שלום רב קוראנו היקרים

אנו שולחים ברכת ניחומים בשם כל בית גיל עוז והצוות

לדוד עסיס - אב קהילה כפרית וקהילה בקש"ר

על פטירת אחותו סימה

מי יתן ולא תדע עוד צער.

חודש כסלו כבר כאן איתנו

ואנו מתכוננים לקראת ימי החנוכה.

חג האור, חג החיבור בין הלבבות.

ערבות ואחריות הינם ערכי יסוד

בכל חברה, כך לפחות אנו מאמינים,

וכך גם חרטנו על דגלנו בחזון בית גיל עוז.

ומצאתי במרשתת – בפייסבוק – של הערוץ הראשון

"לפני שש שנים נהרג רב-סרן אלירז פרץ בהתפוצצות רימון שנשא על גופו.
מהנדס בתעשייה הצבאית החליט לפתח רימון משוכלל שימנע אסונות כאלה, עכשיו כל הרימונים בצה"ל הוחלפו לרימוני אלירז, כך הם מכונים. על הפיתוח שמעה מרים פרץ, אמו של אלירז, באמצעות כתבנו הצבאי אלירן טל, שגם הפגיש אותה עם המהנדס".

לצפייה בכתבה לחצו כאן - מומלץ

בואו ונפתח את עצמנו לסביבתנו

הקרובה והרחוקה

ונגביר את האור.

שבת שלום

גדי ליאון

העורך

מכינת מצפן - מיזם מרגש

לפני כשנה באמצע חודש אוקטובר הצטרפו אלינו לבית גיל עוז

חמישה מתלמידי "כיתות נוה" ש"בגאון הירדן" כחלק מתכנית הכשרתם לחיים מלאים בחברה לאחר שיסיימו את חוק לימודם במערכת החינוך המיוחד.

וכך כתבתי בסיכום המפגש הראשון-

"לקראת שילובם בביתנו, יעל וירוב, מרפאה-בעיסוק ומרכזת המיזם מטעם כיתות נוה" הגיעה לספר לחברי הבית על הספקטרום האוטיסטי ועל התפיסה החינוכית והמקצועית לפיה פועלים בכיתו נוה. היה זה מפגש מרתק ומרגש כאחד לראות איך כל אחד מאיתנו יש בו "אחרות" וללמוד כיצד כל אחד ואחת יכולים ולמעשה צריכים לקבל את ה"אחרות" העצמית וכך יכולים לקבל "אחרות" של הזולת.

שילוב בין-דורי מרגש זה מחל כעת את צעדיו הראשונים בביתנו ואנו שמחים ומתרגשים בו."

בתחילת חודש אוקטובר השנה הגיעה לידנו ההזמנה הבאה:

וכך, בתאריך המיועד הגעתי למפגש המרגש והמפעים, פתיחת "מכינת מצפן". ברחבה המסודרת היו דוכני מכירה פרי ידם של חניכי המכינה, תוצרת הסדנאות השונות, הורים צוות וחניכים נרגשים ומזנון עשיר ומגרה.

התכנסנו לארבע כיתות למפגש לימודי משותף סביב שירו של אמנון שמוש – "שורשים וכנפיים".

העצים מפסידים כל כך הרבה

כשהם תקועים באדמה

ואינם יכולים לרחף ולראות

את היער הגדול שהם חלק ממנו.

הציפורים שעל העץ

שזכו ויש להן כנפיים,

חסרות את האחיזה בקרקע

וקניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה

ובחוסנו של העץ

שבסתר כנפיו הן חוסות.

על כן,

כשאהיה גדול

אני רוצה להיות

אדם

עם שורשים וכנפיים.

והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות שאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב. אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים, גם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים, אם ליבו חפץ בכנפיים? (כתבתי שלושה סימני שאלה, אחר כך מחקתי שניים). השורשים מפסידים כל כך הרבה, כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו. והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ, שבסתר ענפיו הן חוסות. על כן, סיימתי, כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

מתוך הספר: "תמונות מבית הספר העממי"

מעגלי הלימוד והשיח היו מורכבים מחניכי המכינה, אורחים- הורים, מנהלי רשת דרכא, אלו"ט ונציגי המעסיקים של החניכים במסגרות העבודה (בהם עבדכם הנאמן).

