title
title
title
title
title
title
לאסוף את השברים

אשרי המאמין: תערוכה חדשה באושוויץ מציגה 21 ניצולים דתיים

הצלמת קאריל ענגלנדר דובבה את המרואיינים, רובם יהודים, לספר כיצד אמונתם חיזקה אותם במחנה. האדריכל הנודע דניאל ליבסקינד עיצב באיפוק את התערוכה

מיכאל יעקובסון 04.07.19

  

דיוקנו של אברהם זלצר, בן 91, שגר היום בקווינס. הדיוקנאות הם בגודל מציאותי (צילום: Jakub Wlodek)

 

  

צועדים בשביל מחוץ למחנה אושוויץ, על מה שעשוי להזכיר פסי רכבת או את מדי האסירים (צילום: Jakub Wlodek)

 

 

 

 בטקס הפתיחה של התערוכה, השבוע. תהיה פתוחה עד אוקטובר 2020 (צילום: Jakub Wlodek)

  האדריכל דניאל ליבסקינד בתערוכה, השבוע: ''הביקור הראשון שלי באושוויץ היה ב-1956. הכל היה אפרורי, כמו בתצלומים הישנים'' 

(צילום: Jakub Wlodek)

  

הצלמת קאריל ענגלנדר, יוזמת הפרויקט ומתעדת הניצולים: ''כששאלתי אותם איך הצליחו לשמור על אמונתם, הם ענו לי שהאמונה הייתה התקווה''                        (צילום: Jakub Wlodek)



מבקרים בתערוכה. העיצוב מבקש את מעורבות הצופה ומאפשר לו חוויה של גילוי לימוד, שמשלימה את מהלך הביקור במחנה הריכוז מעבר לגדר (צילום: Jakub Wlodek)

 

 

  18 מהמצולמים הם יהודים (בעיקר אמריקאים, אחת ישראלית), ויש גם שתי פולניות קתוליות וצועני (צילום: Jakub Wlodek)

 

בכניסה למחנה אושוויץ שבפולין נחנכה השבוע תערוכת זיכרון זמנית, "דרך עדשת האמונה" שמה, בעיצובו של האדריכל דניאל ליבסקינד. התערוכה, המוצגת לקראת שנת ה-75 לשחרור מחנה ההשמדה שבו נרצחו יותר ממיליון יהודים בשואה, מביאה את דיוקנותיהם וסיפוריהם של 21 ניצולים. כולם (וכך נבחרו לתערוכה הזו) שמרו על אמונתם הדתית אחרי שחרורם מהמחנה.

 

לצד שביל הכניסה לאושוויץ יצר ליבסקינד שביל חלופי ורחב, מוגבה מעט מהקרקע. השביל הזה מוטה מהשביל הראשי, שדרכו באים ויוצאים מהמחנה, כדי להציג מסלול של תקווה – לעומת מסלול ההשמדה. מדרך מרושת וכסוף מאפשר למים ולאוויר לחלחל אל הדשא שמתחת לרגלי הצועדים, ופסי עץ שחורים חוצים את השביל לרוחבו. הם מזכירים אדני רכבת, ואולי את הבגדים המפוספסים שהאסירים חויבו ללבוש בהגיעם לכאן, אך בעיקר מרמזים על הקצב הרגוע הנדרש לביקור בתערוכה.

 

עמודים תיבתיים ניצבים משני צדי השביל וסוגרים על המבקרים. הם מתנשאים לגובה של שלושה מטרים ומעוצבים בקפידה, כאילו היו רהיטי עילית. בחזיתו של כל עמוד מודפס על גבי זכוכית כהה וקודרת סיפור הצלה, באנגלית ובפולנית, של כל אחד מ-21 הניצולים הללו. פרטיו של כל מרואיין מצוינים גם הם – מולדתו, דתו, גילו ומספר צאצאיו - במטרה להדגיש את הניצחון האישי וההמשכיות שכל אחד מהם זכה לה, שכרה-לכאורה של אותה אמונה שמבקשת התערוכה להדגיש.

