שלום רב קוראינו היקרים

הקרבה והאחווה שבין אנשים

היא היא התרופה לכל כאב

אך יותר מכך, היא העתיד.

השבוע חל יום ה"שלושים"

להירצחה של דפנה מאיר הי"ד

ובחרתי להביא כאן

את דבריו של יריב אופנהיימר,

מזכ"ל תנועת "שלום עכשיו"

"את דפנה מאיר, זכרונה לברכה, הכרתי מהפייסבוק, לא היינו חברים בפייסבוק ועד הפיגוע הנורא מעולם לא שמעתי את שמה, אבל את הרמז הראשון לאישיותה השונה והמיוחדת של דפנה קיבלתי דרך הפייסבוק.
זה היה עוד ערב שגרתי, דומה מאוד לצערנו לערבים אחרים שאנו חווים בחודשים האחרונים, אל תוך המולת היום הרגילה פרץ הדיווח הראשוני על פיגוע בעתניאל, תוך כמה שעות פורסם שמה של דפנה והתגובות הרגילותשכוללות גינויים והבעת צער מימין ומשמאל החלו לזרום.
אך הפעם היה משהו שונה, הפעם קרה דבר נוסף, ככל שנקפו השעות הפייסבוק שלי נשטף בתמונותיה של דפנה ובהספדים ודברי פרידה שכתבו חברים שלי, גולשים ובעיקר גולשות שדפנה הצליחה לגעת להם בלב.
באותו לילה מצאתי את עצמי קורא עוד ועוד על אישיותה של דפנה, פעילותה הייחודית, אומץ ליבה והנושאים שבהם בחרה לעסוק ולצאת לא אחת נגד הזרם. פמיניזם, יחסי אישות, גוף האישה, ילדי אומנה, תמיד בהמון אומץ, אמת, ולא מעט הומור.
בחייה הצליחה דפנה מאיר לשבור חומות, לפרק תדמיות, לזנוח דעות קדומות. במותה, בהירצחה, הזכירה דפנה שבשכול אין ימין ושמאל, כולנו מתאבלים, כולנו כואבים, כולנו מבכים את מותם של בני הארץ הזאת. על אף חילוקי הדעות והפערים בנינו, עם שלם עומד שוב מאוחד בצער ובכאב, באובדן ובעצב.
דפנה, אני רוצה להאמין, רצתה להוציא אותנו מההגדרות הבנאליות של ימין ושמאל, חילונים ודתיים, הגדרות שהופכות לא רלוונטיות אל מול דמותה של דפנה והצער שנגרם לכל הרבה אנשים בעקבות הירצחה.
כשבאתי לביתו החם של נתן והילדים, הרגשתי החמצה. הצטערתי שנסיבות החיים לא אפשרו לנו להיפגש יום אחד קודם, הייתי רוצה לפגוש את דפנה, לראות את משפחתה מאוחדת, ולזכות גם אני באפשרות להכירה, ולא רק מתוך ההספדים ודברי הפרידה.
אם היינו נפגשים, אני רוצה להאמין שההסכמות בנינו היו מאפילות על חילוקי הדעות. דפנה ראתה בכל אדם, אדם. עבודתה המסורה בבית החולים העניקה לה את האפשרות הכמעט אלוקית לעסוק בהצלת חיים, של כל אדם, ללא קשר למוצאו, זהותו והקבוצה אליה הוא משתייך.
אם היינו נפגשים אני רוצה לקוות שלצד המחלוקות היו גם חיוכים, הבנה, הומור עצמי ורצון להקשיב וללמוד אחד מהשנייה.
דעותינו חלוקות, אין סיבה לטשטש זאת. אני סבור שהשכול והאובדן הם אינם גזירת גורל ויש דרך אחרת. השאיפה שלנו לשלום שיעצור את מעגל האלימות מתבססת על הרצון העז למנוע שכול ואובדן חיים.
חילוקי הדעות הם לא רק פוליטיים, הם מהותיים ונוגעים בערכים הבסיסיים של כל אחד מאיתנו. אנחנו לא חייבים להסכים, אנחנו חייבים לאפשר שיחה פתוחה ומקום להתדיין. לצאת מאזור הנוחות, לשמוע את הצד האחר, לא להתחבא מאחורי חומות ולהתייחס למי שחושב אחרת כאל אויב ולא כשותף.
נתן, רננה, עקיבא, נועה,אהבה, יאיר, ויניב, ההזמנה לבוא לכאן הערב איננה הזמנה שגרתית ומצריכה אומץ רב, כנות, ובעיקר לב רחב. כל אלו היום לדפנה בשפע, ואנו ממשיכים את מורשתה גם הערב. יהי זכרה ברוך"

יריב

שנשכיל כולנו למצוא קרבה ואחווה זו.

שבת שלום

גדי ליאון

העורך

גיל עוז

הנש"ר במשפחה

במפגשי נש"ר אנו חשים כל שבוע מחדש כיצד ה"משפחה המורחבת" המורכבת מחברי הבית המגיעים מישובים שונים והילדים המגיעים מבית ספר דקלים ובית ספר שק"ד מעמיקה את הקשרים וההיכרות הקרובה.

ביוזמת רויטל והילה, המורות מדקלים, החלטנו להעמיק יותר את הקשר באמצעות ברכות ליום המשפחה. הילדים בכיתה הכינו כרטיסי ברכה והחברים בבית גיל עוז עשו גם כן כך.

בתחילת המפגש הוחלפו הכרטיסים בין הדורות וה"לב" התרחב והתרגש.

המפגש כולו עסק בשירי המשפחה. ראשית שרנו בעזרת סרטון את השיר המפורסם- "המשפחה שלי" שכתב יורם טהרלב, "ילד של אבא" שירו של מוקי, אותו הילדים הכירו ושרו לחברי הבית, והפעם חברי הבית למדו שיר חדש. וקנחנו בשיר "יש לי אח קטן", שירו של אריק איינשטיין.

המשפחה הרחיבה כאמור את ליבה ואף תמשיך בכך במפגשים הבאים.

גדי ליאון

רכז מיזם נש"ר

בית גיל עוז

גיל עוז עם הפנים לקהילה

התבקשתי על ידי המחנכת איריס, המחנכת של בתי ענבר, הלומדת בכיתה ו' בבית ספר מאיר למדעים ואומנויות בבית שאן, לבוא לכיתה ולהעביר פעילות – בסימן "שבוע המשפחה".

החלטתי לספר לילדים על מקום עבודתי- בית גיל עוז.

רציתי להעביר להם את המסר שאדם זקן הוא מישהו טוב ומרגש, ממש כמו סבא וסבתא האישיים שלהם.

התחלתי את המפגש בהקרנת הסרט תדמית של גיל-עוז, סרט שכל פעם מחדש מרגש אותי.