סביב הטקסט עלו חלומות וערכים, שאיפות ורצונות מרגשים ומלמדים.

בסיום הלימוד והשיח התכנסו כולם לאודיטוריום החדש של "גאון הירדן" שהיה זה האירוע הראשון שנערך בו מאז שהסתיימה בנייתו לאחרונה.

נמסרו ברכות מרגשות מכל הדוברים והיו קטעי שירה של החניכים.

הטקס הסתיים בחתימתם האישית של חניכה וחניך על כתב האמנה של יסוד המכינה וקבלת שי - תיק ל"מסע" הצפוי.

היה זה אירוע ערוך במקצועיות מרשימה ומרגשת מלמד ופותח תקווה לשילובם המלא של נערים ונערות על הספקטרום האוטיסטי, ולנו בבית גיל עוז, יש חלק במשימה כה מרגשת זו.

כמו שכבר סיפרנו מעל גליונות מ"עת לעט" מידי פעם, החניכים בוחרים כל שבוע בשיר, אליו אנו מאזינים וצופים במילות השיר על גבי המסך, ולאחריו מתקיים שיח פתוח על נושא השיר, הכל בהנחייתם הבלעדית של החניכים עצמם.

חברי הבית משתפים בזכרונות, תובנות ומחשבות והשילוב הבין-דורי הכה מיוחד הזה מניב תוצאות מרגשות, כל שבוע מחדש.

אני מצרף כאן את הברכה המרגשת שנשאה יעל וירוב מרכזת כיתות נווה בטקס

זה החלום - אולב האוגה

זֶה הַחֲלוֹם שֶאָנוּ נוֹצְרִים בְּלִבֵּנוּ בְּלִי לוֹמַר מִלָּה:

שֶׁמַּשֶּׁהוּ מוּפְלָא יִקְרֶה פִּתְאוֹם,

שֶּׁזֶה מוּכְרָח לִקְרוֹת,

שֶׁהַזְּמַן יִפָּתַח לְפָנֵינוּ,

שֶׁהַלֵּב יִפָּתַח לְפָנֵינוּ,

שֶׁהַשְּׁעָרִים יִפָּתְחוּ לְפָנֵינוּ,

שֶׁהַסֶּלַע יִפָּתַח לְפָנֵינוּ,

שֶׁמַּעְיָן נִסְתָּר יִפְרֹץ לְעֻמָּתֵנוּ,

שֶׁהַחֲלוֹם עַצְמוֹ יִפָּתַח לְפָנֵינוּ

וְשֶׁבֹּקֶר אֶחָד נְשַׁיֵּט בְּלִי מֵשִׂים לְתוֹךְ

מִפְרָץ קָטָן שֶׁלֹּא יָדַעְנוּ שֶׁהָיָה שָׁם כָּל הַזְמַן.

זה היה מוכרח לקרות, המפרץ שלנו היה פה כל הזמן, אך נדמה שהיינו צריכים לשייט...

כדי שהסכר ייפתח לפנינו

ונמצא עבורכם שם, והקשר ותכנית כדי להגשים.

כדי ללמוד נושאים שמעסיקים אתכם, להכיר כלים שיסייעו לכם לנווט בעתיד בכוחות עצמכם.

כדי שתוכלו להתנסות במגוון רחב של חוויות כדי שתרגישו מספיק בטוחים ומוכנים לבחור את הדרך המתאימה לכם.

מכינת מצפן.

השם הזה נבחר כדי לסמל את הרעיון, שבמהלך שנותיו במכינה, ימצא כל חניך את המצפן הפנימי שלו ואת הכיוון שמתאים עבורו להמשך.

ניתן למצוא את הדרך כשבודקים מקרוב, עובדים, מתנדבים, מסיירים לומדים לימודי מקצוע ומדברים על זה: מה נכון לי? מה מתאים? מהו המקום הנכון עבורי? וגם- איפה אני צריך עזרה ואיך להשיג אותה.

