שלום רב קוראנו היקרים

התבשרנו בצער על פטירתה

של אנינה קורתי מכפר רופין

אשר ריכזה את מיזם "חבר מבקר חבר".

תנחומנו למשפחה ולבית כפר-רופין.

רבות דובר על מהות האדם,

טיב קשריו עם הסביבה,

ומהי משמעות המושג קשר.

"משל החבלים"

שני חבלים כי ירצו להתקשר זה עם זה

בכורח המציאות יהיה על כל אחד מהם

לוותר על כלשהו ממידת אורכו.

אם ירצה כל אחד לשמור על מלוא מידתו

לא ייווצר קשר לעולם.

וראו נא: הקשר נוצר בתחום בו נעשה הויתור

הויתור הוא איפה יסוד הקשר.

אז בואו ונראה לעולם

שביחד כולם...

"שירו של שפשף"

מה אני, אני רק בן אדם
אני חי ועובד כמו כולם
ורואה עתיד וחושב תמיד
שהכוונה נותנת אמונה.

לא מבין מה קורה וחושב
מי שומע את מה שבלב
ורואה עתיד וחושב תמיד
שהכוונה נותנת אמונה.

ואם רק נסתכל אם לא נבהל
ונראה לעולם שביחד כולם
אז יחד כן ללכת יחד
כן ללכת יחד אל האור
יחד זה הזמן ביחד
ואיתך ביחד לאהוב.

אין לי פחד ויש לי תחושה
שהדרך תהיה לי קשה
אני רואה עתיד אני חושב תמיד
שהכוונה נותנת אמונה
אני רואה עתיד אני חושב תמיד
שהכוונה נותנת אמונה.

ואם רק נסתכל אם לא נבהל
ונראה לעולם שביחד כולם
אז יחד כן כולם ביחד
כן ללכת יחד אל האור
יחד זה הזמן שיחד
ואיתך ביחד לאהוב.

מה אני, אני רק בן אדם
אני חי ועובד כמו כולם
אני רואה עתיד אני חושב תמיד
שהכוונה נותנת אמונה.

מילים:יאיר ניצני
לחן: מאיר בנאי

לצפייה בביצועו של מאיר בנאי ז"ל לחצו כאן

שנצליח ונשכיל בקשר עם סביבתנו.

שבת שלום

גדי ליאון

העורך

אנינה קורתי

זיכרונות קטנים מפגישות עם אישה גדולה

אנינה הייתה אישה מיוחדת במינה .

פגשתי אותה בחוג להאזנה מודרכת למוסיקה קלסית בגיל עוז . בחוג הזה בדרך כלל הקהל מקשיב למוסיקה , לסיפורים . אך לאנינה יש תמיד מה לומר . ההערות שלה והשאלות שלה היו תמיד מעניינות , מעוררות , מקוריות , ומלאות הומור .

למשל כשסיפרתי שמוצרט הגיע לוינה ולא היה לו בית נוח לעבוד בו , הוא קיבל חדר בקונסרבטוריום כדי לחבר את יצירותיו. הוא כותב לאביו : תאר לך , אבא , בחדר משמאלי מתאמן כנר , בחדר מימיני מתאמנת זמרת , בחדר שממול מתאמן פסנתרן , ולידו מתאמנת כל התזמורת . ואני צריך לחבר מוסיקה ! אז במקום להתלונן כותב מוצרט : איזה שפע של רעיונות !

מעירה אנינה : אז עכשיו , כאשר מישהו יפריע לי , אני אומר : איזה שפע של רעיונות , ואנצל את ההפרעה למטרה יצירתית !

בסוף השנה הראשונה של בואה לחוג ניגשתי אליה בסוף השיעור האחרון ואמרתי לה : אנינה , בקיץ הייתי רוצה לבקר אותך . משיבה אנינה : זה בכלל לא איום , אשמח מאוד אם תבואי .

יום אחד , לכבוד אנינה , בחרתי להביא את סימפונית פראג של מוצרט . הרי בפראג היא גדלה ולמדה והיתה סטודנטית . וחיי הסטודנטים בפראג היו "מרופדים" ב "נשנושי שטודנטן פוטר" – "מאכל סטודנטים" שהוא תערובת של שקדים ואגוזים וצימוקים ותמרים ומשמישים ושוקולד , בקיצור - מעדן מלכים .

באתי לשיעור ואנינה איננה - היתה חולה . החלטתי לדחות את "פראג" לשיעור הבא . כאשר שמעה זאת אנינה היא כל כך שמחה שלא הפסידה את "פראג" , שלשיעור הבא היא הביאה קערה גדולה מלאה "שטודנטן פוטר"studentenfutter וחילקה לכל המשתתפים , וכולם התענגו על המעדנים והייתה שמחה גדולה .

יום אחד טעיתי והגעתי להרצאה שהיתה מסומנת ביומני , אך היה אי תיאום בין יומני ובית תוכנית המרצים של גיל עוז . ומסתבר שלא רק אני טעיתי , אלא שגם אנינה טעתה ובאה לשיעור שלי . רק שתינו טעינו .

מיד הציעה אנינה : אז בואו נלך לקפה גרג ונחגוג . וזאת עשינו (אנינה וביתה רחל ואילה אחותי ואני) . והיתה זו חגיגה נפלאה . אנינה הצחיקה אותנו במשך שעתיים , וגם סיפרה סיפורים מרתקים על עברה הרחוק והקרוב , ואנחנו התעשרנו .

אילה אחותי שאלה אותה : אנינה , מהו סדר היום שלך? מהי הרוטינה שלך ? משיבה אנינה : אין לי רוטינה . אני מקפידה שכל יום יהיה אחר , אני ממציאה כל יום סדר חדש . כל יום – חדש . כשירה של לאה גולדברג :

"לבל יהי יומי עלי כתמול שלשום , לבל יהי עלי יומי הרגל" .

לאחרונה כאשר באתי לבקר אותה בחוליה , כי היא לא הגיעה לשיעור, היא ביקשה ללמוד את מה שלמדנו בשיעור . הבאתי אתי נגן דיסקים והשמעתי את היצירות שלמדנו . לוחשת אנינה לדבי , שישבה על ידה : את תצטרכי להשתתף בדמי הלימוד , את יודעת ?

