title
title
title
title
title
title
לאסוף את השברים

רגע לפני שנשלחה אל מותה,

הכלב של מפקד המחנה הנאצי הציל את חייה

נינה דינר, בת 94, סיפרה השבוע לראשונה על הכלב, דני ענק, שעמו רקמה יחסים מיוחדים במשך שנה בתנאים בלתי אפשריים. כשהובלה אל מותה, הוכיח הכלב שידידו הטוב ביותר של האדם לא מפלה לרעה יהודים

עופר אדרת  פורסם ב- 2-8-19 הארץ

 

נינה דינר עם דני ענק בביתה בקרית אונו, השבוע

נינה דינר עם דני ענק בביתה בקרית אונו, השבוע צילום: איתי בר יוסף

נינה דינר מקרית אונו הגשימה השבוע חלום, שעשוי להישמע מוזר במקצת למי שלא מכיר את הסיפור המופלא שלה. דינר, שבחודש הבא תחגוג 94, ביקשה לחבק כלב דני ענק, "כמו זה שהציל אותי בשואה". במשך שעתיים היא ליטפה, חיבקה וטפחה על גבן של שתי הכלבות שהובאו לביתה במיוחד.

את המפגש המרגש ארגנה תמי בר-יוסף, שחוקרת בשנים האחרונות תחום היסטורי יוצא דופן: כלבים בשואה. לצד עדויות רבות לשימוש השלילי שעשו הנאצים בכלבים נגד יהודים, היא מתעדת גם סיפורים פחות מוכרים שעוסקים בהצלה של יהודים, שבמרכזם כלבים שהיו בבעלות נאצים. כך הגיעה בין היתר לדינר, ושמעה מפיה בפעם הראשונה את "סיפור ההצלה המדהים שלה", כהגדרתה.

 תמי בר-יוסף ביום שני 29-7-19

במסגרת המחקר שלי על כלבים ושואה, אני אוספת עדויות על ילדים יהודים שניצלו בשואה בזכות כלבים של הנאצים. לעיתים נדירות יוצא לי לראיין את הניצול עצמו. את הפגישה שלי עם נינה דינר ומה שקרה בעקבותיה לא אשכח עד סוף ימי.

בגיל 10, שנים בודדות לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הלכה נינה זינגר (כיום דינר) למגדת עתידות צוענייה שניבאה לה שתחייה עד גיל 93. נינה אומרת שכך ידעה, גם בזמן התלאות הקשות ביותר, שתשרוד את השואה.

נינה נולדה בשנת 1926 בוורשה, היא תמיד אהבה וגידלה כלבים. זיכרון הילדות הראשון שלה הוא שהיא בת שלוש, יושבת על ספה והיא מאושרת כי לידה יושב רועה גרמני. אפילו בגטו בוורשה, טרם נלקחה עם אימה למחנה הריכוז מיידנק, היא גידלה כלב.

במיידנק, שם נפצעה קשה מירי, רק החלו תלאותיה של הילדה נינה. לאחר 4 חודשים היא הועברה עם אימה למחנה סקרג'יסקו קמינה בפולין, בית חרושת לנשק ותחמושת בו הועסקו יהודים כעובדי כפייה. במחנה זה הפעילו הגרמנים שיטת "השמדה תוך עבודה": היהודים ייצרו תחמושת תוך שהם מתים מרעב ומהרעלה כימית. מעטים שרדו שם מעל לשלושה חודשים.

כשנינה ואימה הגיעו למחנה, הן הועמדו במסדר אותו סקר מפקד המחנה הקצין הנאצי דר' ארתור רוסט. נינה מספרת שלרוסט התלווה "כלב נהדר" מסוג דוגה דני (דני ענק) לבן עם כתמים שחורים (הארלקין). כשעבר הנאצי עם הכלב במסדר, עשתה נינה מה שידעה מילדות וקראה לכלב על ידי קולות ציקצוק. הכלב הענק עזב את בעליו ובא "ליהודייה הפצועה, היחפה והעלובה שעמדה בשורה". דר' רוסט, מופתע מהתנהגותה של נינה ומהתנהגותו של הכלב, ניגש אל נינה ואמר לה שמעכשיו שמה יהיה לילי. הכלב עמד לידה, היא ליטפה אותו והוא ליקק אותה חזרה. הנשים היהודיות אמרו לה שהיא משוגעת שהיא מלטפת כלב שחונך להתנפל על בני אדם.

