שלום רב קוראנו היקרים

 

בפרוס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל

ונפגעי פעולות האיבה

ובסיומו של יום העצמאות ה- 69 למדינת ישראל

לאן פנינו מועדות?

 

מהו הגורל?

או יותר נכון מהו הייעוד?

 

וכך נאם שייקה אל עמי (מנהל מתנ"ס בבירה)

בטקס יום הזיכרון:

 

ושוב יום הזיכרון
ושוב כולנו מפנים מקום לשמות, לאנשים שאינם, מפנים מקום לחלומותיהם, מפנים מקום למנגינות ולשירים שנושאים את זיכרונם בזיכרון הקולקטיבי של כולנו.
שישה באוקטובר שבעים ושלוש. חטיבה 188 ברק, מנהלת קרב עיקש ונורא בכול גזרת מרכז ודרום רמת הגולן. על רקע יהירות מדינית וצבאית, וטעויות פיקודיות קשות, ומול כוח סורי אדיר של מאות טנקים, חטיבה 188 ממלאת בגופה ממש - ברסיסי פלוגות ומחלקות לרוחב כול הגזרה - את הפער האדיר, ועוצרת ומשהה את המתקפה הסורית. שבעה באוקטובר שבעים ושלוש, שעות הצהרים. מפקד החטיבה, אלוף משנה איציק בן שוהם ז"ל, כבר יודע ומבין שחטיבתו נכתשה עד כלות במשימתה הבלתי אפשרית, אוסף כוחות אחרונים ויוצא למתקפת בלימה לעבר הכוח הסורי הפורץ לנפאח. עד כלות.. עד כלות.. עד כלות ממש.

"שעת בריאה אינה נשנית, אך על פניך עוד חונה
אבחת הרגע בו נבראת, בלהט חרב היונה
ובצעקת נופלך המת, ממנה קמת לראשונה...
עודך, כל יום, חידוש החוב, שחב החי למת תחתיו. 
עוד עפריך מקרב עקוב, עד אם מדבש הוא יערב..". לימדנו נתן אלתרמן החכם.
האם אנו חייבים..? האם אנו מכירים בחוב שאנו חייבים לאיציק בן שוהם ולחייליו הגיבורים שמסרו עבורנו את נפשם פשוטו כמשמעו..? להם ולכול הנופלים כולם בכול מלחמות ישראל, במשימות הביטחון, ובמערכת האיבה והטרור הבלתי נפסקת....? ובהם - ספי שאומן מפקדי הנערץ, אהרלה פרידמן ואילן לוי חיילי הטובים, נעם כהן היפה ואמיר זוהר רעי האהוב... האם תודעת החוב הזו באמת מפעמת בנו..? האם היא הופכת לכוח מניע ומעצב בחיינו..? או שמא נשוב ונתכנס, נזיל דמעה ונשיר.. אך נשוב ונפטיר כדאשתקד..?

