שלום רב קוראנו היקרים

 

שעון הקיץ יחל הלילה

והאביב כבר עימנו.

 

הפריחה הצהובה בעיצומה

וההכנות לפסח החלו.

 

אנרגיות חדשות שנאגרו בחורף

הקטן שהיה,

מתחילות לתת את אותותיהן.

 

בואו וניתן לאביב להשפיע עלינו.

 

 

שיר אביב

אַט זוֹרֶמֶת בְּנַפְשִׁי
מַנְגִּינַת הַטֹּהַר,
עוּפָה, שִׁיר אָבִיב חָפְשִׁי,
אֶל מֶרְחָב שְׁטוּף זֹהַר.

עוּפָה נָא אֶל הַגִּנָּה
בָּהּ פְּרִיחָה הִתְחִילָה,
אִם תִּפְגֹּשׁ בְּשׁוֹשַׁנָּה
תֵּן אֶת בִּרְכָתִי לָהּ.

 

מילים: היינריך היינה    תרגום/נוסח עברי:  לאה גולדברג
לחן : פליקס מנדלסון    כתיבה: 1820       הלחנה: 1833
תרגום/נוסח עברי: 1941

לצפייה בביצוע השיר לחצו כאן

 

ולעוד חוויה אביבית לחצו כאן

כרמל אקפלה אביב מארבע העונות של וויולדי

 

אביב נעים

ושבת שלום

 

 

גדי ליאון

העורך

הנש"ר בשיר עבודה (כחול ים המים)

 

לאחר שבוע של הפסקה עקב הפורים חזרנו ונפגשנו סביב שירו של אלתרמן בלחנו של נרדי – שיר עבודה, כחול ים המים.

האזנו לביצועו של דודו זכאי ובזמן ההאזנה נדרשו החברים, הצעירים והוותיקים, לזהות את המבנה המיוחד של השיר.

זהו שיר ללא פזמון, אך החריזה שלו מופלאה.

שלושת השורות הראשונות שבכל בית משלושת בתי השיר מתחרזות זו עם זו ואילו השורה הרביעית החותמת כל בית, מתחרזת עם מקבילתה.

החברים הציעו הקשות גוף לכל חריזה וכך העמקנו את ההיכרות עם שיר מיוחד זה.

 

ממליץ לצפות בביצוע של המפגש עם ילדי כיתת פרידה ברגר מבית החינוך דקלים – לחצו כאן

 פינת הבקשות קיבלה הפעם יותר מקום וזמן וגילינו כיצד הרבה מאוד שירים נלמדו לאורך התקופה של המפגשים והפכו להיות מוכרים ואהובים על ידי הילדים.

 

כי לשיר זה כמו להיות....

 

 

גדי ליאון

רכז מיזם נש"ר

בית גיל עוז

 

 

 

 

סוד הקסם הקולנועי

צפייה וניתוח סרטי איכות מרחבי העולם

המונחית בידיה האמונות של דורית צמרת

 

המשך לנושא הקולנוע ככלי ביטוי חברתי-תרבותי:

סרטו של הבמאי הקוריאני - קים קי-דוק

("אביב, קיץ, סתו, חורף ו.... אביב" "להרגיש בבית" ועוד...)

"הקשת" ₍₂₀₀₅₎

איש, נערה וכינור על סירת דייגים בודדת בים. היא צעירה, הוא מבוגר שאסף אותה לסירתו לפני כעשר שנים, ומאז מגדל אותה בבדידות הסירה - ומקווה להפכה לאשתו.

ואז מגיע דייג צעיר....

ככל סרטי הבמאי, הסרט הוא חוויה אסטטית, רגשית ותרבותית מיוחדת.