אני מבקשת לסיים בתפילה- תפילת הדרך, שמתפלל מי שיוצא לדרך חדשה. עם קצת התאמות כמובן... במיוחד בשבילכם:

יהי רצון מלפניך

שתשמור על נערינו ונערותינו, ושתוליכם לשלום ותדריכם לשלום למקומות טובים ומשמעותיים,

למדם לחיות עם הספק , סייע להם לקבל החלטות ולהפעיל את שיקול הדעת שמצביע על הכיוון,

טע בהם את ידיעת הדרך וחזק המצפן בלבבם, ופלס להם דרך בעולמך, דרך של קבלת עצמם וקבלת האחר, דרך של אהבת אדם.

ותשלח ברכה והצלחה בכל מעשה ידיהם ותתנם לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואיהם ותשמע תמיד קולם המבקש הכוונה או סיוע

כי אל שומע תפילה אתה,

בהצלחה ובאהבה

אמן!

השתתף, התרגש ומשתף

גדי ליאון

מומחה שיקומי

איך שיר נולד.... בנש"ר ובהר הגלבוע?

במפגשי השירה בשבועיים האחרונים עלינו להר הגלבוע, באמצעות שירה המפורסם של לאה נאור- "בהר הגלבוע" המתאר את הקרב בו נפל שאול המלך אך המתאר גם את הזמן הזה עכשיו בהר הגלבוע.

האזנו לביצוע של ה"פרברים" והמחשנו את העלייה להר באמצעות הרמת הידיים שורה אחר שורה שה"צמיחה" את הרכס כל פעם מחדש.

מומלץ לצפות בביצוע המיוחד של "צמד הפרברים" – לחצו כאן

מיקמנו את הרכס של הרי הגלבוע במפה האילמת של שירי העמק ואת "שיר הרשת" ו"אלעד ירד אל הירדן".

את המפגש השבוע הקדשנו ליהונתן גפן, אשר היה נושא לימודי בבית החינוך דקלים.

האזנו ל"איך שיר נולד" ולשיר "אני אוהב" מתוך ה"כבש השישה-עשר".

לאחר האזנה ושירה משותפת של השירים התחלקנו לתתי קבוצות והמשימה היתה להוסיף בית חדש לשיר אני אוהב...

האווירה השרתה יצירה ופתיחות והמעגלי פעילות שנפתחו, ילדים וותיקים כאחד, הניבו בתים חדשים- וכך נולדו השירים המשותפים הבין-דוריים.

לאחר שכל הקבוצות סיימו לבנות את הבית החדש שנולד, שיתפו כל קבוצה את החברים מי בשירת הבית ומי בקריאתו.

ל"טעימה" מבית אחד ש"נולד" - לחצו כאן

היו אלה מפגשים מלאי אתגר ושמחה.

תודה לפרידה ברגר המורה שהעלתה את הנושא כהצעה לפעילות ולוותיקים ולילדים על שיתוף הפעולה הפורה.

גדי ליאון

רכז מיזם נש"ר

בית גיל-עוז

דקלה - אישה עם נשמה...

דקלה, ביתו של יעקב הגנן, מבית שאן, אישה כה מיוחדת.

לכל צורך ובקשה מתגייסת לסייע ולתרום לבית גיל עוז.

ראינו לנכון להודות לה באמצעות פרי ידנו בבית וזו המתנה שנמסרה לדקלה השבוע.

זו הזדמנות טובה לשוב ולהודות לדקלה על פועלה בשנים האחרונות הפותחת את ליבה לטובת וותיקי העמק.

כן ירבו כמותך, דקלה היקרה.

מיקי סמסון

מורת האמנות

בית גיל עוז

סוד הקסם הקולנועי

צפייה וניתוח סרטי איכות מרחבי העולם

המונחית בידיה האמונות של דורית צמרת

מזמין אתכם

בהמשך לעיצוב דמויות נשים בקולנוע עולמי: ההקשר המעמדי

"אמא שניה" (ברזיל 2016(

תסריט ובימוי: אנה מוילרט

עם: רזי'נה קאזה

משרתת כנועה בבית עשירים בורגני, משמשת גם אומנת לבן היחיד של המשפחה.

הופעתה הפתאומית של בתה, אותה לא ראתה שנים, משנה את מערך היחסים המשפחתי, ואת יחסי האם והבת.