 

 אברהם זלצר בטקס הפתיחה. לחלק מהמרואיינים, הייתה זו הפעם הראשונה שבה דובבו אותם על נושא האמונה -צילום: Jakub Wlodek 

 

 

 

 

 כמו רהיטי יוקרה מאופקים, העיצוב משרת את הטקסט והתצלומים(צילום: Jakub Wlodek)

 

יש לפתוח את הזכוכית הקודרת כדי לראות את האיש החי בפנים      צילום Jakub Wlodek - 

 


לוחות הזכוכית ניתנים לפתיחה, ואז מתגלה לעיני הצופים פתח בתיבה. מבעד לפתח, ומעט מרוחק מהתיבה כולה, ניבט תצלום דיוקן

מדברת איתם על אמונה

מי שהובילה את פרויקט התיעוד בשלוש השנים האחרונות היא הצלמת האמריקאית קאריל ענגלנדר, רעייתו של המיליארדר ישראל ענגלנדר. היא ראיינה עשרות ניצולים וממשיכה בכך, ולדבריה, היא מאמינה שבבוא העת, כאשר לא יהיו עוד ניצולי שואה בין החיים, יהיו אלה ילדיהם שימשיכו לספר בפני המצלמה את הסיפור.

 

בשיחה עם ערוץ האדריכלות של Xnet ציינה ענגלנדר, כי הפרויקט חלוצי בעיניה, משום שהוא בא לדובב את אותם אנשים על אמונה ותקווה – נושא שלראשונה הם מתבקשים לדבר עליו. "הם השכילו להבין כי יש להם רובד נוסף ולא גלוי שאולי אין לאחרים", היא סבורה. "כששאלתי אותם איך הם הצליחו לשמור לאורך כל אותה תקופה על אמונתם, הם ענו לי שהאמונה היתה התקווה". יחד איתה, ריאיין ואצר את התערוכה ד"ר הנרי לוסטיגר ת'אלר, האוצר הראשי במוזיאון "עמוד אש" בברוקלין, המתמקד באמונה בשואה ופונה בעיקר לאוכלוסייה היהודית-חרדית שמאפיינת את ברוקלין. הוא הגה את הרעיון, ופנה אליה.

 

"הייתי בן 16", כך נפתחת העדות הקצרה של יוליוס מאיר טאובר בן ה-91, תושב ברוקלין. "אח שלי ואני היינו שניים מתוך 400 נערים שהמתינו למותם. כשצעדנו אל תאי הגזים, פתאום מישהו מלמעלה אחז בחוזקה בידיים שלנו. מי זה היה? אני אומר לך, סבא שלי ירד מהשמיים. הוא הוציא את אח שלי ואותי משורת המוות. בזכותו אני נמצא כאן היום. המלים האחרונות שלו לשנינו היו: 'אף פעם אל תעזבו אחד את השני, אפילו לא לדקה. תמיד תישארו ביחד'. זו הדרך שבה שרדנו את אושוויץ".

 

בתצלום שמופיע ברקע הטקסט, טאובר משעין את מרפקיו על שולחן מכוסה במפה רקומה. על ראשו כיפה שחורה והרקע גם הוא שחור. יש לו שלושה ילדים, 19 נכדים ו-80 נינים.  

 


הפילה בסתר כדי לחמוק ממנגלה

רוב המרואיינים הם אפוא יהודים-אמריקאים, ולחלקם הגיעה הצלמת דרך הוריה, ניצולי שואה אף הם. אחד המתועדים נהג לשחק קלפים עם אביה, ואחרת נהגה לשחות עם אמה בבריכה. רק אחת מניצולי השואה שהתראיינו לפרויקט היא ישראלית. זו היא לאה פרידלר, בת 92, תושבת התנחלות אלון שבות שבגוש עציון. ענגלנדר מספרת שבאחד מביקוריה הרבים בישראל, סיפר לה הנהג כי אמו של חבר טוב שלו היא ניצולת אושוויץ. הנוסעת לא התמהמהה, ומיד ביקשה פגישה וראיון.

 

"הייתי בת 16", סיפרה לה פרידלר, שהרשימה את המראיינת בעוצמתה. "גורשנו לאושוויץ בחג השבועות בשנת 1944. 'להזדרז! להזדרז! גברים לשמאל! נשים לימין!' לא היה זמן לחשוב! לא היה זמן להיפרד!"

