title
title
title
title
title
title
משתפים - סיפורה של כלבה

 

סיפורה של כלבה


תוצאת תמונה עבור כלבת טרייר

שלום לך קורא יקר!

שמי "שרי", שם חיבה "שושה". זה לא שמי הראשון. איך הגעתי אליו תשמעו בהמשך. אני יושבת כעת על ברכיה של שרונה, המזכירה ב"אגודת צער בעלי-חיים", ומעלה את זיכרונותיי. האמת, הרבה אינני זוכרת. שנה וחצי מחיי נמחקו, והזיכרון הראשון שיש לי הוא מרחוב סואן בקריית-מוצקין בגשם שוטף. אני מיוחמת, רזה מאוד, מלאה פצעים, מתגרדת בלי סוף, הגוף שלי מכוסה עקיצות פרעושים ופשפשים, כולי גוש שיער מדובלל ומפוחד. הרעב אילץ אותי לחטט בפחי האשפה, למרות החתולים המאיימים והכלבים שלא הפסיקו לרחרח באחורי. אני ממש שנאתי את זה, אך הכלבים לא הרפו. למזלי, אחרי כמה חודשים מלאי סבל, אספה אותי אליה אישה  רחמנייה, האכילה אותי והביאה אותי ל"אגודת צער בעלי-חיים". באגודה החליטו לקרוא לי "תמרה", כי הזכרתי להם עם השיער הארוך שלי את קוף התמרין. עשו לי תספורת כסח, עוקרתי, תולעתי, הזריקו לי שפע חיסונים והטביעו בי שבב. כעת יש לי תעודת זהות, ואי-אפשר כך סתם לזרוק אותי לרחוב. מסתבר, שבכל זאת יש חוק וסדר במדינת-ישראל.

באגודה שהיתי מספר שבועות, רוב הזמן במשרד, על הברכיים של שרונה. היה לי די כיף, אך מאוד רציתי משפחה מאמצת, עדיף עם ילדים צעירים וחלקת חצר להתרוצץ בה. רצונות לחוד ומעשים לחוד. באחד הימים הגיעו לאגודה גבר ואישה. בדיעבד נודע לי כי שמו אריה ושמה טלי. הם רצו לאמץ כלב קטן, זכר, חום, בגיל שנה. אחרי סיבוב במכלאות חזרו למשרד מתלבטים. אני הייתי מכורבלת, כרגיל, על שרונה והתבוננתי בהם בסקרנות. אריה, למרות השם המפחיד, נראה לי אדם רחום, חביב ומאוד סימפטי. החלטתי להמר. אני לא כלב זכר והצבע שלי לא חום. אני כלבת "טרייר" מעורבת, בת שנה וחצי, בצבע דובדבן-שחור עם אניצי לבן ברגליים האחוריות. נעצתי באריה את העיניים החומות שלי, עיניים מקסימות כך אומרים, ושלחתי לעברו מבט מתחנן האומר: "קח אותי, אני מותק של כלבה, לא תצטער!" אריה, לא היה לי ספק בכך, נשבה מיידית ואסף אותי אליו. טלי, אחות אשתו, קצת הסתייגה: יש לה שלשול, היא משתעלת... סתם קנאת נקבות. המחאה שלה נפלה על אוזניים ערלות, ותוך זמן קצר הגעתי לביתי החדש בחיפה.       

בבית פגשתי את שאר בני המשפחה, הבת לילך והבן איתי, והוצגתי בשמי, "תמרה". השם הדהים אותם. "תמרה"? איזה מין שם זה לכלב? אריה הציע לקרוא לי "נל", על שם הכלבה שגידל בקיבוץ, אך דפנה רעייתו פסלה זאת נחרצות, תודה לאלוהי הכלבים. מי רוצה להיקרא על שם כלבה שמתה מסרטן בגיל חמש? לאחר הרבה התלבטויות הוחלט על השם "שרי", הן בגלל צבע הדובדבן שלי והן בגלל שהחליטו שאני מתוקה (למי שאינו יודע, "שרי" בצרפתית זה "מתוקה") . דפנה קצת הסתייגה מ"שרי" ונתנה לי שם חיבה – "שושה".

