שלום רב קוראנו היקרים

שבוע שהחל בעקבות האסון

אשר ארע במושבה מגדל

שהלב לא מסוגל לעכל ולהכיל

ועומד להסתיים בפינוי עמונה.

אלו מול אלו ואולי למעשה אלו עם אלו

במשימה קורעת לב אך מכריחה

חיבור בין הלבבות

כיון שרק כך ובעזרת כך

נמשיך להיות מי שאנחנו באמת.

ליבי ליבך ולבך ליבי

זה סוד קיומנו, בכך נעוץ עתידנו.

ומצאתי ב"ספר הפנים" (פייסבוק)

את שירה וביצועה של נכדת אחד מחברי העמק

העוסק בלבבות ופונה אליהם.

ליבי ליבך- יובל גולדנברג

אם עוד הרוח על חלון ביתי הומה היא
ואם הלהבה דולקת בנרי
ואם תפילה דקה תחדור דלתי שמיים
ואם אנקוש בלאט על שערי נפשי

ואם החושך יעוור תקוות הנפש
ואם הלהבה תדעך מבלי אורי
מי אז יתפוס כף יד רועדת וילחש לי
ליבי ליבך, כולי איתך, אל תרעדי.

אם עוד השמש בקרניה מגיחה היא
ואם טיפות קטנות משקות את גינתי
ואם מילה קטנה בתוך ליבי תיגע היא
ואם אחגוג בקול תרועה את ניצחוני

ואם החושך יעוור תקוות הנפש
ואם הלהבה תדעך מבלי אורי
מי אז יתפוס כף יד רועדת וילחש לי
ליבי ליבך, כולי איתך, אל תרעדי.

מוזמנים בחום לצפות ולהתרגש כמוני

על מפגשים שהיו השבוע

וארועים מרגשים

בגליון שלפנינו

שבת שלום

גדי ליאון

העורך

הנש"ר עלה "לצפון באהבה"

במפגשי השירה השבוע עלינו "לצפון באהבה" שירו של דודו ברק ולחנה של נורת הירש.

זיהינו את המקומות המופיעים בשיר ואת המקצב היוצר צורך ורצון לקום ולצעוד, מקצב הלכת- המארש- שבו.

חיברנו אותו לשיר הקודם העוסק במסענו בארץ, "מלכות החרמון", הן במקומות מספר המופיעים בשני השירים והן את האזור בו השירים עוסקים- אזור הצפון.

בפזמונים הוטלה המשימה לצעוד בחלל הפעילות אך לסיים את הצעידה ולהתיישב במקום כאשר הפזמון מגיע לסיומו.

היתה זו משימה הנראית קלה ביותר אך בפועל התברר כי היא קשה. היה עלינו לזהות כי הפזמון מושר פעמיים וחוזר על עצמו שלוש פעמים לאורך בתי השיר.

האווירה היתה מלאת אקטיביות ושמחה, בדיוק מה ששירי הלכת גורמים וחווינו היטב את משמעותה.

בשולי המפגש, אם כי אולי בעצם בעיקרו, נוצרו שיתופי פעולה, לכאורה קטנים, אך המספרים לדעתי את סיפור נש"ר בבית גיל עוז כולו.

אחד הילדים התחמם עקב הצעידה והתקשה להוריד את הסוודר אחד מחברי הבית היושב מאחוריו זיהה את הקושי ומיד סייע בידו להוריד את הסוודר.

במקביל אחד הילדים שמע שעלינו לקום ולצעוד זיהה כי מקל ההליכה של שכנתו מונח על הרצפה, התכופף והגישו לאותה החברה.

מוזמנים לצפות בתהליך הלמידה והאווירה

נסיון ראשון – לחצו כאן

נסיון אחרון – לחצו כאן

אולם, שיתוף הפעולה העמוק בין כל השותפים במיזם ייחודי זה, החל למעשה עוד בתחילת הבוקר. פרידה ברגר, מחנכת אחת הכיתות, סיפרה לי כי ילדי הכיתה אמורים להופיע השבוע ביום קהילה בבית הספר ב"שיר הרשת". בקשתה היתה להתחיל את המפגש בשיר זה כדי שיהיה לילדים זמן נוסף לתרגול, טרם ההופעה.

כמובן שבקשתה התבצעה והילדים הראו את יכולתם המעולה בשירה.

למסתקרנים כיצד עלתה ההופעה,

מוזמנים ללחוץ כאן

ולהחליט בעצמכם.

גדי ליאון

רכז מיזם נש"ר

בית גיל עוז

הטיול בעקבות אורי אילן ופרשיות נעלמות בין גליל לגולן

למרות מזג האוויר המאיים יצאנו ותיקי עמק המעיינות שבעמותת "גיל עוז" לטיול המעניין, עם המדריך המצוין גיל ברנר.

