שלום רב קוראנו היקרים

"כי הנה הסתו עבר..."

הפסח חלף הלך לו,

וימי הזיכרון והעצמאות בפתח.

 

ובערב שביעי של פסח פורסם השיר:

אגדת סתיו

מִי יוֹדֵעֵ כַּמָּה זְמַן עוֹד נִרְאֶה

אֶת הָעֵמֶק הַיָּפֵה הַזֶּה

אוֹקֶר וְכָתֹם וְיָרֹק וְחוּם, תְּכֵלֶת

עִם עֲנָנִים לְבָנִים גַּם קְצַת שְׁחֹרִים

מִי יוֹדֵעַ כַּמָּה זְמַן

נאֹכַל אֶת הַחִיטָה הַגְּדֵלָה בּוֹ

וְנַשִׁיר הָעֶמֶק הוּא חֲלוֹם וְגַם

פֵּרוֹתָיו כְּגוֹן שְׁקֵדִים מִמַטֲעֵי הַשְֹׁקֵדִים

שֶׁפּוֹרְחִים לֹא עַכְשָׁו, אֲבָל אוּלַי

בָּאָבִיב הַבָּא

עַלֵינוּ לְטוֹבָה אוּלַי

מֵהָקִשׁוּאִים וְהָאֲבָטִיִחִים בִּשְׂדוֹתֵינוּ

מִבֵּית אַלְפָא וְעַד נַהָלָל

נוֹסַעַת רַכֶּבֶת הָעֶמֶק אַחֲרֵי מְנוּחַת

שִׁבְעִים שָׁנָה כֻּלָּה חְדָשָה לְמְהַדְּרִין.

סִפְּרּו: לִפְנֵי שִׁבְעִים שָׁנָה בָּחוּר רָאָה בָּה

בַּחוּרָה יָפָה, הִתְאַהֲבוּ וְהִיא יָלְדָה תִּינוֹק

כְּשֶׁהָרַכֶּבֶת הִגִּיעָה לְתַחֲנָתָהּ הַסּוֹפִית.

סִפּוּרִים כָּאֵלֶה מְסַפְּרִים בַּקוֹמָה הַשְׁנִיָה בָּה יָשַׁבְנוּ וְרָאִינוּ

בְּכֶרֶם זֵיתִים אֶת צַמְרוֹת עַצֵי הַזַיִת מִלְמַעְלָה

גַּלִּים גַּלִּים בָּרוּחַ וְגַם בִּדְבָרִים אֲחֵרִים

נִכְנְסָה הָרוּח לֹא תָּמִיד רָעָה

מִי יוֹדֵעַ כַּמָּה זְמַן עוֹד

וְרַכֶּבֶת הָעֶמֶק שׁוּב תָנוּחַ שִׁבְעִים שָׁנָה כִּי

לֹא תִּהְיֶה כְּדָאִית מִבְּחִינָה כַּלְכָּלִית אֶלָּא אִם כֵּן

יִבְנוּ בָּעֶמֶק נְמַל תְּעוּפָה וְלֹא יִהיֶה עוֹד עֵמֶק.

 

הָיֹה הָיָה שֶׁקָּרָה נֵס וְזוּג בָּא בְּיָמִים, טוּבְיָה, מִתְקַרֵב ל-93

וְגַלִּילָה בַּת 84 נָסְעוּ בְּיַחַד בְּרַכֶּבֶת הָעֶמֶק וְאִם לֹא מֵתוּ בָּאֲמְבּוּהָא

בִּכְּפַר יְהוֹשֻׁעַ הֵם חַיִים עוֹד הַיּוֹם בּיַחַד בְּאֹשֶר

וּמִי יִתֵן וְכָךְ יַמְשִׁיכוּ שָׁנִים רַבּוֹת עַל אַדְמַת הָעֶמֶק

וְלֹא יִפָּרֵדוּ גַּם לֹא בְּתוֹכָה אִם תִוָּתֵר.

 

שיר מאת טוביה ריבנר

 

צילום: גיל אליהו

עיתון "הארץ"

 

ובימים הללו החסד והנתינה

הינם המוסר והמסר

אותו עלינו להפנים, ללמוד ולעשות.

 ועל כך מצאתי בפייסבוק:

לאבי היתה חנות מכולת שכונתית, שהיתה ממש צמודה לביתנו. באחד הבקרים רואה אחד מאחיי את השכנה הזקנה שגרה ממש צמוד לביתנו , חוצה את הכביש הראשי שהיו בו ארבעה מסלולים והולכת לעשות קניות אצל המתחרה של אבי שחנותו היתה מעבר לכביש.
לאחר שסיימה את קניותיה אבי הסתכל מחוץ לחנות וראה את השכנה כשהיא חוזרת ומאוד מתקשה לחצות את הכביש עם הסלים הכבדים.
אבי הסתכל על אחי ואמר לו "רוץ תעזור לה להביא את הסלים הביתה ".