כאשר באנו אליה , אילה אחותי ואני , בפעם הראשונה , היא הכינה לנו סנדביצ'ונים מחייכים . . .

אנינה תחסר לי מאוד . עצוב לי לחשוב שיותר היא לא תשב מולי , תחייך ותגיד דברי חוכמה והברקות מפתיעות ומשעשעות בכיתה. בכל פעם שהייתי מגיעה לעמק המעיינות הייתי חושבת : במה תפתיע אותי אנינה היום . היא היתה ה"פִּלפּל" של הכיתה .

מצד שני , אני כל כך שמחה שהכרתי אותה . איזה מזל .

איזו פריבילגיה . איזו זכות גדולה נפלה בחלקי . היא היתה מין צירוף מיוחד במינו של אנושיות וחיבה חמה והבנה עמוקה ומקוריות ושובבות והומור דק ומשהו שכל כך רוצים לאהוב .

סמדר כרמי גיברמן

אנינהקורתי - 1922-2017

יהי זכרה ברוך

ציירה: רותי גיא כפר-רופין

הנש"ר במפגש עם הוריו בבית גיל-עוז

השבוע מפגשי נש"ר היו מרגשים ומיוחדים ביותר.

כל מפגש התקצר לכדי עשרים דקות בלבד אך היו מלאים במפגש מלב אל לב. התקבצו ובאו הורים מכל רחבי העמק, הורים ואף סבתות, מכוחות הבטחון ומשאר עבודות, הכל בכדי לפגוש את נש"ר.

המפגש נפתח במילותיה החמות של רוחמה הניג, מנהלת האולפן למוסיקה ומחול אשר סיפר על מיזם נש"ר, על התרומות והסיוע הרב מגופים שונים, מראש המועצה משותפות 2000 ועוד.

חגית לירון, מנחת המפגשים, סיפרה בתמצית על הייחוד של המפגשים הבין-דוריים, הסיפור שמאחרי השירים והחיבור לעמק ולארץ.

הוספתי ואמרתי כי שילוב ייחודי זה, אשר אין לו אח ורע בשום מקום אחר בארץ, איננו ברור מאליו והוא מייצר חיבור מרגש ומלא באמצעות השירה והמוסיקה, שבוע בשבוע, אשר ממלא את הלב בחום.

טעמנו במקצת מחיבור זה באמצעות ארבעה שירים:

"אלעד ירד אל הירדן" שבפזמונים שלו הורמו הזרועות ונוצרו שרשראות של גשר בין היושבים, ותיקים הורים וילדים.

"אח איזה חורף" בו ניסינו יחד, שוב, להביא את החורף אלינו.

"שיר הרשת" אשר הפך לא מכבר להיות ההמנון הלא רשמי של השנה במיזם.

וחתמנו ב"בת שישים" על קבוצת גבע.

וכך סיכמו את המפגש שתי אימהות –

אם אחת מכיתתה של צמרת פשחור מבית-הספר שק"ד-

"צמרת יקרה, מאז שחזרתי ממפגש נשר אני עדיין לא מפסיקה להתרגש. אני גאה לחיות בעמק נפלא שכזה בו יש חיבור כל כך יפה וטבעי בין ילדים לותיקים, בו לכל ילד יש הזדמנות לבטא את עצמו בנגינה, בשירה, ביוגה מדהימה. אז תודה לך ולכל הצוות השותף".

ואם אחת מכיתתה של עופרה אסייג מבית ספר דקלים-

במסגרת תכנית נש"ר אשר פועלת עם ביה"ס דקלים, ביה"ס בו מתחנך בני בכיתת התקשורת, הוזמנו למפגש משותף עם הילדים שאפשר לנו לראות ולטעום מהפעילות במרכז שלכם.

שמחתי להכיר מקרוב את האנשים מאחורי הפרויקט המדהים הזה, אנשי חינוך שחברו יחד ויצרו תכנית מקסימה, מגוונת, מעצימה עם מחשבה יצירתית המשלבת גם ילדים עם צרכים קצת אחרים.

תודה למועצה אזורית עמק המעיינות, לאנשים הנפלאים במרכז עידן, לשרי מנהלת בית ספר דקלים ולצוות הנהדר שעובד בכיתת התקשורת.

תמשיכו לחלום בשביל הילדים שלנו..

ועוד הורים מכיתתה של פרידה ברגר מבית ספר דקלים אמרו:

היה מרשים ביותר ומהנה כפליים...

תודה רבה לכם על היוזמה.

ולבסוף מילותיה החמות של צמרת מחנכת כיתה ג' 3 בבית הספר שק"ד:

צוות מורי נש"ר היקרים!

היום התקיימו שיעורים פתוחים ורוצה לשתף אתכם בהתרגשות, בשמחה ובהנאה הגדולה שההורים חוו ביום זה.
הפגנתם מקצועיות ותשומת- לב לילדים בחן ובהרבה אהבה. האמונה שלכם באמנות ניכרת והיא עוברת הלאה.

זו גם הזדמנות גדולה עבורי להגיד לכם תודה -רבה!
תודה על העשייה המבורכת.

לפגוש תלמידים רק פעם בשבוע לשיעור אחד בלבד!
ובכל זאת להצליח ללמד אותם שפה חדשה ולהרחיב את הדעת.
זה לא פשוט בכלל ולא מובן מאליו.

תודה -גדולה על השותפות המשמעותית בחינוך תלמדנו.

מי ייתן ותרוו נחת כל יום מעשייה מבורכת זו.

מעריכה מאוד,
צמרת פשחור
מחנכת ג'3 שק"ד

אז מה צריך יותר מזה?......

גדי ליאון

רכז מיזם נש"ר

בית גיל-עוז

מכינת מצפן בבית גיל עוז

מידי שבוע ביום רביעי מגיעה אלינו חבורה עליזה של חברי ותלמידי מכינת מצפן (בוגרי "כיתות נוה" מ"גאון-הירדן").