לפני הטיול האזנו להרצאתו שנתנה לנו רקע יסודי על "מבצע צרצר". מדובר בחולייה של 5 חיילים שחצו את גבול סוריה ב- 8-9.12.1954 כשמשימתם הייתה החלפת סוללות מתקן ציטוט שהותקן על עמוד חשמל בשטח הסורי. הבעיה הייתה שהם נשלחו לכך בליל ירח מלא, נלכדו ונשבו בבורג בביל לפני שהספיקו לבצע את המשימה.

לאחר חודש חקירות ועינויים התאבד אורי אילן אחרי שהטמין בבגדיו 9 פתקים בו כתב שלא בגד! אחרי כשנה שוחררו יתר החיילים בהסדר חילופי שבויים. למרבה הצער הם הואשמו במשפט צבאי מה שרדף אותם עד יום מותם...

גיל ברנר חקר את הפרשיה לעומק ועושה המון למען הנצחתה בהתנדבות ומכספי תרומות עם ישראל... יחד עם הפסל יובי לופן מגנוסר הוא העמיד פסלי אבן במקום יציאת החוליה, מקום עמוד החשמל מעל תל פאחר, אליו לא הצליחו להגיע ובבניין משרדי ועדת שביתת הנשק במשמר הירדן לשם הובאה גופתו של אורי אילן...

אנחנו טיילנו לאורך מסלול זה ומי שקרא הכל, בשל עכשיו לסייר בין כל הצילומים כטיול וירטואלי!

לחצו כאן לצפייה באלבום התמונות

ברכה יואל

שדה נחום

כנס נשים עושות

בערב קריר של חודש ינואר התכנסנו נשים ומספר גברים, תושבי העמק ומהסביבה הקרובה למפגש מרגש ומחמם.

משחר ההיסטוריה נאלצו נשים להיאבק על מעמדן, על היותן שוות.

זכות ההצבעה בבחירות היא סמן המעיד על מעמד הנשים.

מדהים לגלות כי בתחילת המאה ה- 20 עדיין לא כל הנשים בחרו. פינלנדהעניקה לנשים את הזכות לבחור ולהיבחר בשנת1906 רוסיההעניקה לנשים זכות בחירה בשנת1917,אנגליהוגרמניהבשנת1918, ארצות הברית העניקה זכות בחירה לנשים בכל המדינות בשנת,1920 בספרדניתנה זכות בחירה לנשים על ידי הממשלה הרפובליקנית בשנת 1930 . בצרפתניתנה לנשים זכות בחירה רק בשנת1944ובשווייץרק בשנת 1971. עם מתן זכויות הצבעה לנשים בסעודיה בשנת 2011 בכל המדינות בעולם (שנערכות בהן בחירות) ניתנת זכות הצבעה לנשים.

נשים יהודיות בארץ ישראל נלחמו על זכותן לבחור ולהיבחר מאז שהחלו הדיונים על הקמת מוסדותהיישוב היהודי בארץ לאחרהכיבוש הבריטיותחילתהמנדט. המאבק הסתיים בהצלחה רק בשנת1926והוא הגורם העיקרי לכך ששאלת זכותן של נשים לבחור ולהיבחר לא הועמדה בספק עם הקמת המדינה.

עד תום המאה ה-20 הותר לרוב הנשים בעולם להצביע, אך היכולת והזכות להיבחר הן כבר ספור אחר.

בבואנו לתכנן ערב על הנשים, סיגל הר ציון ואני, החלטנו לעסוק בעשיית נשים, בתרומתן לחברה ולקידום מעמד האישה ולא מהפן הפמיניסטי הלוחם. בחרנו בפסיפס אנושי המיצג נשים עושות בתחומים שונים.

עשייתה של עדנה סולדר פתחה את הערב, אישה שתרמה רבות להתיישבות ופעלה במסדרונות הכנסת. נציגה שלנו מהעמק בעולם הציבורי ובעשייה למען.

ורד סוויד הציגה תמונה של מאבק נשי במרחב הציבורי, מגיל 5 מבחינה בכך שיש מורות, מטפלות, גננות וידעה לשאול למה המנהל הוא בחור? את המשך חייה הקדישה למאבק על מעדן של הנשים.

חנה רדו הקימה את "סופרסונה" בישראל למען הנראות והנוכחות של הנשים בדרגים הגבוהים בצמרת הכלכלית והציבורית. אישה עושה בעצמה רבות בתחום העסקי והחברתי, יישר כוח! פרויקטורית בהקמת בית תוכנה במעוז חיים מתוך האמונה שיספק מקומות עבודה רבים לתושבי האזור.