אחי ענה בכעס "אבל היא לא קנתה אצלנו, אם היא היתה קונה אצלנו היא לא היתה צריכה ללכת כל כך הרבה".
 אבא הסתכל על אחי ובלי להתבלבל אמר לו "רוץ מהר לעזור לאשה, אין שום קשר עם היא קנתה אצלנו או לא , חסד תמיד צריך לעשות".

 

אורי שכטר

 

 

 

 

 

חסד כלפי הסובבים אותנו

הן בסביבתנו הקרובה

והן ברחוקה.

 

 

ולסיום עוד תובנה מסדר הפסח

סֵדֶר פֶּסַח/ אביגיל מגידנה גרוס

 

מוּטָב לוֹ לָאָדָם שֶׁיְּכַבֵּס אֶת דַּאֲגוֹתָיו
רָצוּי הַפַּעַם כְּבִיסָה לְבָנָה
אִם יְנַקֶּה אֶת חַלּוֹנוֹת חַיָּיו
 תִּשְׁתַּנֶה לוֹ כָּל הַתְּמוּנָה

הַלְוַאי שֶׁיַּצְלִיחַ לְאַוְרֵר אֶת מַחְשְׁבוֹתָיו
לְשַׁחְרֵר אֶת מָה שֶׁמְּיֻתָּר
לִבְחֹן מֵחָדָשׁ אֶת הַכֵּלִים וְהַכְּלָלִים
 לְחַפֵּשׂ אֶת מָה שֶׁנִּסְתָּר

וְאִם רַק יֵדַע לְהִפָּרֵד מֵהַחְמָצוֹתָיו
לְפַנּוֹת מָקוֹם לַחֲוָיוֹת חֲדָשׁוֹת
אוּלַי נַעֲלָיו יֵצְאוּ לַמַּסָּע
 לִקְרַאת הַפְתָּעוֹת מְרַגְּשׁוֹת

מוּטָב לוֹ לָאָדָם לְמַיֵּן אֶת בְּגָדָיו
לְהִתְבּוֹנֵן בְּתַדְמִיתוֹ הָאַחֲרוֹנָה
לִשְׁטֹף בְּמַיִם נְקִיִּים אֶת דַּרְכּוֹ
לְאַבֵּק  כָּל פִּסַּת אֱמוּנָה

וְאִם יַשְׂכִּיל לְעַדְכֵּן אֶת רְשִׁימוֹתָיו
מָה אַחֲרוֹן וּמָה רִאשׁוֹן לוֹ בֶּאֱמֶת
אוּלַי הֶעָבָר יְפַנֶּה מְקוֹמוֹ
 וְחֵרוּתוֹ שׁוּב תֵּצֵא לְשׁוֹטֵט...

 

שנזכה לחירות ולמימוש האחריות הנובעת ממנה.

 

 

שבת שלום

 

 

גדי ליאון

העורך

הכנות לליל הסדר בבית גיל עוז

 

עוד בטרם כניסת החג, מתוך אווירת הנקיונות וההכנות ערכנו בבית גיל עוז עם חברי הבית מעין "ליל סדר" בו טעמנו מעט מתכני ההגדה, הן המסורתית והן הקיבוצית, באומר ובצליל.

על הפסנתר, כהרגלו, ליווה את כל המפגש פיטר פרידמן וביחד עם הצלילים ועם קולו היפה התקדמנו לאורך קריאת ההגדה ומעט תובנות מתכניה.

כחלק מההכנות ערכנו סבב סיפורים אישיים של חברי הבית, כיצד הגיעו לעמק ומאיזה "מצרים" יצאו הם ועל היופי שבעמק שלנו.

 

עליזה לוסקי שרה "בבהילו יצאנו ממצרים" וכנהוג בעדתה סובבה את קערת הסדר סביב ראשי.

בהמשך נזכרנו בביצועו המרגש של אברמלה ישראלי ל"מעשה ברבי אליעזר" בלחנו המיוחד של יהודה שרת בעזרתו הברוכה של פיטר והכרנו מספר לחנים לחד גדיא.

 

 

ביום ראשון, ממש סמוך לערב החג ערכנו הכנות אחרונות ובמגל החברים "שחקנו" ב"משחק הכתרים" שבו מתנדב או מתנדבת יוצאים מהחדר, והקבוצה מחליטה על מושג-מילה השייכים לנושא אשר תודבק על הכתר על ראשו של המתנדב.

באמצעות שאלות של "כן-לא" על החר לנסות ולמצוא מהי המילה הכתובה על הכתר.

החברים התאמצו שלא לתת רמזים ואכן ה"חמץ"  ו"יציאת מצרים" התגלו ונמצאו.

 

נפרדנו בזרי פרחים ובברכת חג שמח.

 

גדי ליאון

מומחה שיקומי

 

 

 

 

חידוש ב"שירות טוב"

 

מטפלים ומטפלות בשירות טיפול ביתי – "שירות טוב" - גיל עוז - הם אנשי השטח הפוגשים את הותיקים והותיקות בביתם מדי יום.

מי שעובד עם אנשים מוכרח להיות מחובר ולאהוב את העבודה שלו, וכך התברכנו במטפלים שעובדים מהלב ובאים לעבודה בתחושת שליחות וכך מרגישים המטופלים.