לצפייה בקדימון לסרט לחצו כאן

להתראות בקולנוע

הסרט יוקרן באולם זיידן

ביום רביעי י"ד כסלו 14 בדצמבר

תחילת ההקרנה בשעה 10:00

מוזמנים לצפייה בסרט

גם חברים שאינם חברי החוג

בעלות של 25 ₪

לכל שאלה ופרטים נוספים ניתן לפנות לרויטל

050-5230198 04-6757402

revitalfuks@gmail.com

אמנו שמוש, כיום בן 81, סופר (ספרו המוכר ביותר הוא "מישל עזרא ספרא ובניו") חבר קיבוץ מעיין ברוך.

חרף הידרדרות ראייתו עד כמעט עיוורון, ראייתו את המציאות בארצנו מפוקחת וחדה:

במאה הזאת
השעון לא מתקתק,
המטלפן לא מחייג,
הסנדלר לא מתקן עקבים
והשלטון לא מתקן עוולות.

במאה הזאת
אין גרעינים באבטיח,
אין תאי טלפון ברחובות,
אין שוויון בקיבוצים
ואין אידיאולוגיה בפוליטיקה.

במאה הזאת
נתעשרה העברית בביטויים כמו נשימה עצמונית,
כשלון חלוץ ונבצרות מאונס.
שר בלי תיק הוא מעמד נדיר ומכובד.
בית הבראה נקרא צימר,
בית אבות נקרא אחוזה
ובית בושת – הממשלה.

במאה הזאת
מתבלט הדור השלישי בסלולרי ובמשפחה.
הנכדים מלמדים אותנו להשתמש במחשב ובשאר

אביזרי האלף השלישי.

במאה הזאת
כבר לא שותים גזוז, צוף ,מיץ פז ומי ברז.
שוטים מנהיגים את המדינה שלנו, ועוד כמה מדינות.
מאירן עד קוריאה, מהודו ועד בוש.

במאה הזאת,
מליונים נהרגים במלחמות ומתים ברעב וממחלות.
אלא שהפעם הכל מצולם ומתוקשר, מסודר ומשודר.

במאה הזאת
מגדלים עגבניות בטעם אננס,
פלפלים בטעם תות ובידור בטעם רע. בלשון המעטה.

במאה הזאת
נעלמו מכונות הכתיבה, הפתיליות, הגטקעס, הצניעות

והבושה.

במאה הזאת
יושב ראש הכנסת והסוכנות מציע לנו להצטייד בדרכון

זר.
פרסי או גרמני? סודני או תימני?

במאה הזאת
המשורר יכתוב: משיח לא בא, משיח גם לא מסַמס.

במאה הזאת – המאה של נכדי –

הייתי רוצה להרגיש בבית...
ואינני יכול.

סבא.

יוסי יונאי

גשר

לפני כשבועיים הבאנו מזכרונותיו של יצחק דישון, שעקב אירועי "ליל הבדולח" עברה משפחתו לעיר מנהיים.

גם בעיר מנהיים סבלה ב"ליל הבדולח" ועל כך במדור הפעם:

מסמך עדות מהעיר מנהיים – מכתבו של הרב ד"ר לויער

שנשלח אל הרב ד"ר אונא מיד לאחר "ליל הבדולח" לירושלים

בקס (BEX), יום ד' כ"א בכסלו תרצ"ט (14.12.1938(.

אדוני הנכבד, חבר יקר נ"י!

זה עתה קבלתי את מכתבך היקר מיום י"א בכסלו. כבר מזמן הייתי כותב לך, אך "ליבי בל עמי", ועדיין לא אוכל לעצור כוח כדי להעלות על הכתב כל מה שהתרחש באותו יום שחור - "ממש חורבן הבית". אני יודע רק מה שאירע אצלי, אחרים יודעים, מה קרה עוד בעיר. בשעה 6 בבקר של יום 10 בנובמבר, כשעמדתי להתלבש, נשמעו שלש יריות תותח כסימן של שעת האפס לקראת…

שמעון שלנו וכן העוזרת היהודית שלנו נכנסו לבהלה. הרגענו אותם. באותו רגע שמענו חבטות חזקות ופריצת דלתותיהם של ביתנו ושל בית הכנסת, קולות ניפוץ וריסוק בבית התפילה, שם נופץ הכול לרסיסים, אפילו לוחות השיש לפני ארון הקדש נופצו, ספרי התורה נגררו החוצה ונשרפו. בני אדם (ביטוי זה אינו הולם) עברו וצחקו כפי שנאמר "שחקו עלינו".