השופטת רקפת מוהר, באה מעולם בו הנשים נוכחות ועושות רבות, מתוך 15 שופטי בית משפט שלום, 7 הן נשים.

ספרה על מקרים קורעי לב ועל נשים שנלחמו בבית המשפט עקב פגיעה קשה בהן.

עינת לב ממעלה גלבוע היא אישה עושה בתחום החינוך. הזכירה לנו שבעולם פועלים כוחות זכריים ונקביים וכאשר יש חיבור, יש יצירת חיים, יש עשייה, יש פריחה.

עצרנו לרגע בערב ינואר קריר, והבנו שוב שכאן בעמק שלנו, מקום רב וכבוד לעשיית נשים והמרחב הציבורי שלנו כולל נשים משפיעות ומשמעותיות.

היה גם נעים להיפגש, להחליף דעות, להיפתח למציאות במקומות אחרים, לאכול מרק חם ולהתחמם עם חברים.

תודה לסיגל הר ציון, שותפתי בתכנון וביצוע הערב.

ורד רוס

קידום השירות וייזום פרויקטים

בית גיל עוז

המצפן בשילוב בין דורי מרגש במיוחד

המפגש השבוע של חברי מכינת מצפן ותלמידי כיתות נווה בבית גיל עוז היה מרגש במיוחד.

הבוקר החל במפגש סביב האפייה הטעימה של עוגיות הבית ובמקביל משחקי השולחן זוגות זוגות.

השיח שנוצר בין חברי הבית ובין הנערים והנערות מפעם לפעם הולך ומתפתח.

אך השיא היה במפגש הכללי ב"שיר השבוע".

אחד מהנערים, צ'רקסי במוצאו, השתתף לא מכבר במסע לפולין יחד עם בני כיתתו מ"גאון הירדן" והוא הציע, הצעה שהתקבלה על ידי שאר החברים, להעלות הפעם את נושא יום הזכרון הבינלאומי לשואה שחל ביום שישי האחרון.

התפילה הנקראת "אני מאמין" אשר הולחנה בקרון המשא לכיוון מיידנק בידי החזן הרב עזריאל דוד פסטג הי"ד. הסיפור מספר כי הוא ביקש בכל לשון משני צעירים שהיו בקרון לנסות ולברוח מהרכבת ולהביא את הלחן אל הרב האדמו"ר ממודזיץ' בתמורה לחיי עולם הבא שלו. שני הצעירים אכן קפצו, האחד אל מותו, ואילו השני הצליח להגיע אל הרב ומשם התפרסם הניגון ברחבי העולם היהודי כולו.

יהודה דים, זמר חסידי, הלחין ושר את השיר המספר את סיפור השואה והאמונה, היה השיר אותו בחר הנער להשמיע לחברי הבית ומשם עלו הזכרונות האישיים של אלו הניצולים מאותה תקופה.

המפגש הבין-דורי המרגש לכשעצמו בכל שבוע מחדש, התעצם ועלה עקב הנושא הנבחר, ובמיוחד כאשר הוא נבחר בידי אותו נער עצמו.

הזכרונות שעלו והתכנים שדוברו הצטרפו לכדי חיבור מלב אל לב מלא בחום וחיבה.

המספר בהתרגשות

גדי ליאון

מומחה שיקומי

ממליץ בחום לצפות בביצועו של יהודה דים בקישור כאן

מילות השיר:

הסתכל מסביב
איך הכל כה ירוק
והיער שותק בבושה
פה פזורות אבנים
כמו נרות נשמה
זו טרבלינקה, עולה לחישה

כמו שדה שנחרש
אחרי הקציר,
כאילו לא צמח מעולם
ומתוך הדממה
פה שרות אבנים
מה קרה בדרך לכאן

פזמון: אני מאמין, אני מאמין, אני מאמין...

בקרון של בקר
בין אלפי אנשים
ושמים שחורים מעליו
הוא התחיל לזמזם
ובלחש ניגן
ובשקט הביטו עליו

וזולגות הדמעות
ובוכים מלאכים
ופורחות אותיות באויר
כש"אני מאמין" מגרונות יבשים
בוקע כמו רעם אדיר

פזמון: אני מאמין, אני מאמין, אני מאמין...

וילד קטן
שואל את אביו,
אם יכול להיות שלפני
שנגיע לשם
באמת הוא יבוא,
או אולי זה יקרה אחרי

והאבא בוכה:
בן, זה לא משנה
והנה העצים והאש
ואם לא נפגש
אז תמשיך לבקש
יהודי עד הסוף מתעקש

פזמון: אני מאמין, אני מאמין, אני מאמין...