ראינו לנכון לבחור בכל חודש מטפל/ת מצטיין/ת ולציין את המסירות המיוחדת למטופלים, נכונות לסייע בצרכי הארגון, כמו החלפת מטפלת חולה, רצינות, אחריות ונתינה מיוחדת.

 

רחל דיין, מטפלת גיל-עוז שנים רבות. לרחל אישיות כל כך נעימה, היא יודעת להתאים את עצמה לצרכי המטופלים במסגרת עבודתה עד שהם לא מפסיקים לברך על נוכחותה בחייהם. 

רחל התרגשה, כאשר בישרנו לה על כך שנבחרה להיות מצטיינת החודש, אך ההתרגשות הגדולה יותר היא שלנו והערכה רבה לעובדת כמו רחל.

 

יישר כוח לרחל ולכל העובדים הנפלאים של הטיפול הביתי הנותנים את ליבם בעבודה.

 

אניה סימליך, עו"ס

רכזת תכניות קהילתיות

 

 

סוד הקסם הקולנועי

צפייה וניתוח סרטי איכות מרחבי העולם

המונחית בידיה האמונות של דורית צמרת

 

התבוננות באמנות הקולנוע - סוד הקסם הקולנועי

לקראת ימי הזיכרון והעצמאות - סרטם המטלטל של ארי פולמן (תסריט ובימוי) 

ויוני גודמן ודוד פולונסקי (אנימציה(:

"ואלס עם באשיר" (ישראל 2008(

 

באמצעות ז'אנר חדשני, אנימציה דוקומנטרית, משוחזרות חוויותיהם של לוחמים לשעבר במלחמת לבנון.

סרט פסיכולוגי על שכחה וזיכרון?

תעודה היסטורית?

"ירינו ובכינו"?

הלם הקרב הבלתי נמנע?

ואולי כל אלה יחד??

 

לצפייה בקדימון לסרט לחצו כאן

https://youtu.be/ylzO9vbEpPg

 

 

 

להתראות בקולנוע

 

 

הסרט יוקרן באולם זיידן

ביום רביעי ל' ניסן  26 באפריל

תחילת ההקרנה בשעה 10:00

 

 

מוזמנים לצפייה בסרט

גם חברים שאינם חברי החוג    

בעלות של 25 ₪

 

 

 

 

לכל שאלה ופרטים נוספים ניתן לפנות לרויטל 

 050-5230198     04-6757402

revitalfuks@gmail.com 

שאול החתול - כתב אריק ליטווין, אייר ג'ימס דין

סדרת ספרים:  שאול החתול – אני אוהב לצעוד בנעליים לבנות

                      שאול החתול -  וארבעה כפתורים מגניבים

                      שאול החתול – והשכן החדש שממול

שלושת ספרי "שאול החתול" מספרים על חתול שמח וטוב לב, המרוצה  מכל מה שקורה לו, ללא קשר לנסיבות אשר היו מעציבות ללא ספק חתול אחר, כל שכן ילד קטן. הסדרה המלווה את עלילותיו של שאול החתול, היא נימה אופטימית, שלא נותנת לאכזבותיו לנהל את חייו והוא תמיד נשאר שמח ומוצא נקודות אור בחיים. אין פלא ששלושת הספרים אשר נוצרו בארה"ב, תורגמו לשפות רבות וזכו בפרסים רבים לספרות ילדים בעולם.

הילדים בגיל הרך מתאהבים בשאול החתול ורוצים להיות כמוהו, מחייך אל העולם, גם כשנעליו מתלכלכות או שכפתוריו האהובים נתלשים (בשני הספרים הראשונים) או שהוא מתייחס בהבנה לחבר אשר שונה ממנו.(בספר השלישי).

בספר הראשון  הולך שאול החתול בנעליו הלבנות וכל פעם דורך על משהו, הצובע אותם ומלכלך אותם, אך שאול אינו בוכה ואינו מתרגש מכך: "לא חשוב על מה תדרוך, תמיד תמשיך בדרכך ותשיר את שירך".

בספר השני נתלשים כפתוריו האהובים מעליו בזה אחר זה. ומה הספור ממחיש?

"כפתור הוא דבר תליש ודברים באים ודברים הולכים

אבל אנחנו לא בוכים, מה פתאום? רק ממשיכים לשיר שירים".

הספר השלישי שונה במתכונתו מן השניים האחרים, למרות שגם כאן מככב  החתול שאול. כאן הוא איננו לבדו. בתחילה הוא עם כל מיני חברים ואז הוא מוצא חבר השונה ממנו. זהו נושא שניתן למצוא בספרים רבים אחרים בספרות ילדים.

החוט המקשר של נימת האופטימיות והתקווה מצוי גם בספר זה:

"אל תהיה עצוב, אל תהיה אומלל,

תמיד יש משהו שכל אחד יוכל"

שאול החתול מקבל את גורלו בשמחה ובשירה ומלמד אותנו, קטנים כגדולים, תובנות חיים.