הם מצטרפים לפעילות הבית, מי במלאכות היד ומי באפייה שם הם יוצרים ומעורים בתקשורת עם חברי הבית בנעם ובכיף.

לאחר סיום פרק ההתעמלות מוצג במלל ובביצוע מוסיקלי שיר, אותו בוחרים חברי המכינה עליו מתקיים שיח בו עולים זכרונות וידע כללי מקרב חברי הבית.

השבוע למשל, נבחר שירו של מאיר בנאי "שירו של שפשף" שמדבר על קרבה ואחדות והחברים העלו את זכרו של מאיר בנאי אשר הלך לעולמו לא מכבר.

תמונה אחת השווה אלף מילים, המעידה על הקשר בין חברי המכינה לחברי בית גיל עוז בתמונה הבאה:

גדי ליאון

מומחה שיקומי

"רוח וחומר" בשיעור מחוץ לכיתה

איזה בוקר נפלא היה לנו: שיעור באוויר הצח, בבריכות הדגים של טירת צבי. נוף נפלא, שקט, אירוח מקסים של חברות הקבוצה: אביבה הלוי, הדסה אור, ונילי שור.

תודה רבה לריקה שנענתה לבקשתי לערוך את השיעור מחוץ לכותלי הכיתה, לבנות המארחות, למאירה קצב על הטרמפ, ולכל מי שבאה ויצרה בצוותא. יש המון אנרגיות טובות בקבוצה הזו.

צילמה נהנתה וכתבה

סוזאנה קוג'מן סינגליה

מסילות

תודה לנעמי צור מרשפים על תמונותיה גם כן

סוד הקסם הקולנועי

צפייה וניתוח סרטי איכות מרחבי העולם

המונחית בידיה האמונות של דורית צמרת

מזמין אתכם

במסגרת קולנוע כראי התקופה

"עידן התמימות" (ארה"ב 1993)

מלודרמה תקופתית עדינה ומרגשת, מבוימת בידי מרטין סקורסזה.

במשולש הרומנטי מככבים דניאל די-לואיס, משיל פייפר וינונה ריידר.

לצפייה בקדימון לסרט לחצו כאן

להתראות בקולנוע

הסרט יוקרן באולם זיידן

ביום רביעי ה' שבט 1 בפברואר

תחילת ההקרנה בשעה 10:00

מוזמנים לצפייה בסרט

גם חברים שאינם חברי החוג

בעלות של 25 ₪

לכל שאלה ופרטים נוספים ניתן לפנות לרויטל

050-5230198 04-6757402

revitalfuks@gmail.com

שחרור אושוויץ - למה באיחור ?

מחר , ב- 27 לינואר העולם יציין את שחרור אושוויץ על ידי הרוסים. כמובן , השאלה המרכזית שצריך לשאול, למה באיחור כה רב ? לתשובה ישלפנות לחוקר הגדול ביותר של אושוויץ. חוקר שההיסטוריונים שלנו התעלמו ממנו. כי הוא היה חוקר אמיתי , לא כמו החוקרים שלנו. הוא לא חקר את אושוויץ כדי לספר לנו מה היה שם. לא , הוא היה אדם ענו , פשוט ולכן חקירת הסבל היה חייב להביא תרופה לזוועות. והנה תמצית סיפורו המדהים של הגיבור הגדול ביותר של מלחמת העולם השנייה. סיפורו של " המתנדב " - ויטולד פילצקי .

יחד עם חברים, ויטולד פילצקי הקים את צבא פולין הסודי - שהמשיך להילחם בנאצים לאחר כיבוש פולין. בקיץ 1940 , חברים שלו נאסרו על ידי הנאצים ונשלחו לאושוויץ. באותה תקופה הרבה פולנים הגיעו לאושוויץ ורבים מאוד מצאו שם את מותם . לפילצקי לא היו אשליות, שאושוויץ אכן שיקף את השנאה התהומית של הנאצים. אך , הוא דאג לחברים שלו. לא דאגה חולפת כי אם דאגה של אח. הוא חייב למצוא תרופה לאושוויץ. והנה החוקר הגדול ביותר של אושוויץ מחפש תרופה , והוא הולך למקום היחיד בו ניתן למצוא תרופה לאושוויץ -" הלב שלו ". ושם בלב הוא מוצא אהבה כה עוצמתית שהלב נותן פקודה למח למצוא תרופה , והמח מבין שאין לסרב ללב ויש לפרוץ את כל הגבולות וליצור תרופה למחלה הנוראית ביותר.

לאחר שגילה התרופה ,הוא פונה למפקד שלו וסיפר לו. -" אני רוצה להתנדב להיאסר על ידי הנאצים על מנת להישלח לאושוויץ. שם אקים מחתרת עם שלוש מטרות

1. להרים את המוראל על ידי מתן מזון תרופות וחדשות מבחוץ .

2. לשלוח דוח'ות לצבא פולין החופשית ודרכה לבעלי הברית על הקורות באושוויץ. להתחנן שיתקפו את אושוויץ .

3. להכין את המחתרת למרוד במקביל להתקפה על אושוויץ מבחוץ.

בדרך לשער הכניסה לאושוויץ פילצקי היה עד איך הנאצים רוצחים 10 פולנים כדי להזהיר אותם מכל ניסיון לברוח. והוא עומד במסדר באושוויץ לאחר ששומר אוקראיני שבר לו את השיניים. והוא מביט ימין ושמאל ומהרהר -" אנחנו עומדים שכם אל שכם ואנו מאוחדים באותו זעם ...וגיליתי בתוך עצמי תחושה של שמחה - ואחר דקה פחדתי שאיבדתי כל שפיות . להרגיש שמחה כאן , ולא משנה איזה סיבה זה אבסורד ...לא טבעי. הבטתי ברגישות לתוך עצמי ועכשיו הרגשתי שמחה בוודאות טוטלית , כי רציתי להתחיל לעבוד ולא נשברתי ". -הלב הטוב של פילצקי יותר עוצמתי מהמציאות של גיהינום בו הוא נמצא. הוא מארגן מחתרת ומשתלטים על מקומות חשובים כמו המרפאה ועוד. הוא מבריח אנשים עם דוחות על אושוויץ. הוא מקים רדיו שמשרד מה קורה. הוא מודיע על הקמת חדרי הגזים. שהיהודים מגיעים ב- 1942 הוא מדווח וכל הזמן מתחנן שיתקפו את אושוויץ והוא מארגן מרד מבפנים. הוא שולח חברים מהמחתרת לסייע ליהודים .