ושותקים פה כולם
ושתק העולם
וצמרות העצים דוממות
אל תגעו במשיחי
זועקות אבנים
מאירות עד היום
כמו נרות

ואתה עוד תראה
כשיבוא ויבנה
ויקומו זורעים בדמעה
ויחיו האבנים
וישירו איתו
גם מילים וגם מנגינה

פזמון: אני מאמין, אני מאמין, אני מאמין, באמונה שלמה,
בביאת המשיח, בביאת המשיח אני מאמין,
בביאת המשיח, בביאת המשיח אני מאמין ...

לעירית עם יציאתך לפנסיה

בשם העמותה נברך אותך ביציאה לגמלאות איכותית, זה הזמן לפעול עם הכישורים שלא באו לידי ביטוי לאורך שנות העבודה בשל העומס, מאחלים שימלאו אותך בשמחה ויצירה.

אנו מודים לך על השנים בהן עבדנו יחדיו והצלחנו על ידי שיתופי פעולה להביא לוותיקי העמק שירותים מגוונים ומותאמים לגילם, העוזרים להם לעבור את זקנתם בכבוד.

לאורך השנים למדנו לעבוד יחד ונהנינו מגיבוי, ליווי ותמיכה גבית מול משרדים חיצוניים ובכלל, אותה קבלנו ממך ומהצוות אותו הובלת.

גם השכנות הגיאוגרפית עזרה לנו במפגשי העבודה.

השארת לנו מחלקה מסודרת ומאורגנת להפליא איתה נוכל להמשיך ולפתח פעילות לוותיקי העמק.

נכנסת בכבוד לגיל המתאים להתנסות וליהנות, הנך מוזמנת להשתתף בפעילויות העמותה.

נשמח לראותך עימנו

בברכה

חגי פוקס

אורנה ברזילאי

וצוות גיל עוז

סוד הקסם הקולנועי

צפייה וניתוח סרטי איכות מרחבי העולם

המונחית בידיה האמונות של דורית צמרת

מזמין אתכם

במסגרת קולנוע תיעודי אישי:

יוקרן סרטו התיעודי זוכה הפרסים של סילבן ביגלאייזן -

"עד קצה הזריחה" (ישראל 2016)

יחסי קירבה ומגע נפשות - בין אם קשישה ובנה, המנגן ושר ומשוחח עימה על ערש מחלתה האחרונה.

במפגש יוקרן סרט תיעודי נוסף העוסק בקשרי בן והוריו - ככל שיתיר הזמן.

לצפייה בקדימון לסרט לחצו כאן

להתראות בקולנוע

הסרט יוקרן באולם זיידן

ביום רביעי י"ב שבט 8 בפברואר

תחילת ההקרנה בשעה 10:00

מוזמנים לצפייה בסרט

גם חברים שאינם חברי החוג

בעלות של 25 ₪

לכל שאלה ופרטים נוספים ניתן לפנות לרויטל

050-5230198 04-6757402

revitalfuks@gmail.com

ילד של אמא - צרויה שלו

איורים כריסטינה קדמון

הוצאת כתר

מי הילדה הכי יפה בגן? מי גאון של אמא? מי הכי מוכשר, יפה, חזק? ועוד אמירות כאלה שאומרות אמהות (וסבתות) לילדם, עד שהוא פוגש את המציאות ומגלה שזה לא בדיוק כך.

הספר נוגע בהבדלים שהילדים חשים בין האווירה מלאת היריבות והתחרותיות, שקיימת בחוץ, לבין החממה של הבית, שבו הילד הוא "הכי הכי בעולם" ללא כל תנאי.

גור, גיבור הספר היפהפה הזה, מנסה ליישב את הסתירה בין מה שאמא שלו אומרת לו באהבה רבה על עצמו, לבין ההבנה שלו, שיש ילדים יותר מוצלחים ממנו בגן. מה שגור רואה בגן ואיך שמתייחסים אליו שאר הילדים, גורם לו לשאול בבלבול מי אני? האם אני מה שאמא אומרת או מה שאני רואה בגן? הוא קולט שיש ילדים יפים, חזקים, היודעים לצייר יפה יותר ממנו ומבין שאמא שלו מתפעלת כל-כך ממנו כי היא אוהבת אותו וכי הוא המיוחד שלה.

הפתרון וההבנה מתרחשים בפיצריה השכונתית, לשם אמא של גור לוקחת אותו כדי להתעודד ושם הוא פוגש ילד אחר,לא יפה, לא גדול, עם נזלת באף, שגם אמא שלו אומרת לו שהוא הכי יפה ונהדר בעולם.