נעים להאזין לסיפורים בשל מקצבם והפזמון החוזר שלהם (הילדים חוזרים עליו שוב ושוב בשמחה)

"האם שאול החתול מתחיל לבכות? מה פתאום! הוא המשיך בדרכו ושר לו את שירו".

האיורים תופסים את העין בשל הצבעים העזים המכסים את הדפים ואיורו של שאול החתול הכחול, הנוגע אל הלב.

 

אם תורשה לי נימה אישית: באזכרה הראשונה לאבי האהוב שאול בר לבב ז"ל, הביאה אחיינית שלנו את הספר הראשון על שאול החתול ובקשה מאמה שתקרא אותו בפני כל העומדים מול הקבר. דמותו של אבי, שהיה תמיד אופטימי, טוב לב ומחייך ותמיד מלא תקווה, עלתה בין דפי הספר, שהוא לכאורה לקטני קטנים. עמדנו שם, חייכנו וגם קצת הזלנו דמעות.

הוא שאמרתי באחת הפעמים הקודמות – ספר ילדים טוב, מתאים גם למבוגרים.

 

דבי קורתי

                                            כ"ז בניסן, יום השואה

 

סיפור על פחית חלודה, על מרק, על יום הולדת ועל ינואר 45'

 

"אני ממש לא מבין", אמרתי לאמא, "אז יש איזו אשה זקנה, קלארי אחת, שחיה לה בונצואלה ובאה לשבת שבעה בירושלים. זו סיבה להתאמץ כל כך במצבך?!"

זה היה בחנוכה האחרון. אמא שלי, כבר לא צעירה כל כך, מאוד מתקשה בהליכה וכמעט שאיננה יוצאת מן הבית, החליטה שעליה להגיע מרמת-גן לירושלים לניחום אבלים אצל קלארי.  התפלאתי, אבל ידעתי שאם אמא, שאיננה מבקשת בדרך כלל דבר, רוצה בכך – מן הסתם זה חשוב לה מאוד, וממילא לא ניתן יהיה להניאה מכך.

בדרך, במכונית, שאלתי בכל זאת שוב בעדינות: "מי זאת הקלארי הזאת?!"

דעתה של אמא לא היתה נתונה לדיבורים אז, והיא רק מלמלה משהו על פחית חלודה ועל מרק ויום הולדת, ועל ינואר 45'. עכשיו הבנתי עוד פחות, אבל הבנתי ששוב זה משהו מ"שם", משהו מן התקופה ההיא שעליה אמא איננה מדברת.  שתקתי, איפוא, גם אני.  בליבי גמרתי, שעוד אנסה למצוא שעת כושר ועת רצון ואגלה את הסוד.

 

המאמץ היה קשה – הנסיעה, המדרגות; אך המפגש היה מרגש, רווי בהרבה חיבוקים, בהרבה נשיקות, בהרבה דמעות ובהרבה הונגרית.  קלארי, אשה קטנה ושברירית, אפרורית משהו.  שיער לבן לראשה, מספר כחול לזרועה.  חיפשתי בה משהו שיסביר פחית חלודה, מרק, יום הולדת או ינואר 45'... סקרן וחטטן שכמותי.

 

חלפו מאז כבר כמה חודשים.  קלארי שבה לונצואלה, אמא לרמת-גן.  ורק עכשיו, בפסח האחרון, נפתח שוב הלב וסופר הסיפור.  יושבים היינו – אמא ואני – בחצר ביתנו שבגוש עציון.  שמש אביבית, ציוץ של ציפורים, פרחים, פרפרים, ונוף הרי חברון.  אבל הסיפור הולך אחורה אל מקום בו יש נוף אחר לגמרי, ואין בו פרחים ואין פרפרים, ואין ציוץ של ציפורים וגם השמש אחרת.

 "יחד גדלנו, קלארי ואני, בעיירה הקטנה פורוסלו שבהונגריה.  שתי ילדות, חברות טובות.  יחד שיחקנו, יחד הלכנו לגן ולבית-הספר.  חברות טובות, שזוכרות בכל שנה לתת זו לזו מתנה ליום-הולדת.  יחד הפכנו נערות, יחד בגרנו, יחד נלקחנו לאושוויץ".  אמא מספרת, ואני דרוך ומתוח, רוצה לשאול כמה שאלות במהלך הדברים אך חושש שמא שוב זה ייסגר ותשוב השתיקה הארוכה.  אז אני שותק, מקשיב, ומעמיד פנים כאילו הכל כה טבעי ופשוט ומובן מאליו.

ואמא ממשיכה:"זה קרה מוקדם בבוקר, שם במחנה, יום אחד בינואר 45'.  עוד לפני ההשכמה.  אני חשה פתאום שאיזו דמות מטפסת לעבר הדרגש עליו אני מוטלת, ועוד לפני שהחרדה והחלחלה מספיקות לזחול ולשתק אותי, לוחשת הדמות הזו: 'ש...ש...ש... זו אני, קלארי. היום יום הולדתך ה-20. מזל טוב!'