טלפנתי לקונסול שלי, הוא הבטיח לי עזרה, אך היא לא באה, טלפנתי פעמים אחדות למשטרה, שהבטיחה עזרה גם היא, אך לשווא. לבסוף ענתה לי המשטרה, שאין ביכולתה להגן עלי, כי אין לה די אנשים, ועלי לשאת בגורלם של שאר היהודים.

למטה בחצר השתוללו הפורצים והאספסוף במדים, לא יכולנו לצאת מן הבית. בית הכנסת, חדר הלימוד וכו' כבר נחרבו. ברחוב לפני חנותו של מר אופנהיימר נשרפו לעינינו ספרים וספרי תורה.

יושבי ביתנו התאספו אצלנו. אמו של מרקס חשה מעין התקף לב. אשתי הזמינה מכונית והובילה אותה ויחד אתה את כל האחרים לבית החולים. כך נמלטו מן הבית כל האחרים.

אנחנו עם כמה בחורי ישיבה נשארנו עוד כלואים. השלמנו את גורלנו ואמרנו את "השמות", ויחד אתנו ילדינו. שמעון הוסיף עוד "אבינו מלכינו קרע רוע גזר דינינו"... מה לעשות עתה? שני בתי כנסת נחרבו, כמעט כל חברי מועצת בית הכנסת נעצרו ונשלחו לדכאו...לעיתים אני מעלה על זכרוני את נבואת ירמיהו _{(פרק י"ב, פסוק ט"ו)}: " וְהָיָה אַחֲרֵי נָתְשִׁי אוֹתָם אָשׁוּב וְרִחַמְתִּים וַהֲשִׁבֹתִים אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ וְאִישׁ לְאַרְצוֹ. ".

מאז צאתי ממנהיים נודדת שנתי בלילות... הקהילה היהודית נשברה. "ה' ירחם". יהי רצון הקב"ה לשלוח לנו גואל צדק!".

_{המקור: "למען האחדות והייחוד", משנתו וחייו של הרב יצחק בן מוהר"ר משה אונא, ירושלים, תשל"ה, עמ' 157-159.}

גדעון רפאל בן-מיכאל‏ -פורום שמירת זיכרון השואה

מסר לעולם: דנון שלף שריד מליל הבדולח באו"ם

במהלך דיון לזכר ליל הבדולח, שלף שגריר ישראל באו"ם דני דנון אבן מבית הכנסת הגדול במנהיים, גרמניה, שנשרף על ידי הפורעים ב-1938, ואמר "לעולם לא ניתן לאנטישמיות להרים את ראשה"

אריאל כהנא19/11/2015

במהלך נאום שנשא באו"ם אתמול (ד'), לציון 77 שנים לאירועי ליל הבדולח, שלף שגריר ישראל דני דנון שריד מבית כנסת שנשרף בליל הדמים, והבהיר כי גם כיום האלימות משתוללת באירופה.

הדברים מגיעים על רקע אירועי הטרור בפריז בהם נרצחו 129 בני אדם, תקיפתו של המורה היהודי במרסיי אמש, וכן על ההשוואה שערכה ביום שני האחרון שרת החוץ של שבדיה, מגרוט וולסטרום, בין אירועי הטרור לסכסוך הישראלי פלסטיני.

בנאומו הציג דנון את האבן החרוכה, שריד מבית הכנסת הגדול במנהיים, גרמניה, שנשרף בליל הבדולח, אשר הושאלה ממוזיאון המורשת היהודית בניו יורק. גימיק. שגריר ישראל באו''ם דנון מציג את האבן

צילום: משלחת ישראל לאו''ם

"האבן הזו מסמלת את אחת התקופות החשוכות ביותר בהיסטוריה האנושית ובהיסטוריה של העם היהודי", אמר דנון. "סימני השריפה על האבן, הם הצלקות של השנאה והאנטישמיות, והסיבה שבגללה הונחה אבן הפינה של האו"ם - כדי להציל את דורות העתיד מייסורי המלחמה".