"אמא, ראית? האשה הזאת חושבת שהילד שלה הכי יפה בעולם", אומר הילד גור נדהם מהתפעלות.

"ברור", אומרת לו אמא, " כל ילד הוא הכי יפה בעולם והכי מוצלח בעיני אמא שלו".

"פתאום הוא מבין שזה באמת לא משנה אם הוא קצת פחות גבוה מנועה או פחות חזק מאיתמר, הרי אמא אוהבת אותו בדיוק כמו שהוא, וגם הוא בעצם לא רוצה להיות כמו אף ילד אחר". בעיניים האוהבות של אמא הוא הילד הכי מקסים בעולם. זו דרכה של הסופרת, המסייעת לילד לגלות את הייחוד שלו ולהפנים את התחושה של להיות נאהב על אף התחרותיות בחוץ ולהיות מלווה בקול המחזק של אמא כל החיים.

זהו סיפור רגיש ומנחם על כוחה של אהבה והתמודדות מול מציאות כואבת לעתים. צרויה שלו מצאה דרך לבטא את הקונפליקט הזה שיש לכל ילד של אמא בפרוזה הכי מדויקת ורגישה שאפשר, וכריסטינה קדמון, כלת פרס גוטמן לאיור, הפליאה לצייר אותה.

הכנת הדשא לכיסוחי הקיץ

כדי להכין את הדשא לכיסוחי הקיץ, לעקור חלמיות ולעקוב אחרי הצמח "קוטב מצוי".

חלמית

לצמח פריחה צהובה זעירה, עלים מנוצים והתוצר – בפי הילדים "קוץ הפנצ'רים".

הפרי של הקוטב הינו קוץ בעל קשוות רבות שבכל מצב תמיד יהיו קוצים זקופים כלפי מעלה, מכאיבים למי שמתהלך יחף על הדשא, נדבקים בזנבות ובפרוות בעלי חיים. לא להסתפק בכיסוח, אלא לעקור עם השורש. כיוון שזה גדל שרוע כמו דשא, הכיסוח מסייע לפיזור גדול יותר.

יתר הצמחים שצמחו במהלך החורף ייעלמו עם הכיסוחים.

נסיעה ברכבת העמק

ואלתרמן

שבעים שנה שבעתי אוטובוסים וקסמם לא נמר. אם כי בשנים האחרונות חוויתי את הנאת האחיזה בהגה, אך המחיר היה ויתור על שעות ארוכות של הרהורים שלובים בהיקסמות מהנוף. הנסיעה נים ולא נים תוך בְּהִיָה בנופים ההולכים ומלוים בתנועה מתמדת את ההכרה.

נופי הר ועמק, שקיעה וזריחה, אדמות העמק הירוקות מנומרות בשחור האדמה, או אדמות השפלה האדמדמות, ברושים חולפים, עצי שיטה בוהקים בצהוב זוהר, מישורי הרותם הלבנבנים והכבישים רצים רצים... אלה היו לכר פורה של חלומות, געגועים ואפילו הגיגים פילוסופיים.

אחר שעברנו את עידן האוטובוס, גזלה הישיבה על יד ההגה את קסמן של הנסיעות. ניתן לשיר את שבחי הנהיגה, אך לא כאן.

ועתה זכיתי להתחדשותה של חווית הנסיעה ההיא הקדומה העשירה במראות, בתחושת מרחב וחופש אינסופי.

נתן אלתרמן נותן ביטוי לדברים בשירו "הדרכים" (עיר היונה, 313)

מפאת אריכותו אביא רק את שלושת הבתים הראשונים

שִׁיר לַדֶּרֶך שֶׁאֵין בְּעָלִים לָהּ. שֶׁאֵין

גְּבוּל וָגַג לָהּ וְאֵין אֲזִיקִּים עָלֶיהָ.

שֶׁתָּמִיד כִּבְרֵאשִית חֲדָשָׁה הִיא כְּיֵין

הַבָּצִיר הַאָחֲרוֹן, שִׁיר חָפְשִׁי וְצוֹעֵן

אֲדַבֵּר לָהּ בְּשוֹא מֵרָחוֹק גַּלֶּיהָ.

חֻקֵּיהֶן שֶׁל מְלוּכוֹת יְשִֹימוּהָ בַּסֵד,

יְקַטְּעוּהָ חוֹמוֹת וְאֵיבוֹת, אֲךְ הִנֵּהוּ

מֶרְחָבָהּ הָזָכוּר מֵעוֹלָם. הַמְיֻעָד

לִהְיוֹת אֹשֶר לַהֵלֶךְ וְשִׁיר לַנַּוָּד

וְלֹא פַּחַד וָפַּח לַנִּמְלָט מֵרוֹדְפֵהוּ.

