title
title
title
title
title
title
לאסוף את השברים

המלחמה מתרחקת, והגבול בין קורבנות למשתפי פעולה מיטשטש

מדינות אירופה נאבקות בזיכרון מלחמת העולם השנייה, ורבות מהן מנסות לשכוח ולהשכיח את חלקן בפשעי הנאצים. בטקס שנערך החודש בבאבי יאר, נדמה שגם לנתניהו נוח לשכוח לפעמים

עופר אדרת – הארץ – 30-8-19

אוקראינים משתתפים במצעד נאצי באיבנו־פרנקיבסק, באוקטובר 1941. 

באוקראינה עבר חוק דומה ל"חוק השואה" הפולני בלי לעורר מהומה כלל


בטקס שנערך החודש לזכר יהודי אוקראינה שנרצחו בבאבי יאר במלחמת העולם השנייה השתתפו ראש ממשלה יהודי (בנימין נתניהו הישראלי) ונשיא יהודי (וולודימיר זלנסקי האוקראיני). למרות זאת, לא הוזכר בו החלק המרכזי שמילאו בני העם האוקראיני בגיא ההריגה הזה, בו נרצחו עשרות אלפי יהודים, שהפך לסמל השואה בברית המועצות.

שני המנהיגים הניחו זרים על האנדרטה במקום, ונתניהו אמר כי "קשה להאמין שהיער היפה הזה ראה את הזוועה שהתחוללה פה", ואף חזר על התזה המוכרת לפיה "חובתנו התמידית להתייצב מול אידיאולוגיות רצחניות בעוצמה, כדי להבטיח שלא יהיה עוד באבי יאר". ואולם את מעורבותם של השכנים האוקראינים בטבח תמצת במשפט עמום על כך שהוא בוצע בידי "הנאצים ומשתפי הפעולה שלהם", מבלי לנקוב בעם אליו השתייכו.

מי שרוצה ללמוד יותר על מה שאירע בבאבי יאר מוזמן לבקר ב"יד ושם", ולקרוא את עדותו של אחד מבכירי הקצינים הנאצים במקום, שסיפר כי למשרדו הגיעו הלשנות רבות מאוד מהתושבים האוקראינים אודות יהודים מתחבאים, וכי "מספר ההלשנות היה כה גדל, עד שמחמת מחסור בכוח אדם לא היה המשרד מסוגל לטפל בכולם".

 

"אפשר היה לצפות מראש ממשלה ישראלי, המבקר בבאבי יאר, שיזכיר שהרצח ההמוני נעשה לא רק על ידי הנאצים אלא גם על ידי האוקראינים", אמר השבוע פרופ' שלמה אבינרי, איש מדע המדינה ומנכ"ל משרד החוץ בעברו. במלאת 80 שנה לפרוץ מלחמת העולם השנייה, ב–1 בספטמבר 1939, קורא אבינרי למדינות ולעמים האירופאים "לעשות חשבון נפש ולהביט בראי" ביחס לחלקם במלחמה, "בייחוד לאור עליית גזענות, לאומנות ואוטוריטריות היום".

 

 

 

הזוג נתניהו בטקס בבאבי יאר, החודש  צילום: עמוס בן גרשום / לע"מ


אבינרי מזכיר את מה שמדינות רבות באירופה מנסות לשכוח ולהשכיח. חלק ממי שמוקיע היום את פשעי הנאצים נגד היהודים הם אותם עמים שלקחו חלק באותם פשעים, לעתים אף שהיו בעצמם קורבנותיהם של הנאצים. "בגלל הזוועות הנאציות קצת שכחו את העובדה שבכל מדינות אירופה היו מגמות גזעניות ופשיסטיות, כולל באלה שהיו קורבנות של גרמניה הנאצית", אומר אבינרי.

אוקראינה היא רק דוגמה אחת מני רבות למאבק על הזיכרון ולתופעות של השכחה, סילוף ועיוות היסטוריים ביחס למלחמת העולם השנייה, שמתרחשות בימים אלה ביבשת האירופית כולה. צייד הנאצים, ד"ר אפרים זורוף, מפנה אצבע מאשימה כלפי הפוליטיקאים האוקראינים, וטוען כי הם אחראים לכך שאוקראינה היא "אחת העברייניות הנוראיות ביותר בכל הקשור לעיוות השואה ופיאור משתפי הפעולה עם הנאצים ביישום הפתרון הסופי".

