שלום רב קוראנו היקרים

איך נפתח את האגרת הראשונה לשנת תשע"ז?

ראש השנה חלף עבר ויום הכיפורים בפתח.

חשבתי לנכון לאחל ולברך

שהשנה שהחלה זה לפני ימים ספורים

תוציא מתוך כל אחת ואחד מאיתנו

את האדם, את הטוב, את האנושי.

שנזכה לסלוח ראשית לעצמנו

ואחר כך גם לאחרים

ומתוך הסליחה לבנות עתיד טוב יותר.

וכברכה שיוחסה לנתן אלתרמן בטעות:

שנה טובה – זיו אייל

תן לנו שנה אחת של שקט אמיתי
שנה של לובן הפריחה וירק הדשאים.
שנה של להט אהבות וחום תנור ביתי,
ושנדע רק פעם מהו טוב ומה נעים.

שנה ללא קולות שנאה וזעקות השכול.
ללא מראות הדם-
ללא הלמות תופי המלחמה.
ללא הפחד המשתק של הנורא מכל.
ללא צחוקו של העתיד אשר נטמן באדמה.

הן לא בקשנו לנו אוצרות של ממלכות,
לא אושר עילאי ומכוניות פאר.
קורטוב אחד של שקט אמיתי ולובן של פריחות,
אשר נוכל בהם בלאט להתהדר.

להתרגש כפעם מריחות של סתיו.
לדהור אל אושר כשריקת רכבת.
לבנות לנו סוכת שלום עכשיו,
להיות בה ראויים אנו לשבת.

ומכתב פתוח לשנה החדשה מאת יונה אליאן

ברוכה הבאה, שנה חדשה

על רקע השנה שעברה כאן לפנייך, שהייתה כל כך מטולטלת, בליבוי הסכסוכים והעמקת השסעים,

כשהאקורד הצורם של אירוע שהיה אמור לחגוג הישגים אומנותיים, נתן משנה תוקף לתחושה הכואבת שאכן זו מדיניות מוכתבת ומתוכננת היטב .

אני כל כך מקווה שבתקופת כהונתך, שנה חדשה, שאנחנו, כולנו!כפרטים, כבני אדם - נשכיל למצוא את הטוב והמחבר.

תני לנו תבונה ואומץ, כדי שנדע להבחין בסובלנות והנדיבות שבכל אחד מאיתנו,תהיי בעדנו.. כך שנצליח לגייס את תעצומות הנפש כדי להאיר את החברה שלנו על כל גווניה.

אני מאחלת לך שנה חדשה, שתפרשי על כולנומתנה נפלאה של פתיחות , הקשבה, ויכולת קבלה.

שתהיי השנה שבה יגברו הקולות של אנשי השלום על קולם של אנשי המדון.

שנה של הרבה הרבה אהבה..

שנכתב ונחתם

לחיים טובים ולשלום

שבת שלום ויום סליחה מלאה

גדי ליאון

העורך

פרידה מתשע"ו וקבלת תשע"ז

בבית גיל עוז

ביום חמישי, ימים ספורים בלבד לפני שתחלוף לה שנת תשע"ו, התכנסנו חברי בית גיל עוז לציין את הפרידה ממנה וקבלתה בשמחה של שנת תשע"ז לטובה ולברכה, כך אנו מייחלים.

עשרות החברים גדשו את אולם הבית לארוחת בוקר חגיגית.

עירית דרור , מנהלת המחלקה לשרותים חברתיים, בירכה את באי הבית בשם המועצה האזורית וסיפרה על הנעשה בתחומי המועצה בשנה האחרונה.

זו הזדמנות טובה להודות לעירית ולכל צוות העובדות הסוציאליות על שיתוף הפעולה והעבודה המשותפת לטובת וותיקי העמק.

בחדרי הפעילות עסקו החברים בתכנים העולים מהחג.

בחדר האומנות, עם מיקי סמסון, הכינו החברים מנדלות ועסקו במעגל השנה וביחד הכינו 2 מנדלות עם ברכת שנה טובה, שהוצגו בפני כל באי הבית במליאת הסיכום.בחדר המחשבים, עם גדי ליאון, עסקנו בתכני החג כיום הדין וכהתחדשות.