נינה שהתה במחנה זה כשנה, הכלב כל הזמן חיפש אותה, ידע איפה היא עובדת ובא אליה לליטופים. היא לא ידעה את שמו, כי "לא צריך שם, מספיק צ'ו צ'ו" (לעשות לו קולות). בשל הקשר בינה לבין הכלב, דר' רוסט נתן לנינה קצת מהאוכל של הכלב כתוספת מזון, וכיוון שהאוכל של הכלבים היה טוב בהרבה מהאוכל שניתן ליהודים, היא הצליחה לשרוד במחנה שנה שלמה. אימה של נינה לא שרדה ומתה מרעב במחנה. בתום השנה, נינה שקלה 32 ק"ג, היא הייתה נפוחה מרעב, ללא שיער וסבלה ממספר מחלות קשות.

באוגוסט 1944, עת התקרבו הרוסים למחנה, החליטו הגרמנים לשלוח את העובדים החלשים להריגה מיידית ואת היתר להעביר למקום אחר. נינה נשלחה למות. כשדר' רוסט הגיע לבדוק אם ישנם מספיק אנשים מיועדים להריגה, הוא לא הכיר את נינה, אבל הכלב זיהה אותה ונעמד לצידה עד שדר' רוסט הגיע והוציא אותה מקבוצת הנידונים למוות והעביר אותה לצד של החיים: "לילי בואי, את הולכת לכאן".

"נשארתי בחיים על ידי כלב, פשוט מאד, הוא הציל אותי" סיפרה לי נינה – הכלב ומגדת העתידות שניבאה לה שתגיע לגיל 93. בהמשך נשלחה נינה לבוכנוואלד ושם הצליחה לשרוד עד סוף המלחמה.

ב-1948 עלתה נינה לארץ ואחרי כמה שנים היא חזרה לגדל כלבים. אחרי שהכלב האחרון שלה קוקי נפטר היא קשרה עצמה לכלבים של בני משפחה ושכנים. "אי אפשר לחיות בלי כלב. לא צריך לפחד מכלבים, הם מרגישים מי אוהב אותם".

בסוף פגישתנו הראשונה, ביום חמישי שעבר, אמרה לי נינה, "חבל שאין כלבי דני ענק הארלקין בארץ". לדבריה היא לא ראתה כלב כזה מאז המלחמה, לא בארץ וגם לא בפולין. אמרתי לה שאני חושבת שיש כלבים כאלה בארץ ושאלתי אותה אם תרצה לפגוש אחד. נינה שמחה והתרגשה מאד ואמרה שהיא מאד רוצה לפגוש כלב כמו הכלב שהציל אותה בשואה שיבקר אותה בביתה, "אפילו כמה כלבים".

מיד באותו לילה פניתי לחברים ומכרים אוהבי כלבים וכן פניתי למועדון הישראלי לכלבי דני ענק כדי לברר אם יש כאלו כלבים בארץ. המון אנשים טובים נרתמו לסייע לי לארגן פגישה מיידית של נינה עם הכלבים. המיידיות נדרשה בשל התדרדרות במצבה הבריאותי וגם בשל החשש שלא נספיק (בספטמבר נינה תחגוג 94). אחרי המון טלפונים, התכתבויות ותיאומים, מתח והתרגשויות, הפגישה תואמה לאתמול בצהריים.

לביתה של נינה בקרית אונו הגיעו אתמול שרון רונן עם כלבתה הדנית הצעירה והמתוקה ניקיטה, ומיטל בר-סלע, מזכירת מועדון הדני הענק בארץ, שנסעה במיוחד מנתניה לביתה של אלונה אוחנובה באשקלון כדי להביא עמה את קים (דונקי) הבוגרת לפגוש את נינה. כולם התרגשו מאד לקראת הפגישה, אבל נינה התרגשה יותר מכולם – "אני רק מחכה לפגוש כבר ולחבק כלב דני ענק".