סיפרתי להם על הפעילויות השונות המתקיימות בבית- על הקורסים, החוגים, על קהילה בקש"ר וקהילה כפרית תומכת, על חברי מכינת העמ"ק ותלמידי כיתות נווה מגאון הירדן המשולבים אצלנו להכנה לקראת חיי עבודה בקהילה.

סיפרתי גם על מיזם נש"ר והילדים מצידם התרשמו והתפעלו מאוד עד כדי כך שאפילו שאלו: "האם אפשר לבוא ולהתנדב אצלכם?"

הרגשתי שהצלחתי להעביר להם ערך כה חשוב על כיבוד האדם הזקן ובעצם להבין שהוא אדם בדיוק כמונו הילדים ועל איך הוא חלק מהחברה והחברה חלק ממנו.

בהמשך המפגש עם הילדים הנחתי אותם בפעילות יצירתית עם שקפים וכולנו נהנינו מאוד.

ולהלן מעט ממה שכתבה לי המורה איריס:

"...התרשמנו מאוד מהעושר והמגוון של הפעילויות המתקיימות במקום...על שיתופי הפעולה עם תלמידים ממסגרות חינוכיות שונות ועד כמה קשר זה הינו חשוב...אין ספק שלמדנו המון...את הערך החשוב של כבוד האדם הזקן..."

אהובה אוזן

אם הבית

אמא של ענבר

הקהילה וגיל עוז נפגשים דרך החינוך

"כחלק מלימוד בפרשת קדושים החלטנו להעמיק ולחקור את המצוות החשובות המופיעות בפרשה.

לשם כך אימצנו שיטת לימוד הנקראת PBL ומשמעותה למידה מבוססת פרויקטים.

המטרה היא לפתח עם הילדים שאלות עומק או בשפת ה PBL "שאלה פורייה", שתקדם את חקר המצווה שנבחרה להקשרים רחבים יותר.

ניר, עתר ופלאי, שלושה תלמידים מכיתה ד' בבית הספר שק"ד, שבשנה קודמת השתתפו במסגרת תוכנית נש"ר בפעילות משותפת עם חברי בית גיל-עוז, בחרו להתמקד במצווה: "והדרת פני זקן" , ובמסגרת זה רצו לחקור וללמוד כיצד החברה מתייחסת כיום לאנשים מבוגרים."

כך תיארה הילה קאופמן, אם אחד התלמידים את מה שקדם למפגש.

הבוקר לשעה מרגשת ישבו השלושה עם שלושה "חברות וחבר" למפגש של ראיון אודות תחושותיהם ומחשבותיהם ביחס החברה לאדם הזקן.

לאה לבנה, שושקה שניר ויצחק יצחק שוחחו בגובה העיניים עם ניר, עתר ופלאי וסיפרו מעט על סיפור חייהם האישי ותחושותיהם העכשוויות והחדר התמלא באור, אור של עוד מפגש בין-דורי, אשר הפעם היה ביוזמת הילה קאופמן, עו"ס קהילתית בעמק המיוחד שלנו.

תודה להילה, לילדים ולחברי הבית על עוד שעה של נחת.

גדי ליאון

מומחה שיקומי

בקול טבעי

יצירות פרי עטם של משתתפי סדנת הכתיבה היוצרת

בהנחיית המשוררת טלי וייס

תלמידיי, בעקבות תרגילי כתיבה והנחיות שאני נותנת לכתיבה בבית, מולידים מתוכם סיפורים מרתקים ומרגשים על חייהם האישיים בפרט ועל החיים בכלל. לפניכם טעימה מן הסיפורים והשירים שנכתבו עד כה. אמנם שנה"ל החלה, אך הנכם עדיין מוזמנים להצטרף לסדנא ולהשתלב בתהליך יצירתי של כתיבה ושיתוף.

כמו כן, הנכם מוזמנים/ות למפגש שירה בו אציג את ספר שיריי החדש – 1.3.16, יום ג', שעה 10:30-12:00.

קריאה מהנה!

טלי וייס

צחוקה המתגלגל / ירון מלכין

אח... תל אביב. השעה אחת עשרה בלילה ואני לבד בדירה. פלורנטין 50 בקומה 4. רואים כמעט את כל העיר מהפחון שאני גר בו. לפני חודש היתה כאן שריפה באחת הדירות בבניין והסירחון של הפלסטיק עוד לא עבר. הנרקומנים כבר הגיעו לכניסת הבנין להתחיל את הלילה וגם הטרנסווסטיט מהדירה הסמוכה עוד שומע מוזיקת מועדונים גרועה בווליום אדיר. אני יושב עם כוס קפה שחור במרפסת המאולתרת שלי, שומע את העיר וחושב לי מחשבות.

הטלפון מצלצל. זה חיים. שואל אם אני יכול לסגור לו פינה בפאב החדש שלו. אין לו ברמן הלילה, אל תדאג הוא אומר, כנראה גם לא יהיו הרבה לקוחות, אתה יודע זו רק ההתחלה.

חיים הוא חבר שהשיר "נופל וקם" של מוקי כאילו נכתב עליו. אני מכיר אותו עוד מזמן והוא תמיד או פותח או סוגר עסק. כשבאתי לגור בעיר התחברנו שוב. יחד עם חבר שלו, סמי, פלשתינאי שהיה משת"פ ועכשיו משרד הביטחון מחביא אותו בביוב של דרום תל אביב, הם פתחו פאב. מקום קטן ברחוב אברבנאל בין נגריות למסגריות. "הודנא" הם קראו לו. בתקווה שהדו קיום ביניהם ימשוך קהל מסוגים שונים ויכניס לכיסם כמה שקלים. לא היה להם גרוש בהקמה. ברגע של חולשה השקעתי גם אני כמה אלפים במקום ועכשיו אני שותה אותם בחזרה. הם טיפוסים יוצאי דופן, ואת רוב זמני שאינו בעבודה אני מבלה בחברתם.

תבוא, חיים המשיך. צריכה להגיע היום מלצרית חדשה, אולי ייצא לך משהו סוף סוף.

אני מתלבש, עולה על הקטנוע ויוצא.

המקום ריק כרגיל. סמי במטבח מברך אותי לשלום בצעקות בערבית. חיים שם מוזיקה ומדבר בטלפון. אני נכנס לבר ומתחיל לסדר כוסות ובקבוקים.

שלום, אתה אחראי כאן? אני מרים עיניים והידיים שלי נעצרות.