ומרגע זה השתנו החיים בבית של דפנה ואריה. אפילו אני הופתעתי משפע הדברים שקנו לי: "בונזו", חטיפי-בריאות, רתמה, רצועה, מיטה, עצמות-צעצוע, כדורי טניס ומה לא? מה"בונזו" דווקא לא כל כך התלהבתי. נכון, זה אוכל יבש, מאוזן ובריא לכלבים, ואיתי המליץ בכל פה לא לתת לי מזונות של בני אדם. אבל אריה, כך הסתבר, מאוד אהב להאכיל אותי, הרגל מהקיבוץ וחלק מהאופי הרחום שלו, ומדי פעם תיבל את ה"בונזו" ברוטב בשר. באין רואים, כמובן! זה רק הוסיף לגזרה שלי, וכך גם שאריות גביעי היוגורט והקוטג', אליהם הייתי דוחפת במיומנות את הפה והלשון ומלקקת ביסודיות כל טיפה. מהר מאוד עליתי במשקל ועברתי את מחסום 10 הק"ג המקובלים לכלבה מסוגי. מאחורי גבי שמעתי דיבורים על "התחת המזרח-תיכוני" שקיבלתי.

ואיפה משכיבים את ה"תינוקת", כלומר אותי? בהמלצת טלי, הדודה מאמריקה ואחותה של דפנה, שהיא בעלת ניסיון רב בגידול כלבים, הניחו ביום את המיטה שלי בסלון, מול דלת הכניסה לדירה. וכך, כל הנכנס והיוצא זכה ממני לקפיצות שמחה ולליקוקים יסודיים. ובלילה, שוב בהמלצת טלי, עברה המיטה לחדר השינה. שהרי "שרי" לא תוכל להירדם ללא הנחירות של בעל הבית. שבוע השיטה דווקא עבדה יפה, עד ש"הורי המאמצים" החליטו שהגיע הזמן לסקס השבועי. אני חשבתי אחרת. חיכיתי בסבלנות עד שניות מרגע השיא ופרצתי בנביחות עזות, מענה לקולות כלב ברחוב. איפה בעלי-הבית ואיפה הסקס! מייד הוגליתי אל מחוץ לחדר השינה, לעשות בסלון חשבון נפש. לא נראה לי שזה הפריע לי במיוחד. גם בסלון נבחתי בהתלהבות רבה לכל רחש בחדר-המדרגות ולכל קול חשוד ברחוב. לוח-הזמנים האנושי לא בהכרח תואם את החשיבה הכלבית שלי, למרות שהשתדלתי מאוד, לא תמיד בהצלחה, לא לנבוח בין השעות אחת-עשרה בלילה לשש בבוקר.

נושא הקקי/פיפי, מסתבר, רגיש מאוד אצל בני האדם, ולכן השתדלתי מאוד להקפיד על הכללים. הרגלי הניקיון שלי היו למופת, מה שהעלה אצלי את המחשבה, שכנראה כבר הייתי מאומצת בעבר אצל משפחה כלשהי ומסיבות לא ברורות הגעתי אל הרחוב. אלא מה, כעת גרתי בבית רב-קומות, בקומה העשירית, וכדי לעשות את צרכי (מילה אנושית לקקי/פיפי) היו צריכים להוריד אותי במעלית שתיים-שלוש פעמים ביום. נכון, "ברח" לי פעם או פעמיים וננזפתי קשות, אבל לא התרגשתי. נקטתי בשיטה המקובלת עלינו, הכלבים, מזה דורות: חמקתי אל מתחת לשולחן, השפלתי את הראש, העמדתי פני מסכנה והעפתי אל הנוזף מבטים נוגים בסגנון "למה אתה כועס, זה בגלל הסטרואידים (על כך בהמשך), אני מבטיחה שזה לא יקרה שוב..." זה בהחלט עזר ועד מהרה הוצאתי לשוטט בשכונה.  וברחובות השכונה שפע של גירויים, הזכורים לי מקריית-מוצקין: פחי-אשפה מלאי "מעדנים", שפע כלבים מגדלים ומסוגים שונים (הם ממשיכים לרחרח אותי מאחור ואני ממשיכה לשנוא את זה), חתולים סומרים ושמש יוקדת. חודש יולי, הטמפרטורה כבר בבוקר 25 מעלות והלחות – 70%.  