 

לצפייה בקדימון לסרט לחצו כאן

 

להתראות בקולנוע

 

 

הסרט יוקרן באולם זיידן

ביום רביעי ב' ניסן    29  במרץ

תחילת ההקרנה בשעה 10:00

 

 

מוזמנים לצפייה בסרט

גם חברים שאינם חברי החוג    

בעלות של 25 ₪

 

 

 

 

לכל שאלה ופרטים נוספים ניתן לפנות לרויטל 

 050-5230198     04-6757402

revitalfuks@gmail.com

 

 

כבוד נשיא המדינה מיפה וחילק את אזרחי ישראל לארבעה "שבטים"

חילונים – דתיים לאומיים – חרדים – ערבים: כולנו כאן כדי להישאר!

הפרויקט מיושם בכמה זירות ארציות כגון חינוך, אקדמיה, תעסוקה וספורט.

במהלך הכנס יתקיים פאנל בנושא- "תקווה ישראלית - ביחד או לחוד?"

הכנס ייחתם בהרצאתו של חבר הכנסת פרופ' מנואל טרכטנברג.

 

אנא הרשמו אצל רויטל פוקס במשרדי גיל-עוז

04-6757402/3

050-5230198

במידה ויירשמו מספיק אנשים תהיה הסעה

===========================

יום ששי בצהרים - מועד מצוין, הקונצרט יסתיים בשעה 13:30,

תוכלו לצאת מדושני עונג, ליהנות משנת הצהרים החשובה,

ולקבל את השבת במשנה השראה ושמחה.

 

במרכז הקונצרט - הרקוויאם מאת פורה, יצירה מרגשת תמיד מחדש.

בקונצרט תבצע גם היצירה המרשימה גלוריה מאת פולנק.

 

"הרקוויאם שלי הולחן ללא סיבה ובשביל כיף, אם יורשה לי לומר כך".

כך כתב פורה לידיד.

אכן - הרקוויאם מאת פורה הינו מן היצירות הווקאליות הפופולאריות

בכל הזמנים, המשלבת מבע רומנטי צרפתי מעודן, מסתורי ועמוק,

וכתיבה מלודית מופלאה.

 

סיפור

מחלה ממושכת משנה את כל הקדימויות.

מסתובב לי בראש קטע של שיר גרמני של היינריך היינה, העוסק במלחמה הכושלת של נפוליון ברוסיה.

תרגום: "מה אכפת לי אישה,

            מה אכפת לי ילדים,

            מאוויי יותר נעלים.

            יקבצו נדבות כשהם רעבים,

            קיסרי קיסרי בשבי."

לדידי, משמעות הקטע הזה היא שהדברים שהיו חשובים קודם, לדידי אינם חשובים עכשיו, הדברים שאין עליהם שליטה חשובים עכשיו.

לדוגמא: התמלאות, מכאובים, התרוקנות, הנקות וחוזר חלילה.

דברים שבריאים לא חושבים עליהם בכלל, אין כאבים בפעולות הגופניות השגרתיות.

כל הדברים הנ"ל נמאסים עד לזרא.

עכשיו כשאני מחלימה אני שמחה שאני יכולה כבר לחשוב על דברים אחרים.

למשל לבקר קבוצת צעירים שנמצאת כאן, או לבקר זקנות ששמחות בביקורי.

 

חוה בירנבאום-ירושלם

מעוז-חיים

פברואר 2017

 

איך אפשר לחגוג פסח באושוויץ    

הרב דניאל פיין

לפני מספר שנים, כשישבנו סביב שולחן הסדר, התחילה אחת האורחות שלנו לדבר על מסירות הנפש הנפלאה בה שמרו כמה יהודים על חג הפסח באושוויץ. הם היו צריכים להבריח קמח, ואחר כך להסתיר אותו מהשומרים ולאפות ממנו מצות – והכל תחת סכנת חיים.