פעם נתתי הרצאה על ראול ולנברג בחיפה . אשה בקהל היתה ניצולת ולנברג והזכרתי את פילצקי בהרצאה. בסוף ההרצאה היא ניגשה אלי וסיפרה לי שולנברג הציל אותה אבל בעלה היה באושוויץ ופילצקי הציל אותו .

שאלי ויזל הגיע לאושוויץ הוא מספר - "שהגענו לביתן פולני צעיר קיבל אותנו -" חברים אתם במחנה ריכוז באושוויץ .יש דרך ארוכה של סבל לפנינו -אבל אל תאבדו תקוה. תאמינו בחיים , הגיהינום זה לא לעד. כולנו אחים . אותו עשן מרחף מעל כולנו. עזרו אחד לשני -זה הדרך היחידי לשרוד . אני אחראי על ביתן 17 - למי שיש תלונה תפנו אלי . " אלי ויזל מסכם את התרגשותו מהדברים -" אלה היו המילים האנושיות הראשונות. זה היה רוחו של ויטולד פילצקי. ופילצקי מתחנן ושם בחוץ לא מקשיבים הרי "הם חושבים בחוץ שאנו שלדים ובעצם הם חלשים בחוץ ממה שאנחנו " . .

צבא פולין החופשית מסר את הדוחות שלו ובנובמבר 1942 נכתב דוח לאו"ם על השמדת יהדות פולין - המקורות יון קרסי וויטולד פילצקי. ופילצקי מסכם את הרוע והאדישות -"חברים סטינו מהדרך , סטינו בצורה מחרידה ". לאחר יותר משנתיים וחצי באושוויץ , פילצקי מחליט לברוח ולנסות בעצמו לשכנע את צבא פולין החופשי לתקוף את אושוויץ. שוב הוא נכשל . הוא נלחם בגבורה במרד וורשה . לאחר המלחמה נשלח למשימה נגד הרוסים , נאסר עבר עינויים נוראים ונרצח על ידי הכוחות של סטלין ב- 1948. המנהיגות היהודית העולמית גם הסכימה לשתוק. בנובמבר 1942 (חוץ מהלל קוק והועד שלו ) כבקשת הנשיא רוזבלט.

ואני שואל את עצמי -איך נציין את שחרור אושוויץ באיחור כה רב. הרי ברור שהילדים והנכדים שלנו יקומו וידרשו לאסור באופן מוחלט סיוע צבאי למשטרים רצחניים. למה לחכות עד שהילדים והנכדים שלנו יגדלו. השבוע כולנו דורשים להפסיק הסיוע הצבאי למשטרים רצחניים -דרום סודן, רואנדה, בורונדי , ניגריה , בורמה ועוד ועוד . כי "אחים סטינו מהדרך ,סטינו בדרך מחרידה "!

יהי זכרו של ויטולד פילצקי ברוך וחלילה לנו לחזור על האדישות כי גם לנו יש לב .

אלי יוסף

מעלה אדומים

לקריאת הפוסט מהפייסבוק במקור לחצו כאן

להרחבה והכרות מעמיקה נוספת עם ויטלד פילצקי לחצו כאן

ופרסום על כנס צפוי

ורדים

לקראת האביב, מומלץ לנקות ענפים יבשים וענפים שסיימו לפרוח. אלה המעוניינים לעצב את השיח מחדש ולא רק לנקות, זה הזמן לגזום "ענפי מים" שצמחו לגובה במהירות, וכמובן ענפים יבשים וענפים צולבים הגורמים לחיכוך ופציעה.

אם ההחלטה לגזום, יש למרוח משחת עצים. ובהזדמנות זו, מומלץ להוסיף קומפוסט סביב השיח ולא צמוד לגזע.

לשים לב שההרכבה (גזע מעובה בתחתית) תישאר מעל פני האדמה ולגזום "חזירים" ענפים של הכָּנַה.

את הקומפוסט רצוי להצניע.

ב ה צ ל ח ה

היכרות עם יפקה נתנזון

דמותה של יפקה תמיד בלטה לי בנוף ותיקי "גיל עוז", בעיקר בטיולי העמותה

אישה מבוגרת, נחושה ונמרצת, צועדת עם כולם,

לעיתים גם מועדת אך מתעקשת לא לקבל עזרה ותמיד - מצלמת!

למדה צילום לאמכבר אצל אתי חן ברייר ומצלמת בידני ולא באוטומט וזה לא קל! נמשכתי אליה ואמרתי לעצמי: "זו אישה מעוררת השראה! שווה לי להכיר אותה מקרוב!" תאמתי איתה ראיון בביתה בקיבוץ רשפים. מהרגע הראשון הכול זרם: יפקה פתחה לי את השער, חיכתה לי בחנייה, הובילה אותי לביתה. מיד התרשמתי מגינתה המטופחת, צמחים יפים ועציצים שמושקים ידנית ע"י ביקורת עם האצבע, מסבירה לי יפקה.

הבית הוא ה"חדר" של הותיקים שנבנו לו רק כמה תוספות קטנות אך חיוניות. הבית עמוס פריטים ועם הרבה תמונות יפות פרי יצירתה של יפקה. ניכר שידה שולטת בכל.

יפקה מעידה על עצמה: "כזאת אני, עצמאית וחיונית, הכול אני עושה לבד, רק פעם כשהיו לי שברים בידיים נזקקתי לעזרה..."

יפקה ספרי לנו קצת על עצמך, בת כמה את, היכן נולדת וגדלת?

"התאלמנתי לפני 10 שנים. אני בת 83, נולדתי ב-31.3.33 ברמתיים אז, כיום הוד השרון. אבי, דוד רוטר, הגיע ארצה מבולשובצה

שבגליציה בשנת 1926. לא היה לו אף קרוב בארץ, כל משפחתו נספתה בשואה... ניסה לברר ב"יד ושם" ושם התברר לו שכל תושבי העיירה נשלחו לבלזץ והושמדו...

