות אבותינו. ומי אשר חננו השי"ת בהון, יוכל בלי שום ספק למצוא שם פרנסתו במנוחה שלמה, ולשמור היהדות כראוי באין מעצור...

ולקשט עצמי מקודם- עשיתי מיד השתתפות על יסוד חברת מניות וקנינו בעיר יפו חלקת אדמה כעשרים אלף אמה לבנות שמה בנינים וחנויות...

לכן אבקש שממני יראו וכן יעשו- כי הגיעה השעה לעשות דברים ממשיים בפועל...

וכן היא באמת דעתי, אשר מצוות יישוב ארץ ישראל איננה דבר התלוי בזמן, רק ביכולת ובאפשרות- ולכן גם עתה צריכים להשתמש באפשרות של עכשיו ולעבוד בכל עוז...

 

נלמד מדבריו את ההתענגות מזיו כבודה של ארץ ישראל, את ההבנה שקידומה ופיתוחה של הארץ תלויים ביכולת ובאפשרות, ואת החשיבות שב'לקשוט עצמי מקודם' ולהדגים בפועל במעשינו את החתירה לעשות 'דברים ממשיים בפועל'.

 

שבת שלום וחג שבועות שמח, הרב אוֹרי ליפשיץ, רב טירת-צבי