בחדר המחשבים, עם גדי ליאון, עסקנו בתכני החג כיום הדין וכהתחדשות.

בחדר המוזיקה, עם פיטר פרידמן, האזינו ליצירות חזנות ולשירי החג.

בחדר היצירה, עם עדן רביץ, האזינו החברים לסיפור על שופר מיוחד ואיחולי ברכות האחד לשני.

לאחר השתייה ועוגות דבש המסורתיות קיבלנו את ברכתו של הרב אזואלוס, אשר בדרכו הנעימה כמו תמיד, חידש לנו על עשיית הטוב שהיא למעשה הברכה- "וכתוב לחיים טובים" – כלומר, כתוב אותנו לחיים שנעשה אותם אנחנו טובים.

שוב תודה לרב אזואלוס אשר כתמיד בא עם מאור פנים ושמחה.

איחלנו ברכות ושרנו משירי החג וסעדנו את לבנו בארוחת חגיגית.

מי יתן ותהא שנת תשע"ז שנה של מפגש, יצירה ועשיית טוב לנו ולכל וותיקי העמק ובעצם לכל עם ישראל באשר הוא, בארץ ובתפוצות.

גדי ליאון

מומחה שיקומי

עוד מפגש ועוד מתנדבת ל"צליל מחבר"

מיזם "צליל מחבר" של גיל-עוז מרחיב את מעגל המתנדבים, המביאים צליל וזמר לוותיקים - ביישובים עצמם. והפעם: מתנדבת חדשה, חדוה הדר (גשר), במפגש עם ותיקי חמדיה. חדוה היא מורת דרך, מנהלת הבית הסיעודי בגשר ושרה בחבורות זמר.

במפגש, שהתקיים במועדון המרפסת, יצאנו לטיול בגליל, אך מבלי לקום מהכסא...

חדוה הובילה אותנו ביד רמה ליישובים ואתרים, עם מבחר שירים לא שגרתי והסברים מאירי עיניים על כל מקום.

המשתתפים לקחו חלק פעיל בשיחה ובשירה, צחקו והעלו זכרונות.

באיילת השחר נזכרנו ב"אוכל קדימה אוכל" של בומבה צור, בתל-חי בטרומפלדור ועוד ועוד.

נאחל הצלחה לחדוה, והמשך הנאה למשתתפים!

חגית לירון

רכזת "צליל מחבר"

טיול קהילה בקש"ר

סוף סוף החום הקשה מאחורינו. סתיו מתחיל לתבוע את מקומו החוקי בחצבים צחורים. זה הזמן לחזור ולטייל בארצנו היפה.
הפעם נסענו למיני ישראל - הזדמנות "לטייל" לאורכה ולרוחבה של הארץ והכל במקום אחד.

לאחר ארוחת בוקר קלה נהנינו מסיור מודרך ונגיש באתר ובסיומו סרט קצר עם צילומי טבע ונוף מרהיבים.

לארוחת צהריים סעדנו במסעדת קינג ג'ורג' הכשרה בירושלים.
שבעים ומחוזקים התקדמנו לרחבת הכותל המערבי. שם מעבר לביקור אישי בכותל לקראת החגים, היינו מתוכננים לסייר במרכז שרשרת הדורות. על אף הבטחות טלפוניות שהאתר נגיש לחלוטין לנכים, כשהגענו התאכזבנו לגלות שאינו נגיש באופן מלא לקבוצה של אנשים עם נכויות.

לצערי, לא פעם אנו נתקלים בתכנון הטיולים ובטיולים עצמם באתרים שאינם נגישים כלל וגם כאלה שמוגדרים נגישים, אך לא כך המצב בפועל. כולי תקווה שיחול שיפור בנגישות אתרי טיולים ועוד בארץ.

בכותל זכינו לסיום טיול נעים ומלא בשלווה ורוחניות כל אחד לעצמו ויחד כקבוצה.

חזרנו הביתה בשעות הערב מלאי חוויות, ברכות וצנצנת דבש לשנה החדשה.

