שלום רב קוראנו היקרים

 

בפרוש יום הזיכרון לשואה ולגבורה

ולקראת יום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה

ויום העצמאות

עסוקים אנו בנושא הזיכרון.

 

מה עלינו לזכור? כיצד זוכרים?

איך מעבירים את הזיכרון הלאה?

 

הגיע לידיי התרגום לעברית של

המנון מחנה הריכוז "דכאו"

 

גדר תיל עמוסה מים נמצאת מסביב לעולמנו,

למעלה שמים ללא רחמים.

שולחים כפור ומכת שמש.

רחוקים ממנו כל השמחות.

רחוק הבית, רחוקות הנשים,

כשאנחנו צועדים בשקט לעבודה,

אלפים מוקדם בבקר, אבל מצאנו את הפתרון של דכאו

ונהינו קשים כפלדה.

תהיה אדם, חבר,  תישאר אנושי, חבר,

תעשה את עבודתך, תעזור חבר,

כי העבודה, העבודה משחררת.

 

"לעולם יהא אדם" זה הציווי

זו אולי אחת מתובנות הזיכרון.

 

ואני מצרף כאן את שכתב בן העמק:

 

הייתי שם עם הדר כשכתב את המכתב (באותה העת חינכתי את הכיתה ושימשתי כמנהל ביה"ס). זה היה בתחנת הרכבת בלודג', ה"רדגאסט". משם נשלחו יהודי לודג' אל מותם. 

במקום, המשמש היום כאתר הנצחה, הוצבה רכבת משנות המלחמה אליה מחוברים שני קורונות. ייעודם המקורי היה להוביל בקר, בפועל הם שמשו להובלת בני אדם, בני עמנו, אל דרכם הסופית. 
נכנסנו לאחד הקרונות, כל המשלחת. הבנים ישבו צפופים על קרקעית הקרון וכתבו מכתב הביתה להורים. מוזיקה חרישית ניגנה. היה שקט. והם מהדור שכמעט שכח לכתוב בעט ונייר, כתבו. בהרבה רגש. בהרבה דמעות. 

גם הדר כתב:
" לאמא ואבא, אני יושב בקרון שילוחים בפולין, בפינה. עברו פה אני לא יודע כמה ילדים כמוני ואנשים דומים ושונים ממני – וכולם יהודים. שנקרעו מביתם ממשפחתם מהוריהם וילדיהם ולא ידעו לאן שולחים אותם ולאן הם הולכים. אבל אני רוצה להגיד לכם שבזכותכם אני יודע לאן אני הולך. אני הולך למדינת ישראל. המדינה שלי ושלנו. ואני מבין, בזכותכם, מה המדינה שלי נותנת לי, אבל בעיקר – מה אני צריך לתת מעצמי למדינה...".

אחר כך הם קמו, אחד אחד. חיבוק, טפיחת עידוד, מעגל, הרבה אהבה הייתה שם בקרון ההוא שהוביל פעם בני אדם לשם... חיבקתי גם את הדר.

"מה אני צריך לתת מעצמי למדינה" כתב הדר, ממרחק המילים מצמררות. במילים אלו הדר מזכיר את יסודות החוזה הבלתי כתוב של המדינה עם בניה. אנחנו מחויבים לשמור עליה, לתת מעצמנו בעבורה. הדר התכוון ברצינות למה שכתב. מאוד ברצינות. הוא נתן כל מה שיכול היה לתת לה. 

אבל דומני, שלחוזה יש גם צד שני, בו המדינה מחויבת לזכור את אותם בנים היוצאים להגנתה ולעשות הכל כדי לשמור עליהם, וכשחלילה... לפחות לעשות את המעט שנותר ולהביאם לקבר ישראל. בקשתה של משפחת גולדין אינה פרטית היא עיקרון של כולנו. איננו מבקשים לשחרר מחבלים, שיחזרו לפעילות רצחנית נגדנו, אלא להציב דרישה ברורה וצודקת - עד שגופות הבנים לא חוזרות, אין מחוות, אין חגיגות לאותם מחבלים העצורים אצלנו. זו דרישה מוסרית לחלוטין.

הדר סיים את המכתב במילים: "רציתי להגיד לכם שאני אוהב אתכם מעומק הלב. ואולי אני לא אומר את זה תמיד, אבל הלב שלי אומר את זה תמיד, ואני מקווה שהמעשים שלי שאני עושה יצליחו להגיד לכם כמה אני אוהב אתכם בכל הפעמים שאני לא אומר. אוהב תמיד. שלכם. הדר"

לאה ושמחה הוריו מבקשים להשיב אהבה לאהבה. לתת חיבוק אחרון. יום הזכרון לחללי צה"ל שבפתח, אינו יום שנועד לטיפוח תחושות נקם ושנאה, אלא להיפך, יום זיכרון הערכה וערכים, כבוד וריעות, זכרון אהבה גדולה וכואבת. זמן להשיב מעט אהבה לכה רבים שנתנו את אהבתם למולדת... עד כלות. זמן שמנהיגי המדינה - יחליטו לעשות מעשה כדי ולהביא את הדר ואורון לקבר ישראל.

