title
title
title
title
title
title
מהעת הזו - על כעס והוספת אור

שלום רב קוראנו היקרים

 

והנה אנחנו הולכים לבחירות

זו הפעם השלישית בשנה זו.

הכעס והאכזבה כה רבים

ולא משנה אם על השמאל או על הימין.

 

מהיכן מגיע רגש הכעס?

למה הוא גורם?

כיצד ניתן לתעל אותו ולאן?

 


"וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ" (קוהלת, פרק י״א, פסוק י׳).

אני מביטה ורואה הרבה כעס מסביב.
יש לו גרסאות שונות, לכעס.
לפעמים הוא מתפתח לכדי זעם, התקפות זעם והתפרצויות קשות. לעיתים הוא רק מציץ בצורת חוסר-סבלנות וקוצר-רוח.
אבל הוא שם.
במובן מסוים, כעס הוא סימן טוב. הוא סימן לאכפתיות, הוא מעיד על תשומת לב שלי למשהו שבאמת מפריע לי, להבדיל מאדישות; הוא מעיד על כך שיש ערכים שהם חשובים בעיניי, ואיני רוצה למחוק אותם - בין אם אלו ערכים הקשורים לעיתים בי, למשל, כשלא רואים אותי, לא מעריכים את מעשיי ואת כישוריי, ולעיתים במצב כללי יותר כגון התנהלות ממסדית כלשהי שמצטיירת כלא-צודקת.
במצב הזה אנו יכולים להשתמש בכעס כסימן למצפן פנימי, כמו שרודולף שטיינר מאיר במאמרו על שליחות הכעס, שבא להעיר את תשומת ליבנו למשהו שחשוב לנו במערכת הערכים שלנו, במה שאני מאמינה בו, והכעס כאילו בא ואומר לי: ״את כועסת, כי את מאמינה וחושבת שחשוב ש_______________, אבל אינך יודעת עדיין להביע זאת כמו שצריך״.
במקרה כזה, כשמוכנים להתאמן על תשומת הלב הזו, רוכשים עם הזמן - ודרוש זמן, ללא ספק ! - את הכלים והכוח הפנימי על מנת לנטרל את הכעס, מבלי שננטרל את הדבר שחשוב לנו.

אך הגבול בין הכעס הזה לבין כעס שמסמן משהו שאיננו טוב, הוא דק. הכעס הזה יוצא אז בצורת התפרצות שיש בה מן האלימות, בין אם במילים והרמת קול וטון שופע עצבים, ובין אם במחוות גוף ממשיות (כמו הרמת יד לאגרוף), שלא לדבר על מעשים אלימים-פיזית. המצב הזה כבר מעיד, בעצם, שהכעס כבר אינו מהווה ״שליח״ להעיר אותי לדברים שחשובים לי ולצורך ללמוד להביע אותם מתוך ליבי; המצב הזה מעיד ש״השליח״, כלומר הכעס, הפך להיות הדבר עצמו כך שהוא השכיח ממני את מה שחשוב לי, את מה שאני מאמינה בו, ובמילים אחרות: הוא גורם לי לפספס אותי.
לפספס את מי שאני יכול/ה להיות.
לפספס את מה שחשוב לי ואת הכוח להגשים אותו.
כי הכעס הזה, הלא טוב, הזועם, שורף לי את היכולת להגשים את מה שחשוב לי.
ומה שחשוב לי יכול להיות העבודה שלי, היחסים עם ובתוך המשפחה שלי, הקשר עם העובדים שלי, הקשר עם עצמי, ועוד ועוד.

לכן כותב קוהלת ״הסר כעס מליבך״. הוא מתכוון, לדעתי, לסוג הכעס הזה קודם כל, לכעס - האש המתלהמת - השורפת אותי, את הסובב אותי, את מה שבחשיבה צלולה ובהירה מאוד חשוב לי דווקא.
הכעס מהסוג הזה הוא כעס שמסתיר את אשר על ליבי - בין אם זה שיתוף כנה בקשיים שלי ובמצוקות שלי מול בן/בת הזוג שלי, בין אם אלו הם יסודות בסיסיים של החיים עבורי, בין אם אלו פרויקטים שברצוני להביא לידי מימוש.

תשומת לב לכעס יכולה להוליד, אם כך, בעיקר אחת מן השתיים:
שהכעס (המעיר) יעיר ויאיר אותי להיכנס לליבי ולהביא את עצמי משם אל העולם, כך שלא אשאר אדישה.
או - שהכעס (השורף) יתיש אותי, ירוקן את כוחות ליבי, יגרום לי לוותר ולהתכנס בתוך עצמי, ובהדרגה לשכוח את מה שחשוב לי באמת..

אז תשומת לב לכעס נחוצה לשם קירוב לבבות, על מנת להימנע מריחוקם.

 

יפעת אהרן


וברוח ימי כסלו

כאשר אור הנרות עתיד להאיר

בואו נרבה אור

נעלה אור

ולא רק נילחם בחושך.

 

שבת שלום

 

גדי ליאון

העורך