בשעה שביקורת רבה הוטחה בחודשים האחרונים נגד פולין בעקבות "חוק השואה" — שאיים בעונש מאסר על מי שיטען כי העם הפולני שיתף פעולה עם הנאצים — באוקראינה חוק דומה אושר כמעט מתחת לרדאר. ב–2015 חתם הפרלמנט בקייב על שורת חוקים שאוסרים להשמיע ביקורת נגד מי שלחם למען עצמאות אוקראינה במאה ה–20, "חרף העובדה שאחת התנועות החשובות ביותר שנאבקה לעצמאותה השתתפה באופן פעיל בגל אנטישמיות והאלימות נגד היהודים לאחר הכיבוש הנאצי", לדברי זורוף. בהקשר זה, הוא מתקשה להסתיר את ביקורתו כלפי נתניהו, על כך שבנאומו בבאבי יאר הודה לאוקראינים על "פועלכם לשימור הזיכרון".

המאבק על ההיסטוריה לא נותר על הנייר בלבד. ברחבי אוקראינה יש אנדרטאות ופסלים רבים שמנציחים משתפי פעולה אוקראינים עם הנאצים. יום הולדתו של אחד המפורסמים בהם, סטפן בנדרה, מראשי התנועה הלאומנית האוקראינית, הוכרז לאחרונה כחג לאומי.

 

אנדרטה לחללי המלחמה בנורמנדי, ביוני       צילום:  Rafael Yaghobzadeh / אי־פי

 

בליטא התקיים בחודשים האחרונים דיון ציבורי טעון מאוד סביב הנצחתם של שני גיבורים לאומיים ליטאיים, אשר לצד מעשי גבורתם גם רדפו את תושביה היהודים של האומה. בחודש שעבר הסירה עיריית וילנה לוח זיכרון ליונאס נורייקה, שעל שמו קרויים רחובות ואנדרטאות ברחבי המדינה. בביוגרפיה של נורייקה, שזכור במולדתו כמי שלחם באומץ לב נגד הקומוניסטים, יש גם כמה כתמים שמוקיריו ניסו לכבס. בין היתר, התברר כי הוא חתם על מסמכי הגירוש של אלפי יהודים לגטאות ו"מילא תפקיד בטיהור ליטא מיהודים", כפי שטוענת לא אחרת מאשר נכדתו.

כמה ימים לפני שהוסר שלט הזיכרון שלו ממקומו במרכז העיר, החליטה מועצת העיר להסיר הנצחה לדמות מפוקפקת נוספת, ולהחליף את שם הרחוב הקרוי על שם קאזיס סקירפה, קצין ודיפלומט ליטאי אנטישמי, בשם אחר. "אם אנחנו רוצים להיות גאים ושמחים בעיר שמכבדת את כולם, לא נוכל להציג שלטים שחולקים כבוד למי שאמר, 'בואו ננצל את ההזדמנות להיפטר מכל היהודים'", אמר ראש עיריית וילנה.

העבר השימושי

איך קורה, ש–80 שנה אחרי פרוץ המלחמה, קיימות עדיין גרסאות סותרות באשר לחלק שמילאו בה עמים שונים, כך שקורבנות מתערבבים עם פושעים ומשתפי פעולה עם הנאצים הופכים לגיבורים לאומיים? ד"ר רוברט רוזט, היסטוריון במכון הבינלאומי לחקר השואה ב"יד ושם", מסביר כי מאז נפילת המשטר הקומוניסטי, המדינות הקומוניסטיות לשעבר במזרח אירופה נמצאות במשבר זהות ומחפשות להמציא מחדש את עברן "כדי לשרת את הזהות שהן רוצות לבנות היום". פעמים רבות, לדבריו, "כדי לפאר חלקים מסוימים בעבר, הן מטשטשות פרקים אחרים בו, בין היתר על חשבון חלקם במה שקרה ליהודים".

רוזט מבין את הרציונל שעומד מאחורי ההתנהלות הזו, גם אם הוא מותח עליה ביקורת חריפה. "אם אתה רוצה לבנות זהות לאומית, ואם אתה לא יכול להתמודד עם הדברים הרעים שקרו בחברה שלך, אז אתה מעדיף לסובב קצת, להמעיט ולהדגיש את הדברים החיוביים ולא את המעשים הרעים", הוא אומר. "כל קבוצה לאומית זקוקה לעבר שימושי — כזה שאפשר להשתמש בו כדי לחזק את הזהות העצמית ואת התחושה ש'אנחנו בסדר'", מוסיף פרופ' יהודה באואר, מבכירי חוקרי השואה בעולם.

