title
title
title
title
title
title
לאסוף את השברים

"תהיה שנה טובה גם בלי תפוח בדבש":

 חגי תשרי של היהודים בשואה


למרות איסורי הנאצים, יהודים רבים הצליחו לשמור על מעט מרוח החג בגטאות, במחנות או במסתור. תערוכה מקוונת חדשה של יד ושם תציג כרטיסי ברכה, ספרי תפילה ולוחות שנה שהיוו עבור יהודים רבים קרן אור באפלה. "המסורות סיפקו תחושת יציבות בתקופה של מצוקה ורדיפה"

 

אור רביד יום שני, 10 בספטמבר 2018, 20:59  - וואלה


לקריאת הכתבה במקור לחצו כאן


 

ראש השנה ויום הכיפורים הם מהחשובים שבחגי ישראל, שקיום מנהגיהם מהווה חלק משמעותי בחיי העם היהודי. גם בתקופת השואה, תחת תנאים בלתי אפשריים, ניסו יהודים רבים בגטאות, במחנות או במסתור להיאחז בחיים - ובכך לשמור על מעט מרוח החג.

במסגרת פרויקט "לאסוף את השברים", מבצע לאיסוף פריטים אישיים מתקופת השואה, נמסרו למוזיאון "יד ושם" בירושלים תצלומים, ברכות ולוחות שנה שליוו את היהודים באירופה ושפכו אור על האופן שבו הם ציינו את חגי תשרי באותם הימים. חלק מהפריטים שיוצגו בתערוכה הגיעו לידי וואלה!

"בממלכת העבדים הענקית של מאות מחנות-ריכוז, מחנות-מוות ומחנות-עבודה הכפופים ליחידות מנהל שונות, היה כל יום זהה למשנהו: אותם ימים ארוכים שהתמשכו מעלות השחר ועד צאת הכוכבים ובהם מפקדים שאין להם סוף, אותו מזון דל, אותם מצעדים ארוכים לעבודה וממנה, ואותן הכאות עד מוות יום-יום", הסבירה החוקרת יפה אליאך במאמרה "שמירת המסורת היהודית בקרב האסירים היהודים במחנות הריכוז". "היה זה מקום שבו השינוי היחיד היה שעת מותו של הפרט. ואולם, למרות הכול, מספר ניכר למדי של יהודים דבקו גם כאן, ומתוך סכנת נפשות, במסורתם, ולא נכנעו למהלכם החדגוני של חיי המחנה שפירושם איבוד גמור של חוויית אנוש". 

תצלום קבוצתי של יהודי העיירה Vabalninkas, ליטא, במהלך התכנסות בערב ראש השנה תרפ"ח, ספטמבר 1927. במהלך האירוע הוחלט על הקמת בית כנסת חדש, לאחר שנשרף במלחמת העולם הראשונה (צילום: יד ושם)

 


קיום פעולות פשוטות, כמו כתיבת ברכת שנה טובה או יצירת לוח שנה על בסיס זיכרון בלבד, סייעו ליהודי אירופה לשמור על אנושיות ולהכניס מעט סדר בכאוס ששרר בתקופה אפלה זו. "החגים היהודיים היו מאורע מיוחד בחיי האסירים", הוסיפה אליאך. " מועדים אלה עוררו זיכרונות, צער וייאוש אך גם הפיחו תקווה. בדרך כלשהי עלה בידי האסירים לחשב את המועד המדויק של ימי החג". 

