title
title
title
title
title
title
סיפורי מקום - מסע של נתינה

מסע של נתינה: רופא בן 85 הגשים חלום לנכה משיתוק מוחין

אפרת שלם 29.06.19 ynet

ד"ר משה פרנק הגיע לישראל "כדי לטעום מהארץ" ונשבה בקסמה. במשך שנים היה רופא השיניים המיתולוגי של עין חרוד איחוד, אולם בשנים האחרונות הוא מקדיש את כל כולו למעשים טובים. כך נוצר הקשר הייחודי שלו עם דרור עביצל מניר דוד, נכה עם שיתוק מוחין, וביחד הם מוכיחים שאפשר לנצח כל מגבלה באמצעות ספורט הרכיבה. בחודש שעבר הם טסו לאלפים האוסטרים כדי לנסות ולשבור עוד מחסום

ד"ר משה פרנק לא מחכה ל"יום המעשים הטובים" כדי לתת מעצמו. אצלו כל יום הוא יום מתאים למעשים טובים. במשך שנים הכירו אותו כולם בעמק בתור רופא השיניים המיתולוגי של עין חרוד איחוד. אבל כעת - כשהוא כבר באמצע העשור התשיעי לחייו - הוא מחליף את החלוק הלבן בלבוש גמלאי תוסס העושה מצוות, וכמה שיותר - הרי זה מבורך. 
"לא ידעתי איך ייראו החיים שלי אחרי שאפרוש לגמלאות", אומר ד"ר פרנק בחיוכו הנצחי, המצליח אך בקושי להסתיר את העובדה שמדובר באדם בן 85. את הדחיפה הקטנה לצאת למסע שכולו נתינה הוא קיבל מבתו בשיחה בלתי צפויה. "טסתי אליה לניו יורק, וכשנפגשנו היא שאלה מה שלומי. השבתי שטוב מאוד, ואז היא אמרה בנחישות: 'זהו, זה בדיוק הזמן לפרוש. תפרוש בשיא, ותתכנן נכון את הזמן הפנוי שלך'. וכך עשיתי".

ד

ד"ר משה פרנק (משמאל) ודרור עביצל. נפגשים בכל שבוע לרכיבה


נראה שלא זו בלבד שהוא לקח לתשומת ליבו את ההצעה, אלא שהוא אף הזריק לה סטרואידים, כי נראה שהרצון לעשות - גם למען עצמו, אבל בעיקר למען האחר - פשוט אינו נותן לו מנוחה.
"אני פשוט נהנה מזה", הוא אומר במבטא אמריקני כבד. "זה משאיר אותי צעיר. אני מקבל לא פחות ממה שאני נותן. אני מאושר לחיות בישראל, הרבה בזכות ההתנדבות".

ד"ר פרנק נולד במדינת מינסוטה שבארצות הברית. עד אז הוא היה במסלול הקבוע - לימודים (מפרכים), תואר (נחשק), וחתונה (עם רלי בחירת ליבו). אחר כך באו לעולם גם שלושת הילדים. שבע שנים היה רופא שיניים במינסוטה, ויותר משאהב לטפל בשיניים, אהב את המפגשים עם הפציינטים. כזה הוא - אוהב אדם.

ישראל בכלל לא היתה באופק. למעשה הוא כלל לא התכוון לעשות עלייה. כל מה שעבר לו בראש, זה שהוא רוצה לטעום את ריחה של ישראל וללמוד עברית במשך שנה. אחרי מלחמת ששת הימים החליט להגשים את תוכניתו הזמנית. הוא שלח מכתב למשרד הבריאות וביקש לעבוד באחת המרפאות בארץ בזמן שהוא שוהה פה בישראל. הוא הסכים לוותר על המשכורת ולהתקיים רק מדמי מחיה. האחראי על מחוז הצפון דאז הפנה אותו לעין חרוד איחוד, והקיבוץ קיבל בשמחה אותו ואת משפחתו. 
עברו יותר מחמישים שנה, והוא עדיין כאן. "ראינו שלילדים שלנו טוב", אומר ד"ר פרנק, "והחלטנו להישאר".

