title
title
title
title
title
title
משתפים - אני לא אוהב


‏כ"ט/אלול/תשע"ט
‏29/09/2019

אני לא אוהב


בדרך כלל איני קורא בעיתון את הכתבות העוסקות באוכל למרות שדווקא אני מאוהבי האכילה, אלא שהשבת בעלעלי בעיתון צדה את עיני הכותרת "מנת פתיחה" ובהמשכו "איך לבשל בארץ ישראל". הסתקרנתי, וראיתי שהדברים עוסקים בתקופה של העלייה והקמת המדינה, וכיוון שאני עסוק בכך במסגרת עבודתי כארכיונאי התחלתי לקרוא את הכתוב וכאשר הגעתי לפסקה המצורפת, הרגשתי שאני חוזר לאחור כ- 70 שנה לשנות ילדותי.
נולדתי באמצע מלחמת העולם השנייה עת הוריי וחבריהם החלו לייסד את הקיבוץ. עליה על הקרקע לאדמות "וקווקא" בעמק בית שאן, מלחמת השחרור , והימים ימים קשים והפרוטה לא מצויה, גם המזון היה בצמצום רב עד כי למשל חבר קיבל רק חצי ביצה קשה ליום אלא עם כן הוא עבד בעבודה פיזית קשה ואז זכה לביצה שלמה, אני זוכר איך היו החברים מזמזמים-שרים, במלעיל אשכנזי:
"
תה מר לחם וריבה
דיסה דיסה אוכל בקבוצה
חלבונים מאין כח אז מאין..."
או מרננים אך לא מקטרים:
"
דייסה, דייסה, אורז בורגול, אנו אוכלים כל היום
עוד יבוא יום הגדול, ונאכל גם תרנגול". 
אלא שהחברים לא רצו שאנו הילדים נחוש בכך, אותנו גידלו "על לבן של תנובה". הם עשו הכל כדי שנגדל.
כל שיטה, תאוריה או אידיאולוגיה או טכניקה הייתה טובה בעיניהם אם הבטיחה תוצאות בגידול הילדים.
לצורך כך בנו בין בתי הילדים את "מטבח ילדים", בישלו לנו אוכל מיוחד עתיר בחלבונים ובשומנים ובכל אבות המזון שהיו ידועים להם
לנו הילדים אסור היה להיכנס פנימה שכן ,הפרימוסים" ירקו אש והמים ושאר תבשילים היו רותחים עליהם, לכן מציצים הינו מהחלונות לראות את הקסם שבבישול. במיוחד אהבנו לראות איך מחמיצים את החלב שופכים את העיסה המוזרה לשקיות גדולות של בד ותולים אותם במרפסת מאחור והם מטפטפים את מי הגבינה.... ההמשך לא היה כה משמח שכן המטפלות הכריחו אותנו לאכול את הגבינה הלבנה שנוצרה.
על הכרח זה רציתי לספר.