אניה סימליך, עו"ס

רכזת תכניות קהילתיות

טלפון- 04-6757419

נייד - 050-5340227

על שני אחים דוד ומנחם דגני

אשר נפלו במערכות ישראל במלחמת הקוממיות

1945 – דוד דגני ניצל מציפורני הנאצים

במרץ 1942 התחילו הגירושים ההמוניים של יהודי סלובקיה. תוך שבועות מספר גורשו רבבות מתושביה היהודים ונשארו רק בודדים אשר יד הגורל האכזרית לא השיגתם. המעטים שנשארו שמו נפשם בכפם ובסכנת נפש גנבו גבולות וברחו להונגריה. כעבור שנתיים – במרץ 1944 - פלשו הגרמנים גם להונגריה ובקצב מהיר "סידרו" גם שם מאות אלפי יהודים לפי שיטתם המנוסה.

מתוך מכתב של מרים פלדמן–רוטה: הפגישה הגורלית ב-1945

כאגדה בלתי נשכחת נחרתה בזיכרוני פגישתי הגורלית עם דוד ב–1945 כשהוסענו מבודפשט ברכבת בליווי משמרות הגסטאפו כדי להעבירנו, כתוצאה ממשא ומתן ממושך, למחנה המוחלפים ומשם לשוויץ. רצה הגורל והרכבת נעצרה לכמה דקות בכפר הסמוך לברטיסלבה, מקום שם עבד דוד בפלוגה יהודית מיוחדת של חיל העבודה הסלובקי. תוך שניות הופיע דוד לפני קרון הרכבת כשבאמתחתו לחם וכל מיני מגדים וחילקם בין החברים ביד רחבה. שמחתנו לפגישה זו – שלא פיללנו לה – הייתה גדולה מאוד. אך מה נבהל כשראה את מלווינו – אנשי הגסטאפו – ולמרות שהסברתי לו, כי אין דין טרנספורט זה כגורל יתר רכבות הגירוש, גדושות יהודים, ושעל סמך הסכמים מיוחדים מובילים אותנו לשוויץ ומשם נעלה ארצה, השתדל הוא בכל כוחו לשכנע אותי כי אין להאמין בשום פנים. הוא התקשר עם אנשי 'משמר הלינקה' והציע לי לסדר מקום מחבוא בברטיסלבה והתחנן לא להמשיך בטרנספורט. מאידך הפצרתי אני בו מאוד שיצטרף אלינו כי המצב בסלובקיה בלאו-הכי אבוד וכאן בכל זאת יש לנו לכל הפחות שביב תקווה. ובעוד אנו דנים על 'דיני נפשותינו', נגמרו דקות ההמתנה שהוקצבו לנו על ידי אנשי הגסטאפו. נשמעה פקודת ה'איינשטייגן' (לעלות) ושריקה חדה הודיעה על המשך המסע. דוד נכנע להפצרותינו ועלה איתנו לרכבת ונעשה שותף לגורלנו. ואמנם אחרי סבל ותלאות נוספים במחנה ברגן-בלזן הגענו עם המשלוח הראשון לשוויץ.

אך הספקנו לסדר את הילדים במוסדות וטרם התאוששנו מתלאות חיי המחנה, ודוד נרתם מחדש בעול עבודת התנועה, הפעם כמחנך ודואג לילדים שרובם היו יתומים. את התלהבותו ושמחתו לרגל כניסתו לעבודה זו אין לתאר במילים. מכיוון שכפליטים היינו מוגבלים בחופש הנסיעות, הרבו לכן חברי התנועה המקומיים לבקר אצלו ולטכס עצה על דרכי הפעולה בתנועה בארץ זו.

במוסד הילדים – פליטים בכפר קראטיגן אשר בהרי שוויץ המשיך לעבוד במסירות ואהבה עד יום עלייתנו ארצה ב-1945.

דוד הגיע לשוויץ ב-21/8/44 עם 300 יהודים מהונגריה.

ב"ה, מדינת שביץ (שוויץ) 11 לספטמבר 1944

אחי היקר מנחם, רוב שלום לך!