והיא מושיטה לי פחית קטנה, מעוכה וחלודה, שבתוכה נוזל דלוח אך יקר מאין כמוהו – מרק".  ועוד אמא הוסיפה :"תבשיל כל כך טעים לא טעמתי מעולם עד אז, וגם לא מאז ועד היום".

כך סיפרה לי אמא, בפסח האחרון, ועיניה נוצצות ולחות כאילו לא חלפו להן כבר 65 שנים מאז.

כך סיפרה לי אמא, וכך אני מספר לכם.

*       *

*

כ"ז בניסן, יום השואה, תשע"ה

 

סיפורה של קלארי / חלק ב'

תורה שבלב

 

לפני כחודש נדם ליבה של קלארי בוונצואלה, והיא נטמנה באדמת ארץ ישראל בירושלים.

אנחנו הרי כבר מכירים אותה. זו היא קלארי שנתנה לאמא שלי מרק בפחית חלודה באושוויץ כמתנת יום הולדת.  זאת היא שהסתכנה פעם אחר פעם בהגנבת מעט מזון ממטבח המחנה בו עבדה, להחיות נפש אחיה ואחיותיה האומללים.

 

        קלארי נפטרה, אך לא תם סיפור חייה, כי סיפורו של עם ישראל הוא.  אשה קטנה קלארי, וקטנים סיפוריה, אבל כל כך גדולים.  אשה קטנה קלארי, אך גדול כל כך ליבה, מלא אהבה ואומץ ואמונה.

ידעתי כי עוד "סיפורי קלארי" יש, ועשיתי מאמץ לאתר אותם ולספר אותם.  בעוד סיפור אחד מבקש אני לשתף אתכם.

 

        כבר בשערי המחנה איבדו היהודים כמעט הכל.   מעבר לכל הקשיים, גדול היה הזעזוע של הניתוק.  הניתוק מכל מה שהביאו עימם מן הבית, חפצים וחפצי- נפש.  האדם נותר בבדידותו, מרוקן מכל מה שהוא, מבגדיו, משמו, מעולמו.

 

        פרימו לוי, בספרו "הזהו אדם" מתאר זאת כך:  "אדם כזה לא יהיה אלא קליפה ריקה ... אומלל וחסר אונים ... לא נותר לו כבוד עצמי.  הוא לא יכול להבחין בין טוב לרע. מי שניטל ממנו הכל בהינף יד, גם אישיותו ניטלת ממנו בקלות יתירה".

 

        אחרים, שחוו את המעבר הנורא הזה, מספרים כי חשו כמי שנטלו מהם איבר מאיברי גופם.  ומעניין, יש שחשו דווקא על רקע הקרע הזה את האיבר הזה בייתר שאת.  אפשר שהדבר דומה לכאבים המכונים "כאבי פנטום", אותם חש מי שניטל איבר מגופו דווקא באיבר זה שכבר איננו עוד.  ויקטור פרנקל, פסיכולוג יהודי מתבולל שנשלח לאושוויץ, חווה כבר בשערי המחנה את החוויה הזו, עת גילה הקלגס הנאצי ימ"ש את דפי עבודת הדוקטורט שלו אותה סיים לכתוב זה עתה לאחר שנות עמל רבות, קרע אותה בחמת זעם והשליך ורמס אותה אל הבוץ.  את ה"דוקטורט" האמיתי שלו עשה פרנקל בשנות היותו אסיר ב"פלנטה האחרת", תוך התבוננות בחבריו האומללים ואל תוכו פנימה.  מזה צמחה תורת הפסיכותרפיה והלוגותרפיה שפיתח, מזה נתחבר ספרו "האדם מחפש משמעות".  וכך הוא כותב: "ניסיון חיי המחנה מורה לנו, כי יש בידי האדם חופש בחירת פעולה ... אדם מסוגל לשמור על שארית של חירות רוחנית, של עצמאות המחשבה, אף בתנאים נוראים אלה של עקה נפשית ורוחנית.  אנחנו, שחיינו במחנות ריכוז, זוכרים את האנשים, אשר היו עוברים מצריף לצריף כדי לעודד את רוחם של אחרים, כדי לפרוס להם מפרוסת לחמם האחרונה.  אולי הם היו מעטים, אך די בהם להוכיח, כי אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבור את דרכו".

 

        וממשיך פרנקל: "ותמיד היו הזדמנויות לבחירה.  יום יום, שעה שעה ... הכרעות שקבעו אם תיכנע או לא תיכנע לכוחות שאיימו לשלול ממך את עצם יישותך ... שקבעו אם תהיה או לא תהיה כדור משחק בידי הנסיבות, אם תוותר על חירותך ועל הדרת כבודך ותתגלגל בדמות האסיר הטיפוסי".