משך שעתיים מרגשות וקסומות, ישבנו עם הכלבות המופלאות בסלון של נינה, שקרנה מאושר והתרגשות ולא הפסיקה ללטף, לחבק אותן ולתפוח על גבן "זה כלב!" (הכוונה לגודל, לצורה ולמראה), "כמו הכלב שהציל אותי". הצטרפו למפגש גם בני משפחתה המקסימים של נינה – בנה, כלתה ונכדיה – שבאו לקחת חלק בהתרגשות.

תודה ענקית לשרון רונן ומיטל בר-סלע, ניקיטה וקים (דונקי) שבאו במיוחד, למשפחתה של נינה שאירחה אותנו והתרגשה יחד איתנו, לאיתי בר-יוסף, בעלי היקר והאהוב שצילם ותיעד את הפגישה וגם הסיע אותי, כי מרוב התרגשות הייתי מפוזרת ופחדתי לנהוג. לאלונה אונוחובה שסייעה עם הכלבה קים (דונקי) ונתנה אותה למיטל למשמרת ולמפגש. למועדון הישראלי לכלבי דני ענק שענו לי מיד, ליקיר חג'אג' שתמיד עוזר לי ויודע למי לקשר אותי כשאני צריכה, לנילי עמרני ולציפורת כרמל שעזרו לי בדרך. לאורה שטנגר שכנתי היקרה ששמעה את הסיפור על נינה מבן דודה אלכסנדר אופק וחיברה אותי אליו, ולכל החברים משמשית, מהפייסבוק ובכלל שחושבים עלי וישר מרימים טלפון כל פעם שהם שומעים סיפורים על כלבים ושואה.

ובעיקר תודה לנינה דינר, אישה מופלאה ואמיצה, אוהבת כלבים אמיתית, ששיתפה אותי בסיפורה וזימנה לנו את כל חגיגת החיים הזו, חגיגה של טוב, נתינה, אהבה, שמחה... ושתי כלבות ענקיות!
(ואם יש לכם עוד סיפורים בשבילי אז קדימה. אני מחכה!)

תמי בר-יוסף, יולי 2019




 החוקרת בר-יוסף: "כל הילדים שניצלו על ידי כלבים בשואה אהבו מאוד כלבים, גידלו כלבים לפני השואה ולאחריה, והיכולת שלהם לתקשר עם כלבים היא זו שסייעה להם לשרוד את השואה"

לקריאת הפוסט במקור לחצו כאן


 

 

דינר נולדה בוורשה שבפולין ב-1926. מאז שהיתה ילדה אהבה וגידלה כלבים. "למרות שבזמנו טענו שיהודים לא מחזיקים כלבים, אני גדלתי עם כלבים מקטנות", אומרת דינר, ששוחחה השבוע עם "הארץ". "אפילו לסבתא שלי היו כלבים", היא מוסיפה. זיכרון הילדות הראשון שלה הוא מגיל שלוש, כשהיא יושבת על ספה, מאושרת, כשלצדה רועה גרמני. לפני 80 שנה, כשפרצה מלחמת העולם השנייה והעיר ורשה הופצצה, הכלב שלה "השתגע מפחד", לדבריה. אמה ביקשה מחיילים שעמדו בחצר הבית לירות בו, מחשש שהוא מסוכן לציבור. "קברתי אותו עם אחד השכנים בבור שנפער באדמה מההפצצה ברחוב ירוזלימסקה (ירושלים)", היא נזכרת.

גם בהמשך, כשגורשה עם משפחתה לגטו, המשיכה לגדל כלבים. "לקחתי כלב מאחד השכנים, שהיו לו שניים והיה לו נורא קשה לגדל אותם", היא משחזרת. עד היום היא לא יודעת מה עלה בגורלו. אביה נרצח באפריל 1942. שנה אחר כך, כשפרץ מרד גטו ורשה, נינה ואמה עברו ממרתף למרתף, "בחסות המחתרת שלנו, היהודית", כדבריה.