עומדת מולי בחורה ממש יפה. עור כהה, שיער שחור ארוך וגולש, עיניים חומות שרואים שהן ראו דברים אך עדיין לא איבדו את התמימות והתקווה. וצחוק. את הצחוק שמעתי רק בהמשך, אבל כששמעתי אותו, מיד ידעתי שעם הצחוק הזה אני רוצה להזדקן. צחוק ברור, אמיתי ומתגלגל. כזה שיוצא מהבטן ומיד מדביק אותך. אם יש מישהו שממש יהיה כיף להצחיק אותו זאת היא, חשבתי לעצמי.

לא. אני עונה, הוא יצא כנראה, אני ירון, אני עובד בבר, אני יכול לעזור?

שמי כלנית. אני כאן בקשר לעבודה. חייכתי חיוך גדול בלב. יופי, אמרתי, הוא בטח יחזור עוד כמה דקות, תשבי, רוצה לשתות משהו?

מים תודה, היא ענתה.

הערב המשיך, חיים הגיע וקיבל אותה לעבודה, למזלי. אנשים לא ממש באו וכולנו די השתעממנו עד הסגירה.

עברו שבוע או שבועיים, ימי הקיץ התל אביבי נשרפו להם אחד אחרי השני. הופעתה של כלנית בהודנא הוסיפה המון עניין ומתח לחיי. מכיוון שעדיין לא היתה הרבה עבודה, יצא לנו לשבת ולשוחח לא מעט. וכל יום היא משכה אותי יותר. היא מצידה היתה לבבית ומנומסת, אבל לא קלטתי סימנים של משיכה הדדית אליי.

צהריים אחד בא חבר לבקר אותי בעיר. היה חם לאללה. ישבנו בהודנא לשתות בירה של צהריים. חיים יצא לסידורים וסמי כרגיל היה במטבח. המזגן דלק והאורות היו מכובים. ישבנו בחשיכה נהנים מהאוויר הקריר והמשקה הצונן. הוא סיפר שמשעמם לו לבד בקיבוץ והוא צריך בחורה כדי להעביר את הקיץ. לפתע נפתחה הדלת ואלומת אור מסנוורת היכתה בנו. האהלנו על עינינו ומצמצנו לכיוון הדלת. בפתח עמדה כלנית בשמלת קיץ פרחונית עם החיוך הגדול שלה, אבל עם מבט אובד עצות בעיניה.

אהלן! היא אמרה. נפלה לי השרשרת של האופניים בדרך חזרה מהים. חם לי ואני מתה להגיע הביתה. מישהו מכם מבין באופניים אולי?

קפצנו על המציאה. בטח, אמרנו. אנחנו קיבוצניקים, נולדנו עם אופניים...

חבר שלי באמת היה מוכשר בתיקון אופניים, אני סתם אמרתי, ובצ'יק צ'ק הוא סידר לה את השרשרת.

היא הודתה לנו בחיוך והמשיכה בדרכה. חזרנו פנימה והמשכנו לשתות.

מעניין, הוא אמר. נראה לך יש מצב? היא פנויה?

אל תחשוב על זה אפילו, עניתי ביהירות שלא אופיינית לי. יבוא יום והבחורה הזו תהיה שלי.

אלדין שלי/ נורית שגיא

מבקשת לעצמי, אביר כל יכול: בן גילי, גבוה, נאה, לבושו מוקפד, עיניו מאירות, ובידו נר תמיד, דולק וריחני, שיוביל את שנינו לאורו...

אביר שיכול להיות חבר, מקשיב, איש שיחה להתרועע.

אבקש שיהיה מוציא לפועל של רבות מבקשותיי הקטנות לכאורה, הקשורות לרצף החיים, כמו: תיקון נורה שנשרפה, פתיחת מכסה של צנצנת, להפריד בין דפי הספר/העיתון, לערוך קניות לביתי, ובעיקר לסחוב את הסלים. טיפול בגינה, טיפוס על סולם, תיקון תקלות טכניות קטנות וגדולות.

אשמח אם בחלוף הזמן, יידע ויבין לבדו למה אני זקוקה. כי עצם הבקשה היא מטלה כבדה...

לא אוותר, לילדיי ארצה להגיע, בדרך שיבחר להסיעני, להביאני...

לא אוותר, לטיולים ארצה לצאת, בארץ ומחוצה לה. הארגון עליו.

לא, איני רוצה בנוכחותו באופן קבוע, אלא לפי קריאה.

כיצד איצור עימו קשר? באפליקציה בפלאפון! ( מוזמנים להתחיל לתכנן אפליקציה שכזו...)

כיצד אקליד ואצבעי כבדה? אולי עם עיפרון כלשהו?

ומה עם "סידור שבת"? אולי בהבהוב העין בלבד? אולי ע"י פתיחת ערוץ רוחני/תקשורתי? פשוט אחשוב מהי בקשתי - והוא ייעש. יבוא ויסתלק.

איש לא יראה אותו מלבדי. (איני יודעת אם זה יעמוד במבחן ההלכתי- נמצא פתרון דמיוני...)

ובשעה שיהא לי עצוב/כואב/שמח/מרגש - אקראו לכוס קפה, לשיחה נעימה, לשיתוף בחוויותיי.

וכן, אותו אביר יזכה ממני ליחס טוב, מכבד, להטבות, ובעיקר להרבה הבנה ואהבה.

השואפים לזכות בתואר ובתפקיד "האביר של נורית" - הנכם מוזמנים לראיונות מקדימים.

מצפה לראות רבים מכם באים ומתייצבים, ו"נלחמים" על התפקיד הנחשק.

אם לא אצליחבבחירה, לא אתייאש, אמשיך להזמין את האביר שלי במחשבתי ובדמיוני.

וכמו שלמדנו לאחרונה בקורס "לחיטוב המוח" - מילים הופכות למחשבות, מחשבות מובילות למעשים, ומעשים מובילים לדמיונות ומחשבות.

עשיתי מעשה וכתבתי את משאלתי -

בטוחה שאבירי יהיה נפלא ולו רק בדמיוני!

ברייה \ שלומית שניר

אל הגוף נשמה נכנסת

ואותו היא מעירה,

הד וצבע לו נותנת

את כתליו היא מאירה.

בכל גוף נשמה נבחרת

עם ייעוד ועם קדושה,

תפקידה בעולם לטעת

להוסיף בו משלה.

היא ברייה אחת, היא חלק

ממכלול בריאה נושם,

בכל נפש יש תוחלת,

חלקים שבונים שלם.

סביון קטן \ שלומית שניר

סביון קטן כמו נוגע

בתחתית סיפו של ביתי,

אני מבחינה ועוצרת

והוא מתרגש לקראתי.

ראשו הצהוב מתנועע

בחושו בזמזום הדבורה,

בכוסמלכים הוא מגיש לה

נקטר מצוף ואבקה.

את גני הירוק הוא צובע

בכתמי מאורות זעירים

צניעות והדר הוא שופע

מרגבי אדמה אפורים.

