title
title
title
title
title
title
משב רוח - האב (אני ואלתרמן)

האב (אני ואלתרמן)

 

בשנותיו האחרונות של אבי, זכרונו לברכה, נסענו בתורנות לשבתות שבהן סרב להעזר בעובד הזר שלו "למען ינוח, שורך וחמורך וגרך אשר בשעריך" כך טען, וכך זכיתי לשבתות רבות בחברתו מבוקר עד בוקר...כבר זקן האיש שהיה משענתנו ומקור כוחנו שנים רבות ועתה התהפך הגלגל. זו דרך העולם.

והנה בשוכבי בחדר, על מזרון ששימש כמיטה, שקועה בשנתי והנה קולו מעירני והוא ניצב על מיטתי גבוה ורם ואומר: "קראת לעזרה?" ננערתי באחת, "לא אבא, ישנתי..." והוא אומר "אבל שמעתי קול קורא לעזרה, בטוחה את? הכל בסדר?..." ואני אומרת: "אבא, הכל בסדר לך לישון!!"

באחת חזרו אלי ימי ילדותי רווית הפחדים (סיפורי מלחמת העולם ה- II) ואני מטופפת לחדר הורי יחפה ובוכיה ואבא, תמיד אבא, קם, מובילני למיטתי ואומר: הכל בסדר, תשני ילדה, תשני... ושבה השלוה לשנתי... והוא גבוה בטוח ומבטיח חוזר לחדרו.

לימים לימדתי בקורס "שירת אלתרמן" – הוא, במילות השיר אומר זאת בדרכו.

נתן אלתרמן – הָאָב.  (עיר היונה עמוד 306)

בְּזָכְרִי דִּמְמַת חֲדָרִים וְזִקְנַת פָּמוֹטוֹת וְשָׁטִיחַ,


אֲסַפֵּר כְּסַפֵּר לְבִתִּי הָרוֹדֶמֶת בְּצֵל עַפְעַפַּיִם


שֶׁמֶץ מָה עַל עֵינָיו הַטּוֹבוֹת עַל עָצְבּוֹ הַבִּלְתִּי שָׁכִיחַ,


שֶׁל אֲבִי הַבַּיִת.



 

עוֹלָמוֹ הַנִּצְחִי, הַדָּאוּג. מָה רַבָּה טִרְדָּתוֹ וּמוּדַעַת.


אֶת עָנְיוֹ וּבְכִיַּת יְלָדָיו הוּא נוֹעֵל עַל בְּרִיחַ עִם לַיִל.


הוּא נִשְׁאַר עִמָּהֶם לְבַדּוֹ, קְצָת שָׁפוּף כְּתָמִיד וּשְׁקוּל דַּעַת


בַּדְּמָמָה הַמְּלֵאָה מַחְשָׁבוֹת וְאוֹר נֵר וְדִשְׁדּוּשׁ נַעֲלַיִם.




וְצִלּוֹ עַל הַקִּיר כְּאַרְיֵה וְהוּא צֵל הֶחֳלִי וְהַכֶּלֶא.


אַךְ שׁוֹתֵק וְעָצוּר הוּא הָאָב. לֹא זִנּוּק בִּצְעָדָיו וְלֹא רֶתַע.


וְזָרִים לוֹ סִמְלֵי הַתּוּגָה, כְּזָרוּת הַמֵּימְרָה הַכּוֹלֶלֶת.


תּוּגָתוֹ, הַנִּגֶּשֶׁת עָדָיו, חֲמוּרָה, דַּיְקָנִית, מְפֹרֶטֶת.



 

הִיא מַכָּה אֶל לִבּוֹ מִקָּרוֹב. כְּחָרַשׁ. מֵעוֹלָם לֹא הֶחֱטִיאָה.


הִיא מֵאָה דְּאָגוֹת וְאַחַת וְהַמָּוֶת שֶׁבָּא עַד הַדֶּלֶת.


הִיא מַפֹּלֶת הַגּוּף הָאִטִּית, כַּסִּדּוּק הַנִּחָר שֶׁל הַטִּיחַ.


הוּא מַקְשִׁיב לָהּ דָּרוּךְ וְתָמֵהַּ. כְּפֶשַׂע בֵּינוֹ וְהַיֶּלֶד.



 

אָז יָקוּם. בִּינָתוֹ בְּעֵינָיו. בִּינָתוֹ שֶׁחִיְּכָה וְנָבוֹכָה.


לֹא בָּרַעַשׁ, הַלֵּב, לֹא בָּרַעַשׁ. וְעֵר וְדָאוּג כְּאוֹמֶנֶת.


הוּא לַלֵּב, הַצּוֹעֵק מִכִּלְאוֹ, אֶת הַמָּוֶת מַבְטִיחַ כְּשֹׁחַד.


וְלִבּוּ מְלֻמָּד וְנִשְׁמָע. וְהַדֵּעָה צְלוּלָה וּמְאֻמֶּנֶת....


 

כָּאן פֵּרוּר שֶׁל תֵּבֵל. פֹּה גַּרְעִין שֶׁמִּמֶּנּוּ צָמְחָה הִיא צָמֹחַ.


פֹּה דְּמָמָה. פֹּה רִגְעֵי הַבַּרְזֶל. הוּא רוֹאֶה יַבַּשְׁתּוֹ מִתְבַּקַּעַת.


הוּא אֶל עֶרֶשׂ גּוֹחֵן-וְנִצָּב. עוֹד בּוֹ כֹּחַ. לֹא קֵץ יֵשׁ לַכֹּחַ.


עוֹד לוֹחֵשׁ הוּא: אֵל, נֶפֶשׁ נְצֹר. הוּא לוֹחֵשׁ: אֵל נְצֹר אֶת הַדַּעַת.




 

 

אבישג