ישראל תשע"ז 2017.. לצערי, כאן שונאים בכיף, דתיים, חילוניים, חרדים, רפורמים, להט"ביים.. וכאן מבקשים לחנוק האחד את השני בכיף. רבנים, עיתונאים, פוליטיקאים וסתם עמך ישראל ברשתות החברתיות, הנאבקים בדרכם המעוותת על נפש האומה. איש על מחנהו, איש על פחדיו הרוחניים והתרבותיים, ועל תחושת נרדפות המחנה, ואיש על שנאתו.. הרפורמים "אנטישמיים וגרועים מאויבנו..", הציונות הדתית היא אויב מר הגרוע מהחיזבללה, החילוניים אכולי ורדופי שנאה עצמית, והחרדים מתעלקים ומבקשים להפוך את חיינו כאן לחרדיסטן.. לא המצאתי דבר. הכול פרוש בדפי ואתרי העיתונות, ומופגז ברשתות החברתיות... וגם כשרוממות "אחדות ישראל" כבר בפינו, הכוונה היא בדרך כלל לאחדות רק בדרך שלנו.. והניכור גדל, והמרחק בלבבות הולך ומתעצם.. 
היום זה, הוא הביטוי המובהק של ברית הגורל המשותפת שלנו. אנו יודעים להילחם יחד על קיומנו כאן על פני האדמה הזאת, לסחוב יחד את האלונקה בגולני, להיפצע וגם למות יחד.. ואנו גם יודעים לשוב שנה אחר שנה אל הכיכרות לעמוד ולהתאבל יחד, לשיר ולהזיל דמעה יחד. אך האם אנו יודעים לייצר תודעת משמעות משותפת, לקיומנו המשותף כאן..? או שלעד נדע ללחום ולמות יחד, אך יעדינו הרוחניים והתרבותיים יפליגו למחוזות שונים ומנוגדים..? וזה אל זה לא יקרב ולא ייגש..? הנמשיך לתת לפחדינו ולשנאותינו לנהל ולעצב את חיינו הציבוריים..? הנמשיך להסתפק בנטרול יכולות החנק ההדדיים וב"סטטוס קו" הרופף והחלול..?
ואני מבקש לשוב ולומר בפשטות, כי היום הזה חייב להיהפך גם למנוף אדיר לחיזוק תודעת ברית היעוד המשותפת. במותם ציוו לנו חיים ראויים, ומאבק על חיים ראויים, ובמותם המשותף ציוו לנו גם חיים של משמעות משותפת. אנו חייבים להם את המאבק בכוחות המבדלים והמנכרים שבתוכנו, אנו חייבים להם את המאבק העיקש לכינון ולביסוס ברית יעוד משותפת, וליצירת קהילה וחברה טובות יותר. אנו חייבים להם מאמץ לעיצוב הווית חיים משותפת שבה השונות הרוחנית והתרבותית אינה איום אלא הזדמנות. הוויה המקדשת וחוגגת בעת ועונה אחת הן את המגוון והן את השותפות. אנו חייבים שיהא החלל הפנוי שהותירו בלבותנו, החלל שעל גדותיו בחרנו לשוב ולהתייצב כאן היום ביחד, כוח מניע למילוי שליחותנו הקהילתית החיונית כ"כ כאן בליבה של ירושלים, לביסוס וחיזוק ברית התחדשות ויעוד המשותפת. 
"וההרים עוד יבערו באש זריחות, ובין ערביים תנשב עוד רוח ים, אלף פרחים עוד יפרחו בין ובתוך שוחות, הם שיעידו כי זכרנו את כולם..". מעשינו ומאמצינו לכינון ברית חיים משותפת וליצירת חברת מופת, הם ורק הם יעידו כי זכרנו.

 

שנחדש ונתעצם

במציאת המשותף בייעודנו.

להיות חברה מוסרית יהודית ודמוקרטית,

התורמת לעולם כולו מיכולותיה.

 

שבת שלום

 

גדי ליאון

העורך

 

 

 

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בבית גיל-עוז

 

יום מיוחד ומלא הוד ושגב, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. ותיקי העמק, ככל תושבי מדינת ישראל, עומדים ונוצרים בליבם ביום זה ולמעשה בכל יום את זכר הנופלים.

הקדשנו את היום כולו לפעילויות בנושא הזיכרון ומשמעותו והיכן הוא פוגש אותנו.

לקראת צפירת הדומיה התכנסנו לטקס כל חברי הבית.

תפילת ה"יזכור" והשירים, קטעי הקריאה ושירים של "אלה האחים שלי" יצרו אוירה מיוחדת ומרגשת.

שירו של נהר שניר, נכדה של שושקה שניר מנוה-איתן, "אתה הבוכה את הגשם" אשר נכתב לזכר דודו- שאול, אחיו התאום של אביו, ישראל, ריגש את כולם.

מוטקה קרין שיתף בחוויית ילדות מרחובות על אובדן חבר ילדות שנרצח יחד עם אחיותיו, וזכרונו מלווה אותו כל ימי חייו.

 

עדן רביץ, בת השירות-לאומי, שיתפה אותנו בתודה שלה כלפי חברי הבית. "תודה על מי שאתם, תודה על כך שזכיתי להיות כאן איתכם מייסדי ומקימי הארץ הזו, זו זכות עמוקה ומרגשת עבורי".