באופן רשמי, ברוב אזורי הכיבוש הנאציים נאסר על יהודים לקיים כל חיי תרבות ודת. חלק מהיהודים הפעילו מאמצים רבים על מנת להמשיך ולחיות על פי תפיסת עולמם הרוחנית והדתית. אלה שהשתדלו לקיימם נאחזו בהם מכיוון שבדרך זו הם הרגישו שהם מביעים את תקוותם ואת מאבקם. המורה חיים קפלן מגטו ורשה כתב על כך ביומנו:

בעדותו של נפתלי לאנדאו, אסיר יהודי במחנה לעובדי כפייה בסקארז'יסקו-קאמיינה במחוז ראדום שבפולין, נכתב כי הרבי מראדושיצה ביקש מאחד מחסידיו, משה וינטרר (בן-דב) שיתקין עבורו שופר. תוך סכנת נפשות הכין משה את השופר בבית המלאכה של המחנה, וכך קוימה מצוות תקיעה בשופר.

בעדות נוספת נכתב: "בראש השנה תש"ד הוברח שופר מחלקו האחד של מחנה ברגן-בלזן לחלקו האחר בתוך סיר-הקפה של ארוחת הבוקר. היה זה חיים בוראק, יהודי הולאנדי בעל נתינות ארגנטינית. מרים לסר, שנמנתה עם האסירים ספרה על ההתרגשות בשמיעת השופר במחנה: 'כשתקענו בשופר, שמעו את התקיעה האסירים היהודים האחרים שלא נהנו ממעמד מועדף. הם הפסיקו לרגע את עבודתם והקשיבו. השומר הגרמני ראה זאת ומיד החל להכות בהם באכזריות". 


אגרת ברכה לשנה טובה ששלחה גיטה גורפינקל מוורשה לבעלה שלמה גורפינקל בפריס ב-26 בספטמבר  1930. גיטה הצטרפה אל שלמה בפריס ונולדו להם שני ילדים – פאני ודניאל. ביוני 1941 נאסר שלמה בפריס ונשלח למחנה פיתיווייה. לאחר שנה שולח לאושוויץ, שם נרצח לאחר חודש. גיטה והילדים שרדו. "יקירה, אני אגיע, מלא אהבה, מאושר, עם פרחים לבנים עדינים" (צילום: יד ושם(

 

הלינה נאדלר סיפרה כי בצריף שלה באושוויץ היא הדליקה אישה נרות בראש השנה, בשנת תש"ה: "היא עמדה באמצע הצריף וכל הנשים נתקבצו סביבה כשהן מתייפחות, האישה התפללה בקול. ותוך כדי תפילתה חיברה את המלים. אינני זוכרת את המילים אבל הרושם היה עצום". אליאך ציינה במאמרה כי "כשנכנסה הממונה על הצריף, כובו הנרות".

עדות נוספת של קריאת תפילת ראש השנה ניתן לקרוא בעדותו של מרטי גרוסמאן, שהיה במחנה בבונזלאו: "בעת התפילה, בשעת לילה מאוחרת, נכנס לפתע 'זקן-הבלוק', שהיה יהודי. האסירים הסבירו לו שהיום חל ראש-השנה העברי ושהם מתפללים לשלומו של הרייך השלישי. 'זקן-הבלוק' התרגש מאוד, ולמחרת הביא להם שלוש חתיכות לחם. 'זה היה חג של ממש!' מסכם מרטין גרוסמאן". 

 

 כרטיס ברכה לראש השנה ששלחו ב-26 ספטמבר 1936 יעקב גריימאן ואשתו מלודז' שבפולין. השניים נספו בשואה. בכרטיס נכתב "גמר חתימה טובה", וביידיש: "איחולינו הלבביים לשנה מוצלחת, שולחים - יעקב גריימן ואשתו, לודז', י' בתשרי התרצ"ו" (צילום: יד ושם)

 

בעדות נוספת נכתב כי "באוהלים גדולים במחנה האנובר, שברשת מחנות נויגאמה, הייתה כלואה בין אלפי נערות כחושות ומזות-רעב נערה בשם פאני ברגר. 'יום אחד – מספרת פאני – אמרה מישהי: 'היום יום כיפור'. קשה להסביר מה אירע לי באותו רגע, כאילו נכנסה בי רוח. פתאום ידעו כולם שיום כיפור היום. צמנו כל היום. הכינו לנו אוכל טוב יותר, אבל אף אחת לא אכלה".