למעשה, במקרה מתועד אחד, הנאצים תפסו צעיר שהבריח קמח לאחד הגטאות וכעונש עקרו את כל שיניו. באומץ עילאי, עדיין עמדה נחישותו של הגיבור למוסס את מצתו במים ולשתות אותה.
אחרי שהיא סיפרה לי את כל הסיפורים האלה, היא פנתה אלי בשאלה: "נכון שפסח הוא חג החירות?"
"נכון", עניתי, כשאני חש שהיא עומדת להנחית עליי משהו בלתי צפוי. "אנחנו חוגגים את חירותנו מעבדות מצרים ואנחנו חוגגים את היותנו עם חופשי", הוספתי.
היא המשיכה לשאול, "אז איך הם יכלו לחגוג את חג הפסח באושוויץ, מידאנק, טרבלינקה וכל יתר המקומות שהיו ההיפך הגמור לכל מה שקשור בחירות? איך מישהו יכול לחגוג את חירותו בתנאים בלתי אנושיים בעליל ובשיא העבדות?"

התשובה לכך שופכת קצת אור על מושג החירות של פסח.  אולם תחילה, אנחנו זקוקים להקדמה.

לכל אדם ישנן מספר מעלות יסודיות, שהן חלק מעצם מהותו. תכונות בסיסיות אלה יכולות הסתתר מתחת לתכונות חיצוניות או נסיבות שונות, אולם הן תמיד ממשיכות להתקיים. ומה שחשוב במיוחד הוא, שבסופו של דבר התכונה הבסיסית תגבור תמיד על ההפרעה החיצונית. בואו ניקח לדוגמא את צבי. צבי הוא אדם טוב ונעים, בעל נטייה טבעית להזדהות ולדאוג לזולתו. ובכל זאת, מפעם לפעם צבי כועס ויוצא לו לפגוע במישהו. לא היינו מתארים את צבי כאדם כעסן,
תכונתו הבסיסית היא טוב לב, כעס הוא רק הפרעה זמנית. וההוכחה לכך היא שטוב ליבו של צבי יימשך מעבר לכל מעידה של כעס – תכונתו היסודית תשוב ותתגלה.

דוגמה נוספת: הרבה פעמים יכולים להיות בנישואים טובים זמנים של מתח וויכוחים. אולם אם שני אנשים אוהבים זה את זה ויודעים שהם יכולים להסתדר, אז התיאור המתאים ביותר לנישואין האלה הוא נישואים טובים שכל הפגמים בהם חיצוניים בלבד. שוב, איכות האהבה והיכולת להסתדר זה עם זה אמורים וצריכים לגבור על כל מעידה זמנית.

בעלי חיים לעולם לא יוכלו לרכוש גינוני התנהגות אנושיים, משום שהאינסטינקטים הטבעיים שלהם יאפילו עליהם מספרים על הרמב"ם, שהמחיש את הרעיון הזה לפני כמה מאות שנים בתור רופאו ויועצו האישי של מלך מצרים. הרמב"ם טען שישנן תכונות שאינן ניתנות לשינוי, מדובר בתכונות מוטבעות שאמנם ניתן לכוון במידה זו או אחרת, אך לא לשנותן מן היסוד. אחת הדוגמאות שהוא נתן הייתה שבעלי חיים לעולם לא יוכלו לרכוש גינוני התנהגות אנושיים, משום שהאינסטינקטים הטבעיים שלהם יאפילו עליהם.

אחד ממתנגדיו (הקנאיים) של הרמב"ם בחצר המלכות החליט להוכיח שהוא טועה. הוא תכנן והחליט לאמן חתולים להתנהג כמו מלצרים. תחילה הוא אילף את החתולים לעמוד על רגליהם האחוריות, אחר כך הלביש אותם בחליפות זעירות, ולבסוף אימן אותם לשאת מגשים זעירים. מתנגדו של הרמב"ם ארגן הופעה רבת מוזמנים בנוכחותו של הרמב"ם, כדי להראות לו את הישגיו ולהוכיח לו שהוא טועה. כשהרמב"ם נכנס לאולם, החתולים אכן עמדו על רגליהם לבושים בחליפות מהודרות, והחלו לשאת את המגשים לעברו. הרמב"ם הוציא קופסא קטנה מכיסו, הניח אותה על הרצפה ופתח אותה. מתוך הקופסא יצא עכבר. בהלה התעוררה כשהחתולים שכחו במהירות מחליפותיהם ומגשיהם והחלו לרדוף אחר העכבר. "חתול הוא חתול ובמהותו הוא תמיד יישאר חתול", אמר הרמב"ם לפני שיצא מהחדר.