 

המשכנו במעבר מדורג לתכני יום העצמאות באמצעות שירו של אהוד מנור "אין לי ארץ אחרת" והצטרפנו לברכה ולתפילה :"הלוואי ולא ישא עוד גוי אל גוי חרב".

 

נפרדנו בשירת ההמנון בליווי הפסקול המקורי מטקס הכרזת המדינה, באותו יום שישי, ה' באייר תש"ח.

 

 

גדי ליאון

מומחה שיקומי

 

 

סוד הקסם הקולנועי

צפייה וניתוח סרטי איכות מרחבי העולם

המונחית בידיה האמונות של דורית צמרת

 

התבוננות באמנות הקולנוע - סוד הקסם הקולנועי

במפגש הקרוב לקראת ל"ג בעומר: עדיין במסגרת "עונת הסרטים הישראליים" - ועדיין במבט מגדרי:

"ישמח חתני" (2016)

עם: אוולין הגואל, אורנה בנאי ואחרות

קומדיה עדתית - דתית - פמינסטית:

נשות הקהילה המזרחית ירושלמית, מגלות לכידות ורוח לחימה - כנגד תכתיבי הרב האורתודוקסי קיצוני - הסרט הוא שיר הלל למסורתיות הסובלנית והעממית בגוון מזרחי.

 

לצפייה בקדימון לסרט לחצו כאן

 

 

להתראות בקולנוע

 

 

הסרט יוקרן באולם זיידן

ביום רביעי י"ד אייר   10 במאי

תחילת ההקרנה בשעה 10:00

 

 

מוזמנים לצפייה בסרט

גם חברים שאינם חברי החוג    

בעלות של 25 ₪

 

 

 

 

לכל שאלה ופרטים נוספים ניתן לפנות לרויטל 

 050-5230198     04-6757402

revitalfuks@gmail.com

 

 

משהו אחר - כתבה קטרין קייב, איורים כריס רידל

                                                     הוצאת שבא

 

"משהו אחר "הוא יצור בלתי מזוהה החי בקרב בעלי חיים, אך מאופיין כיצור אנושי. הוא נראה שונה מאחרים "הוא ידע שהוא אחר כי כך אמרו לו כולם" ולמרות שהוא מצייר כמו כולם, מצטרף לטיוליהם ולמשחקיהם כמו כולם הם אומרים לו:" מצטערים, אתה לא משלנו, אתה לא כמונו. אתה משהו אחר". לזכותו של "משהו אחר" יאמר שהוא עושה כמיטב יכולתו כדי להיות כמו האחרים, אך הם לא מקבלים אותו ואומרים לו: אתה לא שייך לפה, את ה לא כמונו, אתה משהו אחר".

מאד מתאים במקום זה לעצור את הסיפור ולשוחח עם הילדים בהתאם לגילם  (גם קטנים מרגישים ש"משהו אחר" בודד ולא רצוי. גם הילד הצעיר מסוגל להשליך את רגשותיו ולהזדהות עם הדמות בסיפור תוך התייחסות אל ה"אני שלו ואל כישוריו החברתיים).

השיחה היא להעלאת רגשות ולהדגשת ערכים, כמו קבלת השונה וחינוך לסובלנות. בשום פנים אין להפוך שיחה זו ללמידה דידקטית ולהטפת מוסר.

לדוגמא:

-         אילו קשיים יש ל"משהו אחר" או לילד שאתם מכירים, שחבריו לא מוכנים לשתף אותו והוא נשאר לבד?

-         למה אתם חושבים שילדים לא רוצים לשתף ילד השונה מהם?

-         האם יש לכם רעיונות איך אפשר לעזור ל "משהוא אחר"? מה אתה היית מוכן לעשות בשבילו?