קשה להביע בכתב את כל הרגשות, הנעימות והמכאיבות, התוקפות אותי עכשיו בשעה זו, בשעה שאחרי הפסקה של חמש שנים אני יכול לכתוב לך שוב. תקופה כה ארוכה ועשירה במאורעות היו השנים הללו ודמעות של שמחה וצער ביחד זולגות מעיניי בזמן שאני בא לתת לך הידיעה הראשונה ממני וממשפחתנו. איני יודע במה להתחיל ומה לספר לך מקודם. מאושר הייתי לו יכולתי כבר להיפגש איתך פנים אל פנים ולדבר על הכול. אסתפק עכשיו בידיעות הכי חשובות וגם זה בקיצור. בטח קיבלת הידיעה מהמברק המשותף ששלחנו לכם תיכף אחרי ביאתנו הנה – שאני נמצא פה, כלומר, במקום בטוח. מסופקני אם אתה, שהיית תמיד במקום בטוח ולא טעמת טעם הגלות במלוא מובן המילה ולא היית בתופת הנאצי, תוכל להבין כראוי מה זה להיות אחרי תקופה של חמש שנים בצער ובעוני תחת השלטון הנאצי. המקום שהחיים תלויים מנגד במלוא מובן המילה. זאת אי אפשר לתאר, ממש בריה חדשה הנני וכאילו נולדתי מחדש. איני רוצה עכשיו לגולל לפניך את כל פרשת חיי וייסוריי שסבלתי ויכולתי לנשוא רק על ידי התקווה והאמונה שאנצל עוד פעם מידם ואהיה בן חורין. נגד אותה העובדה והשמחה שאני חי עדיין ושבדרך הטבע אזכה לחיות גם אחרי המלחמה, הצרות בעברי כמעט כלום וכביכול כבר שכחתי אותם, אבל האפשר לשכוח אותם? האפשר לשכוח את הורינו היקרים הי"ד ואת אחותנו היקרה עטי-רחל, אשר זה שנתיים וחצי נשלחו אל ארץ הגזרה ושום ידיעה פרטית לא קיבלתי מהם, רק ידיעות כלליות, ידיעות מכאיבות ומרגיזות (דרך אגב, הורינו היו באופולה מחוז לובלין, ואחותנו באושוויץ). לא! לעולם לא נשכחם, למרות אותה ההכרה (שבאתי אליה רק פה ולא בתופת) שמוכרחים למשוך בדרך חיינו ואם לא יהי' אפשר למלאות את החיסרון והפגימה, על כל פנים נחכה ליום נקם ושילם, כי על כן אני חי ולא רק חי אלא חי וקיים. אי אפשר לי לתאר את מה שבמחשבותיי אבל עליך להבין זאת מה שאיני יכול לתאר כעת ולכן אסתפק רק בידיעות משפחתיות יבשות.