 

באותו רגע פנה אחד האסירים אליה ואל אמה, ויעץ להן לעזוב זוג יתומים שהן ליוו, ולדבוק אחת בשנייה. "הוא הציל את חיינו ממוות ודאי. זה היה נס", סיפרה. לפרידלר שלושה ילדים, 22 נכדים ו-74 נינים. "בסיום הראיון, כששאלתי אותה מה המסר שלך", מספרת ענגלנדר, "היא ענתה לי 'אנחנו רק צריכים את מדינת ישראל'". בתצלום הדיוקן הגדול, פרידלר יושבת ישובה לצד שולחן מצופה פסיפס בגינת ביתה, שיערה מוסתר בכיסוי ראש. מרבית המצולמים חובשים כיסויי ראש, כמו גם פיאות וכיפות שחורות.

 

מי מתועד ומי נשאר בחוץ

 לצורך איזון מסוים, כך נדמה, צורפו ל-18 היהודים המתועדים (הטקסט האוצרותי מדגיש כי 18 בגימטריה הוא ח"י) שתי פולניות קתוליות וצועני גרמני, שכמו היהודים לא איבדו את אמונתם העזה בבורא עולם. הומואים ולסביות, סובייטים או מתנגדי משטר שנאסרו אף הם באושוויץ - אינם מתועדים כאן. הבחירה הסקטוריאלית של האוצרים וההתמקדות בסיפורים אישיים (שני אלמנטים שמהם נמנעת התצוגה במחנה עצמו), הם אולי מה שהוביל את הנהלת מוזיאון אושוויץ למנוע את הצבת התערוכה בתחום המוזיאון ממש, ולאשר את ההקמה רק מחוץ לגדר.

 

 

הצלמת, האדריכל והאוצר-השותף. החרדים הם קהל הליבה של המוזיאון הברוקלינאי שמשתתף בפרויקט (צילום: Jakub Wlodek)

 

   

ליבסקינד נושא דברים בטקס הפתיחה. סגירת מעגל לאדריכל יליד פולין, שרבים מבני משפחתו נרצחו בשואה (צילום: Jakub Wlodek)

 

 

אושוויץ. התערוכה נשארה בחוץ (צילום: Jakub Wlodek)  

 

את הלוחות עיצב כאמור ליבסקינד כרהיט אלגנטי. העיצוב המאופק מבקש את מעורבותו של הצופה ומאפשר לו חוויה של גילוי ולימוד, חוויה המשלימה את מהלך הביקור במחנה הריכוז וההשמדה. באופן זה מוענקת למבקרים אותה "תמונת תקווה", לאחר ששקעו בעומס הכניעה והאבדון המלווים כל פסיעה ברחבי המחנה העצום. בכל שאר משטחי העמודים משתקפת הסביבה באופן מלא, הודות לציפוי דמוי-המראה, כך שהתערוכה מתמזגת כמעט לחלוטין עם נוף המחנה.

 

בשיחה עם ערוץ האדריכלות של Xnet מסביר ליבסקינד, כי השתמש בחומרים שונים בתכלית מאלה שמאפיינים את סביבת אושוויץ – עץ, אבן וחרס – ובחר בחומרים מתקדמים בגימור של מראה מבריקה ומצוחצחת. השתקפותם של העצים הנעים ברוח ושל המבקרים החולפים על פני התערוכה ללא הפסק, הופכים את העבודה לדינמית ואפילו משרים עליה אווירה עתידנית, רחוקה מהעבר המדכא והאפל. "זו לא תערוכה על אושוויץ", מדגיש ליבסקינד, "אלא זו תערוכה על עתיד".

 

התערוכה, שמומנה בכספי תרומות, פתוחה לקהל עד אוקטובר 2020 ואז תפורק. ליבסקינד נבחר לעצב אותה כבר בשלב מוקדם, כשהובן שבלעדיו לא יזכה הפרויקט לחשיפה הנדרשת. תחילה הגיש הצעה להקמת מבנה זיכרון זמני ומעוגל, המזכיר בית תפילה. מאחר שהדבר דרש היתר בנייה, ולוח הזמנים הדחוק לא איפשר זאת, דחתה הנהלת האתר את ההצעה, והאדריכל הגיש בתוך שישה שבועות הצעה שונה לגמרי – שהתקבלה. משרדו של האדריכל סירב לפרסם בכתבה את הדמיית ההצעה המקורית; סביר להניח שהרעיון לא ייגנז, אלא - כפי שנהוג בתחום - ההצעה העיצובית תצוץ בעתיד כהגשה לפרויקט אחר, ואולי אז תתממש.