במחנה יאנובסקי שבלבוב, אוקראינה, מסופר על אסיר ששילם בחייו על בחירתו לא לאכול ביום כיפור: "לאחר שמשמרת הלילה חזרה מעבודתה בעיר, התאספו יהודים מוכים כשפצעיהם פתוחים עדין בצריף מס' 12 והאזינו לתפילת 'כל נדרי' מפי הרב של בלאז'ובה (בלוז'ב), רבי ישראל שפירא. למחרת בבוקר שלח אחד מ'זקני המחנה', יהודי לא דתי בשם שנייווייס, את הרב ואחדים מחסידיו לעבוד בבניין מוגן שבו יכלו להתפלל, והטיל עליהם עבודה שניתן לעשותה בלי לעבור על אחד מל"ט אבות המלאכה", נכתב במאמרה של אליאך. "בצהריים נכנסו לבניין שומרי ס"ס כשהם נושאים בידיהם מגשים ועליהם מאכלים שכמותם לא נראו במחנה מאז החלה המלחמה וציוו על האסירים לאכול. שנייווייס התנגד: 'ביום זה אנו ממלאים אחרי פקודות הבאות ממקום רם ונישא יותר מאשר הרייך השלישי' – כך אמר והצביע כלפי מעלה. 'באותו יום – ומקום זה מצווה עלינו לא לאכול ביום הכיפורים'. הוא נורה ונהרג במקום".

 

"מחזק את חייך בהווה ונותן תקווה"

 

לקיום המנהגים הייתה חשיבות להמשכיות בין הדורות, לבניית זהותו העצמית של הפרט ולחיזוק תחושת השייכות שלו והאחריות לעתיד. חפצים אישיים, תמונות, כרטיסי ברכה וספרי תפילה מהאוספים של מוזיאון "יד ושם" נותנים הצצה לדרכים שבהם ציינו היהודים את מועדים אלה בתקופה שלפני השואה, במהלכה וכן בחודשים הראשונים שלאחריה.

רכזת התערוכות המקוונות במוזיאון יד ושם, יונה קובו, הסבירה כי "הדגש הוא על המשכיות – על העובדה שהמסורות והמנהגים שליוו את יהודי אירופה מאות בשנים הלכו עמם גם בתקופת השואה. והם גם מה שסיפק לאדם, גם אם נתון במצוקה קשה וברדיפה מעט תחושת ביטחון ויציבות. כשמשהו ממשיך להתקיים כמו בעבר ואתה שומר על המנהגים ועל המסורת, אתה גם מחזק את חייך בהווה ונותן לעצמך תקווה ומשמעות להמשכיות בעתיד". קובו הוסיפה כי "באמצעות המוצגים בתערוכה אנו נחשפים לגורלו של היחיד בשואה – דרך נוספת להנציח את הקורבנות ולתת להם שם, פנים וזיכרון".

 

צילום מסיבת ראש השנה של ארגון חזית דור בני המדבר, לודז' פולין, 1942. הקבוצה לבושה בגדי חג ועוטים טלאי צהוב. צילם: מנדל גרוסמן. בתצלום: Yosef Orison Menachem Grossman Hala Tornberg Avraham Diamont Baruch Soctzevski Aaron Yaakovson Henik Kinas יושבות: Franke Yaakovovitz ו- Mirke Kloshiner (צילום: יד ושם)

 

בין כרטיסי הברכה שנמצאו היו של שמעון ואיזבלה דסברג שהתגוררו בחרונינגן, הולנד עם ארבעת ילדיהם: פאני (ציפורה), דינה, שמואל ורפאל. בשנת 1943 נשלחה המשפחה למחנה המעבר ווסטרבורק ומשם לברגן בלזן. בראש השנה תש"ה (ספטמבר 1944), הכינו ילדי משפחת דסברג "שנות טובות" מעוטרות בסמלי החג – שופר ותפוח בדבש ואיחלו להוריהם שנה טובה יותר מזו שחלפה. אלא שבמהלך השנה המצב התדרדר. ההורים, שמעון ואיזבלה ובנם הצעיר רפאל נספו. פאני, דינה ושמואל שרדו, ולאחר המלחמה עלו לארץ.