למרות שהמבשלות עשו כל מאמץ שיהא האוכל טעים לנו, לא תמיד צלח הדבר. את החלב שהובא ישר מהרפת מרתיחים היו, חלקו הובא ישר בכדים קטנים לבתי הילדים, ומהלו בתוספת אבקה חומה וסוכר הפך ל"קקאו" מה שקוראים היום "שוקו", דווקא היה טעים, אלא דא-עקא שעל שתי משקאות אלו נפרסו "קרומים" שלא יכולנו שאתם וכל שכן לאוכלם.
אך למטפלות היו שיטות שונות כדי שנאכלם, ראשית היו משדלות בשפה רכה ומסבירות כמה חשוב לאכל כל דבר המוגש, אם לא עבדה השיטה המשיכו להסביר בשפה ברורה אך עדין נעימה, ובהמשך בקול רם ובכעס. עיתים היו הדברים מלווים בהסברים משכנעים כמו אם תוכלו תגדלו תהיו גדולים כמו אמא ואבא, ויהיה לכם הרבה כח. ועוד אמרו, ממש ניגנו על מצפונינו: "ראו את הילדים האומללים, המסכנים, באפריקה, הודו או סין, להם אין בכלל מה לאכול, אך אנו הילדים לא הבנו כלל מה זה כשור לכך שאנחנו בכלל שונאים לאכול....
כמובן לא את כל האוכל שנאנו, אך את הירקות המבושלים במים, שבושלו כמנהג יוצאי אירופה לא יכולנו שאת, הגרועים שבהם היו: החצילים, (מרובעים חומים צפים במים דלוחים), הקישואים (גם הם מרובעים אך צפים בביצה צהבהבת), התרד (שהייתה עיסה ירוקה), הדלעת, והכרוב המבושל, (לא נכביר בתאורן).
והגרוע ביותר שהיו ימים קבועים בו בושל כל אחד מהם, במיוחד חרדנו לקראת יום רביעי בו באופן קבוע בארוחת הצהרים, בצד ביצת עין ופירה הייתה יצוקה עיסה ירקרקה ממנה נדף ריח שלא נעם לחוטמינו.
אני את החצילים לא יכולתי לאכול.
להוותי הייתה מטפלת אחת שלא יכלה להשלים עם מצב זה, והפעילה עליי לחצים רבים כדי שאסיים את כל המנה שהיא יצקה לצלחתי, ואף הפעילה לחץ פיזי לא מתון לכך, וזה בלשון המעטה.
פעם אחת כשכבר לא יכולתי יותר אמרתי לה: "יותר לא אוכל חצילים שכאלו", אך היא בשלה, אמרה: "אתה לא תקום מהשולחן עד שתסיים את כל מה שבצלחת", אך גם אני בשלי....
חבריי לבית ילדים כבר הלכו למקלחת ומשם פנו למטותיהם (למנוחת הצהרים שבכלל לא אהבנו אותה), ואני ממשיך לשבת לפני הצלחת עיניי נעוצות במה שיש בה, אך אינני מסוגל לאכול.
בחמת זעם אמרה לי המטפלת: "אני אוציא אותך עם הצלחת החוצה למרפסת שכל הקיבוץ יראה איך אתה מתנהג, זו פשוט חרפה ובושה". ואכן כך עשתה, הוציאה את השולחן הקטן ושרפרף למרפסת, שמה את צלחתי עליה, והושיבה אותי לעיני כל החברים השבים בשעות אחר הצהרים מעבודת השדה. שעה זו הייתה גם השעה שהיה עליה המטפלת להחזיר את כלי האוכל למטבח הילדים, וכך עשתה. אך שעה זו גם הייתה השעה שהתחילו לשלוח את הילדים מגן הילדים לבתי ההורים.
והנה אני רואה את אחותי יוצאת מגן הילדים בדרך לבית הורינו, "אחותי בואי רגע" צעקתי אליה, היא הבינה מהצעקה את מצוקתי וקרבה אליי בצעד חפוז. "אנא קחי כף חצילים מהצלחת והשליכי אותה תחת אחת השיחים", היא לקחה כף אחת והשליכה, ועוד כף אחת והשליכה, ועוד כף ועוד כף....
בהשליכה את תכולת הכף האחרונה שבה המטפלת ממטבח הילדים וראתה את המתרחש, בחמת זעם סטרה לי על לחיי, כאלה סטירות שמעולם לא קיבלתי....
אותו לילה התכנסה במהירות ועדת החינוך כדי לדון בתופעה קשה זו של התנהגות הילדים.
אך אני ניצחתי, יותר לא הכריחו אותי לאכול חצילים.


כך אכלנו - אלו הכלים  השולחן והכסאות



מבט  ממגדל התצפית אל אזור בתי הילדים - באופק הרי הגלעד 


מטבח הילדים המרפסת האחורית לייצור הגבינה



המאמר ב"ישראל היום" שהזכיר לי נשכחות


עשהאל (עשי) פשחור

עין-הנצי"ב