ליבסקינד ביקר כאן לפני העלייה לארץ

ליבסקינד מתרגש לדבר על אושוויץ, במהלך השיחה איתו לפני טקס הפתיחה הרשמי של התערוכה, השבוע. עשרות מבני המשפחה שלו נרצחו, בעיקר באושוויץ, ואביו ביקש לבקר באתר זמן קצר לפני שהמשפחה היגרה מפולין לישראל. "הביקור הראשון שלי באושוויץ היה ב-1956", מספר האדריכל יליד פולין, "והמוזיאון כאן נפתח כבר ב-1947. אני בעיקר זוכר שהכל היה אפרורי, בדיוק כמו בתצלומים הישנים של המקום. סיירתי היום שוב באתר, והכל חזר אלי. ערימות הנעליים, למשל - נזכרתי שהן היו כאן גם אז, אבל בלי מחיצות הזכוכית שיש היום".

 

בגיל 73, ליבסקינד הוא אדריכל בעל שם עולמי ומהבולטים באדריכלים שעוסקים בזיכרון, בפרט בזיכרון השואה. מאז שזכתה הצעתו לתכנון המוזיאון היהודי בברלין, שנחנך ב-2001, הוא הפך לאדריכל-כוכב. בין השאר תכנן אתרי זיכרון ומוזיאוני הנצחה כמו המוזיאון ההיסטורי לצבא בדרזדן, המוזיאון היהודי בקופנהאגן, המוזיאון היהודי בסן פרנסיסקו, ולאחרונה גם אתר ההנצחה הלאומי לשואה באוטווה, בירת קנדה.

 מרכז וואהל בבר אילן. חותמו הישראלי עד כה (צילום: BitterBredt)

 

 


 מגדל הפירמידה. ''השתמשו בי'' (תכנון: (Studio Libeskind

 

 

 

 הגבהה ושינוי של בית גיבור בתל אביב. קיבל אישור (הדמיה: StudioLibeskind)

 

בישראל הגשים ליבסקינד את אחת העבודות המוקדמות שלו, "מרכז וואהל" הצמוד לקמפוס אוניברסיטת בר אילן. הבניין (2005) מתבלט במעטפת פח מוזהב ובצורה ראוותנית המסמלת ספר פתוח, וגם זכה בפרס המכון המלכותי לאדריכלים בריטים (RIBA). כוכבו של ליבסקינד זהר ביתר שאת, לאחר שזכה בתחרות על אחד הפרויקטים המבוקשים בעולם: תכנון מחודש של "גראונד זירו", אזור מגדלי התאומים שקרסו בפיגועי 9 בספטמבר 2011. מאז תכנן פרויקטים בהיקפים שונים וכמעט בכל טיפולוגיה אפשרית, גם שכונות ומגדלי מגורים (כמו זה במרכז ורשה), מרכזי מסחר ופנאי, בנייני משרדים ואקדמיה, פסלים, רהיטים ואפילו כלי שחמט.

 

בימים אלה מתכונן ליבסקינד לקבל אישור לאתר הנצחה לשואה באמסטרדם, כזה שינציח לראשונה את שמותיהם של 102 אלף יהודי הולנד שנרצחו בשואה. הלבנים שעליהן יופיעו שמות הנרצחים ירכיבו את המלה "לזכר", ובשילוב הלבנים ייעשה שימוש במראות שבהן תשתקף הסביבה הקרובה והדינמית, בדומה לעיצוב התערוכה באושוויץ.

 

שני מרכזי מבקרים, שנועדו להדגיש את ממד הזיכרון הלאומי והאנושי, הוא מקדם באזורים פחות עשירים בעולם: הראשון הוא מוזיאון היסטורי בקניה, שיציג את תולדות האדם באזור, ובכלל את ההיסטוריה האנושית. המיקום דרמטי - קצה מצוק המשקיף על עמק רחב-ידיים – והאדריכל מבקש להדגיש אותו באמצעות שני גופים אנכיים המזכירים להב צור, מההמצאות הראשונות שיצר האדם הקדמון.

