שלום רב קוראנו היקרים

במהלך סוף השבוע שעבר הלך לעולמו

מאיר בנאי ז"ל – אחד מגדולי היוצרים

בארץ בעשורים האחרונים.

סגנונו היחודי והמלא רגש

החודרים ללב כל אדם ואדם

ימשיכו להיות איתנו לעולם

וזו מתנתו לכולנו.

הרחמים, היכולת לרחם,

לא מתוך התנשאות ופטרונות

אלא מעצם היותך אדם הפוגש

בצער, עוולה או כאב של האחר

היא אחת מהתכונות המרכיבה אותנו כאדם.

שנזכה לדעת את הדרך....

....לשער הרחמים.....

מסתובב בעיר הישנה
ורעש בא מכל פינה
אני מכיר כבר
מכיר כבר את דרכי
בדרך לשער הרחמים.

לא מביט סביב
לא מקשיב
איש חולם אני
וכך היה תמיד
אבל מכיר כבר
מכיר כבר את דרכי
הדרך אל שער הרחמים.

חי פעם רק פעם
יש טעם אין טעם
עם כח בלי כח
שער הרחמים.
בואי איתי יחד
בואי מתוך הפחד
כי את, גם את חלק
משער הרחמים.

השלטים מעל החנויות
משקיפים, על הרחובות
בתוך ליבי יש צעקה והיא גדולה
הראו לי את שער הרחמים.

חי פעם רק פעם...

להאזנה לביצוע השיר על ידי מאיר בנאי לחצו כאן

שער הרחמים

מילים ולחן: מאיר בנאי ז"ל

שבת שלום

גדי ליאון

העורך

הנש"ר עלה ל"מלכות החרמון"

במפגשנו השבוע המשכנו בפריצה אל מעבר לגבולות העמק לכיוון צפון.

חזרנו על כיווני הרוח בשיר "ופרצת" בהתאם למיקומנו בלובי של בית גיל עוז ו"עלינו וטיפסנו" ל"מלכות החרמון" שירו של יובב כץ בלחנו של אפי נצר והמבוצע בידי מוצי אביב.

מוזמנים להאזין כעת – לחצו כאן

האזנו לשיר ומצאנו את כל המקומות המופיעים בו, זיהינו אותם בתמונות שהוקרנו על גבי המסך הגדול ואף זיהינו את פסגת השירהמוזיקלית, מוזמנים להאזין ולמצוא אף אתם.

הזכרנו את דמשק והמתרחש בסוריה מזה כחמש שנים ואת תקוותנו שתבוא רגיעה והחיים יחזרו לשלוותם לטובת תושביה הסובלים מלחמת אזרחים עקובה מדם.

דיברנו על הסיפור שמאחורי השיר ועל האמת שיובב כלל לא היה בצפון בזמן שחיבר את השיר אלא דווקא לחם בדרום.

חזרנו לקבוצת גבע דרך "בת שישים" ונהריים דרך "שיר הרשת" ונפרדנו בציפייה דרוכה למפגש של שבוע הבא שיתקיים הפעם יחד עם ההורים של הילדים גם כן.

גדי ליאון

רכז מיזם נש"ר

בית גיל-עוז

סדנה בעזרה ראשונה והחייאה

צהרים של למידה בצוות

עזרה ראשונה והידע במתן החייאה הינה ידע מעשי חשוב ומשמעותי לכל אדם באשר הוא, אך כשמדובר בבית אליו מגיעים מעל לשש מאות חברות וחברים מידי שבוע, הידע הזה הופך להיות משמעותי ביותר.

דאגתנו לאנשים המגיעים אלינו, יחד עם ההבנה המקצועית שאנו כאנשים הנותנים שרות וטיפול לאוכלוסיית הוותיקים בעמק חייבים לשקוד ולהתפתח מקצועית בתחום הזקנה. עלינו לדאוג להרחיב את המקצועיות שלנו לכל כוון אפשרי וכך גם בנוגע להצלת חיים.

במהלך שעתיים ישבנו ללמידה משמעותית, תיאורטית ומעשית, בנושא הגשת עזרה ראשונה, חשיבותה והשלכותיה וכן התנסות בהחייאה והנשמה.