שִׁיר לַדֶּרֶךְ, לְאֵם אֳרָחוֹת וּמְסִלוֹת.

הִיא אַחַת וּפָנִים לָהּ שִׁבְעִים וָשֶׁבַע.

בְּעָבְרָה בְּהָרִים וּבְקָעִיִם וּשְׁפֵלוֹת

מַחֲלִיפָה הִיא עַמִּים וְנוֹפִים כִּשְֹמָלוֹת,

אֲבָל אין כְּמוֹתָהּ לְהֶמְשֵׁךְ וָקֶבַע.

ואידך זיל גמור....

"והדרך עודנה נפקחת לאורך"...

אבישג

עַד מָתַי סַפָּנִים

מילים: אברהם (בומי) תורן לחן: נסים נסימוב

שנת כתיבה והלחנה: 1934-5

השיר "עד מתי ספנים" מתאר את 'ייסורי' הספנים, שנהגו, בראשית דרכו של הנמל, לסחוב על גבם את שקי היבוא והיצוא ואת ארגזי התפוזים, מהמזח הנבנה ועד לסירות שהובילו את תפוחי הזהב אל האונייה שהמתינה במים העמוקים.

כְּבָר בֹּקֶר הַשְׁכֵּם – הַיָּם עוֹד זוֹעֵם,
עַל הָרָצִיף הַמְּנוֹרוֹת נוֹצְצוֹת.
הַשַּׁחַר עוֹלֶה וְהָרוּחַ הוֹמֶה
וְנִסְפָּג בְּקִרְעֵי הַחֻלְצוֹת.

שָׁמַיִם קוֹדְרִים, טָסִים עֲנָנִים
וְהַדָּם בְּגוּפֵנוּ לוֹהֵט.
בְּגָדֵינוּ בְּלוּיִים נִרְטְבוּ בַּגְּשָׁמִים
וְהַפֶּה רַק קְלָלוֹת הוּא פּוֹלֵט.

עַד מָתַי סַפָּנִים עוֹד נִסְחֹב הַשַּׂקִּים
וְנִטְעַן בִּטְנֵי אֳנִיּוֹת,
נִפְרֹשׂ מִפְרָשִׂים לִקְרַאת מֶרְחַקִּים
וְנַפְלִיג, סַפָּנִים בַּסִּירוֹת?

לֹא נִסְחֹב עַל הַגַּב תַּפּוּחֵי הַזָּהָב,
לֹא נִקְפָּא בִּכְפוֹר הָרוּחוֹת!
לֹא נִסְבֹּל עוֹד רָעָב, לֹא נַזִּיעַ לַשָּׁוְא
בְּעַד שֶׁבַע אוֹ שְׁמוֹנֶה פְּרוּטוֹת!

קִפְצוּ לַסִּירָה, אֳנִיָּה מְחַכָּה
סַפָּנִים, אַחֲזוּ בַּמָּשׁוֹט!
אֳנִיָּה אֲדֻמָּה וְאָדֹם גַּם דִּגְלָהּ
וְנוֹשֵׂאת הִיא עוֹלָם שֶׁל תִּקְווֹת!

מפי יורם הרועה:

עד מָתַי סַבָּלִים נִשָּׂא אַרְגָּזִים
וְנַטְעִין בִּטְנֵי אֳנִיּוֹת
נִפְתַּח מִפְרָשִׂים לִקְרַאת מֶרְחַקִּים
וְנַפְלִיג סַפָּנִים בַּסִּירוֹת

לֹא נִשָּׂא עַל הַגַּב תַּפּוּחֵי הַזָּהָב
לֹא נִגְוַע מִסַּעַר רוּחוֹת
לֹא נִגְוַע בָּרָעָב, לֹא נַזִּיעַ לַשָּׁוְא
בְּעַד שֶׁבַע אוֹ שְׁמוֹנֶה פְּרוּטוֹת

עַד מָתַי פּוֹעֲלִים תַּעַבְדוּ בֻּרְגָּנִים
תַּעַבְדוּ וְתַזִּיעוּ לַשָּׁוְא
אֳנִיָּה אֲדֻמָּה וְאָדֹם גַּם דִּגְלָהּ
נוֹשֵׂאת עוֹלָם שֶׁל תִּקְווֹת

עד מָתַי סַוָּרִים עוֹד נִסְחַב אַרְגָּזִים
וְנַטְעִין בִּטְנֵי אֳנִיּוֹת?
לֹא נִסְחַב עַל הַגַּב תַּפּוּחֵי הַזָּהָב
בְּעַד שְׁמוֹנֶה אוֹ עֶשֶׂר פְּרוּטוֹת.