איש יקר נוסף היה איתנו שם במסע מנחם סנדובסקי ז"ל יליד לודג' ניצול אושוויץ, מנחם היה איש העדות שלנו. גם הוא איננו איתנו עוד. מתי שהוא רשמתי את שניהם יחד. מנחם עם ספר תורה הדר עם דגל. אני חושב על שניהם נפגשים שוב בקרון של רכבת אחרת נוסעת מי יודע לאן. 
יהי זכרם ברוך."

 

איתמר חייקין

 

 

שבת שלום

 

 

גדי ליאון

העורך

 

 

יום הזיכרון לשואה ולגבורה בבית גיל עוז

 

כבכל יום ויום במהלך כל השנים אנו "נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ" בקשר עם ניצולי ושורדי השואה, חברי העמותה מוותיקי העמק.

ובהתקדש יום מיוחד ומשמעותי זה אנו נערכים לציינו באופן המכובד והמתאים ביותר.

גיל עוז עם הפנים לקהילה הינו אחד העקרונות היסויים ביותר אותו חרטה העמותה על דגלה וכך גם ביחס לנושא ניצולי השואה.

צוות מיצוי זכויות הפועל לאורך כל השנה לסייע ולייעץ לניצולים מול הגורמים הרלוונטיים.

 

קבוצת תמיכה בסיוע "עמך" אותה מרכזת ומנחה אורנה קרין מזה חודשים רבים המכנסת את החברים ויוצרת קבוצה בה עולים התכנים, הסיפורים החוויות והקשיים אותם ועימם חיים הניצולים.

הקשר הבין-דורי, בין הניצולים לבין שכבות הגיל הצעירות- תלמידות ותלמידי בתי הספר בעמק הינו גם כן רכיב משמעותי. בכל שנה מגיעים לבית גיל עוז קבוצות של נערים ונערות לראיין, להכיר ולשוחח עם ניצולים, במסגרת הכנת עבודות בנושא בשיעורי ההיסטוריה.

  

השנה, כמו בשנה שעברה נוצר חיבור מיוחד עם "בית ספר גלעד" אשר בקיבוץ חמדיה. בית הספר  גלעד  לנערים ונערות עם קשיי התנהגות ובעיות נפשיות וגם הם, כבכל בתי הספר בארץ, כחלק מלימודי ההיסטוריה לבגרות, ראיינו השנה מספר ניצולים.

אליהו חביב מכפר רופין ומשה פורת משלוחות. על המפגש עימם כבר סיפרנו לפני הפסח. והיום, ביום הזיכרון עצמו הטקס בבית הספר עסק בסיפוריהם שלהם, של אליהו ומשה.

החיבור הבלתי אמצעי של מפגש מלב אל לב, בין משה אליהו והתלמידים ריגש בצורה מיוחדת במינה. השאלות, הרגשות והתובנות שעלו מהמפגש והראיונות עימם, ודווקא של תלמידים אלו המגיעים לנושא מתוך האתגרים המיוחדים עימם הם מתמודדים ביום-יום, יצר טקס מרגש ומפעים.

לצפייה בעדותו של אליהו בטקס לחצו כאן 

במקביל באולם הקמרון נערך הטקס של בית החינוך גאון הירדן.

כבר כמה שנים מתקיים בינינו ובינם שיתופי פעולה חמים בנושא זיכרון השואה. שנה שעברה קיימנו תהליך מתמשך של תיאטרון עדות והשנה אותה הכתה הכינה טקס מרטיט לבבות. ניצולי השואה זכו לליווי ותמיכה מהתלמידים, הדליקו נר לזכר יקיריהם שנספו בשואה ופתחו צוהר זעיר לכאבם.

לא פחות מרגש היה מאחורי הקלעים, בהמתנה, במגע הישיר הבלתי אמצעי בין הניצולים לנערים, בעמידה המשותפת לדקה דומייה לזכר הנספים. שום מכחיש שואה לא יוכל  לרגעי הקרבה וההבנה שהיו שם.

 

ובבית גיל עצמו. מעבר לפינת הזיכרון הנרות וההנצחה ערכנו טקס בו האזנו לסיפורי החברים, סיפורים אישיים מאותו הזמן, חוויות של בני הדור השני אשר שיתפו את כולנו בהבנה מה זה לגדול עם ויחד הניצולים, בין אם כבנים של או כאחים של.

שירו של עידן עמדי- "ממשיך לצעוד" אשר נכתב בעקבות מיזם מיוחד לפני מספר שנים בו נפגשו אמנים צעירים עם ניצולים. עידן חיבר את השיר לאחר המפגש המרגש עם הרב ישראל מאיר לאו בו הוא מספר על "אברום הגדול". מומלץ להאזין לשיר – לחצו כאן

 

שירו של גאבור ארדש, בן דודה של מריאן מילר, אימו של אדיר מילר, נער בן 11 מבודפשט- "החיים" בלחנו ובביצועו של טל סונדק – לחצו כאן 

 

שירו של שי גבסו "ארים ראשי" לחצו כאן 

ולסיום יחד עם ילדי כיתת פרידה מבית החינוך דקלים עמדנו לשירת התקוה.

 

לזכור ולא לשכוח לחפש ולבנות עתיד טוב יותר לעולם טוב יותר.

 

צוות בית גיל-עוז

 

הנש"ר זוכר ביום הזיכרון לשואה ולגבורה

 

במפגשנו השבוע עמדנו יחד לשירת המנון התקוה. כך החל המפגש.