גל, אשר העביר את הסדנה בחן, בהומור וברצינות רבה דאג כל הזמן לוודא את הבנת והפנמת חומר הלמידה הצליח להחדיר בנו את החשיבות בהכרת ידע זה.

וברכתנו היא – והלוואי שלא נזדקק למה שלמדנו – בריאות לכולנו.

גדי ליאון

מומחה שיקומי

סוד הקסם הקולנועי

צפייה וניתוח סרטי איכות מרחבי העולם

המונחית בידיה האמונות של דורית צמרת

מזמין אתכם

במסגרת שחזור תקופה באמצעים קולנועיים

"מסייה שוקולד" (צרפת 2016)

הסרט הוא דוקודרמה ביוגרפית, המבוססת על סיפורו האמיתי של עבד שחור שברח בשלהי המאה ה- 19 לצרפת, והפך לליצן קרקס פופולארי מפורסם ועשיר בזכות היותו "תופעה אקזוטית" - עד לשקיעתו בשל הסחרור מן ההצלחה.

השחקן הוא עומר סי ("מחוברים לחיים"), לצידו מככב ג'יימס תיירה שהוא נכדו המוכשר של צ'רלי צ'פלין.

לצפייה בקדימון לסרט לחצו כאן

להתראות בקולנוע

הסרט יוקרן באולם זיידן

ביום רביעי כ"ז טבת 25 בינואר

תחילת ההקרנה בשעה 10:00

מוזמנים לצפייה בסרט

גם חברים שאינם חברי החוג

בעלות של 25 ₪

לכל שאלה ופרטים נוספים ניתן לפנות לרויטל

050-5230198 04-6757402

revitalfuks@gmail.com

לאן הולכות הדאגות בלילות - כתב ואייר אנתוני בראון

הוצאת "כנרת- זמורה ביתן"

מתוך גב הספר (כריכה אחורית):

"אַבָּא שֶׁל אִילִי תָּמִיד אָמַר: "אַל תִּדְאַג, יֶלֶד."

אִמָּא שֶׁל אִילִי תָּמִיד אָמְרָה: "לֹא נִתֵּן לְשׁוּם דָּבָר לִפְגֹּעַ בְּךָ."

אֲבָל לִפְעָמִים בַּלֵּילוֹת אִילִי חָשַׁב מַחְשָׁבוֹת מַדְאִיגוֹת

עַל הָעֲנָנִים וְעַל הַגֶּשֶׁם וְעַל הַצִּפּוֹרִים הַגְּדוֹלוֹת בַּשָּׁמַיִם."

לאילי, הילד הקטן מהספור המקסים הזה, יש הרבה דאגות, במיוחד לפני השינה. למי מאתנו אין?

בכתיבה פשוטה וישירה, עם איורים מרהיבים ביופיים, פורש בראון את סיפורו של הילד אילי היוצא בלילה למסע מלא דמיון ורגש כשהוא דואג "להמון דברים". כאשר הטקסט הוא מועט וקצר וכתוב באותיות גדולות, השפעת האיורים כה חזקה, עד כי תחושת הדאגה מחלחלת גם אל הקורא הבוגר.

אנתוני בראון, סופר ומאייר בריטי, הוא מגדולי היוצרים של ספרי ילדים בימינו. ספרו "גורילה" מוכר לילדים רבים בישראל. בראון הוא המאייר הבריטי הראשון שזכה בפרס אנדרסן היוקרתי, על שום תרומתו לספרות הילדים.

סבתו מצליחה לפתור את בעיית הדאגות של אילי. היא מעניקה לו בובת דאגה קטנה, שלה יוכל לספר את דאגותיו ואיתה יתחלק בפחדיו ורגשותיו. ברגע שאילי מרגיש שפרק את דאגותיו מלבו ואינו לבדו בעולם, הוא שם את בובת הדאגה מתחת לכר וישן שינה עמוקה ללא דאגות.

אלה לא סתם בובות. בעמוד האחרון בספר, המשמש כנספח, מסופר לנו שבובות אלה מקורן בגואטמלה, באמריקה התיכונה והן עשויות מחתיכות עץ, בדים וחוטים.האמהות והסבתות היו מכינות את הבובות האלה לילדים וכשהם גדלו, למדו בעצמם ליצור בובות כאלה, וסמכו עליהן שייקחו מהם את דאגותיהם בזמן שהם ישנים. המנהג הזה התפשט בכל העולם. (אולי ננסה גם אנחנו?)