אמא ברטה, נולדה בפולין. קודם נסעה לארה"ב והגיעה ארצה רק ב-1932. כאן בארץ גרו כבר הוריה של אמא, סבא יעקב וסבתא חיה דינה. כשיצאו מפולין לא אישרו לסבתא להיכנס לארה"ב לכן החליטו לעלות ארצה. סבתא בנתה בית בשכונת שפירא בת"א על גבול יפו-ת"א. גרו שם המון אנשים מהעיר שלה. שם התאלמנה מסבא יעקב. שמי יפה בגלל הקרבה לשמו... סבתא הייתה אישה דתית ורכשה לה חלקת קבר בהר הזיתים. היא ביקרה אצלנו מדי פעם וגם אנחנו נסענו אליה. כשחלתה במחלה כרונית טיפלנו בה... היא נפטרה אצלנו ב-1944 בגיל 84, נפטרה ביום השני של ראש השנה כיאה לצדיקים והיא באמת הייתה אישה צדיקה ומאמינה, שתרמה רבות לסביבתה הקרובה, בשכונה שבה גרה...

אבא דוד ואמא ברטה הכירו כאן בארץ, התחתנו והגיעו לרמתיים. נולדתי בבי"ח הדסה ת"א. אני בת יחידה, נורא עצוב... אז התנאים היו קשים, אבא עבד קשה בסלילת כבישים בארץ ובעונה בקטיף בפרדס, אמא גם עבדה בקטיףואח"כ כעקרת בית. אבא התחיל להיות חקלאי,

לאט לאט הקים לול תרנגולותלביצים וזו הייתה פרנסתם במשך כל השנים, בדוחק - אך הסתפקנו במועט, כפי שכולם חיו אז.

היה לנו צריף קטן מאוד,

כולם גרו אז בצריפים. גרנו בו במשך 10 שנים ואח"כ עברנו לבית גדול ומרווח באותה חצר. שטח החצר היה גדול הייתה בו גם גינת ירק ובה כל סוגי הירקות שאנחנו מכירים היום, עצי פרי למיניהם, אפילו שלושה זנים של גפן.

הם היו אנשים בעלי דעה, חרוצים, מסורים ועוזרים לאנשים. ספגתי זאת וזו הרוח שאני זכיתי לקבל מהם ע"י דוגמא אישית! מגיל 10 הייתי ב"השומר הצעיר" ומאז אני כך, כפי שהתרשמת ממני, דעתנית!

אימי נפטרה כשאני בת 33, אבי נפטר כשאני בת 45 ואז אמרתי לעצמי: "אני יתומה..."

אני מרגישה שמאוד חשוב ליפקה לספר על מורשת אבותיה ומשתדלת לא להחסיר מילה. אני מנסה לשאול ולהחזיר אותה לזיכרונות טובים מימי ילדותה והתבגרותה:

"הלכתי לגן הילדים שכולם הלכו אליו. הייתה לי גננת אהובה שקראו לה בת שבע. הגן היה מאוד פעיל, היה בו גן ירק, משחקים וכלי נגינה. כיתה א' למדנו בגן. בכיתה ב' עברתי לבי"ס לילדי עובדים בכפר מלל. למדתי בו עד כיתה ח'. בתיכון למדתי שלוש שנים בכפר סבא.

למדתי במכינה לגננות בגבעת השלושה שנה בלבד והחלטתי ללכת לקיבוץ נירים שם השלימה קבוצה של חברת נוער שבאה מכפר מסריק. שהיתי 10 שנים בנירים. עבדתי בכל מיני עבודות, גם בחינוך, אך זה לא כל כך עניין אותי... הקיבוץ חיפש מישהי לאחות, קיבלתי את ההחלטה ויצאתי ללמוד את המקצוע. למדתי בבי"ח השרון בפתח תקווה בקורס מיוחד לאחיות ההתיישבות העובדת, "אחות מעשית"כדי לספק את צרכי הקיבוצים. למדתי שם שנתיים (1954-1956),

חזרתי לקיבוץ ועבדתי 4 שנים במרפאה.

זו הייתה תקופה קשה של הפגזות המצרים, פדיונים,

באחת ההפגזות נהרג חבר מהמייסדים

ונפצעו קשה מאוד שני רפתנים נוספים שעבדו ברפת ושחררו את העדר, שניהם קטועי רגליים... אריק שרון יזם פעולות תגמול באזור."

יפקה ובעלה מיקי ז"ל

באיזה נסיבות הגעת לקיבוץ רשפים?

" הכרתי את האיש שלי, את מיקי (מיכאל) ממשפחתנתנזון. הייתה לו משפחה גדולה שתי אחיות, שני אחים, הורים והמון דודים, אנשים חמים ולבביים וזה היה יופי בשבילי! הוא רומני במקור, עבר את השואה במחנה עבודה ברומניה. ברח משם, וגיסו הסתיר אותו מפני השלטונות במשך כמה חודשים. הוא היה בקפריסין חצי שנה והגיע ארצה ב-1947 בן 23. הוריו עלו ארצה וגרו במגדיאל. אני הייתי אחות בנירים והגעתי למחלקת הבריאות של "השומר הצעיר" בת"א והוא בא לברר תנאים בשביל הוריו המבוגרים ושם נפגשנו... לפני שהתחתנו היה מיקי בנירים כמה חודשים, עבד במטעים, לבסוף החלטנו שבאים לרשפים. אצלי ההחלטות הן מהירות ונמרצות. החלטתי לחיות איתו ברשפים. שנים היו לי לבטים קשים וגעגועים עזים לנירים, השארתי חברים, ידידים ואת הנוף... זה קיבוץ ישראלי, רשפים ביסודו הוא קיבוץ של רומנים אך זה לא הפריע לי... ב-1960 הגעתי לרשפים, הבאתי מעט ציוד וסדרנו לנו חדר בחדר שהיה של מיקי. נולדו לנו 4 ילדים וכיום יש לי 12 נכדים: את שתי הבנות הראשונות, יעל (55) ושולמית, ילדתי בהבדל של שנה ואח"כ את שני הבנים, יובל (52) ואורי (42).