 

 המוזיאון המתוכנן בקניה. אבני צור במצוק דרמטי (הדמיה:  (copyright MAQE

 

 הדמיית המוזיאון הכורדי. ראוותני כמו יצירותיו המוקדמות(הדמיה: copyright Hayes and Davidson)

 

בעשורים האחרונים גדל מספר אתרי הזיכרון לשואה. בשנים האחרונות האנטישמיות רק מתחזקת. מה דעתך בעניין?

 

"זה תלוי במונומנט ובזיכרון עצמו ואיך אתה עושה אותו. אם זה רק מונומנט - הוא יכול להישכח. אך אם זה מונומנט שמדבר אל הלב, אז הוא מגיע בדרכים רבות גם אל הראש. יש אינספור אתרי זיכרון לשואה, אך אילו אתרים מצליחים להשפיע על הנשמה, לא בעזרת מידע וחינוך אלא באופן אישי? זה מה שאני מנסה לעשות, וכך גם כאן. העבודה שלי לא צומחת מתוך עיון בספרים, מארכיונים או ממחקר, אלא באה מהחיים שלי. אני גדלתי בשממה הרעילה של השואה, זה היה העולם שלי".

 

אתה גר בניו יורק. חווית אנטישמיות?

 

"בניו יורק אתה לא נתקל באנטישמיות. לפעמים מדווח על פגיעה בקברים או על פגיעה במישהו באזור מרוחק, כמו בקווינס. באופן כללי בהחלט יש צמיחה באנטישמיות בארצות הברית, אין בכך כל ספק, אבל לגבי ניו יורק התשובה היא לא. לדעתי ניו יורק היא עיר מאוד מתקדמת, למרות שהיא ייצרה את טראמפ".

 

יצא לך להיפגע מאנטישמיות בצורה אחרת?

 

"כן, לפני הרבה שנים, כשהייתי פרופסור. לא אמרו לי משהו ישירות בפנים, אבל מאחר שאני מאוד רגיש וגדלתי בפולין, אני יכול לזהות אנטישמיות".

 

מגדל הפירמידה קרס

 

לפני כשנתיים, התעוררה ביקורת חריפה על "מגדל הפירמידה" – מבנה ראווה שליבסקינד תכנן במרכז ירושלים, תוך פגיעה קשה בקו האופק של העיר. הביקורת הביאה להורדת גובהו של המגדל, ולדחיית תכנונו. כעת מספר ליבסקינד, כי "הפרויקט מת - ולא בגללי. הקליינט לא היה מוכן לעשות שום דבר, זה אופייני. אני לא יודע מה קורה עם הפרויקט. הם אולי עושים משהו, אבל לא איתי". מי שנשאר בפרויקט הוא האדריכל הירושלמי יגאל לוי, ובינתיים הושלמה באתר מלאכת החפירה, אך המבנה שיוקם יהיה סטנדרטי, בשונה מהתוכנית המקורית.

 

יהיה נכון לומר ששכרו את שירותך, ואולי השתמשו בכך, כדי לקדם את הפרויקט בוועדות התכנון?

 

"כן".

 

זה אופייני לישראל?

 

"לא רק לישראל. זה גלובלי. אבל תראה, אני בר מזל, כי אני לא רק עובד על פרויקטים של זיכרון, שואה וטרגדיות, אלא יש לי איזון ואני מתכנן ערים, מגדלים, מרכזי קניות, בתי ספר, אוניברסיטאות, בתים".

 

ומה קורה עם הפרויקט התל אביבי שלו שנחשף בערוץ האדריכלות של Xnetחידוש ותוספת קומות למגדל גיבור במנשיה, מול הים? ליבסקינד מספר כי לאחרונה קיבל אישור לפרויקט, שממותג תחת השם "The waves". לדבריו, יש בפרויקט עשרות בעלי עניין, ועד שלא תתקבל הסכמה מכל הבעלים המיזם יתעכב – אך הוא מאמין שהדבר ייפתר בתוך חודשים בודדים.

 

·                                 מוזיאון אושוויץ-בירקנאו פתוח מדי יום בחודשי הקיץ, 19:00-07:30. מומלץ להזמין כרטיסים מראש באינטרנט ולסייר בהדרכה קבוצתית או אישית (בתשלום). לתערוכה "דרך עדשות האמונה: אושוויץ" הכניסה חופשית 

 

לקריאת הכתבה במקור לחצו כאן