title
title
title
title
title
title
משב רוח - "יש אור גנוז"

"יש אור גנוז"

לְכָל אָדָם יֵשׁ זִכְרוֹנוֹת כַּסֵּפֶר
יוֹמָן חָרוּט עַל לוּחַ לֵב שׁוֹתֵק
הַזְּמַן זוֹרֶה אֶת הָרָעוֹת כָּאֵפֶר
אֲבָל הַטּוֹב לָעַד לֹא יִמָּחֵק

                                עַל כֵּן אֵלֵךְ לְאוֹר הַזִּכְרוֹנוֹת
                                עַל כֵּן אָבִין נְתִיב חַיַּי נָלוֹז
                                כִּי יֵשׁ דְּמָמָה בְּתֹם הַסְּעָרוֹת
                                יֵשׁ אוֹר גָּנוּז בָּאֹשֶׁר שֶׁנָּגוֹז!

(מוהר – וילנסקי)

 

שירה של שושנה דמארי מזדמר באוזני ואני על אדמה זרה, אי שם בצרפת הרחוקה. אוכלת את סעודת השחרית המגניבה במלון בשטרסבורג ומולי רויטל ה"בוסית" שלי, אך יותר מזה רוח של ידידות שורה בינינו והיא מספרת את הסיפור הבא:

אח היה לי ושמו ערן. הוא נהרג במלחמת שלום הגליל ביום הראשון למלחמה 6 ביוני 1982...

רויטל מספרת כי הייתה עדיין ילדה, אך סיפור זה מלווה את חייה, ובכל זאת אין כאן סיפור שכול רגיל, אלא אירוע יוצא דופן, אשר יש ללמוד ממנו, כי מעבר למשפחה הנורמטיבית נראה, כי עם ישראל כולו מגלה לעיתים פניו כמשפחה אחת גדולה.

בתום ה"שבעה", או זמן קצר לאחר מכן מקבלים ההורים הזמנה לברית המילה של ילד (אז עדיין היה זר להם...). בן נולד למשפחתו של שריונר במרכז הארץ. הוא קרא בעיתון על מותו של האח ערן והחליט לקרוא לבנו על שמו: ערן. מאז ועד היום חי ערן האחר הקשור למשפחה של רויטל. ההורים נסעו לברית של ערן התינוק החדש וליווהו לאורך כל חייו.

וכך מקים שריונר, פשוט שריונר, שם וזכר לאח שנפל. מספרת רויטל, "גם בחתונתו של ערן נכחנו אני ומשפחתי. לא, בברית לא הייתי – הייתי ילדה קטנה".

ימים חלפו...אמו של ערן החייל, אימה של רויטל נפטרה ולנחם הגיעו גם הוריו של ערן, אשר היום הקים משפחה משלו.

                נראה כי גם בעם המפורד בעת הזו, לעת בחירות פוליטיות ואחרות קיים אור גנוז, המתגלה לפתע ומאיר את חיינו בתקוה. יש אהבה, יש אחווה ויש עתיד.

שמעה - אבישג