העלילה מקבלת תפנית כאשר באחד הלילות מגיע יצור, שגם הוא אינו מזוהה, אל ביתו של "משהו אחר" ומבקש להיכנס אליו ולהיות לו לחבר.הוא מסביר לו כי שמו הוא "מישהו" וכאשר "מישהו אחר" מסתייג ממנו ואינו רוצה שיישאר אצלו , כי הוא אינו דומה לו והוא לא מהסוג שלו, יוצא "מישהו" מביתו עצוב מאד וצאתו בצער רב של האורח הבלתי קרוא, מזכירה ל"משהו אחר" את כל אשר עובר עליו ואת חוסר הקבלה של חבריו והוא רץ אחריו, צשיג אותו. אוחז בו בחוזקה ואומר: "אתה לא כמוני, אבל לי בכלל לא אכפת. אתה יכול להשאר אתי, אם אתה רוצה".

"מאז נשארו "משהו אחר " ו"מישהו" חברים. הם היו שונים אבל הסתדרו ביניהם נפלא"

גם כאן כדאי להפסיק לצורך שיחה קצרה בלי הרבה שאלות, אלא לתת לילדים להעלות את מחשבותיהם ורגשותיהם.

הסיפור פשוט ורגיש ומעמיד במרכז את ערך החברות וקבלת השונה. האיורים יפהפיים ותומכים בטקסט. ישנם משחקי צבעים ומשחקי הצללה – אור וצל, המייצגים את יחסם המנוכר של שאר החברים אל "משהו אחר" וגם בתחילת המפגש בין שתי הדמויות הראשיות בספור.

את סוף הסיפור אני מאד אוהבת. הוא מתוחכם ומלא הומור בעזרת האיור:

"וכשבא אליהם מישהו, שנראה להם באמת באמת מוזר, הם אפילו לא העלו על הדעת להגיד לו שהוא לא כמותם או שהוא לא שייך או שהוא לא מהסוג שלהם. הם רק זזו קצת ופינו גם לו מקום."

 

 

 

 

חצי מהלב של אבא שלי מת לפני חמישים שנה בסיני... 
לא יכולה אפילו לדמיין את המשמעות.
אבל אני יודעת שזה לא מרפה מאבא שלי עד היום. 
שאולי הוא אחיו התאום של אבא שלי והוא כתב לו שיר...

תהין שניר

***
זה הגעגוע המידפק על דלתות ביתי
כבר חמישים שנה ואתה לא בא,
זה הריק הממלא את שברי זיכרוני
כל כך זקנתי ונפשי כה עייפה.

זה הבזקי הפיצוץ החורך את שערך
כבר חמישים קייצים ולא עוכל,
זה החול הזהוב העוטף את גופך
זכרון מיוסר מפרפר מעורטל.

זה הדרך לשם וכל הדרך חזרה
כבר חמישים חורפים ואין לה קץ,
זה יללת הלילות רדופי השיינה
יקיצות אל ימים ואין בם חוצץ.

זה תלתלות ראשך כרית אבן קרה
כבר חמישים יובלים חוגג רק לך,
זה אותו המקום ואותה השעה
המתייסרים אל אבינו כאן לצידך.

זה אותו הכאב המכלה את חדרי ליבי,
כבר חמישים ירחים ואין בם אור, 
זה אותם הילדים כולם שלך ושלי
אהבת אחים שאין בה נחמה.

זה אותו המוות אם אתה חי או מת
כבר חמישים מיתות כל יום וחוזר,
כה כבד המשא כה ארוך כה בודד,
עד מתי אשאנו, כבר אינני זוכר.

ישראל שניר

 

יוסף (טומי) לפיד

זוזו הצידה

זוזו הצידה – ציניקנים, שמתייחסים למדינת ישראל כאל דבר מובן מאליו,  כאל רע הכרחי,  כאל    עוד מדינה שבמקרה מגזר עלינו לחיות בה;

זוזו הצידה – כדאיניקים , הרואים במדינה פרה חולבת שמצווה היא לנצל אותה;

זוזו הצידה – יהודים אכולי שנאה עצמית הרואים בכל מעשינו פגיעה בזולת;

זוזו הצידה – פחדנים, שאימת האויב מדירה שינה מעיניהם;

זוזו הצידה – בריונים שאהבת הארץ מעבירה אותם על דעתם;

זוזו הצידה – אניני הטעם ועדיני הנפש,  שהוולגריות של חיינו

הרעשניים,  גסות הרוח ודחיפות המרפקים מעוררות בהם געגועים עזים לחיים בחברות תרבותיות יותר;