במסגרת יום איסוף של פרוייקט "לאסוף את השברים" מסרה פאני שטאל (דסברג) עותק של הברכות ששמרה כל השנים ליד ושם. על אחד מם כתב רפאל, בן הזקונים בן ה-7 שכתב בהולנדית, "אני אהיה השנה ילד טוב מאד ואני כבר לא אבכה אף פעם". בברכה נוספה שנכתבה על ידי פאני (ציפורה), הבת הבכורה כתבה בכרטיס שהכינה, "גם בלי תפוח ודבש תהיה השנה הזאת טובה ומתוקה לנו" וסיימה בתפילה "שיהיה במהרה בימינו שלום ושנהיה מהר בבית עם כל המשפחה, לשנה טובה תכתבו".

 

 

  

 

 צילום: יד ושם

 

האוספים כוללים גם לוחות שנה. משה מנחם-מנדל הרשטיק גורש עם אשתו רחל וארבעה מתשעת ילדיו לאזור טרנסילבניה, בו רוכזו יהודים מיישובי הסביבה לעבודת כפייה. הרשטיק הצליח להקים כיתת לימוד ובית כנסת, ובתחילת שנות ה-40 בעודו במחנה Ilioara החליט לכתוב, על פי זכרונו, לוח שנה עברי לשימושם של היהודים שרוכזו במקום.

בנו, יחזקאל הרשטיק, ששהה במקום בתור ילד, סיפר בעדותו שהלוח סייע לרבים: "אנשים רצו לחגוג לילדיהם בר מצווה בתאריך העברי ולא הלועזי וגם לערוך אזכרות ליקיריהם שנפטרו או נהרגו ונעזרו בלוח ששימש רבים". משפחת הרשטיק עלתה לארץ לאחר השחרור והאב משה שמר על הלוח עד יום מותו. כשלוח השנה החל להתפורר החליט הבן יחזקאל למסור אותו ליד ושם במסגרת פרוייקט "לאסוף את השברים", שם עבר הליך שימור מיוחד.

 

צילום: יד ושם

 

לוח שנה נוסף, לשנים תש''ד, תש''ה ותש''ו, נכתב בידי אלמוני בסיביר בשנת 1943. לצד רישום החודשים של השנים 1944-1946, כולל הלוח רשימת מועדי ארועים חשובים בתולדות עם ישראל החל מבריאת העולם על פי הלוח העברי. לוח השנה נמסר במתנה למרדכי וייס יליד Lancut פולין בעת שהותו כפליט בברית המועצות בשנת 1943. למיטב ידיעתו של וייס, כותב הלוח נספה. הלוח נמסר ליד ושם על ידי אלוין וייס, בנו של מרדכי, למשמרת עולמים.

 

  

צילום: יד ושם

לאחר ציון בר המצווה שלו במסתור בבלגיה, החליט יונה אנסבכר לכתוב לוח שנה. יונה, יליד 1930 פרנקפורט גרמניה, היה הבכור מבין חמישה אחים והסתתר עם אחיו ואימו בבריסל, בלגיה במהלך המלחמה. בעודו במסתור כתב לעצמו לוח שנה לתש"ה 5705, 1944-1945 על פי זכרונו. כיום יונה
מתגורר בירושלים ובאחרונה מסר העתק של לוח השנה ליד ושם.

מבצע האיסוף "לאסוף את השברים" נמשך וניתן לפנות ליד ושם לתיאום איסוף

 

צילום: יד ושם