הספר מתאר מה קרה כשאילי התחיל לדאוג לבובות שלו, שאליהן העביר את דאגותיו ויצר גם עבורן בובות דאגה.

מניסיוני עם הספר בעבודתי עם ילדים, הוא מתאים לגילאים שונים. רמת השיח משתנה בהתאם לגיל ואין ילד שלא נהנה מן האיורים המדהימים, המעוררים אסוציאציות אישיות רבות.

ניתן לרכוש דרך האינטרנט מארה"ב קופסאות קטנות עם בובות דאגה גואטמליות. בשבוע הבא אוכל לשלוח את הכתובת בה ניתן לרכוש אותן. זה ממש לא יקר.

חילקתי לילדים את בובות הדאגה שרכשתי, לאחר שסיפרתי להם את הסיפור , תוך כדי שיחה על הדאגות שלהם. בלילה הם "העבירו" לבובות את דאגותיהם ושמו תחת הכרית וספרו כמה ישנו טוב. עם הנכדות הפרטיות שלי זה הפך ממש לטקס. בנוסף הראו לי לאחר כמה זמן בובות שיצרו בעצמן.

הספר נפלא והאפשרות ליישום הרעיון מרגש.

דבי קורתי

כפר-רופין

רקפת וורודה - שלומית שניר - 15.1.2017

על צלע גבעה ירוקה בגליל, ליד סלע בזלת אפור,

צומחת רקפת וורודה, בת בכורה לאימא פקעת.

לרקפת שלוש אחיות צעירות, שהן ניצני רקפות.

פעם, גם רקפת הייתה ניצן, חמשת עלי הכותרת שלה

היו סגורים ומגולגלים כלפי מטה.

כשגדלה, רצתה מאוד להתמתח.

רקפת הפשילה כלפי מעלה במאמץ, עלה כותרת אחד.

אחריו העלתה עלה שני.

נשמה, אספה כוח, וזקפה עלה שלישי.

אז הרימה את הרביעי,

ולבסוף הניפה את העלה האחרון, החמישי.

חמשת עליה, הגנו מפני רטיבות על האבקנים שלה,

שהתפתחו בתחתיתה.

בבוקר באו טיפות מים צלולות ושקופות וירדו על ראשה.

הן נספגו באדמה ומילאו במים את גב-הסלע .

"אימא, שאלה רקפת, מה זה?"

זהו גשם, ענתה פקעת, שמרטיב ומנקה את ראשך,

הוא אינו פוגע באבקנים שלך, וכך תוכלי להתרבות.

אני בשורשיי, קולטת טיפות גשם ומעבירה

אותן לעליי ולפרחיי, ולכן את זקופה ואינך צמאה."

" גם אני רוצה להיות טיפת גשם, אמרה רקפת, אני יכולה?"

"לא, ענתה פקעת, הגשם יורד משמים, ואילו את, על הקרקע,

מחוברת אלי בגבעול חום."

ציפור נחתה על זיז הסלע, פושטת את רגליה, ואוספת את כנפיה.

היא הלכה עד הגב, ושתתה ממנו מים. אז הבחינה הציפור ברקפת,

וציצה לה שיר שמח. "אימא, שאלה רקפת, איזו ציפור זו?""זהו

נחליאלי, ענתה פקעת, הוא מגיע אלינו בחורף, מעבר לים, מארץ

רחוקה "."גם אני רוצה להיות נחליאלי, אמרה רקפת, אני יכולה?"

"לא, חייכה אימא, הנחליאלי עף בניתורים גבוה מעלינו, ואילו את, על

הקרקע,מחוברת אלי בגבעול רך."

בצהריים, הרגישה רקפת דגדוג שהלך והתגבר. רקפת נעה אנה ואנה.

היה זה משב אוויר, שהמה בקול: אוו.. אוו.. אוו.. "אימא, שאלה

רקפת,מי זו?" "זוהי רוח, ענתה פקעת, היא חזקה ומנענעת אותך.

לך רקפת, יש גבעול גמיש ולכן היא איננה יכולה לשבור אותו."

"גם אני רוצה להיות רוח, אמרה רקפת, אני יכולה?"