בדרך נס נמלטתי לפני חודשיים מהמחנה עבודה בדעווינסקה נ. וועס, ונסתפחתי לשיירת יהודים מהונגריה שעברו במקרה דרך מחננו. שישה שבועות היינו באשכנז ב'אופענטהאלטס-לאגער' בברגן-בלזן לא רחוק מהנובר. שם היינו תחת 'תנאים טובים במיוחד'. בין השלוש מאות אנשים שזכו בפעם הראשון לצאת ובין השני חלוצים (כלומר: בחורים מבן עשרים) שאני הייתי האחד ועוד בחור אחד. ממש נסים שניצלתי. אחותנו לאה תחי' עם בעלה אהרון פודם וגם אבא הארטען, בעלה של עטי-רחל הם בבודאפשט בתור אריים-פולניים ובדרך הטבע גם הם יצאו בשלום מזה. כתובתם אינו ידוע לי כעת אבל אני מחפש אותם. כבר יש לי סיכויים בקרוב להיוודע מהם. בזמן שעזבתי את סלובקיב (בתחילת יולי ש.ז.) הייתה עוד דודתנו מרת לאה מסשוב עם בתה רבקה שנישאה למשה רוטמן בנובה-מעסטה נאד וואהים (שם אפשר היה לחיות באיזה אופן). גם בניה יחיאל, יענקול, מענדל עם משפחתו בנעמישקירט (כפר סמוך להלוהוביץ) בעבודה חקלאית בכפייה. שאר בניה ונכדיה בפוניה. מידידינו ממונקץ' ומחיסט אין לי שום ידיעה, בטח המה גם כן בארץ הגזרה. כמו כן כל משפחת אבינו מסעטמר ומסיגוט. זהו הסיכום העגום של משפחתנו. ממשפחתה של זוגתך היקרה יפה, הינם בסלובקיה - שלוש אחיה - נפתלי, יאשע ושלמה. יאשע ושלמה היו אתי ביחד במחנה עבודה עד זמן האחרון ונפתלי סמוך לטרנצ'ין, גם כן במחנה. עליי להעיר שזה היה לפני חודשיים. עכשיו בשעת המהפכה שם איני יודע. אני מקווה שניצלו. טרגי הדבר וברור שרעיון הנקמה הבוער בנו אינו יכול להשלים את החסר. כתבתי לך הכול כמו שהוא, כי למה לי להעלים, הלוא פעם תדע הכול עוד יותר ממה שאנו יודעים.

... באופן פרטי אני מאושר פה למרות שגם פה איני חופשי לגמרי. בשביץ (שוויץ) יותר טוב במחנה מאשר להיות בן-חורין באשכנז ובמדינות הנספחות. יש לנו סיכויים בקרוב לעלות ארצה ישראלה. זהו אושרנו הכי גדול. לדאבוננו אינם פה מחברתנו רק מתי מספר, ארבע במספר: רושי פלדמן מקושיצה, רחל רייך בחורתו של עקיבא קעסטנבאום ועוד חברה אחת, ואני וחבר צעיר אחד מבני-עקיבא. בדף מיוחד אני כותב לך קרוביהם של חברינו הנמצאים בבעלזן-בערגן ואתה או הלשכה של הפועל-המזרחי תכתוב להם שקרוביהם פלוני ופלוני נמצא בדרך הנה. רשימותיהם שלחנו כבר אל הסוכנות וכולם יקבלו סרטיפיקטים ואנו מאמינים שבקרוב יבואו הנה. דאג שכל קרוביהם יקבלו ידיעות מהם, כי אתה יודע מה זה אי ידיעה במשך זמן רב כזה.

כתוב לי תיכף ומיד תשובה מפורטת דרך התנועה על ידי קושטא אל התנועה החלוצית של המזרחי פה, כי אינני יודע אם אשאר פה או ישלחו אותי למקום אחר. כעת היא כתובתי: ד. דגני – קורנבלייה, הוטעל בעלמנט, מונטרעע, שביץ. כתוב לי על הכול. לתשובתך המהירה הנני מחכה בכיליון עיניים וחותם בדרישת שלום לבבית

בנשיקות רבות לך וליפה וגם לבתך היקרה

אחיך הנאמן המצפה לראות בקרוב, דוד

שלום מנחם אחי היקר!

אחרי הפסקה ארוכה סוף-סוף קיבלתי את מכתבך הראשון בשמחה גדולה. אתה יכול לתאר לך את הרגשתי ושמחתי ברגע זה. במיוחד שנתת לי לחכות כל כך הרבה זמן עד ששלחת את המכתב. כל היתר כבר שמעו מקרוביהם.

תמיד צדקת, עכשיו אכתוב מחיי. לא נעים לי להיזכר בעבר הנורא. כל הזמן החיים שלי, אני מודיעך, היה לי מאוד קשה, אך זה כלום לעומת משפחתנו. מ-41 עבדתי בצבא וזה הציל אותי מהגירוש. היה קשה מאוד, עבודה קשה בתנאים איומים. ב-43 הייתי במחנה דוינסקה-נובה-ווס על יד פרסבורג, למשך 6 שבועות, תחת משמרות 'הלינקה' בתנאים לא אנושיים. ב-6 ליולי 1944 היה עליי לצאת את סלובקיה, וכך פגשתי טרנספורט בתחנת הרכבת, עם 300 יהודים מהונגריה שהיה מיועד לברגן-בלזן, כי הרכבת עברה בדרכה לצפון גרמניה דרך דוינסקה-נובה-ווס. בברגן-בלזן סמוך להנובר בגרמניה, שהיתי 6 שבועות ביחד עם הקבוצה בתנאים די טובים.