זוזו הצידה – סוציאליסטים שחלומם נגוז,  חרדים שמשיחם לא בא,  אידיאליסטים שלא עמדנו   במבחן ציפיותיהם;

זוזו הצידה – מבקרים ומקטרגים,  בכיינים ומפקפקים,  מאוכזבים  וממורמרים, מיואשים ומקוננים;

זוזו הצידה – היסטוריונים חדשים הכופרים בעברנו, מרי נפש שזורקים רפש בהווייתנו,  רואי    שחורות המטילים ספק    בעתידנו;

זוזו הצידה – מי שמתכחשים להישגינו,  מי שלא רואים את הנס,  מי שאינם אסירי תודה לגורלנו ,    מי שאינם מודעים לזכות הגדולה שנפלה בחלקנו;

זוזו הצידה – ותנו לי לחגוג.

 

אני,  פליט שואה, עולה חדש ב- 1948 שניתנה לו הזכות ליטול חלק בגורלה של מדינת ישראל ב- 50  שנות קיומה,  במלחמות ובימי שלום,  במורדות ובעליות, במחדלים ובעשייה, בכשלונות

ובהישגים,  בצער ובשמחות.

אני, שראיתי לנגד עיני כיצד צומחת ומתעצמת,  פורחת ומשגשגת, מדינת העם היהודי במולדתו – אני מבקש מכם שלא תפריעו לי.

תנו לי לחגוג.

פעם ב 50- שנה מותר להתייצב, ללא בושה, כדי להצדיע, בדחילו ורחימו,  באהבה ובהכרת טובה למדינה שעשינו ושעשתה אותנו.

_{דברים שכתב יוסף לפיד ז"ל,  ליום העצמאות ה- 50 למדינת ישראל}

_{===============================================================================================}

על הדשא ותחליפיו

 

הדשא הינו צמח כיסוי עמיד לכיסוחים תכופים, נעים למגע ולכל שימוש מחוץ לבית. בארצות גשומות וקרירות העשבים המקומיים מכוסחים ומהווים את הדשא החזק העומד בתנאים אלה וממשיך להתקיים.

בארצנו שרק עונת החורף עונה על התנאים הנ"ל, ובנוסף גזירות החסכון במים, העלות וטיב המים שאיכותם יורדת, האנרגיה הנדרשת לאחזקה תקינה ועוד, גרמו לכך שאנו מחפשים תחליפים שאפשר יהיה לחיות איתם.

תחליף נפוץ ויקר הינו הדשא הסינטטי. קיימים סוגים מספר לפי רמת הצפיפות ועוד.

תחליפים אחרים, חומרי טבע גרוסים, כגון: טוף, חצץ, שברי רעפים בגוונים שונים ועוד.

 

ישנם צמחי כיסוי שלא מתאימים לכיסוח שגרתי וגם לא לדריכה. אחד הצמחים המומלצים בעיני הינו הפורטולקריה הזוחלת, שהדרישה להשקיתו הינה פעם בחודש בחודשי הקיץ. צמח זה יכול לשמש גם כצמח מפלי בעציץ.

 

 ב ה צ ל ח ה

אָנוּ עוֹלִים וְשָׁרִים

מילים: יעקב כהן    לחן:  לא ידוע  -  כתיבה:    ברן,  שווייץ  תרס"ג

 

אָנוּ עוֹלִים וְשָׁרִים

עַל חֳרָבוֹת וּפְגָרִים.

אָנוּ פּוֹסְעִים וְעוֹבְרִים

וּבָאוֹר וּבַחֲשֵׁכָה.

 

וּבְיוֹדְעִים וּבְלֹא יוֹדְעִים

אֶת הַדֶּרֶךְ נֵלְכָה,

אָנוּ עוֹלִים וְשָׁרִים

אָנוּ שָׁרִים וְעוֹלִים.