התכונות שמהוות ביטוי בסיסי לטבעו האמיתי של אדם או אירוע מסוים יבואו לביטוי בסופו של דבר באופן גלוי וברור. בסופו של דבר, ה"אני" האמיתי שלנו יבוא לידי ביטוי באחד הימים, ולא משנה כמה ננסה להסתיר אותו.
התגברות על דיכוי - בפסח אנו חוגגים מהות יסודית שנקראת חירות. כשהוּצאנו ממצרים (האימפריה הגדולה ביותר באותם הימים, שאף עבד לא נמלט ממנה קודם) לא הוצאנו רק מהעבדות הפיזית, אלא שוחררנו באופן ממשי ופנימי. תכונת החירות הפכה לחלק מהזהות והיסוד האנושי שלנו. לכן, אנחנו יודעים שכל דיכוי, עבדות או לחץ שעוברים עלינו מאז לאורך כל ההיסטוריה, הם זמניים מטבעם. משום שחירות היא אחת מתכונות היסוד שלנו – ותכונות יסוד ממשיכות להתקיים כדי לבטא ולחזור ולבטא את עצמן. ביציאת מצרים תכונת החירות הפכה להיות חלק מהזהות והיסוד האנושי שלנו. כמה מתאים אם כן, לחגוג את מהות החירות הבסיסית שלנו במקומות של אפלה ומצר. קל מאוד לחגוג חירות במדינה חופשית ודמוקרטית שבה חירות התנועה, הדת והדיבור, מקודשות בחוק, ומתקבלות כדבר המובן מאליו. אולם לחגוג את החירות בתוך השואה זה אומר לחגוג את המהות האמיתית והיסודית של החירות. חלק מהיהודים שחוגגים היום את הפסח עדיין אינם חיים בחירות מלאה בשום מובן שהוא: פחד מרדיפות ואנטישמיות מאיים עליהם. אבל הם בכל זאת חוגגים את פסח משום שהם מבינים שחירות היא חלק מהמהות הבסיסית שלנו. הדיכוי הוא מציאות זמנית, שתגיע במהרה לקיצה.

בזמן השואה חגגו היהודים את זמניותו של אושוויץ, לעומת נצחיותם של עם ישראל ותכונת החירות הבסיסית שלו. הנאצים לקחו את הרב אברהם יצחק בלוך, ראש ישיבת טלז המפוארת באירופה של לפני השואה, אל היערות יחד עם שאר בני עירו. הרב בלוך ידע מה מחכה להם, והוא ביקש לומר מספר מילים. הוא המשיך להנחות את אנשיו להאמין באלוקים אפילו ברגעים האפלים ביותר. כשנאומו הסתיים, חייל נאצי פנה אליו במבט מאיים ונבח, "איפה אלוקים שלך עכשיו?!" הרב בלך ענה לו ברוגע, "הוא לא אלוקים שלי. הוא גם אלוקים שלך. ויום אחד כל העולם יכיר בכך." אלה היו מילותיו האחרונות של הרב בלוך. ואין מעשה גדול יותר של הכרה וחגיגת מעלת החירות היסודית והנצחית מאשר מעשה זה.

החלמיות והקוטב המצוי כעת

 

קצת באיחור – אך עדיין אפשרי.

לאחר שהדשא נקצר פעמיים ויותר- גם נמוך, יש עדיין חלמיות ש"הסתגלו" לכיסוחים, הן פורחות וחונטות פירות וזרעים שינבטו בשנה הבאה. על כן כדאי להשקיע את המאמץ ובעזרת סכין מתאים וזחילה על הברכיים, לנתק את הצמח מתחת לצוואר השורש, כדי למנוע את התחדשותו.

 

 

כעת גם הזמן לפני הכיסוחים הבאים לאתר את "קוץ הפנצ'רים" – קוטב מצוי- שהינו בעל עלים עדינים דמויי נוצה ופריחה זעירה בגוון צהוב, לפני שייצר פרי וזרעים, כיון שהכיסוחים הבאים עלולים להפיץ את הקוצים והזרעים.