יעל גרה בקיבוץ שניר, עוסקת בחינוך בתנועה בגיל הרך ובכיתות יסוד. עובדת בקרן קרב בקרית שמונה ובקיבוצים בסביבה. היא גרושה ויש לה בן, שחר (25) ובת, טל (23).

שולמית חרדית, גרה בביתר עילית בדרך לגוש עציון. יש לה בן, חנניה (18,5), לומד בישיבה גדולה ובת, רבקה (15,5), לומדת בכיתה יא'. יש לה משפחה טובה ויפה, עם חינוך טוב. האבא כל הזמן לומד. שולמית סייעת בגן. משפחה תורמת ויצירתית.

יובל בנישואים שניים, נולדו לו 3 ילדים עם טלי אשתו הראשונה. עם לאה אשתו השנייה התחתן לפני 10 שנים. שניהם חזרו בתשובה אך אינם חרדים. יובל אבא טוב, חרוץ, מסור ואוהב. סקרן עם ראש פתוח, קורא הרבה ומתעניין בדת ובעולם. הוא עובד, עוסק בשיפוץ בתים, גר בבית אבן שבנה באבירים מאבן ירושלמית אמיתית שפירק מבית אחר. אלה ארבעת ילדיו: נתנאל (בן 26 ), ענבר (בת 25 ), עדן (בת 19) והודיה (בת 7).

יפקה עם חלק מנכדיה

אורי נשוי לאושרית (38), מורה לחינוך מיוחד באמצעות בעלי חיים. למדה באורנים והיא אחראית על החינוך המיוחד בתיכון של בית ספרה. אורי דייג חרוץ, פועל מסור ואבא טוב. יש לו 4 ילדים: ליאור (בת 13) ושלישייה בני 10: אלה (בת), שירה (בת) ויהב (בן).

כל ילדי חיים בצניעות ומסירות רבה מאוד, לא שואפים לגדולות..."

במה עסקת בקיבוץ כל השנים?

"היינו שתי אחיות במרפאה, היו תורנויות בינינו כל השבוע ובשבת, אך מי שגר לידי קרא לי ומי שגר לידה קרא לה. מיקי היה בעל ואבא מסור מאוד,כשהייתי במרפאה, הוא היה כאן בבית וטיפל בילדים באהבה רבה תמיד.

אחרי 20 שנות עבודה במרפאה עבדתי בהבטחת איכות במפעל הקיבוץ "טרפלקס" מפעל לצנרת מפלסטיק. החלפתי כיוון בגיל 57 ויצאתי לקורס תפירה של חצי שנה במדרשת רופין בכדי לעבוד במתפרה. עבדתי במתפרה הרבה שנים ונהניתי עד שנסגרה..."

את רוצה לספר לנו קצת יותר על מיקי בעלך?

"מיקי היה איש כלבבי! אוהב אדם פתוח וחם. עבד בפלחה בשנים הראשונות אח"כ היה "איש מים", כלומר, אחראי על חלוקת המים בבריכות הדגים ובכל שטחי רשפים.

הוא כתב הרבה לאירועים במשפחה ובחיי הקיבוץ, למסיבות, לחגים, לחתונות, לאירועי סוף שנה בחינוך, ליציאת הבת הבכורה לצבא ולשחרורה ועוד הרבה הרבה...היה אבא מסור, טיפל בילדים ובנכדים שבאו לבקרנו לעיתים קרובות.

השיא בחייו היה הכנסת המחשב למערכת הקיבוצית ברשפים לפני 30 שנה. בתנאים קשים נסע ל"גרנות" בערבים כשהמחשבים היו שם פנויים. במשך שנים עזר לחברים שהתקשו בלימוד המחשב ללא חשבון וזמן.

בעצם הוא היה אוטודידקט,

לגבי שפת המחשב וגם לגבי שפות העברית, רומנית, צרפתית ולטינית.

בשנותיו האחרונות סבל מכל מיני בעיות רפואיות. עד גיל מבוגר היה צמוד למחשב עד שמישהו אחר נכנס להחליפו."

יפקה, יש לך תחביבים? באיזה חוגים את משתתפת בגיל עוז?

"לפני גיל עוז למדתי משך שנתיים ציור בצבע שמן אצל סוזי במסילות.

בחוגי גיל עוז אני יותר מעשר שנים. החוג הראשון שלי היה יוגה ומדיטציה עם אסתי אור יום. עם רעות בלזר אני בפלדנקרייז כבר 8 שנים, זה נהדר, מדבר לנשמה, למחשבה ולתחושות... למדתי ברידג' משך 3 שנים , זה נחמד ומעניין אך הפסקתי כי אין לי ברשפים מישהו שיכול לשחק איתי בכדי לתרגל... כבר 12 שנה לומדת תולדות האומנות עם עטליה הלמן וזה נהדר! עם אסיה לשם ציור בפחם וצבעי מים. עם דרורה הלוי תנ"ך. עם אבישג איילי עגנון. קולנוע עם דורית צמרת. ויש גם את חיטוב המוח.

צילום כתחביב תמיד אהבתי. צילמתי במצלמה אנלוגית, לכל נכד פיתחתי ושכפלתי אלבום תמונות. היום הכול במחשב. רק כשלמדתי 3 שנים אצל אתי חן ברייר זה הפך לתחביב מחייב יותר. בתחילה נסעתי אליה לסטודיו בניר דוד להכרות של המצלמה הדיגיטלית. "

יפקה הצלמת

אני רואה שאת מסתדרת יפה מאוד עם המחשב!

"אתי היא זו שלימדה אותי להסתכל, לצלם הרבה ולברור במחשב את הטוב, או הכי טוב בעיני."

נשארת לבד בקיבוץ?