סַפָּנִים אַמִּיצִים, אֳנִיָּה מְחַכָּה
סַפָּנִים תִּפְסוּ הַמָּשׁוֹט!
אֳנִיָּה אֲדֻמָּה וְאָדֹם גַּם דִּגְלָהּ
וְנוֹשֵׂאת הִיא עוֹלָם שֶׁל תִּקְווֹת

לצפייה בביצוע חבורת רננים לחצו כאן

.
השיר "עד מתי ספנים" לקוח מהתקליטור "למרחקים מפליגות הספינות - אוסף שירי נמל וים לציון 70 לנמל תל-אביב", בהפקת העמותה למורשת הזמר העברי, 2007. התמונות שבסרטון: מתוך אלבום פרטי - יוסף ברקן (2011-1912)

לצפייה בביצוע צוות ההצגה "הנה מה טוב ומה נעים - שירי תנועות-נוער" משתתפים: דודו אלהרר, שמואל בילו, שי גרשוביץ, שולה חן, נירה רבינוביץ', הילה שרת ניהול מוסיקלי: נעמי פולני

לחצו כאן

אברהם (בומי) תורן מחבר, מתרגם / נוסח עברי לידה: 13.9.1907 פטירה: 13.10.1989

עלה לא"י בשנת 1928. איש קיבוץ מעברות, צלם, ומראשוני החברה להגנת הטבע. בספר: "ללקט רגעי זהב" שיצא לאחר מותו מאת ההיסטוריונית חברת הקיבוץ.

דברים על קברו של "בומי" 1989- איש קיבוץ מעברות: "בומי - תורן, חלוץ, חבר קיבוץ, ממייסדי "החברה להגנת הטבע", מחנך, משורר, צלם, צמא אמנות, אמן שיחות הנפש, תאב חיים וסקרן.

בדצמבר 1928 עלה לא"י וישב בבת-גלים, חיפה, במחנה אהלים, חוסר עבודה, אך גם של פעילות חברתית ופוליטית נמרצת. כאן היה בין מקימי הקבוצות הראשונות של "השומר הצעיר" בחיפה "שיר הספנים", שהושר בפי רבים, נכתב על ידו בחדשי עבודתו המפרכת כסוואר, בין ראשוני הסוורים היהודיים בנמל חיפה".

מיה (שביט) נולדה ב-1935 היא בתם הבכורה של רחל ואברהם (בומי) תורן - היא מנצחת ומעבדת מוזיקלית ישראלית. היא מייסדת מקהלת העפרוני ומנצחת המקהלה החל מ-1980.

רדיו זמרשת - "עַד מָתַי סַפָּנִים" ביצוע :מיה שביט ,צילה שמעוני שנת הקלטה2015 אתר זֶמֶרֶשֶׁת

להאזנה לחצו כאן

לרחל ובומי שתי בנות אחרות: תמר, ואסיה (לשם), מורה לאומנות אצלנו בגיל עוז

אברהם (בומי) תורן

פרשת בוא

לאחר שעבדי פרעה שומעים על מכת הארבה, הם משדלים אותו לשחרר את בני ישראל, מתוך החשש שמצרים הולכת לאבדון. פרעה ברגע של חולשה מציע למשה להוביל את בני ישראל המעוניינים לעבוד את ה', אך שואל מִי וָמִי הַהֹלְכִים. תשובתו של משה נחרצת - וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ; בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ...

מעבר לכך שיציאת מצרים היא אירוע משפחתי, ציבורי ולאומי, היא צופנת בחובה את סוד היחס הנכון של הצעירים אל המבוגרים והזקנים, את הלימוד שמתרחש בליל השימורים של יציאת מצרים, את הילדים השואלים 'מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם'? ואת מצוות ההורים 'וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ'.

ביום רביעי בלילה קראתי דברים שכתב יואב שורק, איש עפרה, על הלילה שלפני הפינוי בעמונה. דבריו נגעו בי מאוד, והתחברו לאותה חווית 'בנערינו ובזקנינו' המתוארת בפרשה, והאירו את דמותו של הנוער באור יקר:

עמונה, ליל חורף מואר

לקראת חצות עליתי לעמונה לתת חיבוק לכמה אנשים טובים, חברים, בלילה האחרון שלהם בביתם. הדרכים היו חסומות, ואף שבכיסי היתה תעודת העיתונאי – שאולי היתה מאפשרת לי כניסה בדרך המלך – הלכתי כמו רבים אחרים בין הזיתים והטרשים, הבוץ והסירה הקוצנית, בלילה קר ומואר ויפהפה, אל הואדי ואל ההר שמעליו, כשבני בן ה-16, שרצה לחבור לחבריו ולהיות שם, מוליך אותי אחריו.