 

ב ה צ ל ח ה

ג'ולי חגגה מאה

ג'ולי אישה עליזה, מלאת חיות, חגגה השבוע מאה שנה להולדתה!

ההכנות מאחורי הקלעים החלו לקרום עור וגידים עוד שבוע לפני כן.

אך ישנו כאן סיפור בתוך סיפור. ג'ולי הגיעה לבית הסיעודי "עטרת-צבי" בקיבוץ טירת-צבי לפני כשנתיים מהעיר בית שאן. סיפור הגעתה גם הוא פרק מיוחד השזור בחייה, אך קשור לאישה מיוחדת במינה- מירב אלבז (מנהלת בית הספר התיכון המקיף).

מירב, בעודה נערה, תלמידת תיכון, התנדבה במסגרת "מחויבות-אישית" עם ג'ולי כיוון שהיתה ערירית ובודדה. הקשר הלך והתפתח ובעיקר, העמיק. כל משפחתה של מירב הפכה למשפחתה של ג'ולי.

מירב התגייסה לצה"ל וחשבה שבכך הקשר ייגמר, אך כדי שלא להאריך ולמתוח אתכם הקוראים, הגיע היום לחגוג עם ג'ולי בנה של מירב שהינו חייל. מירב חיפשה עבור ג'ולי בית לעת שיבתה ולאחר חיפוש מעמיק החליטה ש"עטרת-צבי" זה הבית המתאים ביותר עבורה.

 

וכעת למסיבת יום ההולדת שהתפרסה על פני היום כולו.

בשעות הבוקר הגיעו ל"עטרת-צבי" ילדי הגנים והפעוטונים עם ברכות ופרחים והשמחה היתה רבה. צוות הבית אפה עוגה מרשימה והשמחה רבתה. להתרשמות מהאווירה לחצו כאן

 

אחר הצהרים, במהלך זמן פעילות התעסוקה, הגיעו לחגוג עימה תלמידי "רגבים" בריקודים ובשירה.  ג'ולי על כיסא הגלגלים הוכנסה מיד אל מעגל הריקודים תוך כדי שהיא מתופפת בדרבוקה בקצב השירה. לחצו כאן לצפות במעט הריקודים והשירה.

 

החיוך על פניה הלך והתרחב בראותה את הנערים כה שמחים שזכתה להגיע לגיל מאה וההתרגשות היתה מכל הכיוונים.

לפני שנפרדו נגשו הנערים, כל אחד בתורו, לברכה ועל פניהם ניתן היה לראות שהברכות יוצאות מן הלב ומיד נשאבות פנימה אל ליבה של ג'ולי.

היא שלא זכתה להביא לעולם ילדים משלה פתאום יש לה כה הרבה מסביבה.

חברים מהקיבוץ הגיעו אף הם לחגוג עם אישה אשר איננה חברת הקיבוץ, שהרי לא בכל יום זוכים לחגוג יום הולדת כה מכובד שכזה.

 

היה זה יום מרגש עבור כל החברים המכירים את ג'ולי וכמובן גם עבורה, ובעיקר לראות קהילה שיודעת לעטוף באהבה וברגש אמיתי של קרבה אישה שידעה בדידות וכעת כה מחוברת לקהילה והקהילה אליה.

השילוב והחיבור של הגילאים השונים- הן ילדי הגנים והן תלמידי רגבים וארגון היום כולו נעשו באהבה רבה על ידי צוות הבית והכל לכבודה של אישה יקרה זו.

 

גדי ליאון

מומחה שיקומי

ישראל נצר, ניר דוד – ציורים מצד ימין

תערוכת  ציורים  בלובי  המשרדים

ישראל הצטרף לחוג הציור לפני שנה אחרי שכבר צייר כמה שנים בבית.