"לא, צחקה אימא, הרוח נושבת חופשייה במרחבים, ואילו את,

על הקרקע, מחוברת אלי בגבעול גמיש וחזק."

אחר-כך, רעדה הקרקע ונשמע קול צהלה. רקפת ראתה במורד

הגבעה,עדר קטן, שרקע ברגליו, ודהר במשובה, על כרי הדשא.

"אימא, שאלה רקפת, מי אלה?" "זהו עדר סוסים, ענתה

אימא פקעת,הם אכלו עשב לשובע,

ועכשיו הם דוהרים, יפים וחסונים.

הסוסים אינם אוכלים רקפות, כי טעמנו איננו טוב להם."

"גם אני רוצה להיות סוס, אמרה רקפת, אני יכולה?"

"לא, הסבירה פקעת, הסוס דוהר על גבי הקרקע ואילו את צומחת

ממנה,ומחוברת אלי בגבעול נאה."

לפנות ערב, נשמע זמזום.. רקפת חשה בריח מתוק של יצור שעיר,

שעף והתקרב אליה. "אימא, שאלה רקפת בהתרגשות, מי זו?

זוהי דבורת-דבש, ענתה אימא פקעת, היא באה לאסוף אבקה,

מהאבקנים שלך, שהבשילו."

סיפרה דבורה לרקפת: "הבוקר עפתי מהכוורת. פתאום, התחיל לרדת

גשם, וכמעט שהרטיב את כנפיי. לכן, מצאתי לי מכסה, באחד העצים.

כשפסק הגשם, ביקרתי רקפות נאות כמוך, לא הרחק מכאן.

ראיתי נחליאלי, שטבל בהנאה בשלולית.

עפתי בעזרת הרוח, מעל עדר סוסים,

עד לצלע הגבעה, ושם ראיתי אותך, רקפת וורודה.

כמה אני שמחה שנפגשנו!

באתי לאסוף אבקה מהאבקנים שלך."

שאלה רקפת את דבורה: "ומה תעשי באבקה"? ענתה לה דבורה:

"אנימאביקה את פרחי העצים והצמחים כדי שיתרבו.

ישנם פרחים ריחניים , שאני מוצצת מהם צוף.

ממך רקפת, שאינך ריחנית, אני אוספת אבקה,

שמזינה אותי ומקיימת את משפחתי בכוורת."

שמחה דבורה ברקפת ורקפת שמחה בדבורה, והן התיידדו.

דבורה הבטיחה לרקפת, שתבוא שוב מחר, והוסיפה:" כאשר ייפתחו

ניצני אחיותיך אבוא עם אחיותיי הדבורים לבקר אתכן."

הלילה עטף את צלע הגבעה בשמיכה כהה,

ורקפת הרגישה שהיא עייפה מאוד.

לפני שנרדמה, היא התקרבה לאימא פקעת ולחשה לה:

"טוב לי שאני רקפת, ונעים לי לצמוח ממך, אימא,

ולהיות מחוברת אליך בגבעול." והיא נרדמה.

הקשר שבין מצלמת הלייקה והצלת יהודים

מצלמת לייקה הייתה הראשונה שחוללה את מהפכת הצילום ב-35 מ”מ. הלייקה היא מוצר מינימליסטי, מדויק ויעיל (או בקיצור מצלמה גרמנית).
מאחורי סיפור הצלחתה של המצלמה עמדה משפחת ליץ. ארנסט ליץ השני, אבי המשפחה ובעל חברת ליץ בע"מ, פעל בזמן מלחמת העולם השניה בצורה נדירה ומעוררת הערצה, וסיפורו מזכיר את זה של תעשיין גרמני אחר – אוסקר שינדלר.

עם עלייתו של היטלר לשלטון בשנת 1933, החל ליץ לקבל קריאות נואשות מצד מכרים יהודים רבים, שביקשו ממנו עזרה בהוצאתם מגרמניה. ליץ, פרוטסטנטי מלידה, לא היה נתון בסכנה כלשהי בעקבות חוקי הגזע שהנאצים חוקקו, ואשר הגבילו את תנועתם ופעילותם המקצועית של היהודים.
על-מנת לעזור לעובדיו היהודים, הקים ליץ בחשאי, את מה שמכונה על-ידי היסטוריונים כ-"רכבת החופש של לייקה".