הוא אחד מריבוא רבבות

שפזורים ברחבי קיבוצי,

עלעליו הרכים נוגעים בי,

כשליבו ולבי משיחים.

משהו יקרה בקרוב / אראלה ברוכוב

אני יודעת שמחר, יום ד', 17.2.2016, סוף סוף אשנס מותניים, אארוז פקלאותיי ואדרים לבקר את ביתי ומשפחתה בישוב "כרמל" שבדרום הר חברון.

הרבה זמן לא נסעתי אליהם מפחד תופעת הסכינאות שבאזור. תמיד נסעתי דרך הבקעה לירושלים ומירושלים לקריית ארבע. שם הייתי תופסת טרמפ לישוב כרמל בו מתגוררים בתי, בעלה ושני נכדיי.

הטרמפיאדה בקרית ארבע היא למטה, בתחילת הכביש שעולה לקריית ארבע. כשהייתי מגיעה בסביבות ארבע אחה"צ, בדרך כלל לא חיכיתי הרבה זמן לטרמפ, מאחר וזו שעת סיום העבודה. גם יש ליד התחנה נקודה שבה עומד רכב צבאי עם חיילים חמושים.

מחר, לראשונה, אשנה את המסלול הקבוע שלי, לנתיב שנראה על פניו בטוח יותר. אסע לבאר שבע בכביש שש ומשם באוטובוס שיוצא מבאר שבע ועובר ביישובי האזור וסוף המסלול שלו לכיוון הזה הוא קריית ארבע.

אגיע מאד עמוסה, עם שני תרמילים מקדימה ומאחורה ועוד שקית גדולה. נכון, גם יש מתנות. אני מאד מתגעגעת לנכדיי, שהגדול בהם הוא בן שנתיים וחצי, והקטן בן חצי שנה. כמו כל סבתא טובה, אני חושבת שהם מדהימים והחיוך והשמחה לא משים מפניהם. בעיקר הגדול מלא מרץ ומעשים ושמח וטוב לבב. אני מצליחה לתקשר איתו בפלאפון על רמקול, כך אני לא נותנת לו לשכוח אותי... מגיל מאד קטן אני רוקדת איתו [לרקע מוסיקה חובקת עולם] ושרה לו.

זכיתי. ביתי התחתנה עם מתנחל דתי ומקסים, ארץ ישראל היפה, שיש לו משפחה ענפה רבת עוצמה וקסם. ובכלל הציבור הדתי שם מאד נחמד ורב פעלים וגם עקרונית עושים הרבה חסדים, עזרה הדדית אחד לשני בישוב, ויש להם הרבה תעצומות הנפש. כמובן, אני לא מדברת איתם על פוליטיקה...

הסתכלי לי בעיניים / משה ברקוביץ'

אני חושב שמשהו יקרה בקרוב, חשבתי לספר לךְ על זה.

ואז התאפקתי וחשבתי שוב, אם את מספיק כנה לומר לי שתשמרי סוד, אם אנו ידידי נפש שאוכל לסמוך עלייך שלא תספרי לאף אחד. אני רחוק מלהתגאות במה שאני מתכנן לעשות. חבריי מכירים אותי היטב ואם ייוודע להם דבר מעשיי, לא יאמינו. ובכן, לספר לך או לא לספר. הסתכלי לי בעיניים ושימי יד על ליבך, הישבעי ביקר לך ששפתייך לא יגלו את נבכי ליבי וחששותיי. אני יודע שקשה לך, אני קורא את שפת פנייך. אולי בעצם, אם אספר, ייתכן שלא תרצי יותר להיפגש איתי. ישתנה יחסך אליי. אני שוקל וליבי אומר :"אל!!...". ואת אומרת לי: "אם לא מתאים לך לספר היום, אולי מחר, תן לזמן לעשות את שלו. אולי תחשוב ותבין שאתה מגזים ומאוד ביקורתי עם עצמך, בעצם אני כבר סולחת לך."

הקהילה וגיל עוז יחד – תרומת ספריה של נעה צמחי ז"ל

לפני כשבוע קיבלנו מעט מספריה של אימכם, נעה צמחי ז"ל, לספריית הבית.

התרגשנו מאוד כי הספרים הללו מספרים למעשה על אישיותה המיוחדת של אימכם. המגוון הרחב, ספרות טובה, ספרי מחקר, ספרי שירה ומה לא, ומראה על תחומי הידע והענין הרבים שהיו לה.

הספרים יקבלו מקום של כבוד בויטרינת הספרים, אליה ישנה גישה חופשית של החברים וכל באי הבית יוכלו להשאילם לקריאה ולהחזירם לטובת שאר החברים.

ובשיחה עם סיגל גלעין, בתה של נעה, נאמר לי כי המשפחה שמחה מאוד שהספרים הגיעו אלינו כי בית גיל עוז היה המקום המשמעותי עבורה בשנותיה האחרונות וכך היא היתה רוצה שיהיה מחוז חפצם של הספרים, כמייצגים אותה ואת אישיותה.

לאורך השנים הכרנו את נעה כאדם משכיל ומעמיק, אישה אשר יכולנו לדון עימה על נשואים מגוונים, ממש כמו שהספרים מראים.

כולנו מנחמים אתכם על מות אימכם, נעה ז"ל, ויודעים שהצלחנו לשמחה ולאפשר לה למצוא תוכן משמעותי מעשיר ומהנה ביום-יום שלה.

גדי ליאון

מומחה שיקומי

בשם צוות הבית כולו

בעקבות טיול בגבול לבנון – מילות תודה:

הטיול שלנו נקרא מזימות, סוסים טרויאניים וסוסים בשר ודם

בגבול לבנון

אז רגע, לאט... לאט... לאט...

למעשה זה טיול בעקבות סיפורים מפי מספר מיוחד

סיפורים מרתקים, מעניינים מאד, מיוחדים

משהו מיוחד מיוחד!

סיפור על מבצע סו"ס

אשכול המנוח המציא ויזם

והנחית אותם כאן, בלי היסוס

הגענו לסוסנוביץ'

בית שדייריו הם:

אבא סוס, אמא סוסה

וסייח קטן

ועדר כבשים

מה זה חכם!

רוקיה – אישה יוצאת דופן בפקחותה

עם 6 בנות, בן לא אפוי, וחכמה שאין כמותה!

את הבוקר פתחנו בשמן זית, זיתים וחרובים

שפע מקורות במשנה בתלמוד וברמב"ם

בשבחו של שמן הזית וסגולותיו

מרפא הכל ואין בלתיו

קבלנו פיתות עם זעתר

זיתים וקפה

התפעלנו מהכנסת האורחים

אולם כשנכנסנו לאולם המכירות

בכפל כפליים שילמנו על זה...