מפקד המחנה נתן לה קצת מהאוכל של הכלב, בתור תוספת מזון. ייתכן שכך הצליחה לשרוד שם, חרף התנאים הבלתי אנושיים, בשעה שאמה מתה ברעב

בהמשך, בפשיטה גרמנית על הבונקר בו שהו, נתפסו נינה ואמה, וגורשו למחנה ההשמדה מיידנק. הן לקחו עמן מזוודה עם תמונות, תכשיטים ו"מה שהיה", אך היא נשדדה מהן בידי הגרמנים מאוחר יותר. ארבעה חודשים שהו שם ועבדו בהעמסת אבנים. באחד הימים נפצעה נינה מירי בעת עבודתה. משם הועברו השתיים למחנה העבודה סקרז'יסקו קמינה שבפולין הכבושה, שם הועסקו יהודים כעובדי כפייה בבית חרושת גרמני לנשק.

אנשי כוחות ביטחון נאצים בברלין, ב-1933

אנשי כוחות ביטחון נאצים בברלין, ב-1933 צילום: Georg Pahl / Bundesarch

בשלב הזה מתחיל הסיפור הבלתי ייאמן שלה. כשנינה ואמה הגיעו למחנה הן הועמדו במסדר תחת פיקודו של קצין נאצי בשם ד"ר ארתור רוסט. "הוא עמד שם עם הכלב שלו, דני ענק לבן עם כתמים שחורים. אני אוהבת כלבים, אז קראתי לו. אפילו לא שרקתי, רק עשיתי ככה", היא אומרת ומדגימה צקצוק ("צ'ו צ'ו"). "כלב נהדר", הוסיפה.

ואז, בניגוד לסיפורים רבים אחרים על כלבי התקיפה האכזריים של הנאצים, הכלב עזב את בעליו, ופנה לעבר נינה, "היהודייה הפצועה, היחפה והעלובה, שעמדה בשורה", כדבריה. במשך כמה רגעים היא ליטפה אותו והוא ליקק אותה. הנשים היהודיות מסביבה אמרו לה שהיא משוגעת, משום שהכלב הזה ודאי חונך להתנפל על יהודים. הקצין הנאצי הופתע אף הוא ממה שראו עיניו.

הנשים היהודיות מסביבה אמרו לה שהיא משוגעת, משום שהכלב הזה ודאי חונך להתנפל על יהודים. הקצין הנאצי הופתע אף הוא ממה שראו עיניו

בחודשים הבאים אולצה נינה לעבוד בעבודות הכפייה. גם שם, היא מספרת, "הכלב תמיד היה מוצא אותי איפה שעבדתי". כשקרב אליה, זכה לליטוף. הקשר המיוחד שנוצר בינה ובין הכלב, שאת שמו לא ידעה, צד גם את עיניו של בעליו, הקצין הנאצי. נינה אומרת כי הוא נתן לה קצת מהאוכל של הכלב, בתור תוספת מזון. ייתכן שכך הצליחה לשרוד שם, חרף התנאים הבלתי אנושיים, בשעה שאמה מתה ברעב.

אדולף היטלר עם הכלב בלונדי ואווה בראון, ב-1942

אדולף היטלר עם הכלב בלונדי ואווה בראון, ב-1942. "ניצולים רבים תיארו כיצד כלבי הנאצים נכחו בתחנות רבות של השואה", אומרת החוקרת תמי בר-יוסף צילום: ASSOCIATED PRESS

באוגוסט 1944, כשהרוסים התקרבו, הגרמנים החליטו לפנות את המחנה ולרצוח את העובדים החלשים שנותרו בו. נינה נשלחה אל מותה. היא שקלה אז 32 ק"ג, היתה נפוחה מרעב, ללא שיער וסבלה מכמה מחלות. ואז, כמו באגדה, הגיע הקצין הנאצי ד"ר רוסט, מלווה בכלבו. הוא ביקש לבדוק אם יש מספיק אנשים בקבוצה המיועדת להריגה. הקצין לא זיהה את נינה. "אי אפשר היה להכיר אותי", היא אומרת. ואולם הכלב הכיר אותה מיד, ונעמד לצדה. רוסט, בתגובה, הוציא אותה מקבוצת הנידונים למוות והעביר אותה לצד של החיים. "קום היר (בואי הנה), את הולכת לכאן", פקד עליה.