ב-21 ביחד עם עוד 300 יוצאי הונגריה, נסענו לשוויץ, למותר לציין כי כאן התחלתי לחיות מחדש. כרגע אני במוסד עלייה שליד נוער המזרחי בעיירה קראטינגן, ביחד עם רושי. מקווים להגיע בקרוב לארץ במשלוח הראשון של ילדי עליית הנוער. השאלה – מתי?

לגבי מצבי, אתה יודע שטוב לי עכשיו ואני חושב רבות על העתיד וזה גורם לי לדאגה. לא אפרט את סבלותיי היות ומי שלא עבר על גופו את מה שעברתי, לא יבין זאת. מי שיכול לספר, טוב לו. אני לא יכול. מלאה אין מידע. בבודפשט לא פשוט לאף אחד. מהמשפחה אין סימני חיים. מידע אחרון מה-8 לאוקטובר הגיע לשוויץ מרבקה שכתבה לנו מנובה-מסטה. לא היו חדשות טובות. ביקרתי מספר פעמים בסאסוב, ברדיוב ונובה-מסטה. הייתי בחתונתם של רבקה הוכצייט עם משה רוטמן וכן בחתונתם של יענקל הוכצייט עם פרידה גלוק. מעט לפני שעזבתי את סלובקיה דיברתי עם כולם. דודה ל. הייתה במצב טוב, חושבת על המגורשים, והייתה מאושרת לו ידעה שאיציק עלה ארצה... תוכל לתאר לך כמה אני בודד ורואה שחורות. אך אינני נואש ומקווה שייסוריי באו אל קיצם... אנו בקשר מתמיד עם הארץ וגם עם אריה הנדלר בבח"ד בלונדון. עליי לציין לדאבוני שבפועל-המזרחי אין מספיק הבנה לפעולות ההצלה של מנדל ווילנר כאן בשטח העלייה. הם רק שולחים דואר במקום לפעול בשטח. אפילו תמיכה מוראלית אינם נותנים.

חדשות הנוגעות לך אישית משמחות. כמה מאושרים היו הורינו אילו ראו את ילדיך. לאחרונה די בסדר בבית, הם מרוצים מגורלם. איני מתחרט שהשארתי אותם בסלובקיה. מכתבים מההורים הגיעו לאחרונה על יום. הם הלכו בגאווה ללא עצב. הצעתי להם מחבוא ואני אדאג לכל צרכם, אך הם החליטו להמשיך עם כל הקהילה היהודית. אימא במיוחד, יש לה כוח והתנהגה בגבורה כפי שביאליק כתב: 'אם יש את נפשך לדעת...' שם כתוב על 'רוח יהודית', ואימא בדיוק כך. אף אחד לא תיאר לעצמו שכה נורא יהיה.

... הייתי צריך לנסוע באפריל אך האי סדר בהונגריה מעכב את העלייה. הייתי שמח לו יכולתי לכתוב כל שבוע ולא שתחכה עד קבלתך את מכתבי, סליחה שאני כותב בגרמנית אך אני מקווה שילך יותר מהר, כי טכנית יותר קל. תוכל לכתוב בעברית אליי.

מה שלום יפה, יוסף הקטן ונילי? מה פירוש השם נילי? כתוב לי בקרוב.

18.1.1945

שלום ונשיקות מהאח הנאמן שמקווה לראותך בקרוב, דוד

כתובתי כעת:

ד. דגני – קורנבלי, בית עליית הנוער, קראטינגן / שפיץ, שוויץ.