בזרעית ערכנו ישיבת מטה

והצעות למכביר

לצה"ל, לראש הממשלה, לרמטכ"ל, ולראש העיר

אז גיל

אתה מדריך מספר יודע ומעניין

מדריך בלתי רגיל.

ולסיום השיר

דברי הלל ושבח

וחלוקת מדליות

תודות

ברכות

ולהתראות

תודה לסופי הפותחת שערים

ומנצחת על הטיולים

לפתחי 'הנהג שלנו חברמן'

צל"ש ליישובי הגדר

לזרעית, שתולה, נטועה ושומרה

(אולי שכחתי שם של איזו בחורה...)

רק הקב"ה יכול לדאוג לכם לשמירה.

הזלנו דמעה על ילדי אביבים

והצדענו ליישובי הגבול

ערכנו תצפית על אדמות כבול

וסיימנו בתפילה

"כן יאבדו כל אויביך ה'":

ושלום ומנוח

ונאמר אמן!

נילי בן-ארי

טירת-צבי

לצפייה במצגת שערך חנוך פלסר לחצו כאן

התבוננות באומנות הקולנוע

צפייה וניתוח סרטי איכות מרחבי העולם

המונחה בידיה האמונות של דורית צמרת,

מזמין את החברים לצפייה ב.....

במסגרת הסדרה: דמויות חריגות וייחודיות בקולנוע עלילתי

משחק החיקוי(ארה"ב / אנגליה 2014)

במאי: מורטון טילדום

משחק: בנדיקט קאמברבץ, קירה ויטלי

דרמה ביוגרפית-היסטורית:

סיפורו של המתמטיקאי אלן טיורינג, שהצליח לפצח את ה"אניגמה" הגרמנית במלחמת העולם השניה ו"לקצר את המלחמה"...

השילוב בין גאוניות ובין חריגות (אספרגר, הומוסקסואליות) מאפיין את דמותו המיוחדת של המדען, כשלצידו גם דמות נשית מיוחדת ומשמעותית.

לצפייה בקדימון לסרט לחצו כאן

להתראות בקולנוע

הסרט יוקרן באולם זיידן

ביום רביעי ט"ו' אדר א', 24 בפברואר

תחילת ההקרנה בשעה 10:00

מוזמנים לצפייה בסרט

גם חברים שאינם חברי החוג

בעלות של 25 ₪

לכל שאלה ופרטים נוספים ניתן לפנות לרויטל

050-5230198 04-6757402

revitalfuks@gmail.com

רכזת הטיולים: סופי עטרה שבח מדריך: דני אשכרי

"ארץ בנימין" תאריך: 25.2.16

יציאה בשעה: 7:30

חזרה בשעה: 18:00

הטיול ברמת קושי קלה. להביא ארוחת בוקר וצהריים. כדאי להצטייד בכובע, מים, ונעלי הליכה. מומלץ להביא כיסאות ניידים. (ייתכנו שינויים בהתאם להנחיות הצבא)

כביש אלון הצפוני, דרך שמורת אום זוקא.

המאחזים במזרח עמק שילה קידה אש קודש ועוד.

תצפית והסבר על תל שילה.

הישוב עטרת ותצפית לכיוון רוואבי העיר הפלסטינאית החדשה.

עופרה ועמונה.

רימונים ומעלה מכמש.

חזרה דרך כביש 90 עם חשכה.

מחיר הטיול: 165 ₪.

לחברי קהילה בקש"ר: 150 ₪

דמי ביטול: ניתן לבטל את השתתפותכם עד ליום שני 22.2.16.

מיום שלישי 23.2.16 דמי ביטול 50% מעלות הטיול. במידה ולא הודעתם כלל על ביטול השתתפותכם בטיול,תחויבובמחיר מלא.

הליקוט

לפני המהפכה החקלאית היו בני האדם ציידים-לקטים שצדו וליקטו את מרבית מזונם בטבע - פירות, שורשים, אגוזים, ירקות ועלים ירוקים.

בתהליך ההתיישבות התמעט חלקו של הלקט במזונם והאדם הפך תלוי במזון שגידל ותיעש.

מסורת הליקוט הולכת ונעלמת וקיים ערך רב בשימורה. נפלא ללמוד ולהכיר את השפע שיש לאדמה לתת לנו, לזהות את צמחי המאכל הצומחים סביבנו ולדעת להשתמש בהם.

בעידן הטכנולוגי והמודרני לליקוט-אכילה מה"סופרמרקט" של הטבע, תרומה רבה לחיבור בני האדם לטבע והפיכתם לחלק מהסביבה הטבעית.

לליקוט ערך בריאותי זה ברור, אך הוא גם בעל ערך חברתי - מלקטים ביחד עם חברים או בחיק המשפחה ושומרים ביחד על הטבע.

אכילה מהטבע היא מגוונת, לכל צמח השפעה משלו על המנה, עונת הקטיף מתאימה ואופן הבישול המיוחד לו – אנו בעיצומה של עונה בה שפע אפשרויות ליקוט סביבנו.

מומלץ, צאו לשטח:

רגילת הגינה

עשירה באומגה 3 , חמצמצה, נהדרת בסלט.

חפשו אותה ליד הבית, אין צורך להרחיק.

תרד בר

עשיר בחלבון כלורופיל וברזל. מצוין לממולאים, חביתות ירק, פשטידות וסלטים.

גדל בשטחים הפתוחים בשולי הישובים.

חלמית, או בשמה העממי "חוביזה"

בד"כ אוכלים את הפרי שלה, אך החלק הבריא והטוב ביותר הם העלים והגבעולים הטריים שמכילים הרבה חלבון כלורופיל וברזל, אפשר לאכול את העלים כמו שהם ואפשר לעשות איתם חביתת ירק וקציצות מצוינות.

סרפד לא לפחד!

גלגלו את העלה, מעכו ואיכלו חי, כמו באחיו צמחי הבר הירוקים, יש שפע של חלבון כלורופיל וברזל.

מצוין לתה וציר מרק.

הגעגועים לנכדי – כן או לא

12.12.2015

כן או לא, לא או כן,

בכל מה שאחליט, עדיין אסתכן,

והזמן שחולף והלב שמתעייף,

כך לערימת הכיסופים עוד געגוע מתווסף.

שואלת את עצמי, האם יהיה זה תמיד ?

בעבר שחלף, בהווה ובעתיד ?

שלנסוע לנכדי המתוקים להפליא,

כל פעם אלי, המציאות כה תפחיד ?