"אורי בן הזקונים (כבר בן 42) חי ברשפים עם אשתו וארבעת ילדיו. אני אישה עצמאית וחיונית. איני רוצה להכביד עליהם. ביום שלישי אני עורכת קניות בבית שאן כי איני רוצה לשלם ביוקר בכל-בו בקיבוץ, לעיתים אני לוקחת את רכזת הבריאות כנהגת בתשלום או שאני נוסעת באוטובוס. לפני כמה חודשים המשפחה ארגנה לי טיסה בבלון פורח יחד עם הבת והנכדה!

לפני שבוע נסעתי לבד ברכבת העמק בכדי לראות ולצלם, נסעתי מרשפים בשני אוטובוסים אך האוטובוס הגיע בדקה אחרי יציאת הרכבת. אז חיכיתי וצילמתי בינתיים. עליתי על הרכבת והמשכתי לצלם עד חיפה, שם נגמרה לי הסוללה. ירדתי בעתלית, חיפשתי כוס קפה ובקושי מצאתי, זה לא ממש על שפת הים. מזמן לא ראיתי את הים והצטערתי שלא ירדתי בחוף הכרמל..."

כל הכבוד יפקה! יישר כוח ואין כמוך! שתזכי לעוד הרבה שנים של עשייה, יצירה וסיפוק עם שפע בריאות ואהבה מכל סובביך! ותודה רבה על השיתוף וגילוי הלב!

אחרי שציידה אותי בשקית תפוזים שקטפה מהעץ, נפרדתי לשלום מיפקה כשהיא צופה בחושך על מכוניתי המתקרבת לשער ופותחת לי אותו מרחוק...

אכן אשת חיל יפקה הזו ואישה מעוררת השראה!

ראיינה

ברכה יואל

שדה נחום

שחיטת "פרות קדושות"

לא תמיד כשרה... (על אליעזר בן יהודה ובנו איתמר)

אנו משתמשים בביטוי כאשר מוסכמה חברתית על ערך חיובי המשמשת בחברה כלשהי כסמל או כמיתוס, מנותצת.

לעיתים מתברר כי האמת ההיסטורית אינה זהה ל"אגדה" המקובלת.

כך היה כאשר החלו לפקפק באמיתות דברי טרומפלדור האחרונים, בטוהר המידות של הפלמ"ח, ועוד כהנה וכהנה.

בעוד, שבדרך כלל, הספרות מסייעת להאדרה ולהפצה של מיתוסים ואגדות, הרי העתונות רואה את תפקידה בהפצת ה"אמת". כתבתי במרכאות כי השאלה הגדולה והנִצחית היא: מהי האמת??

דורות גדלו על מסורתו של טרומפלדור, היה או לא היה, "טוב למות בעד ארצנו" וערך זה שירת אותנו בתולדות מלחמותיה הרבות של המדינה לקיומה... גם זו אמת!!

לפני שבוע ציינו באמצעי התקשורת את "שבוע הלשון העברית".

במרכז ה"אגדות" על תחייתה של הלשון העתיקה לחיים חדשים עומדת דמותו של אליעזר בן יהודה.

דבורה עומר, כתבה את ספרה המקסים על ה"בכור לבית אב"י" חיי איתמר בן אב"י הבן אשר חייו וגידולו הוקרבו למען ההוכחה כי יש מקום לגדל דור חדש על ברכיה של השפה העברית.

ירון לונדון, כתב את הפזמון על אליעזר בן יהודה, "יהודי מבדח- מילים מילים הוא בדה ממוחו הקודח, וכשנולד לו בן...אז זה האיש אמר שם אקרא לו, בן יהודה איתמר. איתמר בן אב"י, שאביו היה נביא, גבר כלבבי..."

אך, מערכת עיתון "הארץ" מצאה לנכון להעמיד (על בסיס מכתבים שנמצאו בארכיו אליאנס בפריז) בספק את דמותו של האיש.

"מכתבים המעמידים סימני שאלה על מיתוס אליעזר בן יהודה וקנאותו לשפה העברית..." (הארץ, מוסף לספרות, 10.1.17)

כיון ששלח את הבן ללימודים בפאריס ולקבל השכלה צרפתית...ואני שואלת: מה רע במיתוס?

כשגיל חובב מספר בספרו "עשרים וארבע דלתות" על משפחתו גם הוא כותב אמת חדשה שאינה ידועה לנו אך באהבה רבה כראוי לנצר למשפחה כה מיוחדת, אשר סיפור חייה, מן הראוי, שישמש נר לרגלי המחנכים לתרבות היהודית והעברית.

הוא כותב:

"ביום ראשון, תשעה במרץ 1947, עגנה הספינה בנמל חיפה, על סיפונה עמדו שלוש נשים ובכו סבתא שלי מומה ושתי בנותיה, דרור ורינה חזרו הביתה אחרי עשר שנות גלות. בבטן האוניה שכב סבא שלי, הילד העברי הראשון, איתמר בן אב"י בארון מתים..." הוא מת ארבע שנים קודם לכן בניו-יורק, במהלך מלחמת העולם השנייה בחוסר כל הוא מת, נשכח על ידי בני עמו, נבגד על ידי חבריו, מרושש ושבור לב..."

ההבדל בין ספרו היפה של גיל חובב לבין עיתון "הארץ" הוא במרכיב הצובע את הסיפור בצבעים של "אמת": אהבה.

אנא, הניחו לנו ונזכור את גיבורי התרבות שלנו כפי שהזכרון הלאומי צייר אותם וישמשו לנו כמורי דרך ומופת.

אל "תתקנו" את ההיסטוריה...ואם כן ,עשו זאת באהבה וביראה.

אבישג

רוּחַ מְבַדֶּרֶת

מילים:לא ידוע תרגום/נוסח עברי:שמואל בונים,צבי לאור

לחן:אלכסנדר יגורוביץ' וארלאמוב: הלחנה 1842

רוּחַ מְבַדֶּרֶת שֹׁבֶל שִׂמְלָתָהּ,
יָפָתִי בָּרְחוֹב עוֹבֶרֶת, שַׂשְׂתִּי לִקְרָאתָהּ:
הֵי עִמְדִי, עִמְדִי, עִמְדִי נָא, אַתְּ יְפַת-עֵינַיִם,
בּוֹאִי וְאֶחֱזֶה בָּךְ, אַתְּ יָפָה שֶׁלִּי.