בדבריו התייחס דנון לתקיפתו של מורה יהודי במרסיי על ידי תומכי דאע"ש. כזכור, אתמול הותקף המורה על ידי שלושה בני אדם ונפצע באורח קשה.

"70 שנה עברו מאז סוף מלחמת העולם השנייה ושחרור המחנות, אך גילויי האנטישמיות ברחובות אירופה נמשכים", אמר. "מדינת ישראל קמה כדי להבטיח שיהודים לעולם לא ירגישו מאוימים. לא נשתוק ולעולם לא ניתן לאנטישמיות להרים את ראשה".

לקריאת המאמר במקור לחצו כאן

גיזום בתקופה זו

בעונה הזו יש לגזום רק אם הכרחי- ענפים יבשים, או כאלה החורגים מהתחום ומפריעים.

חלק ניכר משיחי הנוי, למרות היותם ירוקי עד, רגישים לקור ולכן יש להיזהר בגיזומם.

בין אלה הרגישים- אלמון הודי, אקליפה, אלמוגן, דורנטה, היביסקוס, חלבלוב הדור, לנטנה לילכית, מרווה.

ישנם גם כאלה האמורים לפרוח כעת כמו הלילך, יסמין גדול פרח, ליגוסטרום ומורן החורש.

הגשם הראשון מאחורינו, נתפלל להמשך ונוסיף- לברכה ולא לקללה..

ראובן אישי שהלך לפני כשבוע בדרך כל הארץ היה הממליץ הראשון שלי לקריאה (אחר מסוף הספרים של "הארץ").

לזכרו אני מביאה מה שכתב על ספר ידוע..

זה היה סגנונו – פשוט וקולע – אם עדיין לא קראתם – אולי עכשיו.

אבישג

"הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" - מאת: יונס יונסון

שם ארוך ולא רגיל לספר. בדרך כלל ספרים נקראים בשם קצר והנה שם ארוך ומוזר. ואכן, סיפור מוזר ומשעשע.

כל מי שתשאל האם קראת ספר זה, והוא אכן קרא, יעלה חיוך על פניו. מדובר בזקן בן מאה, שנמצא בבית אבות וביום הולדתו המאה מארגנים לו מסיבה עם כל חשובי העיר. מאחר ואין לו חשק לכך הוא יוצא מהחלון אל הבלתי נודע. ומיד מתחילות הרפתקאות שונות.

תוך כדי מסעו הוא רוכש לו ידידים שונים שאיש לא היה חושב שאי פעם יפגוש.

מסופר סיפור חייו של האיש (אלן קרלסון) שהוא סיפור מעניין ומשעשע בפני עצמו. לא נחשוף את הסיפור, רק נגלה שהוא נפגש בימי חייו ברוב המנהיגים שעיצבו את המאה ועשרים- טרומן, סטלין, מאו צה טונג, קים איל סונג, דה גול ועוד.

הודות לתושיתו ומומחיותו בתחום מסוים (לא נגלה מהו) הוא מצליח להחלץ ממצבים בלתי אפשריים.

קראו ותחוו הנאה צרופה

ראובן איילי הבעל של אבישג

העיירה של טוביה

יהורם גאון מילים:חיים חפר לחן:דובי זלצר

לאן, לאן הולכת את הדרך
לאן, לאן הולכת את דרכי
אל יום שמחה וחג
אל שתי יונים על גג
אל כליזמרים שתויים אשר שירם צובט
את לב הערב
הולכת את לעיירה שלי

לאן, לאן הולכת את הדרך
לאן, לאן מושך סוסי הטוב
אל בית נעזב
אל שלג ורעב
אל מחט של חייט אשר כמו דמעת זהב זוהרת
סוסי מושך לעיירה שלי

לאן, לאן הולכת את הדרך
לאן, לאן הולך, הולך אני
אל אלף קבצנים
אל אלף חזנים
אל ארץ שרוחות מייללות בה את שירי הערש
הולך אני לעיירה שלי

לצפייה בביצועו של יהורם גאון לחצו כאן

יהורם גאון נח בדרך כלל על זרי הדפנה של הרפרטואר הותיק שלו בו שלט-בלט המלחיןדובי זלצרעם שירים כ"העיירה של טוביה" (חיים חפר) "השר משה מונטיפיורי" (חיים חפר), "אני עושה לי מנגינות" (חיים חפר) "מעל פסגת הר הצופים" (אביגדור המאירי), "רוזה רוזה", "כל הכבוד" מתוך "קזבלן" (חיים חפר), "הנני כאן" (חיים חפר), "יש מקום" (עמוס אטינגר) – שני המינוריים אחרונים הם משירי הנשמה המרגשים של גאון.