הילדים כולם בחולצות לבנות מרוגשים, מהרהרים, מנסים לעכל את תכניו של יום מורכב זה. עומדים יחד ניצולי שואה וילדים צעירים צברים ברובם ושרים את "התקוה", האם יש מעמד מרגש יותר?

 

בחרנו הפעם לעסוק בשני שירים מענין היום- "שיר הפרטיזנים" ו"הליכה לקיסריה".

שיר הפרטיזנים שנכתב במקורו בשפת האידיש על ידי הירש גליק בשנת 1943 ותורגם לעברית בידי אברהם שלונסקי בשנת 1945.

קצב המצעד בוקע ועולה מלחנו של השיר ובכך התמקדנו בפעילות עם שיר זה. ראשית כמובן הסברנו בקצרה מי היו הפרטיזנים וכיצד פעלו ואז הצטרפנו בפעמה במקצב ובסיום השורות בתנועות רגליים, הקשות ומחיאות כף בהתאם.

 

לבסוף השמענו שני ביצועים לשיר- האחד מלווה בתופים של אופירה גלוסקא והשני באידיש בביצועה של חוה אלברשטיין אשר נתנה בעיבוד שלה פרשנות מעט נוגה ושקטה יותר.

 

להאזנה לביצועה של אופירה גלוסקא - לחצו כאן

 

להאזנה לביצועה של חוה אלברשטיין - לחצו כאן

 

לשירה המפורסם של חנה סנש "הליכה לקיסריה" נחשפנו ללימוד השיר בעזרת זוג, שהגבר הינו חרש ואשתו שומעת והם מלמדים את השיר ביחד בעזרת שפת הסימנים. הילדים למדו מהר את התנועות והיתה זו חוויה מיוחדת לצפות בתהליך.

 

לסיום שיתפה אותנו חנה אורן מכפר-רופין בסיפר משפחתה כאשר בילדותה אימה עבדה מטעם הסוכנות היהודית בעזרה לקליטתם של יתומי השואה וגידלה בתוך ביתה במקביל לחנה ושאר אחיה עוד ארבעה מיתומי השואה. הסיפור היה מרגש וחיבר את הילדים אל המקום של הילדות והקשר עם הניצולים.

 לסיום אתם מוזמנים לצפות בביצוע חלק מ"שיר הפרטיזנים" עם ילדי כיתת עופרה מבית החינוך דקלים  לחצו כאן

 

ולביצוע "הליכה לקיסריה" עם ילדי כיתת צמרת מבית-ספר שק"ד  לחצו כאן

 

 

 

גדי ליאון

רכז מיזם נש"ר

בית גיל-עוז

מפגש מיוחד בעקבות יום השואה

עֵדוּת – דן פגיס

לֹא לֹא: הֵם בְּהֶחְלֵט

הָיוּ בְּנֵי-אָדָם: מַדִּים, מַגָּפַיִם.

אֵיךְ לְהַסְבִּיר. הֵם נִבְרְאוּ בְּצֶלֶם.

 

אֲנִי הָיִיתִי צֵל.

לִי הָיָה בּוֹרֵא אַחֵר.

 

וְהוּא בְּחַסְדּוֹ לֹא הִשְׁאִיר בִּי מָה שֶׁיָּמוּת.

וּבָרַחְתִּי אֵלָיו, עָלִיתִי קַלִּיל, כָּחֹל,

מְפֻיָּס, הָיִיתִי אוֹמֵר: מִתְנַצֵּל:

עָשָׁן אֶל עָשָׁן כֹּל יָכוֹל                             

שֶׁאֵין לוֹ גּוּף וּדְמוּת.

 

עדות, לזכור ולא לשכוח, הנצחה, מילים המופיעות הרבה בימים הסמוכים לימי הזיכרון בהם אנו מצויים, בין יום הזיכרון לשואה ולגבורה לבין יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות.

עדויות הניצולים הגיעו ועוד מגיעות לידיעת הציבור הרחב באמצעים שונים ובהם גם ובאופנים שונים, באמצעות הקולנוע.

החלטנו השנה להתעמק מעט במדיה זו בהקשר לזכרון השואה.

התקבצו ובאו עשרות וותיקי העמק לבית גיל עוז להתארח במרכז באודיטוריום של "עידן טכנולוגי", ועל כך תודתנו העמוקה לאירוח.

המפגש החל בהרצאתה של נילי בן ארי מטירת-צבי שעסקה בנושא הדמות של הרוצח. היש לו דמות? כיצד ואיך עברה דמותו לצאצאיו? שאלות בהן עסק סרטו של חנוך זאבי "ילדי היטלר" בו נפגשנו באופן בלתי אמצעי עם בני ובנות הדור השני והשלישי לקצינים נאציים בכירים- הימלר, גרינג, הס, פרנק וגות'.

ההרצאה השניה ניתנה על ידי ליאת בן חביב, מנהלת מרכז הצפיה ב"יד ושם"  ושמה: "מיומני הקולנוע ליוטיוב: התפתחות ייצוג השואה בקולנוע". כמו ביד אומן העבירה אותנו ליאת מסע מרתק בהתפתחות הזכרון הקולנועי העוסק בתחום השואה. מדור ראשון לדור שלישי, סרטים שנעשו ברחבי העולם וסרטים שנוצרו בארץ.

