title
title
title
title
title
title
משב רוח - לחם

לחם

 

אנחנו חיים בחברת שפע. אשרינו שזכינו למה שלא זכו לו אבותינו. ואנו בחברה שלנו נהנים מעובדת המצאותם של בגד ללבוש ולחם לאכול בהישג ידינו. אך בדרך הטבע כבני אדם שהדברים מצויים בידם, הופך לבנו להיות גס בהם. עם כל הטוב הגשמי שזכינו לו כרוך גם הפסד רוחני. בחינת "וישמן ישורון ויבעט" אנו חיים בחברה שבה האנשים רוצים מכל הדברים "הרבה"!! ו"בזול" ומושגים כמו "בלק פריידי" "הכל בזול" מבצעים שונים שגרת יום יום... אבדנו במידה מרובה את קנה המידה להבחנה בין "צורך" ל"מותרות".

הדורות הקודמים שעמלו בזיעת אפם להשגת קיומם ובעיקר יוצאי ארצות עוני ופליטי שואה "זכו" ביכולת להעריך גם את המועט כיון שידעו מחסור אמיתי. איך שר יהודה פליקר "ילד טוב משאיר צלחת ריקה" ואבא ואמא אמרו: "אל תתלונן בסין מתים אנשים ברעב" או ב"אפריקה מליונים שאין בידם לאכול" והכי חשוב !!! "לחם לא זורקים". המושג הזה כולל את הפער הגדול בין גישתנו שלנו אל שאריות האוכל הזול, הניתן, המצוי, לבינם שאמרו: "לחם זה קדוש".

האם חובה עלינו לעבור אסונות ומשברים כדי לשנות את סולם הערכים המצוי? או אולי יש בכוחנו להפנימו בלב הדור הבא בדרכים אחרות?

 



רפי צור, ידידי ממרחביה ביטא את הדברים בשיר הבא:

לֶחֶם

 כִּכַּר לֶחֶם הָיְתָה אֶצְלִי בַּמְּזָוֶה.

שְׁלוֹשָׁה שָׁבוּעוֹת הָלְכָה וְהִתְיַבְּשָׁה.

הַלַּיְלָה זָרַקְתִּי אוֹתָהּ.

לֹא זוֹרְקִים לֶחֶם, אָמְרָה אִמָּא.

דִּבְּרָהּ כְּמוֹ מִכִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ.

בַּחַיִּים לֹא זָרַקְתִּי.

תָּמִיד אָכַלְתִּי הַכֹּל.

הִיא לֹא רָאֲתָה הֵיטֵב בְּזִקְנָתָהּ.

אוּלַי שָׁתִיתִי מַשֶּׁהוּ.

הִצְמִידָה לְרַקֹּותַּי אֶת כַּפּוֹת יָדֶיהָ

הַמְּיֻבָּלוֹת מֵחֲלִיבָה.

לֶחֶם לֹא זוֹרְקִים, מִלְמְלָהּ.

הַלַּיְלָה אַחֲרֵי חֲצוֹת,

בַּחֹשֶׁךְ,

זָרַקְתִּי כִּכָּר שְׁלֵמָה.

    

 

הביאה: אבישג