זלצר העניק ליהורם גאון מבחר מוסיקלי מאוד אקלקטימותאם הנושאים עליהם הוא שר – מה שונים מבחינת הלחן הקצב והאווירה השירים "השר משה מונטיפיורי" (הקליל והעליץ) ו"מעל פסגת הר הצופים" (הדרמטי) "כל הכבוד" הריקודי-להט, השמחה שיוצאת מ"לא נפסיק לשיר" מול הטון, האווירה והמנגינה הנוגים של "המלחמה האחרונה" ("אני מבטיח לך") ו"בית אבי" (חיים חפר)

טֶביֶה החולבאוטוֹביה החולבמיידיש:טֶבֿיֶה/טעוויע דער מילכיקער; תרגום מילולי: "טֶביֶה העוסק במכירת מוצרי חלב") הוא גיבורו של רומן מאת הסופרשלום עליכםשנכתב ופורסם בהמשכים, הפרק הראשון שלו נכתב בשנת 1894 . עלילות דמותו של טוביה החולב אף שימשו כבסיס למחזות ולמחזמר.

הרומן פרוס על גבי כמה שנים בסוףהמאה התשע-עשרהותחילתהמאה העשריםוהמרחב בו הוא מתקיים הואתחום המושבברוסיה, האזור בו חיו אז יהודי האימפריה. הרומן מתאר מציאות היסטורית עמוסת תהפוכות, שבה נאלצו יהודים רבים לנטוש את בתיהם וכפריהם בעקבות הפוגרומיםוהגירוש, ולהגר למרחקים. רובם יצאו לאמריקה ולארצות אחרות באירופה. חרף הרקע העגום של המציאות היהודית בזמנים קשים ודמותו הטראגית של טוביה, היצירה שופעתהומוריהודי עשיר במיטב המסורת של שלום עליכם.

הסיפור עובד לסרטים והצגות מספר פעמים. והתפרסם בעיקר בעיבודו למחזמר"כנר על הגג " על ידי המחזאי היהודי-אמריקני יוסף שטיין. המחזה הועלה בברודוויי, ומאוחר יותר עובד לסרט בכיכובו שלחיים טופול. העלילה המתוארת במחזה שונה בפרטים רבים מהעלילה המקורית שכתב שלום עליכם.

הסרט הופק על ידי מנחם גולן וארתור ברונר. אורכו 119 דקות ושפתו היאעברית. הוא זכה להצלחה קופתית גדולה ומכר 615,700 כרטיסים בבתי-הקולנוע בישראל. "טוביה ושבע בנותיו" היה אמור להתחרות בפסטיבל הקולנוע בקאן, אך הפסטיבל בוטל בעקבות אירועי1968.

"טוביה הוא יהודי עני וקשה-יום, החי בכפר סמוך לעיירה אנטבקה –עיירה יהודיתטיפוסית בתחום המושבשלהאימפריה הרוסיתבשלהיהמאה ה-19. טוביה עוסק בחליבה ובמכירת חלב, חמאה וגבינה לתושבי העיירה. הוא מפרנס בדוחק את אשתו גולדה (בטי סגל) ואת שבע בנותיו. טוביה מתקשה להתמודד עם פער הדורות ועם שאיפותיהן של בנותיו. הבנות הבוגרות מעמידות אותו בפני התלבטות קשה: האם להשיא אותן באמצעותשידוךלגברים מבוססים ולתלמידי חכמים, או להתיר להן להינשא לאהובי לבן. את סיפוריו מתבל טוביה בפסוקים מן התורה, התלמוד, המשנה, המדרש והאגדהתוך עיוות משמעות הפסוקים והתאמתם למסר אותו הוא רוצה להביע. חרף כל הצרות הפוקדות אותו – כלכליות, משפחתיות וקיומיות – טוביה מלא הומור ואופטימיות בזכות אמונתו באלוהים".

