title
title
title
title
title
title
לאסוף את השברים

שופר שנוצר במחנה סקרז'יסקו-קמינה


 לימור בר-אילן – אתר יד ושם

לקריאת המאמר במקור לחצו כאן

 

שופר שנוצר תוך סיכון במחנה עבודת הכפייה סקרז'יסקו-קמיינה שבפולין בשנת 1943

שופר שנוצר תוך סיכון במחנה עבודת הכפייה סקרז'יסקו-קמיינה שבפולין בשנת 1943

משה וינטרטר שהכין את השופר, תוך כדי סיכון חייו, במחנה סקרז'יסקו-קמינה

משה וינטרטר שהכין את השופר, תוך כדי סיכון חייו, במחנה סקרז'יסקו-קמינה

"נדמה לי שריככתי את הקרן בדמעות שנשרו מעיני..." 1

במדור זה אנו מציעים התבוננות בחפץ כבמקור-מידע היכול ללמד על זמן ועל מקום מסוימים, על החברה שבה הוא נוצר ועל האנשים שעשו בו שימוש. נדגיש כי החפצים הנמצאים באוסף החפצים של מוזיאון יד ושם הנם חפצים ייחודיים, הן בשל אופי האירועים שהתרחשו בתקופה בה נעשה בהם שימוש והן בשל ערכם הרגשי. את סיפור החפץ נלווה בנקודות להתייחסות ולדיון אותן ניתן יהיה להעלות בשיחה עם תלמידים.

השופר הוכן לקראת ראש השנה תש"ד (1943) בידי משה (בן דב) וינטרטר מהעיר פיוטרקוב, שהיה מאסירי מחנה סקרז'יסקו-קמינה 2  ועבד במסגרייה של מפעלי הנשק.

את הרעיון ליצירת השופר הגה האדמו"ר מראדושיץ, רבי יצחק פינקלר, שהיה אסיר במחנה, מתוך תחושה ואמונה שחייבים לקיים את מצוות התקיעה בשופר ולעורר, במיוחד בשעה כזו, את מידת הרחמים. השגת קרן איל הדרושה מבחינה הלכתית לצורך יצירת שופר היתה משימה מסובכת מאוד. אחד השומרים הפולנים שוחד בכסף שנאסף בקושי רב במיוחד לצורך זה, אך הוא הביא קרן של שור. רק תמורת סכום כסף נוסף, הביא למחנה קרן איל.

האדמו"ר פנה אל משה וינטרטר, שהיה מסגר ובן עירו, וביקש ממנו להכין את השופר. משה וינטרטר לא נעתר מייד, מאחר ששימוש בכלי העבודה של המסגרייה לצורך הכנת חפץ שאינו תחמושת, או נשיאה של חפץ כלשהו בין המפעלים למגורים, היו מעשים הכרוכים בעונש מוות מיידי.

סיפר על-כך משה וינטרטר:

"רבי יצחקל קרא לי ואמר לי בערך כך: משהל'ה, השגנו קרן של איל. אתה עובד במסגריה של המחנה. עליך מוטלת המשימה להתקין שופר כשר לתקיעות בימים הנוראים.
יודע אני יפה [אמר הרבי] שהדבר כרוך בסכנת נפשות, ואף על פי כן עליך לקחת על עצמך סיכון זה. [...] הייתי נבוך ופרצתי גם אני בבכי. מושג לא היה כיצד מבצעים משימה קשה זו. איך מעבירים את הקרן לבית-החרושת, כשלושה קילומטרים בקירוב, הכרח היה לעבור בשביל, אשר משני צדדיו סיירו משמרות של אנשי ס"ס שהחזיקו עין פקוחה וערכו חיפושים מדוקדקים אצל כל עובר ושב. [...] פחד נורא תקף אותי, אך לא יכולתי לעמוד בפני דמעותיו של רבי יצחקל – והסכמתי.
בפיק ברכיים הצלחתי לעבור בשלום את השביל כשהקרן באמתחתי, אולם עדיין לא ידעתי איך עושים שופר? ממה מתחילים? נותני עצות לא חסרו, זה אומר להשרות את הקרן במים רותחין וזה מייעץ דווקא במים צוננין, ועוד אחד סבר שיש להרתיחו בתוך חלב רותח. אינני זוכר בדיוק כיצד עשיתי. נדמה לי שריככתי את הקרן בדמעות שנשרו מעיני ...". 3

למרות הסיכון הרב, יצר וינטרטר את השופר והביאו ערב החג לידי האדמו"ר. השמועה על השופר עברה מפה לאוזן וביום המיוחל הצטופפו האסירים להתפלל ולשמוע את האדמו"ר תוקע בשופר.

בין המתפללים היה ר' אברהם אלטמן ז"ל שסיפר על אותו מעמד:

"את התפילות שקיימנו למחרת, בצריפו של הצדיק, אין לתאר כלל. הבכיות והיללות, תפילה בכוונה שכזאת, אפשר היה להתפלל רק שם. וכאשר הגיע הצדיק לפני תקיעת השופר לאמירת "מן המיצר קראתי י-ה", הייתה לנו תחושה, או הרגשה, כאילו אמירה זו בקעה רקיעים, וכל הפמליה של מעלה ירדה כדי להשתתף בתפילתנו זו שנבעה מעומקא דליבא. לא! תפילה שכזאת לא שוכחים לעולם...
[...]
זה היה באותה שנה שכל קרובינו, יקירנו, הורינו ובני משפחותינו נרצחו.
הייתה לנו מין הרגשה שגם הם, יקירנו, משתתפים בתפילתנו זו. בתפילה זו הזדככנו והתעודדנו. תפילה זכה זו, בלוויית קולות התרועה שבקעו מן השופר, נתנה לנו כוח לעמוד בכל הייסורים והתלאות שהתייסרנו בהם ..."4

משה וינטרטר שמר על השופר עמו בכל תקופת מאסרו בסקרז'יסקו-קמינה וגם כאשר הועבר למחנה צ'נסטוחובה, אך לא הספיק לקחת אותו עמו כאשר נלקח לבוכנוואלד. השופר נשאר במחנה צ'נסטוחובה, בידיו של אחד האסירים. עם שחרור המחנה, הוחזר השופר לקהילה היהודית בעיר ומאוחר יותר נמסר למשפחה פרטית בניו-יורק, ארצות הברית.

משה וינטרטר שרד, ובתום המלחמה עלה לארץ ישראל. בשנת 1977 סייע בהעברתו של השופר ליד ושם למשמרת עולם.

 

 

1 יחיאל גרנטשטין הוד וגבורה , ירושלים, עמ' 151.

2 מחנה עבודת כפייה ליהודים, ליד מפעלי הנשק של הקונצרן הגרמני האסאג. המחנה הוקם בעיר סקרז'יסקו-קמינה (Skarzysko-Kamienna) במחוז קילצה שבפולין.

להמשך קריאה על מחנה זה לחצו כאן https://www.yadvashem.org/odot_pdf/Microsoft%20Word%20-%202135.pdf

3 גרנטשטין הוד וגבורה,  עמ' 151-150.

4 שם, עמ' 148-149.