 

       

וכך מגיעה גם קלארי אל שער המחנה. ולכאורה, הכל ניטל ממנה והיא נשארת חסרת כל.  רק בגדי האסירה הדקיקים לגופה בקור העז, וקבקבי העץ הגסים לרגליה.  מחליקים הם הקבקבים הללו על הקרח ושוקעים בבוץ, אך בנסיבות ההן היו ממש אוצר – הן ששמרו על כפות הרגליים מקפיאה מוחלטת.  הן שמרו על קלארי והיא שמרה עליהן.  ובכל זאת, יום אחד, משנתנה מבטה בהן, קפא דמה בעורקיה.  היא הבחינה כי את סוליות העץ ציפו הרוצחים בגווילי ספר תורה.  גווילין נרמסים ואותיות פורחות וזועקות.  כל רגשי אמונתה ויהדותה של קלארי כמו נתנקזו ונתכנסו ונזדעקו אף הם כלפי האותיות המושפלות.  ומה עושים עכשיו?!  בסתר, במסירות נפש וביד רחומה, עדינה ואוהבת, קילפה קלארי את רצועות הקלף מן המנעלים.  נתקלף הקלף.  ומה עושים עכשיו?!

 

        מתוך שנשלחה לעבוד במטבח המחנה, היה לקלארי עוד פריט לבוש – סינר עשוי עור.  בדרך לא דרך חתכה היא ארבע פיסות קטנות בצורת לב מן הסינר.  בתוך כל שניים מן הגזרים הללו הטמינה חלק מן הגווילים, ותפרה.  כיצד תפרה?  באילו חוטים נשתמשה ומניין השיגה מחט מתאימה לתפירת העור הגס, ומניין עמדו לה כוחותיה לכך?  אין לנו תשובה טובה מדוייקת ואמינה.  קלארי כבר איננה, ואין את מי לשאול.  אבל זו עובדה:  שני הלבבות עודם שמורים.  האחד בוונצואלה והשני בירושלים.  מבדיקת חוטי התפירה עולה כי הם עשויים עור.  נראה כי גידים הם שהשיגה במטבח המחנה, אפילו מטריפות, ולאחר שייבשה אותם – תפרה.  (סיפור דומה מספר אהרון סורסקי בספרו "לפיד אש", על הרבי מקלויזנבורג שתפר במחנה תפילין שהושחתו והושלכו בבזיון על ידי האכזרים).

        

וכיצד הצליחה קלארי הקטנה הזו להחביא ולשמור על "הלבבות" בתנאי מחנה C  באושוויץ?  הרבה שאלות, ואין את מי לשאול.  קלארי איננה.  הרבה שאלות, ורק תשובה אחת:  הכל מן הלב.  ליבה של קלארי.  והלב הזה חדל מפעום לפני כחודש, אבל הוא עוד פועם בלבבות, בוונצואלה ובירושלים, ובכל מקום שיש בו תורה ויש בו לב יהודי.  תורה שבלב.  

על הפלרגוניום – גרניום

 

הפלרגוניום מהווה צמח הנפוץ ביותר במרפסות באזורי העולם כולו, עקב היותו צמח חזק יחסית וצנוע בדרישותיו למים. קיימים זנים רבים מאוד וצבעיו רבים גם כן.

יש בינינו חברים המגדלים אותו גם בעמק החם מאוד שלנו, אלא שיש להקדיש לו תשומת לב במיוחד כדי שיוכל לעבור את הקיץ בשלום.

התנאים האופטימליים עבורו הינם 10-26 מעלות, אור יום מלא ואפשר גם מספר שעות של שמש ישירה של בוקר.

יש להשקותו מעט ועם מים קרים.

 

 

צמחי חורף רבים סיימו את פריחתם ומומלץ לעקוב אחר החניטה והבשלת הזרעים כדי שלמורם לשנה הבאה.

את הזרעים יש לשמור במקום יבש ומאוורר ולסמן בבירור את שם הצמח והתאריך בו נאסף.

 

ביחס לפקעות ולבצלים יש המשאירים אותם בקרקע  ו"שוכחים" מהם עד לצמיחתם בשנה הבאה. מתוך נסיון רב שנים אפשר להשאיר את פקעות הכלניות בדשאים אך בגינות שאנו שותלים בהם צמחי קיץ, משקים השקיות תכופות אלו יכולים להינזק. לכן מומלץ לעקור את הפקעות ולהשרותם במים מספר שעות, לשטוף כל מה שנדבק בהם, לייבש בצל ולאחסן.

 

רקפות- אפשר להשאירן בעציצים ובמהלך הקיץ לשמור על לחות – פעמים-שלוש בשבוע- להשקות ולוודא ניקוז.

גם עציצים אלה רצוי לשמור באזור קריר יחסית וללא שמש ישירה.

 

ב ה צ ל ח ה

 

פרחים וידיים 

  על ספרו של מאיר שלו

גינת בר

 

 

ספרו החדש של מאיר שלו "גינת בר" מפתיע ומלבב.

כבר בהסתכלות ראשונית על עטיפת הספר אתה נכבש בקסמו. הציור העדין של פרחי הבר שציירה רפאלה שיר מלווה את הקטעים לאורך כל הספר, ומקים לעינינו את

העולם הצבעוני של רקפות, חצבים, חטמיות, פרגים, חבלבל ועוד כהנה וכהנה.