לא עבר זמן רב אריה, בעל-הבית, התחיל לקטר. הוא יצא לגמלאות, ומה יותר כיף, לדבריו, מיקיצה בשעה מאוחרת, אחרי עשרות שנים של סדר-יום כפייתי ומחייב? במקום זאת הוא צריך לקום מדי יום בשש בבוקר, לרתום את הכלבה (כלומר, אותי) ולבלות איתה בסאונה החיצונית כחצי "שעת איכות". כך בצהריים, ובערב לפני השינה. ואני לא מפספסת אף טיול וממלאת את השכונה בשפע של שתן וגללים, אותם אוסף אריה בשקיות ניילון בנאמנות רבה. הוא כל הזמן רוטן על כך שהשכונה מלאה בגללי כלבים, אך אני מאוד מרוצה מהם ומקפידה לבדוק בעקשנות את כולם, כדי ללמוד על המערכת הכלבית-חברתית באזור. גם על פחי-האשפה אינני פוסחת. נכון, בני המשפחה מנסים לאלץ אותי לוותר על מנהג מגונה זה, לדעתם, אך אני לא מוכנה לוותר. מה רע בשאריות בשר מרקיבות ובעצמות של תרנגולת או בבורקס עסיסי שהושלכו ברשלנות ליד הפח? מדוע להשאיר אותם לחתולים המפוטמים? אגב, אני שונאת חתולים ונובחת עליהם בחמת זעם, וכלל לא איכפת לי שהשעה מוקדמת/מאוחרת ואני מטרידה את מנוחת השכנים. אינני יודעת מהיכן זה בא לי. זו כנראה תכונה גנטית שעברה במשפחתי הכלבית. אני חייבת לציין, שרוב הכלבים בשכונה מתרחקים מהחתולים ומתעלמים מקיומם. זה לא בסדר, כי בתנ"ך הכלבי כתוב: "שונא חתולים יחיה".

וגם לדפנה יש פתאום תלונות. בדירה יש שתי ספות, כורסה ומספר מיטות. נכון, לכאורה אין הנאה גדולה יותר לכלב מרביצה על הרצפה הקרירה ביום קיץ לוהט. אך מה לעשות? לי יותר נעים לרבוץ חצי גוף על הספה והחצי השני על בטנו הרכה של בעל-הבית, וזאת למרות שרק לפני מספר דקות חזרתי מהרחוב, לאחר בדיקה יסודית של פחי האשפה, רחרוח של עשרות גללים, השתנה רטובה, חלקה על רגלי, וחרבון לתיאבון. הספה נרטבת? לי זה לא מפריע. דפנה חושבת אחרת ומרבה לסלק אותי מהספות. לכאורה אני נכנעת, אך לאחר שכולם שוכבים לישון אני מטיילת על כל הספות בהנאה רבה. אפילו את מפת השולחן ניסיתי פעם או פעמיים. לא היה כל כך נוח, אך אני מוכרחה להפגין עצמאות ושליטה. פעם אחת ניצלתי את ההזדמנות שאריה ירד בלילה להטיל את מימיו, וכשחזר מצא אותי צמודה לדפנה בחיבוק כפיות קלאסי. מאז דלת חדר השינה סגורה בפניי. לבסוף מצאנו פשרה, ואני ישנה על אחד הכיסאות המרופדים בדירה.  דפנה מיהרה להניח מגבת על הכיסא, ואני עברתי מייד לכיסא השכן. החלטתי נחרצות, שאני לא ישנה על מגבות.      

חלפו מספר שבועות. עברתי בדיקת וטרינר, דורון שמו. הוא דווקא נחמד מאוד, למרות שהזריק לי חיסונים שונים ומישש את איברי הצנועים בחירות מוחלטת. "הורי המאמצים" מתלוננים שאני מתגרדת יותר מדי. ובאמת, אני נורא אוהבת להתגרד ומקדישה לכך מספר שעות ביום. דורון דווקא לא אהב את זה ורשם לי תרופה משונה, סטרואידים, שגרמה לי להשתין בלי סוף ולפעמים גם לבריחת שתן במרכז הדירה, מה שגרם ל"עימות" עם בעלי-הבית (ראה לעיל). כמו-כן צייד אותי דורון בשפע כדורים נגד אלרגיה. לדבריו, אני רגישה לעקיצות פשפשים. וכך, מדי בוקר וערב קוראים לי לטקס בליעת התרופות: דורשים ממני לפתוח פה גדול, דוחפים למעמקי גרוני את הכדורים ומצפים שאני אבלע אותם מבלי ללעוס. זה די מגעיל אותי, אך לפחות יש פיצוי קטן. אחרי התהליך אני מקבלת עוגית טעימה. הסטרואידים עזרו זמנית והפסקתי להתגרד.