מ"שואה" של קלוד לנצמן דרך בדמייך חיי של דוד פרלוב ועד ל"הכל מואר של ליב שרייבר.

 

היה זה מפגש אכן מיוחד על נושא מיוחד ומי יודע כיצד יתפתח בעתיד.

הניצולים ששרדו והתקבצו ובאו הצטרפו אל מקימי המדינה, מושא חלומם של יהודי הגלות.

 

 

 

 

ומהו גובה החלום כיום?

ימים יגידו...

 

 

 

 

 

 

 

גדי ליאון

מומחה שיקומי

לטיול יצאנו...

 

אז יצאנו לדרך אל המשולש הקטן ושמנו את עצמנו בידיים הטובות של טל רז המדריכה.

פתחנו את הבוקר בג'ת בקונסרבטוריון של מוחמד ואביו.

מוחמד בחור מקסים בשפה קולחת תיאר בפנינו את סיפורו האישי של אביו והמוסיקה.

את היחס של החברה הערבית לאמנויות בכלל והעשייה המבורכת של המשפחה שהובילה לפתיחת הקונסרבטוריון ולהטמעתו בקהילה.

ממספר ילדים בודדים בראשית הדרך כיום לומדים תלמידים רבים במגזר הערבי המגיעים מכל רחבי הארץ.

מוחמד בחור מיוחד שספג את המוסיקה בגיל צעיר מאוד, למד והתפתח בתעשיית המוסיקה ומשלב היום  נגינה ממזרח ומערב .

לאחר שנחשפנו לנגינה בכינור הערבי והעוד, יצאנו לטיול רגלי בגרעין הקדום של ג'ת.

טל הובילה אותנו דרך הרחובות הצרים אל המבנים העתיקים, הדלתות המיוחדות, הצבעים והקולות של היישוב הערבי.

נהנינו מתצפיות מדהימות מזרחה אל השומרון והרשות הפלשתינאית ומערבה אל העיר חדרה ויישובי המועצה האזורית מנשה ועמק חפר. 

כמובן גם אל הבית שלי – מושב מאור.

המשכנו את העיר בקה אל ג'רביה לציורי הקיר המדהימים המנצחים את חיי היום יום של התושבים ואת עברה.

נדהמו מגודלה של אחת הבארות שסיפקו מים לעיר לאורך כל התקופות וראינו שגם במגזר הערבי יש חשיבות לשימור.

נסענו לפגוש את חנאן בחווה החקלאית בבקה ומצאנו בחורה מדהימה שבעשר האצבעות שלה הקימה מיזם חינוכי, חברתי ותרבותי למגזר הערבי.

חנאן אישה מוסלמית, אמא לארבעה ילדים שנשואה לעטאף מהנדס העיר נאבקה במוסכמות החברתיות, מעמד האישה הערבית.

במשך תקופה ארוכה חנאן, אישה משכילה בעלת תואר שני במנהל עסקים מנסה לפרוח ולהגשים את עצמה בחברה בה היא חיה, פותחת במיזם עסקי במטע הזיתים של המשפחה , עושה זאת ללא ידיעתו של בעלה. כשעטאף מגלה  הוא כועס ומשלח אותה ואת ילדיה לבית הוריה.

למרות הקשיים חנאן לאט לאט פותרת את הקשיים מול עטאף וביחד הם מקימים את החווה.

חנאן בנתה מערך פעילות חינוכי ויחד עם נשות הכפר שהיא הדריכה ולימדה אותן הן קולטות בתי ספר וגנים שמגיעים לפעילות בטבע. בחווה נשתלו צמחי מרפא וצמחי תבלין וניתן לרכוש חליטות, דבש ריבות ועוד.

בחודש הרמאדן מתקיימות ארוחות ערב משותפות לקהילה, או למשפחות לשבירת הצום.

במקום התקיים פסטיבל נשים מכל הארץ  שבאו עם מלאכתן , יצרו ונהנו יחדיו .

חנאן פועלת בנמרצות ודואגת לחדש ולגוון את הפעילויות שהחווה מציעה והכי חשוב שהיא מרגישה שלמה עם הפעילות העסקית שלה.

 

נהנינו מאוד וחזרנו עם חוויה מאוד שונה ומיוחדת.

 

הטיול לחיפה ב 18.5.17, נדחה. לכן אנחנו ניפגש ב- כ"ט איר,  25.5.17, בסיור לירושלים בעקבות רצח המלך עבדאאלה.

 

ניפגש בטיול הבא.

 

סופי עטרה שבח

 

 

 

 

 

 

לזכרם היקר של סביי:

הדסה ושמעון פטרזייל זכרם לברכה, שנספו בשואת עמנו. 
במקום שבו עלבו בי - שלומית שניר - 8.5.2016

במקום שבו עלבו בי
צמחה גדר-תיל.
במקום שבו מודרתי,
נבנו מגדליי שמירה.
במקום שבו הוציאו חוקים מטעם עצמם,
נבחו כלבי-תקיפה.
במקום שבו גזרו את דיני,
כוסה הניצוץ באבק ובאפר.
אבל
במרחב בו פגשתי
בעיניים של ילד,
גיליתי בתוכי כיוון וחופש.
אני חשה, 
אני נושמת,
מתעצמת.
כותבת 
שיר.