הפרוזה והציור משיקים זה לזה ומשלימים בהרמוניה את תיאורי גינת הבר על שלל האסוציאציות ה"שלֵוִיות" הקלאסיות.

 

"בכל שנה פורחים אצלי תורמוסים בגינה מקצתם מזריעה עצמית ורובם מזריעה שלי, של הזרעים שאני אוסף ושומר אחרי כל עונת פריחה. (גם אני, מאיר, גם אני!!) כשאני קוטף את התרמילים נשמעים סביב לי קולות הנפץ הנחמדים האלה ויש תרמילים שאף מתפוצצים בין אצבעותי ממש...שאני שומע אותם (קופצים ומרעישים) מרגיש שיש לי חיוכים על הפנים." (אכן כך!!)

 

ואחר-כך בא סיפורו של ר' שמעון בר יוחאי ששתל תורמוסים לאַתֵר בתי עלמין ישנים באיזור טבריה...

בר יוחאי ידע כי עם כל הכבוד לבתי העלמין גם לחיים יש דרישות.

 

בפרק אחר מתאר המספר את חיבתו להליכה ברגליים יחפות בגינתו:

" חלק גדול מזמני בגינה אני עושה ברגליים יחפות. לא בשעות החשיכה, כמובן, ולא בעיצומו של החורף, ולא כשאני מפעיל חרמש מכני או חופר בקלשון או באֵת.  אבל כשאני יורד אל גינת הבר לראות הפרחה הפשתה ההנץ החצב? או לאסוף זרעים, לגזום החוחים סביב הגזעים, לחפש לאטום נזילות ונקירות אני מתהלך בגינה יחף, וזה נעים לי מאוד ". _{(עמוד 176)}

ועוד כהנה וכהנה...אין ברירה תצטרכו

לקרוא לבד. זו חובה נעימה ומהנה.

 

רציתי לגמור בתאור ששבה את ליבי

ולא תאור פרחים או עצים. אלא...

הסופר מדבר על סבו: "תנועות ידיו הקסימו אותי. הייתי ילד קטן ולא ידעתי לנסח זאת במילים אבל הרגשתי שתנועותיו של בעל מקצוע הן התנועות היפות ביותר שצפונות בגוף האדם. גם היום אני נהנה להתבונן בנגר, במסגר, במאלף בהמות, בסתת, באופה יותר מלצפות בספורטאים או ברקדני בלט." _{(עמוד 12)}

 

כה רבות רציתי לספר עוד...אך עקרון הקיצור מנחה את דרכי...

אמשיך שבוע הבא.

ובינתיים קראו והתבשמו

בגינת פרחי הבר.

  אבישג

שלהי חודש ניסן תשע"ז

צוֹחֶקֶת צַמֶּרֶת הַיַּעַר (לילדה ביער)

מלים: זרובבל גלעד    לחן: דוד זהבי

 

צוֹחֶקֶת צַמֶּרֶת הַיַּעַר
מוּל לֶטֶף מוּפָז שֶׁל חַמָּה;
בָּאָחוּ מֵעֵבֶר לַדֶּרֶךְ
רוֹעַת אַוָּזִים נִרְדָּמָה.

וְעָבִים מַפְלִיגוֹת בָּרָקִיעַ,
קִילוֹן עַל הַבְּאֵר מְדַדֶּה;
אִכָּר בְּחֻלְצָה מָאֳדֶמֶת
אוֹלֵם אֲלֻמּוֹת בַּשָּׂדֶה.

יַלְדָּתִי צְלוּלַת הָעֵינַיִם, 
יַלְדָּה זְהֻבַּת הַצַּמָּה,
אַל תִּתְּנִי לוֹ לַקֶּסֶם הַגּוֹיִי
לִמְשֹׁךְ אֶת לִבֵּךְ בְּעָרְמָה.

הַדְּלִי עַל הַבְּאֵר מְטַפְטֵף לוֹ,
צְחוֹקֵךְ מְלַבְלֵב בַּחָרְשָׁה – 
הָאִכָּר בַּשָּׂדֶה מִתְמַתֵּחַ;
רָעָה שְׁתִיקָתוֹ וְקָשָׁה.

הַדְּלִי עַל הַבְּאֵר מְטַפְטֵף לוֹ
בָּאָחוּ רוֹגְזָה הָרוֹעָה;
הַבְּאֵר, הַשָּׂדֶה וְהַיַּעַר,
לֹא לָךְ הֵם, לֹא לָךְ, הַזָּרָה.

יַלְדָּתִי צְלוּלַת הָעֵינַיִם,
יַלְדָּה זְהֻבָּה וּרְנוּנָה –
מִתַּחַת לַקֶּסֶם הַגּוֹיִי
מַאֲכֶלֶת רוֹצַחַת טְמוּנָה!

וכך מספר אליהו הכהן:

על פי עדות המחבר בתכנית "על הדשא" עם אליהו הכהן, השיר נכתב לכבוד הנערה ברונקה קליוונסקי בעת שליחותו בפולין. השיר הולחן בדצמבר 1941. 