אֶת דְּמוּתֵךְ אֶרְאֶה, אֵצֵא מִדַּעְתִּי,
וּרְאוּ נָא, מַה קָּרָה לִי, רְאוּ אֶת יָפָתִי:
הֵי עִמְדִי, עִמְדִי, עִמְדִי נָא, אַתְּ יְפַת-עֵינַיִם,
בּוֹאִי וְאֶחֱזֶה בָּךְ, אַתְּ יָפָה שֶׁלִּי.

גרסת המילים הנפוצה

רוּחַ מְבַדֶּרֶת שֹׁבֶל שִׂמְלָתָהּ,
יָפָתִי בָּרְחוֹב עוֹבֶרֶת, שַׂשְׂתִּי לִקְרָאתָהּ:
הֵי עִמְדִי, עִמְדִי, עִמְדִי נָא, אַתְּ יְפַת-עֵינַיִם,
בּוֹאִי וְאֶחֱזֶה בָּךְ, אַתְּ יָפָה שֶׁלִּי.

שְׁתַּיִם רַק אָהַבְתִּי, רְאוּ נָא אֵיזֶה פֶּלֶא
וּמֵהֶן לֹא הִתְאַכְזַבְתִּי, הֲתֵדְעוּ מִי אֵלֶּה?
אֶת אַרְצִי אָהַבְתִּי, גַּם בַּקַּיִץ, גַּם בַּחֹרֶף
וְאוֹתָךְ אָהַבְתִּי, דּוּנִיצְ'קָה שֶׁלִּי.

לפי "שירי משוררים רוסיים" Песни русских поэтов בעריכת ד.מ. קלימובה, הוצ' Советский писатель, לנינגרד, 1988, כרך 1, עמ' 605], השיר "סופת שלג סוחפת לאורך הרחוב" Вдоль по улице метелица метет), שהוא המקור של "רוח מבדרת", התפתח משיר של המשורר דמיטרי פטרוביץ' גלבוב, שנכתב ב- 1817, אבל אי אפשר לייחסו לגלבוב.

השיר הולחן ב- 1842, ע"י אלכסנדר וארלאמוב, מאבות השירה האמנותית, הרוסית. למרות יותר מ- 170 שנותיו, טעמו של השיר לא פג ויש לו ביצועים רבים, כולל ממש חדשים. השיר נכלל בסרט "ילדותו של גורקי" מ- 1938 ובסרט "סיפור מוסיקאלי", של הבמאים אלכסנדר איבנובסקי וגרברט ראפופורט מ- 1940, שגיבורו פיוטר (אותו משחק הטנור סרגיי למשב) הוא נהג מונית בעל קול יפה, שבסוף הסרט הופך לזמר אופרה.

לצפייה בשיר מפסקול הסרט,

כשלמשב מתגלח ושר וכל ה"בנות" בשכונה מתמוגגות, לחצו כאן

לצפייה בסיפור על השיר "רוח מבדרת"

מתוך המופע "מאחורי השירים הרוסיים" - ולדימיר לייקין -לחצו כאן

לצפייה בביצוע שירה בציבור בהנחיית שבתאי בונפיל לחצו כאן

לשיר העברי הקלטות מסחריות לפחות בארבעה ביצועים: יהורם גאון, הגבעטרון, עוזי מאירי ודודו זכאי.

לצפייה בביצוע של יהורם גאון לחצו כאן

פרשת וארא

בני ישראל המשועבדים במצרים נאנחים ונאנקים תחת העבודה הקשה, ושועתם מעוררת ומזכירה לקדוש ברוך הוא את הברית שכרת עם אבותיהם. דברים מעין אלו קראנו בשבת הקודמת: 'וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלוֹהִים מִן הָעֲבֹדָה, וַיִּשְׁמַע אֱלוֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלוֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ...', ודומים להם גם בפתיחת פרשתנו: 'וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי'.

את פתיחת הפסוק במילים 'וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי' מסביר החת"ם סופר באופן נפלא.

לדבריו, הריבוי של 'וגם אני שמעתי' מלמד שלא רק הקדוש ברוך הוא שמע, אלא שבשעה שבני ישראל נאנקו תחת עול המצרים שמע כל אחד מהם את אנחת אחיו-חברו, כאב את כאבו וחש את סבלו. בני ישראל עצמם שמעו את האנקה, והקדוש ברוך הוא מעיד – 'וגם אני שמעתי'. בעקבות שמיעתם זה את זה, גם אני שמעתי. בעקבות גילוי רגש האחווה והרעות מצטרף גם הקדוש ברוך הוא, שומע ונענה, ומוציא את בני ישראל משעבוד לגאולה.

דברים דומים מספר הרב משה לייב מסאסוב, מגדולי החסידות שיום פטירתו יחול השבוע (נפטר בד' שבט לפני 210 שנים):

אמר שלמד אהבת ישראל מכפרי אחד שהיה במסיבה עם כפריים אחרים.

וכטוב לבו ביין אמר לרעהו: אהבת אותי או לא?

ויענהו: אהבתיך למאד.

ואמר לו הכפרי: איך תאמר אהבתני ולא תדע מה יחסר לי?

הלא אם באמת אהבתני, הידעת מחסורי?

ויחרש ולא דבר מאום.

מזה למד כי אהבת ישראל הוא להרגיש כל מחסורם ולסבול כל מכאובם, ובכל צרתם לו צר.

אהבת ישראל מתחילה ביכולת להרגיש את סבלו וכאבו של הזולת, לשמוע את אנקתו, וכדבריו היפים של הרב סולובייצ'יק על הקהילה שבה 'מתחברות לא רק הידיים אלא גם החוויות, בה אין שומעים רק את הלמות הפטיש של החרושת אלא גם את הדפיקות הקצובות של הלבבות...'.

ולוואי שנשכיל להטות אוזן, להקשיב ולשמוע את הנאנחים והנאנקים, לדעת את מחסור זולתנו, להיזכר בברית – ומתוך כך להביא לשמיעתו של הקדוש ברוך הוא, ולגאולה.

שבת שלום, הרב אוֹרי ליפשיץ, רב טירת-צבי