ליץ העסיק יהודים רבים כסוכני מכירות מטעם חברתו בחו"ל.
עובדי החברה ומשפחותיהם, קמעונאים, שמכרו את המצלמה, וחברים יהודים של אותם אנשים, כולם נשלחו על-ידי ליץ, למשימות 'מכירה' במשרדי החברה בצרפת, בריטניה, הונג-קונג וארה"ב.

פעילותו של ליץ הואצה לאחר ליל הבדולח בנובמבר 1938. עשרות עובדיו היהודים החלו זורמים למשרדי החברה בניו-יורק, שם נמצאה עבורם תעסוקה בתעשיית הצילום. כל אחד מאותם יהודים שהגיעו לארצות היעד שלהם ענד על צווארו את סמל החופש החדש – מצלמת לייקה.

כל אחד מהפליטים קיבל מלגה עד אשר מצא עבודה חדשה. מבין המהגרים יצאו מעצבים, טכנאים, סוכני מכירות וכתבים רבים שהועסקו בעיתונות
ובתעשייה הקשורה בצילום.

פעילותה של "רכבת החופש של לייקה" הגיע לשיאה בשנים 1938-1939, כאשר קבוצות של פליטים-סוכנים עשו דרכם לניו-יורק בכל מספר שבועות. ב-1 בספטמבר 1939, עם פרוץ מלה"ע השניה, סגרה גרמניה את שעריה וזרם הפליטים פסק. עד לתאריך זה כבר הספיקו מאות יהודים להימלט, בעיקר לאמריקה, תודות למאמציו של ליץ.

כיצד הצליחו ליץ וצוות עובדיו להימנע מענישה?

העובדה שהחברה של ליץ כבר הפכה למותג מוכר בתחום, וייצרה מערכות אופטיות עבור הצבא הגרמני הקלה על פעילותה הלא חוקית. גם הצורך הנואש של המשטר הנאצי במטבע זר, בשילוב עסקיה הרבים של החברה בארה"ב סייעו בהעלמת העין מצד המשטר.

אך למרות הכל, מספר חברים ממשפחת ליץ ועובדיה הבכירים נענשו על פועלם. אחד מבכירי החברה, אלפרד טורק נכלא על שעזר ליהודים רבים ושוחרר רק לאחר העברתו של שוחד רב.

בתו של ליץ – אלסי קון-ליץ נכלאה על-ידי הגסטאפו לאחר שנתפסה על גבול שוויץ, בזמן שעזרה לנשים יהודיות לעבור אותו. אלסי שוחררה
לבסוף, אך היא תוחקרה וסבלה קשות. גם במהלך המלחמה נאלצה בתו של ליץ להסביר את עצמה, לאחר שניסתה להיטיב את תנאי מחייתן, של מאות עובדות כפייה אוקראיניות. לאחר המלחמה קיבלה בתו של ליץ מספר אותות כבוד על פעילותה ההומניטרית (בתמונה למטה).

מדוע פועלו של ליץ לא זכה להכרה וחשיפה עד לשנים האחרונות?

הסופר נורמן ליפטון טוען כי משפחת ליץ ביקשה, שפועלה ההרואי לא יזכה לחשיפה, ורק לאחר מותם של אחרוני בני המשפחה המעורבים בסיפור, נודע סיפור פעילותה של "רכבת החופש של לייקה".

סיפורו המלא על פועלו של ארנסט ליץ השני ומשפחתו, מופיע בספרו של הרב פראנק דאבה סמית' –

'The Greatest Invention of The Leitz Family'

עיצוב הצמח הפורח

חלק מצמחי הבצל והפקעות פורחים כעת וחלקם יפרח בעתיד, אחרי ש"יזכו" במנת הקור המתאימה. אנו יודעים שהתכלית של החי והצומח הוא דור ההמשך.

הכלניות והנוריות מפיצים זרעים לאחר הפריחה וההפריה.

בנוסף לזה, אם התנאים טובים, הגדילה היא גם בפקעות שניתן מאוחר יותר להפריד ביניהם וליצור כלניות נוספות. אם נקטוף (אפשר גם תלישה) נעודד את הצמח לפרוח עוד ועוד. כנ"ל לגבי אפונה ריחנית וחרציות תרבותיות.

