title
title
title
title
title
title
לאסוף את השברים

איחוד מרגש

רק בגיל 38 גילתה בוגנה רוטקווסקי מפולין את הסוד שהוריה הסתירו ממנה כל השנים: היא יהודייה, בת לניצולי שואה • השבוע, עשר שנים אחרי, הגיעה לביקור בישראל ונפגשה עם דודה האבוד • עכשיו היא מספרת: "חולמת לעלות ארצה"

איריס ליפשיץ־קליגר – ידיעות אחרונות

 

הסיפור הזה יכול להיות תסריט מעולה לסרט: בוגנה רוטקווסקי מפולין, בת 48, גילתה לפני עשור שהיא יהודייה, ושהוריה ניצולי שואה. כל חייה גדלה בלי לשמוע כלל את המילה "שואה", ועל יהודים שמעה רק בסיפורים. השבוע, בביקורה בישראל, פגשה את בן הדוד של אמה, פול רוכמן, בן 94, יחד עם נכדו רודי, בבית האבות בו הוא מתגורר בנתניה.

 

בוגנה, נשואה ואם לארבעה, הגיעה לביקור בישראל עם משלחת אמהות יהודיות מפולין, מטעם ארגון MOMentum. הארגון מאגד נשים יהודיות מכל רחבי העולם, בשיתוף משרד התפוצות, ומעביר אותן מסע חווייתי המחובר להיסטוריה ולמורשת היהודית.

 

הסיפור שלה מתחיל לפני עשר שנים. בוגנה, אז בת 38, גילתה בפעם הראשונה את הסוד הכמוס שאמא שלה, ברברה, שעדיין חיה בפולין, הסתירה ממנה: היא יהודייה. "אבא שלנו נוצרי. גדלנו כמשפחה גויה לכל דבר. עד אז לא ידענו בכלל מה זה שואה במשפחה שלנו", היא מספרת. ברברה היא בתם של טובה ומרדכי רוכמן שנספו בשואה. פול הוא הבן של עזריאל רוכמן, אחיו של מרדכי. הקשר בין המשפחות נוצר לאחר שבוגנה יצאה למסע שלה לחיפוש שורשי משפחתה האבודה. היא הגיעה למרק, בנו של פול, שחי במיאמי ומשם התפתח הקשר בין קרובי המשפחה.

 

גם פול הסתתר במלחמה אצל גויים בעיר ליל בצרפת, וכך ניצלו חייו. משפחתו עברה שנתיים לפני מלחמת העולם השנייה לפריז, ושם הסתתר עם אשתו ושלושת ילדיו אצל שתי משפחות נוצריות עד סוף המלחמה. ההורים של ברברה, טובה ומרדכי, שחיו בעיירה קטנה ליד לובלין, זיהו את הסכנה שעומדת לבוא והספיקו להפקיד את התינוקת שלהם ב־1942, אז בקושי בת 11 חודשים, בידי אנטוניינה, גויה שתשגיח עליה עד שיחזרו אחרי המלחמה. אבל הם לא חזרו. אנטוניינה הלכה לעולמה ב־1944, ומי שהמשיכה לגדל את ברברה כאמא לכל דבר הייתה בתה של אנטוניינה, נטליה קוסקו, שהייתה אלמנה ללא ילדים.

 

פול מספר כי בכלל לא ידע על קיומה של ברברה. "הייתי בטוח שכל משפחתי נספתה בשואה", מילמל באוזניה של בוגנה בעת שאסף אותה לזרועותיו וחיבק אותה בחוזקה. "אני שמח. אני מאוד מתרגש לפגוש אותך", אמר לבוגנה. והיא, חנוקה מדמעות ונרגשת מאוד, ענתה לו במעט אוצר המילים שיש לה בעברית: "גם אני שמחה מאוד!".

 

פול עלה ארצה רק לאחרונה, לאחר שאשתו רוזט נפטרה. "רצינו להביא אותה לקבורה בישראל, ואז, בגיל 94, עליתי סוף־סוף. אני גר בבית אבות בנתניה ומאושר כל יום שאני חי ונושם כאן", הוא מספר, ונהנה מהנחת שמביאים לו ארבעת ילדיו ו־8 נכדים, כולל רודי שהיה חייל בודד בצנחנים.

 

בוגנה מספרת שהגילוי בדבר יהדותה שימח אותה מאוד. "אני וילדיי גאים להיות יהודים. הילדים שלי לומדים בבית ספר יהודי".

 

בעבר ניסתה בוגנה לעלות ארצה, אבל משום שאין לה מספיק הוכחות ליהדותה, סורבה. עכשיו היא ממשיכה להיאבק, ואומרת שהחלום הוא להעלות את אמא שלה: "היא עדיין לא זכתה להתחבק עם פול", היא אומרת. "אני מרגישה שאני הקול של סבתא טובה וסבא מוטקה שנספו בשואה, והגיע הזמן שאשמיע את הקול שלי".

 

לקריאת הכתבה במקור לחצו כאן