איך היתה אז התחושה?
"זה לא היה קל, כי עזבנו מאחורינו בארצות הברית משפחה גדולה - הורים, אחים, אחיות וחברים טובים".
אחרי הסתגלות למנטליות ולשפה הם הצמיחו כאן שורשים. משה היה שכיר וטיפל בחורים ובסתימות, ורלי השתלבה בנוי ובעוד ענפים (כיום היא אחראית על הגן האקולוגי, והיא גם קומיקאית כשמזדמן לה). הם חובקים 11 נכדים, ויש כבר שני נינים. וכן, פרט לנכד אחד שעבר להולנד - כולם בארץ.

מה עם חברוּת, אתם שואלים? כמה פעמים הם חשבו להיות לקיבוצניקים לפי הספר, אבל בכל פעם צצה סיבה כלשהי, כך הם מסבירים, והעניין נדחה. אבל האמת היא שעניין הסטטוס אינו מפריע להם כלל, לא אז וכמובן לא כיום ממרום שנותיהם. מה שחשוב זה מה שבלב, והם מרגישים כמו חברים מן המניין. "חוץ מזכות ההצבעה", הוא צוחק, "אני קיבוצניק כמו כולם!"

אחרי שפרש והניח מידו את הכלים המרעישים שעדיין עושים קווץ' בלב ללא מעט אנשים, הוא התפנה כאמור להמשיך ולעשות טוב לעולם, והפעם בלי חומרי הרדמה. לפני כעשור הוא החל לבנות לו"ז שבועי של התנדבויות: ביום מסוים הוא נוסע לקיבוץ דברת להיות בחברתו של קשיש בן 90 ולהנעים את זמנו; ביום אחר בשבוע הוא נוסע להוסטל במגדל העמק לחזק ולהיות איש שיח לשני נכים המוגבלים בתנועתם. הוא גם טיפל באנשים ששהו בבית הסיעודי איזי שפירא שברעננה, ואפילו נענה לבקשה שהגיעה אליו מראש שרשרת הפיקוד הצה"לית לעזור לשמור על שיני החיילים המשרתים. גם בקיבוצו הוא נענה ברצון לקריאות סדרן העבודה להגיש אוכל בחדר האוכל או למיין בגדים במכבסה.

ועם כל האהבה שלו להתנדבויות ולאנשים שאיתם הוא נפגש, קשר ייחודי נרקם בינו לבין אדם אחד מיוחד, שלמרות המגבלה שלו - האמין ומאמין שהוא יכול להיות כמו כולם. דרור עביצל בן ה־49 מניר דוד הוא נכה הסובל משיתוק מוחין. אבל כמו שאתם מבינים, לא אדם כמוהו יוותר על העולם ועל מה שהוא מציע. הוא אדם חכם, מלא אנרגיות טובות, אוהב טבע ואנשים. הוא חי את החיים, עובד בקיבוץ בחלוקת עיתונים ואפילו עוסק בספורט.

ויש לו גם זוגיות פורחת. זה עשרים שנה הוא עם אהובתו שרונה משדה תרומות. אומנם הם מתגוררים בנפרד בשל המגבלות של כל אחד מהם, אולם בכל סוף שבוע ובחגים הם מתאחדים בניר דוד. הם ההוכחה הניצחת למילה אהבה. אומנם נכותה של שרונה המרותקת לכיסא גלגלים מונעת ממנה לדבר, אך השניים אינם צריכים מילים כדי להבין זה את זה. הדבר קורה כבר מאליו.

דרור ושרונה באלפים. עשרים שנה של אהבה

דרור ושרונה באלפים. עשרים שנה של אהבה

דרור וד"ר פרנק הכירו ב־2009 באחד המרתונים שארגנה "אתגרים" (עמותה שמטרתה לשקם ולתמוך באנשים עם מוגבלות באמצעות פעילויות ספורט). מאז נקשרו נפשותיהם, והם נפגשים בכל שבוע - ד"ר פרנק על אופניו, ודרור על האופניים שהותאמו במיוחד עבורו בשל נכותו.