לקריאה על דוד דגני ז"ל – באתר יזכור - לחצו כאן

לקריאה על מנחם דגני ז"ל – באתר יזכור - לחצו כאן

כובע הנזיר ושאר זרעים ופקעות

חלק מזרעי כובע הנזיר מתחילים כבר לנבוט, ואפשר בשלב הזה של הופעת זוג עלים ראשון להעתיקם ממקומם למקומות רצויים.

עדיף בכל אופן לזרוע אותם במקום הרצוי מראש. זרעים אלה לא נפגעו במהלך היותם טמונים בקרקע כיון שהם רעילים ומזיקי הקרקע אינם אוכלים אותם.

הפריחה תחל לקראת סוף חודש פברואר והם יתמידו בה עד סוף חודש מאי.

כעת הזמן גם לזרוע חוטמית זיפנית ואפונה ריחנית.

ניתן להזמין / לקנות פקעות של כלניות ונוריות.

יש חידוש מעניין "כלנית פונפון". טרם ראיתיה בפועל (תמונתה מצורפת בזאת) ואיני יודע מה טיבה ומה יופייה.

בכל מקרה כדאי להכין גומות, לטמון בהם קומפוסט ודשן בשחרור איטי – לסמנם, ובעוד כשבועיים עד חודש לטומנם.

ב ה צ ל ח ה

זה לא חלום – מי ידע שכך יהיה

מילים ולחן: עוזי חיטמן, עיבוד: קובי אושרת, ביצוע: בועז שרעבי

זה לא חלום / עוד יבוא היום /
יום לו חיכינו אלפיים שנה / המלחמה האחרונה.
עוזבים את הבית עוזבים את החברים /
לובשים מדי זית והולכים לימים אחרים /
מי ידע שכך יהיה / שבכמה לילות ללא אמא /
תהפוך מנער ותהיה / לבחור מסתער קדימה..."

להאזנה לביצוע המקורי לחצו כאן

עוזי חיטמן: "השתחררתי ביולי, חודשים ספורים לפני מלחמת יום הכיפורים, והשיר נכתב כפועל יוצא לשחרור. המילים היו שונות במקור, כתבתי: 'נכון זה נגמר, נכון זה עבר, לא היה לי כוח להמשיך, זה היה יותר מדי'. היתה לי תקופה מרתקת בצבא, אבל הרגשתי שמיציתי. להבדיל מאנשי להקות אחרות, שני שליש מהשירות הצבאי הייתי ביחידות קרביות. גם סוף השיר שונה מהמקור בו כתבתי: 'מי ידע שכך יהיה, שבכמה לילות ללא אמא, תלך לימים אחרים ותראה שדבר לא זז קדימה'. רציתי לומר ששלוש שנים אחרי הגיוס אני חוזר לנקודת ההתחלה.

"כך בועז הקליט את השיר, אבל כשפרצה המלחמה ברדיו לא ששו לשדר אותו מתוך טענה שהוא גורם לדמורליזציה בקרב החיילים. הייתי ברפידים בעיצומה של המלחמה, ושלמה צח, שהפיק את השיר, צלצל וביקש שאשנה את המילים למשהו יותר אופטימי, כי לא מוכנים לשדר אותו ברדיו. משיר שעשה חשבון נפש לשירות הצבאי שלי, זה הפך לשיר של כמיהה לשלום. השיר הוא לא תוצר של המלחמה, אבל עם זאת אני חושב שיש משהו שקושר בין כל השירים שנולדו במלחמה ההיא ושקיים גם בו. חטפנו סטירת לחי מצלצלת שהכריחה אותנו לעשות חשבון נפש. כשאדם עושה חשבון נפש הוא יותר מאופק, פחות רמבו כל יכול. יש בשירים יותר הצטמצמות, הקטנה, מינימליסטיות ופחות אקסטרווגנטיות, פחות החצנה.

"קשה לי מאד לשכוח את המלחמה ההיא, זו היתה מהפיכה בהלך המחשבה שלי. פתאום הבנתי שאנחנו לא לעולם חוסן, שצריך לקבל את דברי ההנהגה לפעמים בערבון מוגבל ושאני צריך ללכת עם צו הלב שלי, שלרוב צודק. זיכרונות וחוויות מהמלחמה היו הרבה, הייתי בן 21 והכרתי לא מעט אנשים שנהרגו ונפצעו במלחמה, כך שזה שינה בי הרבה דברים.