צילום: צמח קאלה בגינתנו

מדליקי המשואות: משה פורת

יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע"ז

לצפייה בסרטון המעלה את סיפורו של משה כפי שהוקרן בטקס לחצו כאן

משה פורת נולד בשנת 1931 בהיידוננש שבדרום מזרח הונגריה למשפחה חסידית שומרת מצוות בת שבע נפשות, לאביו יוסף לוי פריש ולאמו גיזלה-נעמי.

במרץ 1944 כבשו הגרמנים את הונגריה. "ביום טוב ראשון של חג הפסח, באביב 1944, הגיעו ז'נדרמים הונגרים לביתנו ולקחו את אבא. את 19 במאי 1944 אני זוכר כאילו זה היה אתמול. חזרתי מה'חדר' בשעת ערב. אבא היה בבית באחת החופשות שלו מגיוס החובה לצבא ההונגרי. הוא קרב אלינו, הילדים – היינו כולנו צפופים במטבח – לקח מספריים ובשקט גזז את הפאות של ארבעתנו. הוא העדיף שהוא יעשה זאת ולא הגרמנים". לאחר ימים מספר נאלץ האב לשוב לעבודת הכפייה ושם נספה.

בסוף מאי הוקם גטו בעיר. הגברים גויסו לעבודות כפייה ובקהילה נותרו רק נשים, ילדים וזקנים. ב-17 ביוני גורשו יושבי הגטו בקרונות בהמות לדברצן ורוכזו בבית חרושת ללבנים.

ב-21 ביוני 1944 ציין משה את בר המצווה שלו: "הוצאתי את התפילין מתרמיל הגב שלי, תפילין חדשות שאבא קנה לי בחופשה האחרונה שלו. החבאתי אותן בחולצה, ודודי הוביל אותי לכוך מוסתר, שם הוצאתי את התפילין. בכוך התקבצו מתפללים נוספים ועליתי לתורה: אחזתי את ספר התורה חזק ובירכתי: 'ברכו את ה' המבורך', והקהל סביבי ענה: 'ברוך ה' המבורך לעולם ועד'".

בסוף יוני הועלתה משפחת פריש על רכבת גירוש. בעלות הברית הפציצו את הרכבת, והיא נעצרה על המסילה ושם עמדה ימים רבים. רבים מהכלואים בה מתו מחנק, מרעב ומצמא, ובהם סבתא רבתא של משה. הרכבת הגיעה לווינה, והכלואים בה הועברו למחנה עבודה. אחיו הגדול של משה, שבח, נשלח למחנה עבודה אחר ונרצח.

כשהתקרב הצבא האדום, הוציאו הגרמנים את האסירים לצעדת מוות. הנופלים בדרך והמתמהמהים נורו למוות. אמו ואחותו הגדולה של משה, פנינה, נשאו על כתפיהן לסירוגין את האח הקטן והחולה, דני בן השמונה. לאחר שלושה שבועות הגיעו השורדים למחנה מאוטהאוזן, שם הופרדו משה ואחיו אשר ודני מאמם ואחותם ונשלחו לעבודות כפייה. ב-5 במאי 1945 שחרר אותם הצבא האמריקני. האם נפטרה שבועיים לאחר השחרור.

משה שב לעירו, נדד לאוסטריה ולאיטליה ובקיץ 1948 הגיע לישראל. הוא השתתף בהקמת גרעין קיבוץ שלוחות ואת קורותיו תיעד בספר באמונה, בחסד וברחמים.  משה הוא איש עדות, מרצה על קורותיו בשואה ומלווה משלחות נוער לפולין.

למשה ולטובה-גיטה ז"ל ארבע בנות, 15 נכדים ו-11 נינים.

 

ספרות גינון

 

אחת לחודשיים מגיע מגזין "גנים ירוקים" לחדר מרכז המשק, ממליץ לעיין בו. יש שם שפע של פרסומות .

כמו ברוב המגזינים, אך גם מהן ניתן ללמוד ולהכיר חידושים.

המעוניינים להירשם כמנויים למגזין לחצו כאן

 שנים רבות קיים המגזין "גן ונוף" שהינו עשיר במידע ובנסיון, אך אותו יש לקנות. אני מציע לקנותו במשותף לכמה מינויים ולהעביר בינם לבין עצמם. אני מניח שמנהל הנוי בישוב מקבלו כעתונות מקצועית.

 

לגבי ספרים אני ממליץ על "האנציקלופדיה לגננות" המכילה הרבה ולפי עונות השנה. לפני הקניה יש לוודא שזו ההוצאה לאור האחרונה הקיימת בשוק למרות שהשינויים מעטים.

 

בכל משתלה המכבדת את עצמה יש גם קטלוג מוצרים שיוצא לאור אחת לכמה שנים.

 

ישנם גם אתרי גינון נוספים ברשת המעודכנים לרוב.

 

ב ה צ ל ח ה

 

 

 

ידיים.. שָלֵו וסטפן צוויג

 

כתבתי קטע מספרו של מאיר שלו המסביר את הערכתו לידיים של בעלי מלאכה. נזכרתי בספר של סטפן צוויג שקראתי בנעורי. לא זכרתי את שמו, אך זכרתי כי היה זה ספר סיפורים קצרים. צוויג היום ב"אופנה" רבים מספריו יוצאים בתרגום חדש ונקראים שוב ואכן כתיבתו עשירה, מעניינת ומודרנית להפליא.