והחלטתי לא מכבר בפעם ה-שלוש, והארבע,

שלא אסע לירושלים ובטרמפ מקרית ארבע,

אלא אשתמש במסלול שאולי ארוך פי שבע,

ממסילות לעפולה, ועם כביש שש עד באר שבע,

ומבאר שבע, יש קו פנימי ארוך ומתפתל

שבסופו יכניסני מבעד השער לכרמל

ואמנם צריכה להמתין לו זמן לא מועט

אך יעניק לי בטחון ולו רק במקצת.

העיקר שלטרמפ לא אצטרך לחכות,

כשבימים טרופים אלה - זה מסוכן לא פחות.

אך אז זה קורה כמו צחוק הגורל,

עדיין לא נסעתי וכבר שיחק לי המזל

כי עם כל החלטה וכל געגוע

מצטרף באקראי עוד אסון ופיגוע.

וגם איתני הטבע לא תמיד מתחשבים,

גל הקור חודר העצמות, גורם לכאבים.

והגשם שתמיד מתפללים רק אליו,

מרטיב את כולי ואת התיק על הגב,

ואל תשכחו שהתרמיל המלא

הוא כבד ולכן אין מה להתפלא

כי גם שתי זרועותי תפוסות ממילא

ואיך אפשר לברוח מהרעה החולה ...

ואני אפילו לא יודעת להתגונן

מול סכין שצץ פתע, "יעני" סתם מזדמן.

וכל הכוונה להרוג ולרצוח,

זו מלחמה על הארץ בנקמה ובכוח.

ולבסוף עוד שבוע חולף לי ואוזל

הטרור משתולל והלב עצמו אוכל.

ובינתיים כל יום משוחחת עם מלאכי

כשגם הסמארטפון לגילו מסוכן ולא הכי... [בטוח].

ולחשוב שזו המציאות הקבועה

שאין דקה של שקט ואין רגיעה.

וצריכה אנוכי לדלג בין הטיפות

ולמצוא את השעות הנכונות והיפות.

ואף שלא דתיה לומדת להתפלל במהרה

שהאל בחסדו ישמרני מכל רע.

וסוף סוף אגשים את משאלתי האחת

לבקר את נכדי, בלא פחד ובלי חת.

ובכן יש לי כאן הרבה מחשבות עמוסות

שאת הארץ שלי חוסמות כעוסות.

אפופות חששות פחדים ועגמה

והכל זה למען ישראל השלמה.

לא ראיתי את ילדי מראש השנה וכיפור

חודשיים וחצי וזה כל הסיפור.

אך קשה לי לקבל שבארצי היפה

איני ציפור דרור בכל עת ותקופה.

ושוב המציאות עולה על כל דמיון

איך להגיע בשלום לדרום הר חברון.

אראלה ברוכוב

מהחוג משנת ימימה - דורית אגמי

ישראל אורזך – אדם מיוחד

במסגרת השתלמות אותה עורך בית הספר המרכזי להוראת השואה "יד ושם" הייתי נוכח בהרצאתו של הרב ד"ר תמיר גרנות על "אמונה לנוכח השואה". המרצה סיפר על דודו ישראל אורזך ועל סיפור חייו, אשר התוודענו אליו בשבועיים האחרונים במסגרת תכנית הטלויזיה "אבודים" בהנחייתה ובעריכתה של צופית גרנט.

הסיפור כפי שסופר על ידי האחיין, תמיר גרנות, ריגש מאוד והרחיב מעבר למה שסופר בתכניות של "אבודים" ובבואי הביתה מצאתי במרשתת את הכתבה הבאה.

לפתע שמע את קולו של הקאפו: "25169 - צא מהשורה"!

והוא יצא, רועד מפחד, והתייצב לפני הקאפו שניצב ליד איש אס.אס

עודד מזרחי - "בשבע"

"כעת אנו עומדים להתחיל בטקס הקידושין של יונתן עם בחירת לבו, שרית", הדהד קולו של הרב תמיר. "עליכם לדעת שזו אינה חתונה רגילה, אלא חתונה מיוחדת ששורשיה מובילים שבעים שנה אחורה". מבטו של הרב עבר על פני המוזמנים ולבסוף התמקד בסבו של יונתן, ישראל, שעמד סמוך לבימה.

דמעות חנקו את גרונו של הסב. זיכרונותיו נשאוהו הרחק לעבר. נער צעיר היה כשפרצה המלחמה הארורה. הוא התגורר בעיר סוסנוביץ בפולין השוקקת יהודים עם הוריו, ירחמיאל וחנה אורזך, ושמונה אחיו ואחיותיו. היתה זו משפחה מלוכדת, נצר לשושלת רבנים מפוארת. ההורים ניהלו חנות משגשגת לדברי מאפה ומתיקה, הילדים למדו היטב והתבלטו בכישרונותיהם, ושני האחים הגדולים למדו בהצטיינות בישיבת גור.

לפתע הגיעו ידיעות על כיבוש פולין בידי הנאצים. בין הראשונים שחשו ברמיסת המגף הנאצי היו יהודי סוסנוביץ שהתגוררו בקרבת הגבול הגרמני. מצבם הלך והחמיר. רבים נלקחו למחנות הריכוז, אחרים נשלחו לעבודות פרך בתנאים בלתי אנושיים עד שמתו מרעב וממחלות, ומי שלא היה כשר לעבודה הובל להשמדה.

שרוליק נשלח למחנה עבודה. הוא התגלגל ממקום אחד למשנהו, ובכל יום ראה את המוות לנגד עיניו. בכל פעם שהיה נדמה לו כי הגיע הקץ, הגיע איזה מלאך גואל. פעם היה זה יהודי ופעם גוי מאלה שעבדו עימו.

כעת נזכר במקרה שאירע לו כאשר עבד בחברה שעסקה בייצור פלטות לכיסוי תעלות. היתה זו עבודה מפרכת. שרוליק הצעיר הכחיש מיום ליום עד שהפך למוזלמן - שלד מהלך. "לא אוכל להחזיק מעמד", חשב לעצמו, "עוד מעט אישלח, כרבים מאחיי היהודים, אל תאי הגזים ואצא דרך הארובה...". בכוחות אחרונים המשיך לעבוד כשהוא משלים עם מותו הקרב.

פעם כשהיה עסוק בעבודתו, עבר במקום מנהל העבודה שאצלו עבד קודם לכן, אדם בשם הרברט קוביאק. "מה מעשיך כאן, קטנצ'יק?!", שאלו קוביאק שנדהם ממראהו המחריד של הנער בן החמש עשרה. "אל תדאג! אני אחזיר אותך אלי", סיים ורשם את מספרו של שרוליק.

שרוליק לא רצה להשלות את עצמו. כעבור כמה ימים יצא לעבודה כמדי בוקר עם שאר העובדים. הם הגיעו לשטח הבנייה ולפני העבודה נערך המסדר הרגיל. לפתע שמע את קולו של הקאפו: "25169 - צא מהשורה"! היה זה מספרו של שרוליק, והוא יצא, רועד מפחד, והתייצב לפני הקאפו שניצב ליד איש אס.אס.