הכותרת שרציתי לתת לתערוכה המוצגת עכשיו היא "לא נגעתי" – כי אין לי שום יד בתוצאה והציורים המוצגים נעשו ללא הדרכה שלי למעט "כאן הקרטון לא מכוסה, כדאי להשלים". ישראל הוא "צייר אינטואיטיבי ". למה?

 

מי שקצת מכיר את מדע המוח יודע על החלוקה המרכזית של מוח ימין ומוח שמאל. המוח השמאלי אחראי על יד ימין והימני על יד שמאל.

בגדול ובצורה מאד פשטנית מחלקים את התפקוד שלהם  לצד ההיגיון והידע - מוח שמאל (המיספרה שמאלית);

וצד האינטואיציה וההתבוננות  והתת-מודע - מוח ימין (המיספרה ימנית).

 

בשיעורי הרישום אני נותנת לרשום את אותו מודל כמה פעמים ביד ימין ואח"כ ביד שמאל. ותנחשו מה יוצא יותר דומה למציאות?

המוח השמאלי אחראי על יד ימין וכדי שנתמצא בעולם הוא משייך כל דבר לתבנית מוכרת, זה המוח שיודע ולא באמת מתבונן. זה המוח ששולט אצל רוב האנשים 85% מהפעילות שלו, ולכן התוצאה של רישום עם יד ימין היא של מה שהמוח יודע ולא של מה שהעין רואה.  לעומתו מוח ימין הוא הרגש, התת מודע, והצד המתבונן והאינטואיטיבי - ולכן התוצאה של רישום עם יד שמאל, על אף שהקו נראה פחות מיומן,  היא של מה שעין רואה.  ככל שמחוברים יותר אל מוח ימין עולה רמת החופש היצירתי והאינטואיטיבי.

 

ישראל איבד את עינו הימנית במלחמת בששת הימים. כלומר הוא נשאר עם העין שמקושרת למוח הימני ולכן הצד האינטואיטיבי בציור שלו מאד מפותח.

 

התוצאה בציור היא הנחות מכחול חופשיות, עושר צבעוני לא שגרתי ופעמים רבות שימוש בצבעים שרירותיים.  איכות ציורית כזו בפורמטים גדולים מגיעה למוזיאונים.

 

אסיה לשם

מורת הקורס לציור

 

מחזוריות   _{(עוד מעט – ניסן)}

 

"עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" _{(בראשית, פרק ח', פסוק כ"ב)}

מאז ימים רחוקים היה הפסוק הזה (מסיום פרשת המבול בבראשית פרשת נֹח) שובה את ליבי.

היה בו קסם של התמדה ויציבות נצחית.

ההיסטוריה משנה פניה, האדם משנה את פני העולם מימי פרההיסטוריה ועד היום חורש וזורע, בונה והורס, מדבר ומקיים ומפר הבטחות. ערים גדולות נבנות ונחרבות, שבטים נודדים מקצה העולם ועד קצהו, ימי שלום ומלחמה, ימי אהבה ושנאה, תינוקות נולדים וזקנים באים לשיבה טובה ורבים לא... אך ההבטחה העתיקה ההיא שרירה וקיימת ובכל יום עת תזרח השמש ותשקע ובימי סתיו ואביב וחילופי עונות השנה יש ודאות כלשהי זעירה בתוך כל מהומת השינויים – של סדר והתמדה.

במדרש חז"ל על עונשם של בוני עגל הזהב נאמר כי החגים השונים נתכנו כנגד האבות...אך ראשי החדשים ניתנו לנשים. ומה הובטח להן? כי באחרית הימים תתחדשנה בראשי חדשים.

_{(פרקי דרבי אליעזר – מצוטט בעגנון אֵלו ואלו 280)}

משמעותו כי באחרית הימים, המחזור הנשי החדשי יהיה מקביל להתחדשות הירח מידי חדש בחודשו.

אם כך יש איזו שהיא הבטחה להרמוניה בין הפיזיולוגיה של הפרט – במקרה זה האישה – להרמוניה של הטבע.

ואולי יש בכך הבטחה כי אי שם בימים רחוקים שיבואו ישכיל האדם לנהל את חייו כפי שהבטיח בורא העולם לנהל את העולם...