"אי אפשר היה להכיר אותי", אולם הכלב הכיר אותה מיד, ונעמד לצדה. המפקד הנאצי, בתגובה, העביר אותה לצד של החיים. "קום היר (בואי הנה), את הולכת לכאן", פקד עליה

כך, בזכות כלב שהיה בבעלות קצין נאצי, דינר נותרה בחיים. בהמשך נשלחה למחנה בוכנוולד שבגרמניה, ובסוף המלחמה ברחה מצעדת המוות, וניצלה. ב-1948 עלתה לארץ. אחרי שנישאה והביאה שני ילדים לעולם, חזרה לגדל כלבים. "אף פעם לא פחדתי מכלבים. הם מרגישים מי אוהב אותם", היא מדגישה.

דינר לא סיפרה עד היום את סיפורה מחוץ לחיק המשפחה. בר-יוסף, שפגשה אותה כחלק מהמחקר ההיסטורי שלה, העלתה את עיקרי הסיפור לפייסבוק, בפוסט שהפך השבוע לוויראלי. בר-יוסף, חובבת כלבים בעצמה, הפכה את אהבתה להולכים על ארבע לנושא מחקר אקדמי ייחודיכלבים בשואה - שיעמוד במרכז עבודת התזה שלה בלימודי תרבות באוניברסיטה הפתוחה. "הנאצים הפעילו כ-200 אלף כלבים במלחמת העולם השנייה בתפקידי שיטור, הרתעה ושמירה אך גם לתקיפה, שיסוי והתעללות ואף השמדת יהודים", היא אומרת.

כלביו של אמון גת, מפקד מחנה פלאשוב

כלביו של אמון גת, מפקד מחנה פלאשוב. הונצח ב"רשימת שינדלר"

בר-יוסף מוסיפה כי "ניצולים רבים תיארו כיצד כלבי הנאצים נכחו בתחנות רבות של השואה ואת הטראומה שנגרמה להם ולאחרים מכלבי הנאצים". העדויות האלה, שגובו בצילומים, בסרטים ובציורים מאיימים, העצימו את הדימוי של הכלב האכזרי בשואה. בין הכלבים ה"מפורסמים" בהקשר זה היו רולף, כלבו של אמון גת, מפקד מחנה פלאשוב, שהונצח בסרט "רשימת שינדלר", ובארי, כלבו של קורט פראנץ, מפקד טרבלינקה, שאומן אף הוא לתקוף אסירים.

ואולם, כפי שגילתה בר-יוסף, תיעוד וניתוח הזיכרונות השונים של ניצולי השואה מראה כי היו גם זיכרונות אחרים ביחס לכלבים בשואה. "זיכרונות אלו מתארים את הכלבים שעזרו ליהודים, חלקו איתם את מלונתם ומזונם ואף הגנו עליהם והצילו אותם", היא אומרת. הסיפור של נינה, בהקשר זה, "מאפשר לנו להתעלות מעבר לדימוי כלבי הנאצים ולהתייחס לכלב כידידו וחברו הנאמן של האדם". הסיפור הזה אמנם נדיר, אבל לא חד-פעמי. בר-יוסף מצאה עוד עשרה סיפורי הצלה של יהודים בידי כלבים בשואה. לדבריה, "כל הילדים שניצלו על ידי כלבים בשואה אהבו מאוד כלבים, גידלו כלבים לפני השואה ולאחריה, והיכולת שלהם לתקשר עם כלבים היא זו שסייעה להם לתקשר עם כלביהם של הנאצים, סייעה לכלבים להציל אותם וסייעה להם לשרוד את השואה".

סיפור נוסף שאליו נחשפה בר-יוסף הוא זה של ניצול השואה רומן שוורץ (לימים רם שיחור) מקראקוב, שאמון גת שילח אליו את כלבו לאחר שנתפס גונב קליפות תפוחי אדמה. שוורץ, שכמו נינה אהב כלבים, פקד על הכלב לעצור ולשבת, והרשים בכך את גת, שחס על חייו. "העדויות על תפקיד הכלבים בסיפורי ההצלה של ניצולי שואה, אשר עומדות בניגוד לטראומה שנגרמה ליהודים רבים מכלבים בשואה, הן נדבך חדש לסיפורי ההישרדות", מסבירה בר-יוסף, "הן מציעות סוג חדש של זיכרון, שנבדל מזה הממסדי והמוכר, ומותח את גבולותיו".