"האם הגיע זמני להישלח אל הארובה?" תמה שרוליק, ואז הבחין בקוביאק הניצב לידם כשהוא מחייך. "בוא, קטנצ'יק, אתה חוזר אלינו". היה זה בעיצומו של החורף. קוביאק החליט להבריא את שרוליק בטרם ייצא לעבודה בחברה. הוא דאג לו למזון והשאירו בצריף כשתפקידו להכין קפה לגרמנים.

שרוליק שרד את התופת. בתום המלחמה נלקח לבית חולים בגרמניה וטופל עד שהחלים. שם חיכתה לו הפתעה משמחת. התברר לו ששתי אחיותיו, רבקה ונדיה, הצליחו לשרוד והן עומדות לבקרו. שמחת האחים בפגישה לא ידעה גבול. לאחר מכן החלו לדלות פרטים על בני משפחתם, והתבררה להם התמונה העגומה: ההורים, האחים ונשותיהם והאחיות נרצחו כולם בידי הנאצים, ובהם גם האח מלך, אברך צעיר חסיד גור ואשתו חיה שהתחתנו בעת המלחמה וציפו להולדת ילדם הראשון.

מספר שנים שהו שרוליק ואחיותיו בגרמניה וניסו לאחות את שברי חייהם.

בשנת 1949 עלו כולם ארצה והתיישבו בקריות. יום אחד נודע להם כי מניה, אחותה של חיה, אשת מלך הי"ד, נותרה אף היא בחיים וכי היא גרה בקרבתם. בני המשפחות נפגשו וסיפרו בהתרגשות רבה את כל אשר עבר עליהם. התברר כי נגזר על מניה, אחות במקצועה, לעבוד תחת עינו של ד"ר מנגלה, השטן מאושוויץ. מניה עשתה כל שביכולתה כדי להציל יהודים שהגיעו לביתן החולים. באומץ לב תעתעה במנגלה ואת הזריקות שדרש ממנה לתת לאומללים ששימשו כשפני ניסיון, הזריקה לכרית. היא הסתירה יהודים חולי טיפוס שעמדו להילקח לתאי הגזים וטיפלה בהם עד שהחלימו. מניה נישאה ליעקב והגיעה לארץ יחד עם אחיה ששרד אף הוא ושלושתם התגוררו בקריית מוצקין.

שרוליק, שהתחתן בינתיים, עבר להתגורר עם רעייתו זלמה בחיפה. הקשר עם מניה ומשפחתה נשמר לאורך כל השנים. לפני 27 שנים נפטרה מניה. שרוליק ידע שבנה הגדול עבר להתגורר בארה"ב, והבן השני עדיין מתגורר בקריית מוצקין, אך הקשר בין המשפחות נפסק.

קולו של הרב תמיר קטע את חוט מחשבתו של שרוליק.

"כדי להסביר את ייחודה של חתונה זו ברצוני להזמין את סבו של יונתן, שרוליק, שהוא גם דודו של אבי, לשאת דברים". שרוליק התעשת וניגש לקדמת הבמה. בתחילה סיפר על משפחתו שנספתה בשואה.

"שנים רבות לאחר אותה מלחמה ארורה", המשיך שרוליק לספר בהתרגשות, "הגיע יונתן נכדי ללמוד בטכניון בפקולטה למחשבים, ושם הכיר בחורה חיננית וחמודה בשם שרית, והשניים החליטו להינשא. כשדיברו על כך עם הוריהם, התברר לפתע הקשר המפתיע ביניהם. שרית היא לא אחרת מאשר נכדתה של מניה! חייהם של מלך אחי וחיה, אחותה של מניה, נגדעו באכזריות על ידי הצורר הנאצי", המשיך שרוליק בקול חנוק, "אך הענף שנכרת לפני שבעים שנה הצמיח חוטר חדש בדמותם של שרית ויונתן העומדים כאן מתחת לחופה. יהי רצון שהזוג המיוחד הזה יקים בית נאמן בישראל, והפעם יהיה זה בניין עדי עד!"

לכל אלו שלא צפו בתכניות האחרונות של "אבודים לחצו כאן

פרק ראשון - תודה לך קוביאק

פרק שני – תפנית מדהימה

גדי ליאון

על הער-אציל

אחד העצים שגדל בר בארץ הוא הער-אציל. עליו משמשים לבישול תחת השם עלי דפנה, והוא שימש כזר על ראשם של מנהיגי רומא ומנצחים בתחרויות. כל מי שמטייל בחורשים הצפופים בגליל ובכרמל יגלה שתילים (ספיחים) שגדלים באזור עץ האם. ניתן ללקט ולזרוע. הזרע שמנוני ומכיל גרעין וציפה דקה. מומלץ לקנות שתיל מוכן במשתלה. מלבד היותו ירוק עד, אפשר לגדל אותו על גזע (לדוגמא ניתן לראות בחצר המנזר על התבור).

מדובר בעץ נמוך – גובהו יכול להגיע עד 4 מטר, מגיב יפה לגיזום ואפשר לעצבו כעץ צל קרוב לבית (2-3 מ'). מלבד השימוש בו בבישול, והכנת זרים ליום הולדת, ניתן להכניס לשקית רשת מבד ולשים בארון הבגדים למניעת נזקי עש. הוא צנוע בדרישתו למים ומתאים גם לנו בעמק המעיינות.

ב ה צ ל ח ה

סיפור מהחיים (בשבח האופטימיות)

ישבתי בספרית הקיבוץ עסוקה ושקועה ב"והיה העקוב למישור" של ש"י עגנון, תוהה על שאלות "צדיק ורע לו" כשהוא נכנס לספריה נסער וממהר. "היכן הספרנית?" כמו תמיד עמדה שם אחרי הדלפק מוכנה ומזומנה...

"שמעי" אמר מחזיק בידו ספר כלשהו. זהו סידור תפילה שמצאתי לפני שנה בערימת ספרים זרוקה "להפקר"...

הדברים משכו את תשומת ליבי. ראיתי בידיו סידור חדש למדי שלא עבר שימוש רב מידי.

האיש סיפר כי מצא את הסידור בדיוק בשנת ה"קדיש" לאביו ושמח שבידו לומר את התפילה מתוך הסידור. שנה שלימה השתמש בו והנה עתה, כעבור שנה ראה כי ישנה הקדשה בראש הספר והביאו לספרנית. אולי היא מכירה את המקדיש, או את בעל הסידור כיון שמצא אותו כאן, בעין-הנצי"ב. הספרנית פתחה את הסידור והתבוננה בהקדשה, ראיתי תדהמה בפניה. "זה סידור מבני" – אמרה. הוא הקדיש אותו לרוני (שם בדוי) כשגמר להכין אותו לקריאת התורה. זה כתב ידו וחתימתו של בני. "אם כך" אמר האיש- את ודאי מכירה גם את בעל הסידור...