כמו שמנבא ישעיהו בפרק י"א בחזונו על אחרית הימים:

" לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים." _{(פסוק ט')}

אבישג

פָּנָה הַגֶּשֶׁם

מילים:  מתתיהו שלם    לחן:  מתתיהו שלם    כתיבה: 1943      הלחנה: 1943

פָּנָה הַגֶּשֶׁם,
חָלַף, הָלַךְ לוֹ.
עֲנַן רָקִיעַ
חָלַף, הָלַךְ לוֹ.
פְּנֵי אֲדָמָה
בְּאוֹר חַמָּה
שִׁבֳּלִים זָקְפוּ
רָאשֵׁיהֶן בַּקָּמָה.
בְּנֵי הָרִים זֶה אֶל זֶה
בָּרָמָה יְשׁוֹרֵרוּ
שָׁלוֹם, שָׁלוֹם,
הֵידָד! הֵידָד!
אָבִיב הַיּוֹם.

עֲרוּץ הַנַּחַל
גַּלִּים בּוֹקֵעַ,
הוֹמֶה הַחֹרֶשׁ,
חֶדְוָה שׁוֹפֵעַ,
מוֹרִיק הַנּוֹף:
שָׂדוֹת לָרֹב,
צִבְעוֹנִים עָלוּ
בְּאֹדֶם-חֵן בַּנְּקִיקִים.
בָּעֲמָקִים פִּרְחֵי-נוֹי
זֶה אֶל זֶה יְשׁוֹרֵרוּ:
שָׁלוֹם, שָׁלוֹם,
הֶאָח! הֶאָח!
אָבִיב הַיּוֹם.

 

לצפייה בביצוע שלישיית שריד לחצו כאן

מחרוזת אביב, שירים לחג האביב, פסח, מתוך תכנית הטלויזיה ימי ניסן, בהנחיית נעמי שמר ובהשתתפות גילה-חסיד, יעל-גולדברגר, עופר-שפריר, ברק, ניהול מוסיקלי גיל-אלדמע.

נעמי שמר ורביעייה קולית - סרטון, השיר הפותח את מחרוזת אביב – לחצו כאן

רשימת השירים במחרוזת (לפי הסדר):    פנה הגשם - מתתיהו שלם    שיבולת בשדה - מתתיהו שלם    לקוצרים הידד - עמנואל זמיר שיבולים - מ.קשטן / אלדמע     שיר הקוצרים - א.מגן / ד.פקטורי       שיבולי פז - ע.קופר / י.שגיא.

פנה הגשם הוא אחד השירים מתוך מחרוזת הקשורה בחגיגות העומר. "מדי שנה בבוא האביב עולים לפני אותם צבעונים הנזכרים בשיר, שהיו לי לחוויה עמוקה בראותי אותם עולים מן הנקיקים ודווקא בהרי הגלבוע"   (מתתיהו שלם) נכתב  1945

    

מתתיהו שֶׁלֶם (1904 -  1975) היה מלחין ומשורר ישראלי שיצר סגנון מוזיקלי מקומי וייחודי. 
נולד בזמושץ' שבפולין בשם מתתיהו ויינר.  אביו שלום ויינר היה מורה ומחנך. ממייסדי החדר המתוקן בזמושץ' ולימים ניהל שם את בית הספר "קדימה". במהלך מלחמת העולם הראשונה ברחה המשפחה לאוקראינה ובסופה שבה לזמושץ'.

בנעוריו היה מתתיהו מדריך בקן השומר הצעיר בזמושץ'.  ב-1923  עלה לארץ ישראל במסגרת "החלוץ".  בתחילה התיישב בכפר תבור ובהמשך הצטרף לקיבוץ בית אלפא.  בפילוג הפנים קיבוצי ב -1940  בין אנשי השומר הצעיר ואנשי מפא"י עבר עם האחרונים לרמת יוחנן.  שם הקים את "המכון להווי ומועד" ששם לו למטרה לשלב את התרבות הקיבוצית המתחדשת, במסורת יהודית ובמקורות ישראל.      נפטר ברמת יוחנן בגיל 71.