"מה שמדהים אותי בשיר הזה ומלמד לא מעט עלינו, הישראלים, הוא הכמיהה של חייל שמשתחרר מהצבא בגיל 21. ועלינו אומרים שאנו עם של שוחרי מלחמה? אני לא חושב שיש בעולם עם שכותב מסה שכזו של שירי כמיהה לשלום. אני כועס על אלה שכותבים 'הבטחתם יונה, עלה של זית' או 'אני מבטיח לך ילדה שלי קטנה'. אני לעולם לא אעז להבטיח, אני יכול לקוות, אבל לא להבטיח. שאלתי את אבי בערוב ימיו לפני כחמש שנים אם זו הארץ שהוא חלם עליה והוא ענה לי 'עדיין לא'. בזה יש המון כאב אבל גם אופטימיות".

פרשת וילך – שבת שובה

בהפטרת השבת הנקראת מדי שנה בסמוך ליום הכיפורים ובעיצומם של ימי התשובה, פונה הנביא הושע וקורא לעם ישראל: קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה'.

חז"ל במדרשים שונים היו רגישים לדגש המושם על ידי הושע בלקיחת דְּבָרִים, וראו את הווידוי כמרכזה של התשובה. כך למשל מופיע בגמרא, כי בניגוד לאדם החוטא לחברו, שייתכן ויתפייס בדברים וייתכן ולא, הקדוש ברוך הוא, מתפייס בדברים, שנאמר 'קחו עמכם דברים ושובו אל ה''.

תיאור מצוות התשובה בהלכות הרמב"ם אף הוא מבוסס על ווידוי הדברים:

כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה.

כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא

שנאמר איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו-

זה וידוי דברים.

וידוי זה מצות עשה.

כיצד מתוודין? אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך ,והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה

וזהו עיקרו של וידוי, וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח...

חשיבותו של וידוי הדברים היא בלקיחת האחריות של האדם על מעשיו, בהבנתו כי הוא זה שחטא, ואין אשמים אחרים או כתובות אחרות להפנות אליהן את האצבע. היכולת לומר בפה מלא – חטאתי, עוויתי, פשעתי מהווה נקודת משען לתיקון ולהתחלה מחדש, גם בכך שהיא מוציאה את רגשות האשם הכמוסים בנפש פנימה אל עולם הדיבור, וממילא מאפשרת להשתחרר ממועקות ומתסכולים והדחקות.

לאחרונה נתקלתי בשיר שכתבה המשוררת סיון הר-שפי, המציע חוויה נוספת ומאזנת לחוויית הווידוי של התשובה. השיר נקרא 'עם יד על הלב', והוא מסודר על סדר הא"ב, כמו הוידוי המסורתי:

אהבנו. בגרנו. גדלנו. דיברנו יופי.

הבאנו והשפענו. זיכינו. חילינו.

טבלנו אמת. יעצנו טוב. כספנו.

למדנו. מעדנו נפלנו? - סמכנו עליך.

פעלנו, ציפינו, קיווינו אורך. רשמנו

שהבטחת. שלך תמיד,

תמימיך.

בשיר-וידוי נפלא זה מעירה סיון כי למעשה כדי לצאת לדרך חדשה בשנה הבאה עלינו לטובה, לא מספיק להתבונן באשמה, הבגידה והגזילה, אלא גם (ואולי בעיקר) לראות את האהבה, ההתבגרות והגדילה. להאיר את הנקודות הטובות שקיימות בכל אחד מאתנו, וגם אותן לקחת ולשוב עמן על ה'.

ואולי זהו סודו של הפסוק כולו בהושע – הכולל את העוון ואת הטוב: קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה' אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב. התשובה היא בהשבת הדברים במלואם אל ה' – העוונות, אך גם הטוב.

שבת שלום וגמר חתימה טובה, הרב אורי ליפשיץ, רב טירת-צבי