עליכם להבין הקוראים, כי יש להניח שלא במקרה היה הסידור מונח בערימת הספרים המופקרת... כצעירים רבים, כנראה גם רוני, לא מצא חפץ בספר התפילה אחר שהסתיים טכס בר המצווה. לזכותו נאמר כי יש לקוות שהוא מקיים גם מצוות אחרות עד היום הזה.

אך הספרנית שלנו רצתה לקַיֵם מצוות השבת אבידה, צלצלה לבנה לשאול, אולי הוא זוכר את רוני שלפני כעשרים שנה קיבל ממנו סידור... הבן לא זכר. רבים וטובים למדו מפיו את טעמי המקרא, ולא כולם זכורים לו בשמותם. במנהגו היה להשלמת החינוך למצוות ,גם להעניק סידור תפילה לכבוד בר המצווה.

אך אינו זוכר...האיש הצטער לשמוע שאינו יכול להחזיר אבידה לבעליה.... "אבל", הוסיף ואמר, "בתוך הסידור מצאתי גם שטר של 200 שקל!! רצוני להשיב את הכסף לבעליו..."

מה לעשות? מיד הציע בעצמו פתרון, כמי שועבד במוסד חינוכי יקנה בהם ציוד לילדים המתחנכים.

מי אומר שאין צדיקים?? עלינו רק

לראותם. בהזדמנות... זכיתי.

אבישג

וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת

המילים: במדבר פרק כ"ח , פסוקים ט'-י' מנגינה: מסורתי עממי

וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת

שְׁנֵי כְּבָשִׂים

בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם

לָה, לָה, לָלָלָ...

וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת

מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּמֶן

וְנִסְכּוֹ

מאתר "זמרשת":

מיכאל קוכמן מספר (2009): שיר זה היה להיט ב"קבלות השבת" משנות השלושים (וכנראה גם קודם לכן) בתנועות הנוער והמשיך לככב בקבלות השבת של הקיבוצים עוד שנים רבות לאחר קום המדינה. המיוחד בשיר היה עצם הכללתו ברפרטואר שירי השבת של התנועות החילוניות של ארץ ישראל העובדת, למרות שמילותיו נלקחו מ"סדר הקורבנות" בספר במדבר כח, ט. היה משהו יוצא דופן בעובדה ששיר מעין זה היה מושר בדבקות על ידי חילוניים והתלהבותם הייתה מתגברת דווקא בהזכרת הקורבנות "שני כבשים בני שנה" ואת "מנחה בלולה בשמן". קסמו של שיר זה, כנראה חסידי, לא פג ועד היום הוא מושר בהתלהבות במפגשי ותיקים.

להאזנה למקהלת רננים בביצוע "וביום השבת" לחצו כאן

לצפייה בביצוע שירי שבת בעל התפילה הרב יונתן שטנצל לחצו כאן

פרשת תצוה

פרשתנו פותחת בציווי על לקיחת שמן הזית לצורך העלאת נרות המנורה.

מאפיינים רבים של השמן נדרשו על ידי חכמים, וביניהם היבדלותו משאר הנוזלים:

כל המשקין מתערבים זה בזה והשמן אינו מתערב אלא עומד

כך ישראל אינם מתערבים עם העובדי כוכבים שנאמר (דברים ז) ולא תתחתן בם .

דבר אחר: כל המשקים אדם מערב בהם ואינו יודע איזה תחתון ואיזה עליון, אבל השמן אפילו אתה מערבו בכל המשקין שבעולם הוא נתון למעלה מהן, כך אבותינו בשעה שהיו עושים רצונו של מקום נצבים למעלה מן העובדי כוכבים.

לא זו בלבד שהשמן לא מתערב במשקים האחרים, אלא הוא צף ונתון למעלה מהם. בכך הופך השמן לסמל לעם ישראל, שאינו מתערה בין אומות העולם, ויתירה מכך – כשהוא עושה רצונו של מקום, הרי שמתקיים בו 'ונתנך ה' אלקיך עליון על כל גויי הארץ'.

היבדלות זו של ישראל מהאומות עומדת בתשתית הלכות רבות (למשל איסורי אכילה של בישולי גויים), אך גם היא מהווה סמל בקריאתו של ה'שפת אמת' לחייו האישיים של האדם:

...ועל זה נאמר 'ויקחו אליך שמן זית זך'. שזה המבוקש מבני ישראל לשמור חיות הפנימי, חלק אלקי שיש בכל איש ישראל שלא יתערב בגשמיות. ויהי' צף למעלה

היבדלות היהודי משאר העולם, והעובדה שהשמן צף למעלה משקפות עבור ה'שפת אמת' ציווי תמידי הקשור לעבודתו הפנימית של האדם. החשש הוא משקיעת החיות הפנימית, מטשטוש החלק האלוקי, מערבובו בתוך החיים הגשמיים באופן כזה שהוא ימוג ויעלם. ממילא ההנחיה 'ויקחו אליך שמן זית' מלמדת שעל האדם להמשיך ולזקק, להמשיך ולזכך את עצמו, ולשמור את החיות הזו, את הנקודה בעלת הערך המוסף שיש בו, שלא תתערבב – ואף שתעלה ותצוף למעלה, ככתר לחייו.

העבודה של בירור אותה חיות פנימית הינה אישית וייחודית לכל אחד. ראשית, יש צורך לזהות את הנקודה הזו. אחר כך עלינו למצוא דרכים לשמר אותה בטהרתה, שלא תטבע בהבלי העולם הגשמי, ובסופו של דבר, להעלות אותה ולהפכה לראש ולתפארת.

סביב שולחן השבת נוכל לשוחח על כך, וללמוד זה מזה – כיצד עושים זאת בפועל. כיצד לא מאפשרים למצוקות היומיום, לאתגרי העולם הזה, לכל הפרטים הרבים מלהעיב על האור הפנימי, מלחנוק את הרוח, מלהעלים את הערך המוסף של השמן הזך והטהור של כל אחד ואחד.

נוכל לשאול זה את זה, ולספר זה לזה – על מקרים בהם חשנו שהשמן עומד להתערבב, על כלים שהשתמשנו בהם כדי לזקק את השמן, ועל חוויות בהן ניכר היה שהשמן שבנו צף למעלה, ומאיר את חיינו כולם.

שבת שלום, הרב אורי ליפשיץ, רבה של טירת-צבי