עברו עלי כמה ימים כיפיים, כולל נסיעה ברכב המשפחתי לפארק הכט ולחוף דדו. היה נחמד, למרות שלא מצאתי פחי זבל. אז ניסיתי לסחוב דברי מזון מן המטיילים שחגגו לאורך החוף. המשפחות הערביות שיתפו פעולה בשמחה. המשפחות הדתיות לרוב הגיבו בבהלה. אגב, אני שונאת לנסוע במכונית. המקום קטן, סגור, וכל עצירה או סיבוב גורמים לי להיזרק מקצה הרכב לקצהו. אז הכי נחמד היה לשבת על הרגליים של אריה בזמן שהוא נוהג. לא ברור לי למה הוא כועס ומסלק אותי למושב לידו. אז דפנה מתעצבנת ומנסה להרגיע אותי ולהושיב אותי לידה, אך זה משעמם אותי, כי אני מפסידה את מה שקורה בחוץ וכל הנאת הנסיעה מתפוגגת. אז זהו, הפסיקו לקחת אותי לנסיעות. ממש לא איכפת לי. יש לי מספיק גירויים בשכונה. פחי האשפה, החתולים והכלבים המשוטטים עונים על כל צרכי. אגב, לפני זמן מה רצתי בשמחה לרחרח "פינצ'ר" קטן שעמד על השביל, מחובר ברצועה לגברת מבוגרת. אני חושבת שהיא הייתה ממוצא רוסי. פתאום הגברת התחילה לצעוק עלי ועל אריה וקראה לנו מטומטמים. מסתבר, ש"הפרענו" ל"פינצ'ר" לעשות קקי. איזה פה מלוכלך יש לגברת הזאת.   

חזרתי להתגרד. אני מקדישה לכך יותר ויותר שעות, מתפתלת על הרצפה ומוציאה אנחות וקולות מצוקה. אריה ודפנה נכנסו ללחץ ולקחו אותי שוב לווטרינר. דורון בדק אותי שוב ביסודיות, והחליט שאני אלרגית למזון. הוא פסק, שאני חייבת לאכול רק אוכל רפואי מיוחד. אריה יצא מהמרפאה עם שק מזון של מספר קילוגרמים וליבי אמר לי שאני בצרות. ואכן, מאותו רגע פסקו הפינוקים. נגמר רוטב הבשר, וליקוקי היוגורט והקוטג' הפכו לחלום רחוק. גם מפחי האשפה הורחקתי ביד קשה. האוכל שהוגש לי היה תפל, אפילו מאוס הייתי אומרת. ניסיתי שביתת-רעב של מספר ימים, הלחצתי מאוד את "הורי המאמצים" וחזרתי לגזרה המקורית שלי, אך בסוף נכנעתי ואכלתי בחוסר תיאבון מופגן את גרגירי הבריאות חסרי הטעם. ממש לא ממליצה! ומה עם הגירודים? אלה רק הלכו והתחזקו. האוכל הרפואי לא עזר כהוא-זה, רק עלה המון כסף.

חלפו עוד שבוע ועוד שבוע, והנה מלאו שישה חודשים לשהותי בבית משפחתי המאמצת. ואני, במקום להתאפק המשכתי להתגרד ולהיאנח במלוא המרץ. לא שמתי לב למצוקה אליה נכנסו בעלי-הבית בגלל התנהגותי, ופתאום שמעתי את אריה מדבר עם "אגודת צער בעלי-חיים" ומבקש חומר רקע רפואי על עברי. נלחצתי וניסיתי להפסיק להתגרד, אך בלא הצלחה מרובה. אריה סיכם עם שרונה מהאגודה, שהוא ייקח אותי לבדיקה נוספת אצל ידין, מנהל בית-החולים הווטרינרי, ולאחר בדיקה זו יוחלט מה יעלה בגורלי. נסענו לפגישה עם ידין. שוב עברתי בדיקה יסודית, וגזר-הדין היה – יש לי אלרגיה כרונית, רגישות-יתר שלא ברור ממה היא נובעת. אני אמורה לקבל חיסונים ושטיפות רפואיות מדי שלושה שבועות, וכנראה שזה יהיה המצב גם בעתיד הנראה לעין.

עצב כבד ירד על אריה ודפנה. אין ספק שהם אוהבים אותי מאוד, אך החליטו שהם לא יכולים להחזיק אותי יותר ועדיף שהאגודה תמצא לי בית יותר מתאים. אריה הביא אותי לאגודה והשאיר אותי בידיה של שרונה. הוא נפרד ממני בחיבוקים ובנשיקות, ונדמה לי שראיתי דמעה בקצה העין. אני לא בטוחה, כי ירד גשם באותו יום וקצת נרטבנו. יחד איתי העביר אריה לאגודה את כל הציוד שרכש עבורי, כולל האוכל הבריאותי. וכך אני יושבת על ברכיה של שרונה, כותבת את זיכרונותיי ומחכה למשפחה מאמצת חדשה. שמעתי מאווה, סגנית מנהל האגודה, שיש משפחה שמגלה בי עניין רב, משפחה עם שני ילדים. נהדר! ילדים זה שמחה, ילדים זה השתוללויות, טיולים וכיופים. אז מי יודע, אולי לא יהיה לי זמן להתגרדויות...


בברכה ובאהבה רבה, 


"שרי" / "שושה"