title
title
title
title
title
title
לאסוף את השברים

תעלומת הדגל הירוק: מסע אל העבר

בראש המרקדים בשמחת תורה ב"אלטע שול", בית הכנסת העתיק של קרקוב, צעד אחד מנכבדי הציבור ובידו מוט ועליו דגל ירוק • ברל שור בן ה־92 זוכר את הדגל מילדותו • 80 שנה אחרי שהנאצים הרסו ובזזו את בית הכנסת, שור מנסה לפענח את חידת הדגל • יתכן שעכשיו נמצא קצה חוט

ישראל היום – 23-10-19 – נדב שרגאי

סיפור בלשי יהודי. ברל שור (משמאל) ובנו דוד בפתח בית הכנסת העתיק בקרקוב // צילום: באדיבות משפחת שור

סיפור בלשי יהודי. ברל שור (משמאל) ובנו דוד בפתח בית הכנסת העתיק בקרקוב

צילום באדיבות משפחת שור

 

תמונת ההקפות של שמחת תורה בבית הכנסת העתיק של קרקוב (ה"אלטע שול"), קודם שנהרס ונשדד על ידי הנאצים, עדיין צרובה בזיכרונו של ברל שור בן ה־92. אלה לא היו הקפות רגילות. רחוק מכך. בעוד בבתי הכנסת בכל הקהילות בעולם היהודי ובקרקוב עצמה מקיימים שבע הקפות עם ספרי תורה, בשירה וריקודים סביב הבמה, בבית כנסת זה נקטעו הריקודים לאחר שלוש וחצי הקפות בלבד.

שור, שהיה בשנת 1939 ילד בן 12, זוכר כי באמצע ההקפה הרביעית פסקו לפתע, בבת אחת, השירים והריקודים. זה קרה שם מדי שנה באופן יזום ומתוכנן. ספרי התורה הוכנסו בבהילות לארונות הקודש (ב"אלטע שול" היו כמה ארונות קודש), הקהל התיישב על הרצפה והחל באמירת קינות, מנהג ששמור בדרך כלל ליום תשעה באב לזכר חורבן ירושלים והמקדש. הריטואל השנתי הזה, הפסקת ההקפות באמצען והמעבר החד והכמעט בלתי נתפס בין שירה וריקודים לאמירת קינות, ועוד ביום שמחת תורה, זכור לשור היטב.

המקור לנוהג הייחודי והחריג אינו ברור. ככל הנראה הוא קשור להתקפה על יהודי קרקוב ובית הכנסת העתיק מאות שנים קודם לכן, שהתרחשה בדיוק באמצע ההקפה הרביעית. המנהג, לקטוע את ההקפה הזאת, התקבע ושרד ב"אלטע שול" לאורך מאות שנים. הוא מתועד גם בספר "קראקא - עיר סגולה".

לשור, כיום תושב מודיעין, זכור עוד פרט מסתורי משהו מההקפות יוצאות הדופן הללו: את טור הרוקדים והעולזים בבית הכנסת העתיק של קרקוב הוביל אחד המכובדים, כשהוא נושא בידיו "דגל ירוק", מעין נס תלוי על מוט. המולה של התרגשות פקדה את הציבור בכל פעם מחדש למראה הדגל. ב"אלטע שול" סיפרו אז שהדגל הגיע לקרקוב יחד עם מגורשי ספרד לקראת סוף המאה ה־15 או ראשית המאה ה־16. אלא שגם פרט זה בסיפור נותר מעורפל ולא ודאי. שור עצמו זוכר היום רק את צבעו של הדגל, גילו וייחוסו, אך לא את מראהו המפורט.

בקרקוב של אחרי המלחמה, שיפצה עיריית קרקוב את בית הכנסת העתיק שנהרס ונבזז על ידי הגרמנים. ה"אלטע שול" הפך למוזיאון לזכר יהדות קרקוב. עוד קודם לכן, במהלך המלחמה, רגע לפני שהגרמנים הרסו את בית הכנסת ושדדו את יצירות האמנות ושכיות החמדה שהיו בו, הצליחו היהודים להוציא ממנו חלק מהפריטים. הם הסתירו אותם בעליית הגג של בית ההלוויות היהודי בפלשוב, סמוך לקרקוב. מאוחר יותר הגרמנים פוצצו את בית ההלוויות והפכו את שני בתי העלמין היהודיים ששכנו לצידו למחנה עבודה, ואחר כך למחנה ריכוז. בה' בתמוז תש"ג (1943) נרצחו שם גם שני הוריו של ברל, מאיר ומילה שור הי"ד, על ידי מפקד המחנה אמון גת.