 "את השיר "לילדה ביער" חיבר זרובבל גלעד, איש עין חרוד, והלחין דוד זהבי, איש נען.
את סיפורו של השיר הבאתי בתוכנית הטלוויזיה "על הדשא" שנערכה במעין חרוד בקיץ 1980.

בסוף שנות השלושים, ממש ערב מלחמת העולם השנייה, יצא זרובבל לפולין בשליחות תנועת "החלוץ". תוך כדי מסעו בקהילות היהודיות, ובעיקר בקרב צעירים וצעירות, פגש בנערה יפהפייה וזהובת שיער שלבו יצא אליה. ריח המלחמה המתקרבת כבר הורגש באוויר, והוא השקיע מאמצים רבים כדי לשכנעה למהר ולעלות ארצה, אך הדבר לא עלה בידו, היא נראתה לו כשבוייה בקסם הפולני, הגויי.
עם שובו משליחותו חיבר את השיר, שנודע גם בשם "צוחקת צמרת היער". הוא חזה בו את העומד להתרחש והזהיר אותה כי "מתחת לקסם הגויי מאכלת רוצחת טמונה."
ואכן כעבור זמן קצר פרצה המלחמה ומאז לא שמע עליה. לתומו סבר כי נספתה בשואה.
באותה תוכנית טלוויזיה ליד המעיין בעין חרוד, הוא הופתע לפגוש אותה, כארבעים שנה לאחר שנפרד ממנה, בפגישה מרגשת מאין כמוה. הבית שציטטת מזיכרונך הוא הבית השלישי, וכדי לדייק, הניסוח המקורי היה "ילדתי צלולת העיניים."
אגב, הנערה גיבורת השיר, שנשבתה ב"קסם הגויי", היא ברונקה קליבנסקי, ולמרבה הצער נפטרה לפני ימים אחדים.  

 

לצפייה בביצוע השיר בחגיגות ה - 60 לתנועה הקיבוצית בעין חרוד לחצו כאן

   

 

פרשת שמיני – יום הזיכרון לשואה ולגבורה

 

מותם הפתאומי של נדב ואביהוא בני אהרן ביום חנוכת המשכן לא השאיר את העומדים באוהל מועד ובסביבתו אדישים. שלוש תגובות נמצאות בתורה לאירוע הטראומתי הזה.

הראשונה (ואולי זו שזכתה להתייחסויות הרבות מכולן) היא זו של אהרן, המגיב לדברי משה בדומיה: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד, וַיִּדֹּם אַהֲרֹן.

ניכר כי דומיה זו איננה רק הימנעות מדיבור, אלא 'דומיה זועקת', כדבריו של רבי נחמן מברסלב:

דע שיכולין לצעוק בקול דממה דקה בצעקה גדולה מאוד, ולא ישמע שום אדם כלל, כי אינו מוציא שום קול כלל, רק הצעקה היא בקול דממה דקה וזה יוכל כל אדם...

 

תגובה שניה מצויה בדברי משה רבנו המתאר את מה שיעשו כל ישראל: וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'. זו נראית התגובה הטבעית לאבדן – בכי וצער, כשנראה שהממד הלאומי מוסיף עוד יגון על היגון האישי. כש'כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל' בוכים, הרי שכולם חשים את ההעדר, את המחיר שמשלם העם כולו על אבדן שני אלו שאמורים היו להיות מנהיגיו בדור הבא, את גודל הכאב.

 

אך ישנה גם תגובה נוספת, והיא מופיעה בהנחייתו של משה רבנו לאהרן ולאלעזר ואיתמר: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ'.

הנחיה זו היא למעשה להתעלם מן האבל, להימנע מציונו, ולהמשיך ולתפקד בשליחות הציבורית הגדולה שבמשכן, ואולי אפילו להמשיך ולשמוח בשמחת חנוכתו.

 

לעתים, שלוש תגובות אלו משמשות בערבוביה. נוכח אירועים קשים ומעציבים (בחיינו הפרטיים כמו גם בהוויה הציבורית והלאומית) אנו עשויים למצוא בעצמנו תגובות שונות אלו – בזו אחר זו, ולפעמים אפילו באותו הזמן במקביל. אנו יכולים להיות בבכי וצער, בביטויי כאב ואבל, אנו יכולים להיות בשתיקה ובדממה, בתחושת אבדן מילים או עוצמות שלא ניתן לבטא בדיבור, ואנו יכולים למצוא בעצמנו גם במצבים אלו כוחות של חיים והמשכיות, של שליחות ואפילו רגעים של שמחה וקורת רוח.

 

"יום הזיכרון לשואה ולגבורה" מחזיר אותנו גם הוא אל השריפה אשר חווה עמנו לפני כמה עשרות שנים, שריפה שנכחה אנו דוממים, שאותה אנחנו כואבים, ושלמרות קיומה, ואולי מתוכה, אנחנו מצליחים לחיות חיים של משמעות ומלאות הלב.

 

שבת שלום, הרב אוֹרי ליפשיץ, רב טירת-צבי