כפי שכתוב בגב הספר (שמצאתיו לאחר חיפוש ארוך בספריה בעזרת רבקה הספרנית) היה בעשור האחרון לחייומן הסופרים המתורגמים ביותר בעולם. (הוא תורגם ל- 30 לשונות). הוא נולד בשנת 1881 בוינה למשפחה יהודית, אך גלה מארצו עם עליית הנאצים לשלטון. נדד לאנגליה, ארה"ב וברזיל ושם שם קץ לחייו בשנת 1942...

בסיפורו "עשרים וארבע שעות בחייה של אשה" מתאר צוויג כיצד אשה מכובדת ומבוססת נמשכת באופן בלתי ברור לאיש קל-דעת, אשר נתון כולו להימורי קובייה בקזינו. האשה העשירה, המוקסמת מאישיותו היצרית העזה, מנסה להצילו ומעניקה לו את כל רכושה ואף את גופה במאמץ להצילו מעצמו...

הסיפור גדוש בתיאורי ידיים, בניגוד לידי האומן העובד בסיפורו של מאיר שלו מתאר צוויג בסיפורו ידי מהמרים. אופיים של המְשַׂחֲקִים ניכר בתנועות ידיהם.

על יד שולחן ההימורים מתאר המספר: _{(עמוד 155 "לילה מופלא")}

"הגורם המשתנה היחיד שיתגלה לך בראייה כוללת זו הוא ידי האנשים. הידיים הרבות הערניות המצפות המקיפות את השולחן הירוק. כל אחת מגיחה משרוול אחר. כל אחת חיית טרף הנכונה לזינוק. כל אחת צורתה וצבעה אחרים. אלה ללא קישוט ואלה עמוסות טבעות ושרשרות מצלצלות. מקצתן שעירות ככפות חיות, מקצתן לחות ומעוותות כצלופחים. אבל כולן רוטטות ודרוכות בקוצר רוח אדיר...

אתה מכיר את החמדן על פי היד החופנת בעווית, את הבזבזן על פי היד החופשית. את המיטיב לחשוב על פי היד השלווה. את המיואש על פי היד הרועדת. האופי נחשף כבזק בתנועה..."

וכן הלאה.       הידיים בסיפור זה הן המייצגות את אופיו של הקוביוסטוס במלוא מורכבותו...

כי כן, מאיר שלו וסטפן צוויג מגלים לנו כי הסופר כמו הצייר השולט בגוני-גונים של העולם המתגלה לפניו- מגלה את האדם על אופיו וערכיו באמצעות כל מרכיביו ובין השאר אדם ניכר בכוסו, כיסו וכעסו, אך גם במרכיבים רבים של הופעתו ולמשל – בידיו.

 

שנים רבות מפרידות בין מאיר שלו לסטפן צוויג, אך טיבה של אמנות אמת – הזמן אינו יכול לה.

 

 

 

 

 

 

^{אוגוסט רודן}

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אבישג

אני חדש בארץ

מילים: נתן אלתרמן    לחן: משה וילנסקי
מתוך תכנית מס' 17 של תיאטרון "לי לה לו", אופנבך בתל אביב (בכורה 19.4.1950)
השיר נכתב בעקבות השלג הכבד שירד בתחילת 1950

השדרה היא לובן צח            והשלג מתנוצץ בה 
אנשים עוברים בסך              ועלי מראים באצבע 
חורף , חורף! זה הסוד!         הוא מקפיא פנים וחורף
רק הלירות נמסות                גם בקיץ גם בחורף 
נא הסבירו לי מה יש             איך זה ככה מתרחש 

אני חדש בארץ    זאת רואים מיד   זה מורגש   זה מורגש   במבט אחד 
אני חדש בארץ    זאת רואים מיד  אני מביט   אני נרגש   אני עוד פה   אני עוד פה   אני עוד פה חדש 

בינתיים על כל צד                מחפש אני תפקיד לי 
במוסד או במשרד                אך תמיד כולם אומרים לי 
גולם איש אתה, הוי דודי       גם לך יש מתחרים פה 
כי בכל המוסדות                 " גולמות" לא חסרים פה! 
אין אתה (בדרך כלל)            גולם רע מהם - אבל 

אתה חדש בארץ  זאת רואים מיד   זה מורגש   זה מורגש    במבט אחד 
אתה חדש בארץ    זאת רואים מיד   אתה מביט אתה נרגש  אתה עוד פה  אתה עוד פה אתה עוד פה חדש 

צפו בביצועה של ג'טה לוקה לחצו כאן     

* מאתר של עופר גביש:     "אני חדש בארץ! מי אתה?" לחצו כאן   

יש כמה וכמה שירים במאגר שלנו שמטעים את המאזין, יש כאלה שמאחוריהם סיפור לא ידוע, ומכאן אי ההבנה, ויש כאלה שאנחנו פשוט לא מקשיבים להם עד הסוף. ויש, כמו במקרה שלפנינו, שאנחנו מקשיבים רק לסוף. רק לפזמון.