מעיזבונו של צייר

ברל עצמו ניצל. יחד עם אחותו ועוד כמה בני משפחה, הוא הגיע בדרך לא דרך לקובנה שבליטא. החבורה הצליחה לצאת מאירופה דרך רוסיה הסטליניסטית באמצעות אשרות מעבר דרך יפן. האשרות סופקו להם על ידי סגן הקונסול היפני בעיר, צ'יאונה סוגיהארה, חסיד אומות העולם. מיפן, הם המשיכו דרך סין, הפיליפינים והונג קונג עד ניו זילנד, שבה השתקעו. ברל שור השלים שם את לימודיו כסטודנט להנדסת מכונות ומדעי הטבע ובשנות ה־50 של המאה הקודמת עלה לישראל.

80 שנה נצר שור את הזיכרונות משמחת תורה של לפני המלחמה בליבו, שיתף בהם חברים ובני משפחה ומדי חג תהה מה עלה בגורלו של הדגל. האם גם "הדגל הירוק" היה שם באותה עליית גג שבה הוסתרו חפצים מהאלטע שול? לא היתה תשובה לכך, עד שלפני חודשים אחדים ראה שור, חובב אמנות ויודאיקה, פריט מעניין שצד את עינו בקטלוג מכירה פומבית של עיזבון הצייר נפתלי בזם, שהגיע לארץ מגרמניה במסגרת עליית הנוער לפני מלחמת העולם השנייה. אחרי המלחמה ביקר בזם בערים רבות, כולל בקרקוב, שם הציג חלק מעבודותיו שכוללות מוטיבים יהודיים מובהקים. הוא נפטר בשנה שעברה.


באמצע ההקפה הרביעית בשמחת תורה פסקו לפתע הריקודים ב"אלטע שול", ספרי התורה הוכנסו בבהילות לארונות הקודש, ובמעבר חד וחריף הקהל התיישב על הרצפה והחל באמירת קינות


בין הפריטים מעיזבונו של האמן שבית המכירות הפומביות "האמרסייט" הציע למכירה, היה גם טרפז בד בלוי, בצבע ירוק, עם רקמת כסף. בקטלוג של בית המכירות הוגדר הפריט ככיסוי לספר תורה, קרוב לוודאי איטלקי, מהמאה ה־18. אלא שמשהו בבד הירוק הזכיר לשור את "הדגל" משמחת תורה של ילדותו בקרקוב. הוא העריך שאין מדובר בכיסוי של ספר תורה רגיל ואף כי מקורו אינו באיטליה. שור רכש את הפריט והחליט לבחון אותו מקרוב.

תחילה גילה, לאחר התייעצות עם אנג'לו פיאטלי, מומחה לאמנות יהודית ממוזיאון יהדות איטליה - שאכן אין מדובר בכיסוי של ספר תורה איטלקי. שור זכר שב"אלטע שול" סיפרו שהדגל הירוק הגיע לקרקוב יחד עם מגורשי ספרד. בנו, עו"ד דוד שור, פנה לפרופ' שלום צבר, מומחה לאמנות יהודי ספרד וימי הביניים. צבר זיהה שהבד המכונה "מפה", אופייני לכיסויי ספרי תורה ממרוקו, וכי המוטיבים הרקומים והארוגים עליו משותפים לצפון אפריקה וגם לספרד.

את בד הקטיפה הירוק והבלוי ששור רכש, תוחם עיטור כסף רחב. באמצעו פזורות דוגמאות של כוכבים או פרחים. על שתי פינותיו התחתונות, מימין ומשמאל, רקומים "רימונים" של ספרי תורה ובמרכז "המפה" צמד קשתות פרסה בסגנון מורי שהיה מקובל בספרד ושמקובל עד היום במרוקו. בתוך צמד הקשתות נרקם הטקסט הבא:

"זאת המפא ס' האשה חאנה ראבאן לכבוד ספר תישלית ע"ה".