ומה שמצאתי בעמונה, היה מאיר ומפתיע ומלא השראה ונחמה. אילו הייתי יכול להתחרות בנעמי שמר, הייתי כותב משהו על המון הדברים היפים שראו עיניי בהיאחזות עמונה שבהר.

הדברים היפים הללו היו מאור הפנים והחכמה של העמונאים – והנוער.

באתי בחשש. אני רחוק מלהתלהב מפסטיבלי-פינוי, מנהירה של נוער אל 'אקשן', מססמאות לא מדויקות שבהכרח מלהיטות את הרוחות. אני גם מתנגד לפינוי מתוקשר וטראומטי, שבעיניי מזיק להתיישבות, מזיק למדינת ישראל, ומשרת את מי ששמחים לאידם של המתיישבים.

אבל מה שמצאתי היה רוח אחרת, שכל כך יקרה בעיניי, שאני מצטער שישראלים מעטים כל כך זוכים לפגוש בה. מצאתי נערות ונערים שאין לי שפה משותפת אתם – אני ממש 'זקן' ולא בעניינים – אבל יש לי ערכים משותפים אתם. נערות ונערים שחיים במציאות ולא בעולם וירטואלי, שיש בהם מורכבות ועדינות ואמת ואומץ. שיש להם עמוד שדרה ויש להם אמונה.

כמעט כל בית בעמונה הפך הלילה למעין כפר נוער קטן. צחוקים, גיטרות, שקי שינה, לוגיסטיקה ושיחות. ופליזים וחמצווארים ופאות וראסטות ובלנסטונים. וכיפות רגילות וכיפות גדולות וראשים גלויים ובנים שעם הבנות וכאלה שלא ווופלים וקפה ופה ושם סיגריה. אבל לא על זה רציתי לספר.

בבית של דוד ומניה, בית צנוע בחומר ועשיר ברוח – מלא ספרים ומוסיקה ואמנות ונשמות גדולות – הצטופפו להם כשלושים נערים ועוד כמה בנות, בסלון ובמטבח ובחדרים ובין תיקים גדולים, עד שברגע מסוים ביקש מישהו שיתרכזו כולם בסלון לשמוע כמה דיבורים. והנה באחת היה שקט נעים, ומניה דיברה על שמונה עשרה השנים שהם חיים שם, על הילדים שגדלו בבית ועל הבית שגדל לאטו אתם ועל הכאב שבעזיבה ועל התפילה והאמונה שהכל יהיה בסופו של דבר לטובה ועל הציפייה שתהיה כאן מחאה ולא השלמה, אך לא אלימות, כי למה להוסיף רע וכאב. ודוד דיבר על הרגע ההיסטורי שהם שותפים לו בהיותם כאן, ועל כמה מרגש שבאו להיות אתם, ועל מה שיוכלו ללמוד ולקחת אתם מהחוויה הקשה אך הנוקבת ומצמיחה הזו.

והנוער – רובו עומד – מקשיב בצמא, בסבלנות, משדר כבוד בוגר לבוגרים ממנו וחיבוק אמתי לעמונאים. בלי הפרעות קשב וריכוז ובלי לרפרש סמארטפונים ובלי לפטפט זה עם זה. מין שעת רצון של כנות ואמת, והרבה אור. והדיבור – על ערכים, על מציאות קשה, על התגברות, על איפוק, על אמת, על צדק, על טוב. דיבורים שיש מי שסבורים שפסו מן הארץ...

אנשי עמונה שפגשתי הלילה מיואשים, מאוכזבים ומתוסכלים - אך גם שלווים, מפוכחים, מאמינים ומלאי חזון. והנוער – שלא פעם מושמץ בסיטונות משמאל על ידי מי שמתייגים אותו כלאומן וגבעותי, ומושמץ בסיטונות מימין על ידי מי שסבורים שאינו מחויב מספיק – הנוער הזה לימד אותי הלילה פרק בענווה.

זו האמת חברים. ואם אתם מאלה ששתולים בתוך דימוי אחר לגבי האנשים ומאבקם, לגבי הנוער וטיבו, לגבי המקום ממנו יכולה לצמוח תקווה לארץ הסבוכה הזו – חבל, חבל כל כך שלא באתם לחוות ולראות. במקרה הזה, הנרטיב השגור הוא כנראה הדבר הרחוק ביותר מן האמת.

שבת שלום, הרב אוֹרי ליפשיץ, רב טירת-צבי