ב ה צ ל ח ה

שיר הקברניט

מילים: חיים גורי לחן: אלכסנדר ואסילייביץ' אלכסנדרוב

עִם לֵיל חָרְפִּי הָאוֹר גִּשֵּׁשׁ בְּרֶטֶט
נִשְׁמַע חֵרוּק הָעֹגֶן הַמּוּרָד.
הַיָּם הִשְׁחִיר. אָדָם אָמַר בְּשֶׁקֶט:
"עוֹד שְׁתֵּי סִירוֹת וְאָנוּ שׁוּב בָּדָד".

שָׁם יִשָּׁאֵר אַחַד הַקַּפִּיטָנִים
וְיַמָּאִים, שְׁלֹשָׁה הֵם בְּמִסְפַּר.
אָמַר לָהֶם: "נַפְלִיגָה שׁוּב אֵי אָנָה
אוֹר כּוֹכָב דּוֹלֵק מֵעַל הַכְּפָר".

לַיָּם תְּהוֹם, לַיָּם מֶרְחָב אֵין חֵקֶר.
וּמִשְׁבָּרִים יַכּוּ עַל הַצּוּקִים.
אַךְ הוּא זָכַר מוֹלֶדֶת מִתְרַחֶקֶת,
מִפְרְשֵׂי סְפִינָה בִּלְתִּי חֻקִּית.

פָּשׁוּט הָיָה, בְּלִי כּוֹכָבִים וְסֶרֶט,
חָזוֹ חָשׂוּף, עֵינַיִם לוֹ תְּכֻלּוֹת.
לוֹ יְדִידִים הָיוּ אֵי-בַּמַּחְתֶּרֶת,
יְדִידִים רָבְצוּ עַל הַחוֹלוֹת.

אַךְ "שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה" וְשׁוּב מִתּוֹךְ הַלַּיִל
נָרִים כּוֹסוֹת לְעֹגֶן וּדְגָלִים.
הֵם יַעְגְּנוּ לְאוֹר הַיּוֹם, חֶבְרַיָּא,
תִּתְרוֹנֵן שִׁירַת הַמַּעְפִּילִים.

עַד אָז דּוּמָם, הַמְּשׁוֹטִים נָרִימָה
הַקַּבַּרְנִיט - הַלַּיִל עֶלֶט רַב...
הַקַּבַּרְנִיט מוֹסֵר שָׁלוֹם לָךְ, אִמָּא,
הִנֵּה הוּא שׁוּב מַפְלִיג לַמַּעֲרָב.

מאתר זמרשת:
"שיר הקברניט" נכתב בקיבוץ יגור בשנת 1946 לקורס חובלים של הפלי"ם. כך סיפר חיים גורי לאורי יעקובוביץ'. הסיפור המלא נשמע מפי גורי ביותר מהזדמנות אחת:יוחאי בן נון ביקש ממנו לכתוב שיר לקורס חובלים. גורי הסכים, אבל בשלושה תנאים:מחברת בלי שורות ועפרון מחודד,שלא יפריעו ומשהו לשתות.הכניסו אותו לאוהל, הציבו שומר כדי שלא יפריעו והביאו כוס "קוניאק מדיצינל" וכך נולד השיר.

הלחן נדפס במקורות רבים כ"עממי רוסי" עד שזוהה המקור (ספט' 2013) על-ידי ד"ר יוסי גולדנברג.

השיר הרוסי הוא Песня 9-й Красногвардейской дивизии "(שיר דיוויזיית הגווארדיה האדומה התשיעית").
על פי השירוןСтроевые песни Советской Армии"שירי הצבא הסובייטי שיצא ב-1949, המילים מאת א. מייר - משורר לא ידוע) והלחן מאת אלכסנדר אלכסנדרוב. על פי התווים בשירון השיר הוא ללא כל ספק המקור של "שיר הקברניט". הוא נכתב סמוך לסוף מלחמת העולם השנייה. לגרסה העברית אין זיקה למילים הרוסיות. לשיר הרוסי אין הקלטה ידועה ובנוסף הוא מאוזכר רק פעמים ספורות באתרי אינטרנט, כאשר בכולם מצוין א. מייר ככותב המילים, אולם שני אתרים מייחסים את הלחן לאיסאק דונאייבסקי. ייתכן, אם כן, שלשיר היה לחן נוסף.