והנה הביאור: "מפא" - מפה, כיסוי/מעיל ספר תורה. "ס" - בספרדית: סניורה, אישה נכבדה; "ספר תישלית" – ספר תיסלית (תיסלית הוא חבל ארץ בהרי האטלס במרוקו, שבו התיישבו חלק ממגורשי ספרד).


"כצעיר לפני זקן מופלג"

ספר תיסלית הוא שם דבר בקרב יהודי מרוקו. מדובר בספר תורה עתיק שנכתב לפני מאות שנים ונשתמר על ידי הקהילות במדינה. חוקרים סבורים שהוא נכתב ככל הנראה בספרד, עוד לפני הגירוש. ככזה הוא נתפס בעיני יהודי מרוקו כספר תורה שקושר אותם אל עבר מפואר. בשנות ה־60 של המאה שעברה הועלה ספר התורה הזה לישראל, וכיום הוא שוכן בבית הכנסת תיסלית שקרוי על שמו, ברחוב תיסלית שבעיר אשקלון.

על חשיבותו של ספר תיסלית העיד הפילוסוף וההיסטוריון הרב עובדיה שאקי (אביו של פרופ' אבנר חי שאקי שהיה שר הדתות) מחכמי צפת, שהיה שד"ר (כינוי ליהודי שנשלח מארץ ישראל לגולה כדי לגייס תרומות). שאקי ביקר במרוקו בשנת 1932 וכתב: כי "ממראה קדושתו" חש "כי הספר קדמון בתכלית הוא, עד שאפילו מראהו הפנימי של ספר מהר"י אבוהב ז"ל, אשר נחשב לאחד העתיקים בספרי התורה, והנמצא בצפת, אינו אלא כבחור צעיר לפני זקן מופלג... שום ספר לא עשה עלי רושם עמוק כספר תיסלית הקדוש והעתיק ביותר זה", העיד שאקי, "יש מהיהודים אנשי הכפר שאמרו לי כי ספר תיסלית הוא בן למעלה מאלף שנים... והביאוהו הגולים הראשונים מחורבן הבית. מבלתי יכולת להחליט איזו מן הגרסאות צודקות יותר  - יש לי הרושם שאין בין הספרים עתיק כמותו, חוץ אולי מספר התורה של השומרונים".

האם הדגל הירוק של בית הכנסת בקרקוב הוא "המפה" (הכיסוי/המעיל) של ספר התורה תיסלית? לעו"ד דוד שור, בנו של ברל, שסיפק רבים מהפרטים לכתבה זו וסייע לאביו להתחקות אחר גלגוליו של הדגל, אין ספק שכיסוי ספר התורה שאביו רכש מעיזבונו של האמן נפתלי בזם הוקדש לספר התורה תיסלית, אחד מספרי התורה העתיקים בעולם. אין גם ספק, לדבריו, בכך שהמוטיבים שנרקמו ומעטרים את הכיסוי של ספר התורה אופייניים גם לספרד.

בהחלט ייתכן, אפוא, שממש כפי שספר תיסלית הגיע על פי המסורת עם קבוצת מגורשים מספרד למרוקו, "המעיל" (כיסוי) שלו הגיע עם קבוצת מגורשים אחרת מספרד לקרקוב. שתי המסורות הללו מתכנסות לכאורה אל סיפור הדגל הירוק: לא מן הנמנע שהדגל שנישא על נס ב"אלטע שול" של קרקוב מדי שמחת תורה אכן הגיע לעיר עם מגורשי ספרד ושהוא אינו אלא המעיל של ספר התורה תיסלית המופלג בעתיקותו. מתישהו - השניים הללו אולי נפרדו, וייתכן שעתה יתאחדו מחדש.

ברל שור עצמו מתכוון למסור את "המפה" הישנה לבדיקת מעבדה (פחמן 14), כדי לתארך את גילה. עוד קודם לכן הוא מבקש מעדים אפשריים, שאולי עדיין חיים עימנו ושהשתתפו בהקפות שמחת תורה בבית הכנסת העתיק בקרקוב לפני השואה, ועדיין זוכרים את הדגל הירוק והעיטורים והרקמות שהיו עליו, ליצור עימו קשר. אולי הם יזהו את כיסוי ספר התורה שהוקדש לספר תיסלית, ויפתרו אחת ולתמיד את תעלומת הדגל הירוק. ››

לקריאת המאמר במקור לחצו כאן