השיר אני חדש בארץ נקשר אצלנו מיד  לעולים החדשים. שרה אותו בראשית שנות החמישים, עולה חדשה, שהיתה מצוידת במבטא רומני כבד, ג'טה לוקה, המילים הן: "אני חדש בארץ, זאת רואים מיד, זה מורגש, זה מורגש, במבט אחד". נו, מה זה כבר יכול להיות? אז זהו, שמסתבר שיש עוד אפשרות.

 

השיר נכתב מיד לאחר מה שכינו העיתונים: "הלילה בו הלבינו ערי החוף" (בתמונה למעלה, תל אביב בשלג, 1950, דוד אלדן. היה זה ליל השלג הגדול ביות שהיה כאן אי פעם (בכל אופן מאז שהחלו המדידות בשנת 1870 כפי שמצטט ויקיפדיה את עיתון "חרות" מפברואר 1950). השלג החל לרדת בסוף ינואר 1950, והשיא היה בלילה שבין 6-7 בפברואר. לא רק בחרמון (שעליו, בימים ההם, אפשר היה רק להשקיף מרחוק), לא רק ירושלים והרי הצפון, אלא כל ערי החוף, כולל תל-אביב, ואפילו ים המלח שלחופו נערמו 8 ס"מ (ויקיפדיה מצטט את "על המשמר" 9.2.1950). 

 

חודשיים אחר כך, כבר באפריל אותה שנה (19.4.1950, אם תרצו לדייק), בוצע שיר בנושא השלג. היה זה בהצגה החדשה של תיאטרון לי-לה-לו, שנקראה, אופנבך בתל-אביב. שוב היה זה נתן אלתרמן שעקב אחרי האירועים ושילב אותם בשיריו. אבל, כדרכו, לא הסתפק  אלתרמן בסיפור מעשה מטאורולוגי, אלא יצר מהשלג משל ועקץ קצת את המימסד, את המדינה הצעירה, ואת הבירוקרטיה.

"אני חדש בארץ" הוא ה...שלג. הנה תחילתו של השיר: "השדרה היא לובן צח, והשלג מתנוצץ בה, אנשים עוברים בסך, ועלי מראים באצבע". בבית השני השלג, או בובת שלג, "גולם" בפי אלתרמן, הולך לחפש עבודה, ואז ובכל משרד אומרים לו: "גולם איש אתה, הוי דוֹד / גם לך יש מתחרים פה / כי בכל המוסדות, 'גולמות' לא חסרים פה / אין אתה, בדרך כלל, גולם רע מהם / אבל, אתה חדש בארץ..."

 

מה שעוד חיזק את התחושה המוטעית שהשיר עוסק בעולה, היה שיר אחר ששרה אותה עולה, ג'טה לוקה, היא לא יודעת עברית. כמו כן שרה לוקה את מי זה דופק בדלת, שיחד עם השירים האחרים הונצחו בשנות ה- 90 במחרוזת שביצעה להקת הכל עובר חביבי.

 

ג'טה לוקה

 

גֶ'טה לוקה (1921 -  2001) הייתה שחקנית, בדרנית וזמרת ישראלית בתיאטרון, על הבמה הקלה ובקולנוע. היא למדה משחק בין השנים 1940-1945 בסדנת תיאטרון יידיש בגטו ברומניה. עלתה לישראל כניצולת שואה עם משפחתה (אחותה, הוריה וסבתה) בשנת 1948, כחודש לאחר הקמת המדינה.

היא הופיעה לראשונה כזמרת בפני חיילים בתחילת מלחמת השחרור. כמו כן התפרסמה לראשונה כזמרת בתוכנית "אביב בתל אביב", שהעלה התיאטרון הסאטירי "לי לה לו" בביצוע השירים: "אני חדש בארץ", "מי זה דופק בדלת", "היא לא יודעת עברית" ו״פזמור״ (הופ הופ הופ הופ זה נורא שמח). שירים אלה זכו להצלחה רבה והפכו למזוהים עמה. לאחר מכן השתתפה בהפקות בידור שונות, שיחקה בהצגות ביידיש וברומנית והוציאה מספר תקליטים.

קריירה בתיאטרון    במקביל להופעותיה בתיאטרון לי לה לו הופיעה גם בתיאטרון הסאטירי המטאטא. לאחר סגירתם של שני התיאטרונים המשיכה ג'טה לוקה להופיע בתיאטרון הסאטירי דו-רה-מימייסודו ב-1953 ועד סגירתו ב-1958.

לאחר מכן שיחקה בסמבטיון, ובאמצע שנות ה-60 בתיאטרון הוורוד. על בעלי התיאטרון נמנה גם שאול אברהמי, צייר תפאורה, שהיה בעלה השני של לוקה. השניים הכירו בתיאטרון דו-רה-מי. בשנת 1969 הופיעה לוקה במחזמר לילדים "היידי בת ההרים", בבימויו של ביטוש דוידוב. הסיפור והשירים מאת אהוד מנור ורפי בן משה הוקלטו והופיעו על גבי תקליט. בשנת 1971 הצטרפה לתיאטרון הבימה. בשנים 1975-1982 נמנתה על צוות שחקני התיאטרון העירוני באר שבע.    לוקה הופיעה, לעתים קרובות בהתנדבות, בפני חיילי צה"ל.