לצפייה בביצוע מקהלת הקיבוץ הארצי,  תזמורת הקיבוץ הארצי, עיבוד:  דב כרמל     שנת הקלטה  1963מקור:  מתוך התקליטור  "אנו עולים ושרים - שירי תנועות הנוער" לחצו כאן

לצפייה בביצוע מקהלת ותזמורת רשות השידור לחצו כאן

הנוסח המלא של המשורר:

אנוּ שָׁרִים וְעוֹלִים! עַל חֳרָבוֹת וּפְגָרִים
אָנוּ פּוֹסְעִים וְעוֹבְרִים... וּבְאוֹרוֹ בַּחֲשֵׁכָה
וּבְיוֹדְעִים וּבְלֹא-יוֹדְעִים אֶת הַדֶּרֶךְ נֵלֵכָה    אָנוּ עוֹלִים וְשָׁרִים!

פֶּרֶא דֶּרֶךְ הָהָר, תּוֹעֶה וּמָלֵא מִכְשׁוֹלִים
רֹאשׁוֹ טָמוּן בְּעַרְפִלּוֹ מִי יְשׁוּרֵנוּ?
וְאִם יוֹדְעִים אֲנַחְנוּ אֲשֶׁר לֹא נַגִּיעֵנוּ     אָנוּ עוֹלִים!

עֲלֵה הַר, רֹאשׁ הָהָר – שָׁם דְּרוֹר בְּאֵין מְצָרִים
וְנִמְשָׁכִים הַלְּבָבוֹת, הָעֵינַיִם נְשׂוּאוֹת
וּמִתְפָּרְצוֹת לַחָפְשִׁי, חוֹדְרוֹת שְׁחָקִים הַתְּרוּעוֹת    אָנוּ שָׁרִים!

עַל חֳרָבוֹת וּפְגָרִים! דְּלוּלֵי אוֹן וְחוֹלִים
אָנוּ נוֹפְלִים וְקָמִים, קוֹרְאִים נוֹאָשׁ וְגוֹבְרִים
עַל פְּגָרֵינוּ אֲנַחְנוּ אָנוּ פּוֹסְעִים וְעוֹבְרִים    אָנוּ שָׁרִים וְעוֹלִים

השיר שימש כהמנון תנועת "השומר הצעיר". מספר ברוך אורן (נ' 1922): "השיר זכור לי מימי נעוריי בתנועת השומר הצעיר. היינו שרים אותו במפקדים כהמנון התנועה, בצד ההמנונים "תחזקנה" ו"האינטרנציונל".

התחנכתי במוסד החינוכי בקיבוץ משמר העמק בשנים 1940-1934.

 

יעקב כָהָן  - כהאן 1881 -  1960

היה משורר ישראלי, מחזאי, מתרגם,  סופר ובלשן עברי,  פעמיים חתן פרס ישראל.   יליד בלארוס, אז חלק באימפריה הרוסית , חי כהן שנים רבות בפולין,  עד שעלה לארץ ישראל בשנת 1934.  

הוא היה ציוני מגיל 16 ומאוחר יותר הצטרף לציונות הרוויזסיוניסטית.  בשנים 1909-1903 למד כהן באוניברסיטאות ברן ושם כתב את המילים לשיר " אָנוּ עוֹלִים וְשָׁרִים " בשנת 1934 עלה לארץ ישראל.  הוא התגורר שנים רבות ברחוב ביאליק בתל אביב.  בימי חייו כתב שירה,  סיפורים קצרים, מחזות,  תרגומים ושירי ילדים.

כהן היה פעיל בתנועה הרוויזיוניסטית, והיה מאנשי "הברית הציונים הרוויזיוניסטים".  בשל המחלוקת על דרכהּ של התנועה מול עמדת זאב ז'בוטינסקי,  חבר כהן ב -1933 אל מאיר גרוסמן להקמת " מפלגת המדינה העברית".    

בשנת 1953 וב-1958  זכה בפרס ישראל לספרות יפה.