"כאשר החברים פוגשים אותי בדרך", אומר דרור, "הם מקבלים אותי בשמחה, מתייחסים אליי כאל אחד האדם. בניר דוד נולדתי מחדש!" לקיבוץ הוא הגיע לפני 15 שנה בגאווה בלתי מתפשרת. "זה היה שינוי דרסטי בחיים שלי. עד אז עבדתי במפעל שיקומי במגדל העמק, ושם לא התייחסו אליי כאל מישהו שווה, אלא כאל נכה. אני לא נכה. ככה נולדתי, וזה מי שאני". אי אפשר להתעלם מהביטחון שקולו נוסך בך. אי אפשר שלא להתרגש מהשינוי שבחר לעשות ומהפריחה המחודשת שהוא חווה בחייו.

למרות פער הגילים בינו לבין ד"ר פרנק (כמעט ארבעים שנה מפרידות ביניהם), הרומן שלהם נמשך כבר עשר שנים. הם חברי אמת: משוחחים על פוליטיקה; מחליפים חוויות; מתייעצים זה עם זה, וכמובן רוכבים ביחד בשבילי העמק.
לאחרונה טיפסה החברות הזאת גבוה־גבוה והגיעה לשיא חדש. כי אם אפשר לנסות לפרוץ עוד מכשול, לנפץ עוד מחסום - זה הזמן. אז מה היה שם? כחובב טבע, היה לדרור חלום: לטוס להרי האלפים האוסטריים, לחוש מקרוב את נופיה המדהימים ולטייל בין גבעותיה. ולמה דווקא אוסטריה? התשובה אולי תפתיע אתכם, כי זה התחיל בסרט "צלילי המוזיקה".

משהו באתרים הציוריים ובאופטימיות המוזיקלית נגע בו, והוא רצה לגעת באותם מקומות שבהם נעשה הסרט, לדעת שזה אפשרי. הוא לא היסס לפנות לחברו ד"ר פרנק, וביקש שיעזור לו לממש את החלום עם שרונה. ד"ר פרנק נענה מייד ואף גייס למשימה את אחיו אריק מארצות הברית. ההכנות לא היו פשוטות לטיול מעין זה. לא זו בלבד שמדובר בנסיעה לחו"ל, אלא שאלו מקומות הרריים שההגעה אליהם לא תמיד פשוטה. וכמובן, צריך לדאוג לרכב מותאם, לדרך מונגשת ולמעליות. אבל - איך אומר משה? - אפשר לעשות כמעט כל דבר אפשרי.

משה ודרור.

משה ודרור. "חוויה מעצימה שנתנה לי כוח ואמונה"


אחרי התארגנות ובדיקה שהכל יתקתק, עלתה החבורה העליזה והנרגשת למטוס, כשהיעד הוא צימר מבודד לא הרחק מזלצבורג. כשהגיעו לפארק שבו צולם הסרט, ניגנו שם את שיר הנושא של צלילי המוזיקה. דרור לא עמד בהתרגשות, ופצח בשירה אדירה מלווה בתחושת ניצחון.

אחר כך באו עוד כמה ניצחונות קטנים: הם עלו ברכבלים, חצו אגמים ונסעו בדרכים. המסע הזה כנראה נתן לו כוח שהוא עצמו לא תיאר שישנו, ובשבילים ביקש לדחוף את העגלה של שרונה בעצמו - ללא כל עזרה מהאחים פרנק.
זה היה שבוע לא רק של נופים קסומים עם אנשים מקסימים, אלא גם של התרוממות רוח. "כשאני רואה נוף יפה, אני שותק", אומר דרור, ועיניו נוצצות. "היום אני יכול לעשות 'וי' על המטרה. הגשמתי חלום. לולא ד"ר פרנק לא הייתי מגיע לחוויה המעצימה הזו, שנתנה לי הרבה כוח ואמונה".
"ואותי ההתנדבות משאירה צעיר", מסכם ד"ר פרנק בחיוך צנוע.