"אין כאן שקרים של ממש, אלא יותר עיוות, שלא תמיד נובע מתוך כוונות רעות", הוא מסביר. כדוגמה, הוא משתמש דווקא בזיכרון הקולקטיבי האמריקאי לפיו "נכנסנו למלחמת העולם השנייה כדי להגן על הדמוקרטיה". באואר מדגיש: "זה לא שקר, אלא עיוות טוטאלי". לדבריו, "האמריקאים לא נכנסו אלא הוכנסו למלחמה, לאחר שהותקפו בידי היפנים וכן לא ניצחו את הגרמנים, אלא תרמו לניצחון הסובייטי עליהם".

גם רוסיה, מצדה, לא מיישרת קו עם האמת. "השיח הרוסי בנושא המלחמה מאוד רדוד וחד ממדי", אומרת ד"ר ורה מיכלין־שפיר, חוקרת במכון למחקרי ביטחון לאומי. "הוא משרת אך ורק את המטרה של ולדימיר פוטין לפאר את הניצחון של ברית המועצות ואת חלקה החיובי בהצלת האנושות מהנאצים. כל ניסיון להציג צדדים אחרים של המלחמה מוצג מיד כבגידה בדבר קדוש", היא מוסיפה.

הרשימה כוללת הימנעות מדיון בנושאים רגישים כמו היקף הקורבנות ששילמו חיילים ואזרחיים סובייטים תחת המשטר של סטאלין במלחמה. אחד הנושאים הטעונים ביותר בהקשר זה הוא המצור הגרמני על לנינגרד, שנמשך כ–900 ימים וגבה כ–750 אלף קורבנות. ניסיון של ערוץ טלוויזיה רוסי, לפני כמה שנים, לתהות האם ההקרבה הזו היתה יכולה להיחסך לולא העקשנות של סטאלין, הביא ל"מחול שדים", כדברי מיכלין־שפיר, וגרר מתקפה נגד הערוץ שכמעט והובילה לסגירתו.

אבל לא רק שאלות מעוררות מחלוקת ניצבות במרכז תרבות הזיכרון הרוסית. גם המצאות היסטוריות, ככל שהן תורמות לנרטיב שאותו מקדש המשטר, מוצאות את מקומן ברוסיה של היום. מיכלין־שפיר מזכירה בהקשר זה את המיתוס של אנשי פאנפילוב — סיפור גבורה מומצא, שהתבסס על סילוף עיתונאי, אשר במרכזו קרב שניהלו כביכול עשרות לוחמים רוסים נגד כוח שיריון גרמני במבואות מוסקבה בסוף 1941. "גם אחרי שהתברר כי מדובר במיתוס ללא כיסוי, היו פוליטיקאים שאמרו כי צריך להותיר אותו על כנו למרות זאת, בשל קדושת הזיכרון", היא אומרת.

את התפיסה שרואה ברוסים את משחררי אירופה מעול הנאצים לא ממהרים לאמץ במדינות שסבלו מעול השלטון הקומוניסטי אחרי ששוחררו מהכיבוש הגרמני. בפולין משמידים בשנים האחרונות אנדרטאות שמפארות את גבורת ברית המועצות, למגינת לבם של הרוסים, שטוענים כי מדובר במחיקה פיזית של זיכרון היסטורי.

"הנוכחות של ההרס שזרתה מלחמת העולם השנייה בפולין היא חלק מהזהות של פולין ומהדימוי העצמי שלה", אומרת פרופ' חוי דרייפוס, חוקרת שואת יהודי פולין מאוניברסיטת תל אביב ומיד ושם. "פולין זוכרת עצמה כמי שהגנה על מזרח אירופה מפני הנאציזם ועל מערב אירופה מפני הקומוניזם וכמי שהיתה — והיא אכן היתה — קורבן של גרמניה הנאצית מחד ושל רוסיה הסובייטית מצד שני", אומרת דרייפוס. לדבריה, פולין מדגישה את היותה קורבן של שתי מעצמות אכזריות בעלות שתי תפיסות עולם אידיאולוגיות שונות שזרו בה הרס, אבל גם את היותה מדינה ש"לחמה בגבורה אדירה כנגד כל הסיכויים, ובמובן זה יש לה בהחלט על מה להתגאות".

דרייפוס אומרת ש"ראוי וצריך לדבר על כך", אך מוסיפה "אבל" גדול לדבריה. "בהמשך המלחמה, לסיפורים על הקורבנות הפולניים ועל הגבורה הפולנית, נוספים עוד היבטים", היא אומרת, ומזכירה את המחקרים האחרונים, פרי עטם של היסטוריונים פולנים, "על המעורבות הגדולה מאוד של אזרחים פולנים באובדן היהודי ובאסונם בשואה". מחקרים אלה, לדברי דרייפוס, "מאיימים על המשטר הפולני הנוכחי", שכן הם טוענים שפולנים רבים ברחבי פולין כולה — לא באזור אחד או בתקופה אחת — היו מעורבים בפגיעה ביהודים".