שלם היה רועה צאן רוב ימיו, ומעולמו זה שאב את החומרים לרוב שיריו. להם כתב גם את המילים וגם את המנגינות. בין שיריו הידועים: "שה וגדי" (על-פי שיר עם סלאבי), "רועה ורועה", "פנה הגשם", "שיבולת בשדה", "שמעו שמעו", "עז וכבש" "יוחנן וגבריאל", "הבו לנו יין", ועוד.

שלם היה אחד ממעצבי תרבות החגים הקיבוצית, זו אשר קשרה את עצמה לאדמה ולחקלאות בשיר ובריקוד. חלק משיריו נכתבו על מנת שישמשו בטקסי חגי ישראל ובחגים החקלאיים (כמו חג העומר וחג הגז( בקיבוצו. ביצירתו, עבד בשיתוף עם לאה ברגשטיין , שהייתה הכוריאוגרפית של המחולות שבוצעו באותן חגיגות.

 

פרשת ויקהל-פקודי

 

לאחר הציווי וההזמנה להתנדב למלאכת המשכן, מתרחש במחנה ישראל דבר מופלא. כל האנשים והנשים מביאים ממה שיש להם – כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת... וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן... כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת ה' וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים לְכָל מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה הֵבִיאוּ...

מאפייני ההתנדבות הם שניים. ראשית – מדובר בהתנדבות גורפת. האנשים והנשים, פשוטי העם והנשיאים, כל מי שיש לו וכל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב, כולם מתנדבים ותורמים למלאכת המשכן.

המאפיין השני הוא שההתנדבות היא לכל אחד כאֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ. כל המתנדבים מביאים את מה שיש להם, מעולמם היומיומי – תכשיטים, עצים, בדים, אבנים יקרות וכן כישורים – יכולות טוויה, בניה ושאר מעשה המשכן.

 

התנדבות שכזו, גורפת וכוללת ומדויקת לכל אחד לפי מה שיש לו, מביאה בסופו של דבר שביום שאחרי מסתבר כי 'מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה'. הרצון לתרום ולקחת חלק עולה על הצורך הממשי של המשכן, דבר המביא להעברת קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא.

כך מלמדתנו התורה נקודה נוספת על אודות ההתנדבות. צריך לדעת גם מתי לעצור, מתי ל'הִכָּלֵא מֵהָבִיא', מתי כבר אין צורך בתרומתי. התרומה וההתנדבות נעשות לצורך מטרה מסוימת, למען ערך או למילוי חוסר. לפעמים תנועת ההימנעות הנובעת מהכרה כי אין עוד צורך בעשייתי היא תנועה קשה לא פחות מתנועת הנתינה וההירתמות.

 

נראה כי סיכומה של התורה יכול ללמד אותנו משהו מעבר לענייני התנדבות ותרומה. בסיומה של הפרשיה מסכמת התורה - וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר.

זהו מודל לא רק להירתמות נכונה לערכים חשובים, אלא בכלל להתנהלותנו בעולם ביחס לדברים בעלי המשמעות בחיינו.

בקומה הבסיסית נמצא הצורך 'לצאת ידי חובה', לעשות את המינימום ההכרחי הנדרש, לעמוד בציפיות. מפרשתנו נלמד כי נכון יותר לעשות את המלאכה- ועוד קצת. עוד יותר. לא להסתפק ב'להיות בסדר', אלא ללכת צעד נוסף, לקחת על עצמנו, להעצים את מעשינו, הן ביחסנו לכוחותינו ומיצוים, הן בתרומתנו לזולת ולחברה והן בעבודת ה' וקיום מצוותיו – לשאת פנים, לתת קצת יותר, להיות בעין טובה וביד נדיבה, בשפע ובשמחת הלב.

 

שבת שלום, הרב אוֹרי ליפשיץ, רב טירת-צבי