בשנים 1988-1985 הופיעה במסגרת התיאטרון העירוני חיפה בהצגת היחיד "אחת זקנה" מאת נאוה סמל, העוסקת בעולמם של הקשישים. בהצגה זו גם הופיעה ברחבי הארץ בבתי-אבות ובתי-ספר. ב-1987 הופיעה במחזה "סוסי שוקולדה" של מוטי אברבוך, שהוצג על בימת תיאטרון נוה צדק. המחזה האחרון בו שיחקה היה "חנוק אותי אהוב", בתיאטרון הסימטה ב-1989. בשנים 1975-1982 נמנתה על צוות שחקני התיאטרון העירוני באר שבע. היא הופיעה בהצגות רבות, הבולטות ביניהן: "זורבה היווני", "שני קוני למל", "הרולד ומוד", "אמלי", "אופרה בגרוש", "בית ברנרדה אלבה", "רומיאו ויוליה", "שידוכין", "בית הבובות", "הסערה", "טרטיף", "אגדות מיערות וינה".

סרטים בהם הופיעה "איי לייק מייק", "שני קוני למל", "רק בלירה", "שוד הטלפונים הגדול","קזבלן", "יום הדין", "רחוב 60", "דודה קלרה", "בדרנית בחצות", טרנזיט" ו"אבא גנוב" ובסדרת הטלוויזיה "כן מה?!" לצדו של גידי גוב.

בשנת 1995 זכתה בפרס "מגן אשכולות" מטעם "האקדמיה הישראלית לתיאטרון". ב-22 באוגוסט 2001 נפטרה, שבועיים לפני יום הולדתה ה-80. בשנת 2010 פרסמה עדינה בן-נון יוסף רומן ביוגרפי על חייה של ג'טה לוקה.

 

 

פרשיות תזריע-מצורע

 

הלכות הצרעת המופיעות בפרשתנו רחוקות מעולמנו הרפואי, ולעתים אף נראות כבעלות היגיון אחר משלנו.

מחד, כאשר הכהן רואה אדם ובעורו שְׂאֵת לְבָנָה, וְהִיא הָפְכָה שֵׂעָר לָבָן, הרי שהאדם טָמֵא הוּא.

במקרה שנראה לכאורה חמור הרבה יותר, כאשר כִּסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל עוֹר הַנֶּגַע מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו, הרי שדווקא אז אומרת התורה שהכהן יטהר אֶת הַנָּגַע, בנימוק ש'כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא'.

אם מדובר היה במחלה מדבקת, בזיהום או בתסמינים של דלקת או משהו מעין זה, הרי שברור שהופעת הצרעת הלבנה על כל הגוף חמורה שבעתיים מאשר במקרה שמדובר במקום אחד מסוים.

גם אם נפרש כי הצרעת היא עונש המעיד על חטאו של האדם, נראה היה כי הופעת הצרעת על כל הגוף מעידה על חומרת העבירות של האיש המצורע, ה'מוקף כולו' בעונשים שעניינם לכפר על חטאיו הרבים והכוללים.

אך לעומת חשיבה זו, התורה מטהרת את האדם במקרה שכזה, ולא עוד אלא שבמקרה בו הטוטליות של פריחת הצרעת נסדקת, ושב להֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי, הרי שהאדם שוב נִטְמָא.

 

הסבר מרתק לעניין זה נותן רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו 'קומץ המנחה'.

לדבריו, סיבת הטהרה של האדם ש'כולו הפך לבן' היא שהוא איננו חלק מן העולם. העולם הזה הוא עולם שהרע והטוב באים בו בערבוביה, 'טוב ברע ורע בטוב ואין בו אחדות אלא כל דבר מורכב משני הפכים'.

אמנם, לעתיד לבוא יהיה היחוד האמיתי, ונזכה לעולם שעליו אמרו חכמים שהוא 'יום שכולו ארוך' ו'יום שכולו שבת', עולם בו יגורו זאב עם כבש, ולא תהיה הבחנה בין רע לטוב, אך עד אז, העולם הזה הוא עולם מעורב, עולם צבעוני, עולם שיש בו בשר חי ושער לבן, שמחה לצד עצב, הצלחות ואתגרים, מעידות ועליות, טומאה וטהרה.

 

יתירה מכך, טוען רבי צדוק, המעבר מ'רע מוחלט' ל'טוב מוחלט' קל יותר מאשר המעבר מעולם של 'תערובת טוב ורע' אל עולם אחדותי. השניות והמורכבות הן יסוד עולמנו ההווי, וכך עלינו לחיות כציבור, למעט יחידי סגולה.

 

ההשלכה מדבריו היא דו כיוונית. ראשית, כשהאדם הטוב מוצא בעצמו מעט בעיות וחולשות, אל תיפול רוחו בקרבו. זה טבעו של עולם, ולא צריך להיבהל מכך שאינני צדיק כמשה רבנו.

מאידך, אומר רבי צדוק מפורשות – 'כי אין דבר שכולו רע ופושעי ישראל מלאים מצוות'. אין בעולמנו הזה משהו שהוא 'כולו רע', וגם מי שנדמה לנו כפושע, בתוכו מלא בטוב ובמצוות.

את נגעי הצרעת נתקן על ידי קבלת עולמנו המעורב מטוב ורע, קבלת עצמנו גם כלא מושלמים, וקבלת זולתנו כמלאי מצוות.

 

שבת שלום, הרב אוֹרי ליפשיץ, רב טירת-צבי