 

פרשיות אחרי-מות - קדושים

יום הכיפורים אמנם עוד לא מתקרב, אך פרשת השבוע מתארת לנו את סדר עבודת הכהן הגדול ביום זה, וכן את התנהגות העם במקביל, המצווה – 'תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם'. עינוי זה נתפס, לכאורה, כמעלה ושבח, שהרי הנימוק הוא 'כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם'. כדי לזכות לכפרה וטהרה יש להתענות, עינוי הגוף שמוביל לזיכוך הנפש. יש שראו בפתיחת פרשת קדושים, הסמוכה לפרשת אחרי מות, ציווי כללי ודומה לזה, במילות התורה 'קְדֹשִׁים תִּהְיוּ', ודרשו חז"ל – 'פרושים תהיו'. הקריאה לפרישות, בדומה לעינוי, מכוונת את האדם להתנתק מהעולם הזה, להידמות לבוראו, ולצמצם את האכילה ולקיחת החלק במציאות הארצית בעולמנו.

 

אל מול עמדות מעין אלו יצאו גדולי ישראל בדורות שונים, ובין השאר חלק מאדמו"רי החסידות.

בשבוע שעבר (בה' באייר) הלך לבית עולמו הרב ד"ר ישראל פרידמן בן שלום, שהיה איש פלא בחייו. הרב פרידמן, נצר לשושלת בית רוז'ין, התחתן עם ציפורה, ביתו של האדמו"ר מויז'ניץ, והיה ממקימי קיבוץ רשפים ואף חבר בו במשך כ- 20 שנים. לאחר מכן עברה המשפחה להתגורר בקיבוץ סעד. בהמשך חייו שימש כשליח הסוכנות בצרפת, השלים לימודים לתואר שלישי בביה"ס למדעי היהדות באוניברסיטת תל אביב ולימד בה ובאוניברסיטת "בן גוריון".

בעשורים האחרונים שימש כראש ישיבת ההסדר בשדרות, והיה מהדמויות הרוחניות הבולטות בקהילת 'בית ישראל' בגילה. בדבריו על דרכה של חסידות רוז'ין הציע הרב פרידמן תפיסה אחרת ביחס לתענית:

"החסידות... לא ביטלה את התעניות... אתם בוודאי מכירים את הסיפור הידוע על הבעש"ט שהיה מתבודד במשך שבוע שלם במערה שלידה היה מעיין, ואשתו הייתה נותנת לו בתחילת השבוע שק של ששה כיכרות לחם, אחד לכל יום, ומים היה לו בשפע מן המעיין. ביום שישי, כשהיה מתכונן ללכת הביתה, פתאום הרגיש ששק הלחם שלו כבד. התברר לו שהוא שכח לאכול, ובשק נשארו כל כיכרות הלחם.

חשוב להבין: לא שהוא לא רצה לאכול, לא שהוא חרק בשיניים כדי לא לאכול, אלא הוא פשוט לא הרגיש שהוא צריך לאכול... כאן אני מגיע לדרך של רוז'ין. הרי כל החסידות, ולמעשה כל היהדות, מדברת על הסתפקות במועט, אך לא מתוך כך שאתה מחליט להסתפק במועט אלא פשוט אתה לא זקוק...

זהו התנאי המוקדם על מנת להפוך את החומר לצורה. זאת אומרת, לא לוותר על החומר אלא לעדן אותו."

 

התענית היא לא תנועה של כפיה עצמית, של התגברות, של מאמץ. הפרישות (והקדושה) לא מגיעות מתוך התכחשות לגוף וליצר, אלא מתוך עידון שקשור לשינוי באורח החיים, בדגשים של הנפש, בהתמקדות והתרכזות בדברים החשובים באמת.

כיצד עושים זאת? ממשיך הרב פרידמן ומציע כמה 'טיפים', שהשלישי שבהם נשען על פרשת קדושים גם הוא:

"להתעדן אפשר רק אם אתה לומד ומתפלל כמו שצריך, ורק אם אתה רואה את הזולת ומרגיש אותו באמת. כמו שאמר רבי ישראל מרוזי'ן ש"ואהבת לרעך כמוך" זה לא שאתה מחבק את הזולת ושואל אותו "מה שלומך"?, אלא זה ממש להרגיש ולחוש את הזולת. שתסבול כשהוא סובל..."

כל הדברים האלה נותנים צורה אחרת לחיים: הן בלבוש, הן בתפילה והן בצורת ההתנהגות. ואז מרגישים למעשה את העידון.

 

שבת שלום, הרב אוֹרי ליפשיץ, רב טירת-צבי