לצפייה בביצוע להקת חיל חינוך לחצו כאן

לצפייה בביצוע להקת חיל הים לחצו כאן

להאזנה לשיר ברוסית לחצו כאן

חיים גורי (משמאל) ערבמבצע עובדה, 1949. למעלה-אברהם אדן

לקריאת הערך על חיים גורי בויקיפדיה לחצו כאן

פרשת שמות

סיפורי התורה אודות קורותיו של משה רבנו טרם היותו למנהיג העם נחשפים לעינינו בפרשת שמות.

הסיפורים הללו מפגישים אותנו עם דמותו, ומותירים בנו חותם של רגישות, אומץ לב, ענווה, מעורבות חברתית ועוד. חז"ל ראו בהתנהגותו של משה גם ביטוי למידת הכרת הטוב, וזאת דווקא בהימנעותו (המתוארת בפרשה הבאה) מלהכות בעצמו את היאור (במכות דם וצפרדע) ואת אדמת מצרים (במכת כינים).

על פי המדרש, משה נמנע מלהכות את היאור ואת האדמה בשל הטובה שגמלו איתו – היאור בכך ששמר עליו בעת שאמו הניחה אותו ב'תֵּבַת גֹּמֶא... בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר', ואף את האדמה אינו מכה, בעקבות שאפשרה לו לאחר שהיכה את המצרי שהיכה איש עברי, לטמון אותו בחול.

חשיבותה של מידת הכרת הטוב מבוארת יפה על ידי הרב אליהו דסלר, שהיה מגדולי המשגיחים בישיבות הליטאיות ומגדולי בעלי המוסר במאה העשרים, (ויום פטירתו חל השבוע).

כי על ידה ילמד להכיר את גדולת חסדיו יתברך עם כל הבריאה, ועל ידה ידבק בקב"ה. וכפי שיעור דבקותו יוכל להנות מזיו שכינתו בעולם הבא... שהכרת טובה לאדם ולקב"ה שורש אחד להם, ואם נפגמה המדה של הכרת הטוב לחברו, לא יכיר גם חסדיו של הקב"ה...

יתירה מכך, במקום אחר הרב דסלר מבאר ש'הכרת טובה היא תולדת כח הנתינה, וכפית טובה היא תולדת כח הנטילה'. הרוצה לתת רואה תמיד את הזולת. מבטו פונה החוצה, ולכן גם כשהוא מקבל משהו – הוא רוצה לשלם, להשיב, ומתוך כך – הוא מכיר טובה. לעומתו, הרוצה לקבל מסתכל על עצמו. מושך הוא את הדברים שמסביבו אליו. ממילא הוא כפוי טובה, ואף אם יכיר טובה בשפה רפה: 'בשפתיו יחנוף, ולבו בל עמו... חפצו לסבב אליו עוד טובות רבות ומתנות חשובות... נמצא שגם הודאתו - נטילה היא, כי כך היא כונתה'.

הרב דסלר מבאר נקודה נוספת. לכאורה, מה משמעותה של הכרת הטוב של משה לדומם? הרי היאור והעפר לא באמת עשו דבר עבור משה, ומעבר לזה - אין הם מרגישים עלבון אם מכים אותם?

תשובתו הנפלאה של הרב דסלר מלמדתנו את הרושם של מעשי האדם על נפשו הוא:

יסוד גדול ומקיף בכחות הנפש של האדם מתגלה לנו בזה: כל מדות הנפש מושפעות ונפעלות על ידי הרגש, ולא רק על ידי השכל. לכן אם אין אנו מכירים טובה לדומם שנהננו ממנו וכל שכן אם אנחנו מבזים אותו נפגע הרגש, שאינו מגיב רק בהתאם לחוקי ההגיון. הרגש של בעל מעלת החסד, שרוצה אך לתת ולהנות אחרים, אסיר תודה הוא לכל אשר הפיק ממנו הנאה, בכל צורה שהיא, ואפילו לדומם. והכלל הוא: פגיעה ברגש משפיעה באופן ישיר על המדות וממילא נפגמת מדת הכרת הטוב.

שבת שלום, הרב אוֹרי ליפשיץ, רב טירת-צבי