לצפייה בסרט המלא - טוביה ושבעת בנותיו [1968]
בימוי מנחם גולן תסריט מנחם גולן -על פי שלום עליכם (ספר) ,
בהשתתפות: שמואל רודנסקי ... טוביה בטי סגל ... גולדה

תקוה מור נינט דינר

לחצו כאן

לצפייה בביצוע השיר מתוך הסרט "כנר על הגג"

"מסורת" Tradition של חיים טופול לחצו כאן

לצפייה בהצגה - "כנר על הגג" - [עברית] של נתן דטנר לחצו כאן

תיאטרון הקמרי - "מסורת - שיר הפתיחה של המחזמר כנר על הגג (סטיין, הרניק ובוק) בהפקת התיאטרון הקאמרי, 2009. בבימוי משה קפטן. התרגום הוצג לראשונה בתיאטרון גודיק, 1966 ואחר כך בביצוע חיים טופול ב-1989.

פרשת ויצא

יעקב אבינו מגיע לארצם של 'בְנֵי קֶדֶם' פוגש ברחל בת דודו, ולאחר שהוא משקה את צאנה מתארת התורה 'וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ'.

חז"ל עמדו על סיבת הבכי, ובמדרש הציעו פירושים שונים. בין השאר מציע המדרש להבין את בכיו של יעקב כנובע ממצבו הכלכלי הדחוק, או מראייתו הנבואית שרחל לא תיקבר עמו בבוא העת.

פירוש אחר מוצא זיקה בין הנשיקה שנושק יעקב לרחל לבין בכיו הסמוך לה:

רבי תנחומא אמר...

וישק יעקב לרחל שהיתה קרובתו...

למה בכה? שראה אנשים מלחשים אילו לאילו, אמרו מה בא זה לחדש לנו דבר של ערוה,

שמשעה שלקה העולם בדור המבול עמדו אומות העולם וגדרו עצמן מן הערוה

הלא תראה שריבה אחת היתה מהלכת עם כמה עדרי צאן ולא נגעו בה,

לכך בכה שחשדוהו בחנם.

המדרש מתאר את החלטתם של אנשי העולם (או אנשי ארצות המזרח, לפי מדרש אחר) שבעקבות המבול החליטו לתקן את דרכיהם והקפידו וגדרו את עצמם מן הערוה. ההוכחה שמביא המדרש היא מעצם הסתובבותה החופשית של הרועה הצעירה והיפה רחל עם עדרי הצאן בינות לרועים, כשאיש אינו מטריד אותה. מבטם פוגש ביעקב הנושק בידידות לקרובת משפחתו, והם חושדים בו שבנשיקה זו יש ערעור על הגדרות הללו, ופריצה של הנורמה החברתית.

יעקב (כך לפי המדרש) לא עונה להם, אבל בהחלט בוכה, בכי על כך שחשדוהו בחינם.

כמה לקחים שונים נוכל ללמוד מתיאור מדרשי זה לעולמנו שלנו.

ראשית, יש לדעת ללמוד מאירועים היסטוריים. אנשי קדם מבינים שמה שאירע לדור המבול צריך ללמד אותם לקח ולא מפטירים כאשתקד. זהו לימוד חשוב – להיות קשוב למה שמתרחש בעולם, להתבונן בגורמים ובתהליכים, ומתוך כך לתקן את דרכינו.

שנית, אנשי קדם מלמדים אותנו את החובה 'לגדור מן הערוה'. על מנת להגיע למצב שרועה צעירה יכולה להסתובב ללא פחד מהטרדה בסביבת רועים אחרים, יש לאמץ גדרות ברורים ובהירים מספיק, כך שישמרו על מי שמסתובב בינות להם – רועים ורועות כאחד.

שלישית, חשדנותם הטועה של אותם אנשים מהווה תמרור אזהרה מפני שיפוט שטחי ובעין רעה של הזולת, ומדריכה אותנו לא למהר ולחשוד חינם.

נשתדל להפנים את המוקדים הללו (לימוד מהמתרחש סביבנו, שמירת נכונה של גדרות בין גברים לנשים, זהירות מ'לדון לכף חובה' מהר מדי) ולהיות לחברה בריאה ושמחה.

שבת שלום, הרב אוֹרי ליפשיץ, רב טירת-צבי