וכך, עם של קורבנות וגיבורים, שהצמיח מתוכו גם אלפי חסידי אומות עולם, שסיכנו את חייהם כדי להציל יהודים, הפך גם לעם שגידל משתפי פעולה עם הנאצים — על ההיקף יש ויכוח נוקב בימים אלה. "הסיפור כאן מורכב: לפעמים אותו אדם פולני שלחם באומץ נגד גרמניה הנאצית, סייע לנאצים במקרים אחרים לפגוע ביהודים", היא אומרת.

דרייפוס מצרה על כך שממשלת פולין, ש"בצדק מתגאה בסיפורי הגבורה של בני עמה בתקופת המלחמה", כדבריה, "עוסקת במקביל בטיוח ובהסרה במקום לחשוף את האמת ביחס למציאות הקשה שהתקיימה באותם הימים".

חשבון נפש

גם בהונגריה בולט בשנים האחרונות, תחת ממשלתו של ויקטור אורבן, המתח בין זיכרון והשכחה. במרכז הוויכוח ניצבת דמותו של מיקלוש הורטי, שליט הונגריה בזמן השואה, אשר מוצג כגיבור לאומי, אף שבתקופתו גורשו יהודי הונגריה להשמדה. לאחר כיבוש הונגריה בידי הגרמנים, במארס 1944, הורטי מינה ממשלה העושה את רצון הנאצים, אשר סללה את הדרך לגירושם של חצי מיליון יהודים הונגרים, שנרצחו במחנות. כמה חודשים לאחר מכן, עם זאת, פקד להפסיק את הגירושים בלחץ בינלאומי.

לזכרו של הורטי הוקמו ברחבי הונגריה אנדרטאות ושלטי זיכרון. בשנה שעברה אף תוכנן להתקיים טקס לזכרו ביום השואה הבינלאומי, אך בסוף הוא בוטל בהוראת הממשלה. סגן יו"ר הפרלמנט ההונגרי אמור היה לשאת שם את הדברים הבאים: "הורטי היה אמיץ מאוד כשהגן על יהודי בודפשט עם נשק והתנגד להיטלר ככל שביכולתו".

במערב אירופה התמונה שונה. מדינות כמו צרפת, הולנד ובלגיה, ולאחרונה גם פינלנד, ערכו חשבון נפש והתמודדו גם עם חלקים פחות הרואיים בעברן. זאת, לאחר שבעשורים הראשונים אחרי המלחמה ראו בעצמן גיבורות ומצילות יהודים או שהציגו את הגרמנים כמחוללים היחידים של פשעי המלחמה. ביטויים לכך יש היום בקרנות פיצוי שמקימות חברות הרכבות בשל חלקן בשואה וכן בוועדות חקירה, ממלכתיות ופרטיות, שמתמודדות באומץ עם העבר הבעייתי.

ומה באשר לגרמניה, שלפני 80 שנה בדיוק פלשה לפולין בצעד שהחל את מלחמת העולם השנייה? בשעה שאומות רבות מתווכחות בינן ובין עצמן מי אשמה במלחמה, היא עומדת מהצד. "בזכות עבודת הזיכרון הטובה שלהם לאורך השנים, הגרמנים היום הכי פחות מוטרדים מהעיסוק ב–1 בספטמבר 1939", אומר פרופ' משה צימרמן מהאוניברסיטה העברית. "המעמסה ההיסטורית היא הרבה פחות גדולה על הגרמנים, כיוון שהם כבר התמודדו עם העבר, היכו על חטא והפכו לאלופי העולם בכך", הוא מוסיף.

עם זאת, גם בגרמניה נשמעים קולות אחרים, רחוקים מהמיינסטרים שמובילה הקנצלרית אנגלה מרקל, שדורשים לבחון מחדש את מדיניות הזיכרון שלה. "בימין הגרמני יש כאלה שמנסים להשתחרר מהלחץ של הזיכרון, על ידי מפנה של 180 מעלות בתודעה ההיסטורית", אומר צימרמן. בהקשר זה הוא מזכיר את מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה", שנציגה רואים ב–12 שנות השלטון הנאצי בגרמניה רק "חרא של ציפור" על ההיסטוריה.