title
title
title
title
title
title
לאסוף את השברים

אחרי המלחמה נחליק יחד על הקרח:

המכתבים ששלחה אנה פרנק לסבתה

המכתבים מתפרסמים כעת לראשונה בספר המקבץ את כל כתביה של הנערה היהודייה. "אצטרך להתאזר בסבלנות עד שהמלחמה תסתיים", כתבה שם, "אבא הבטיח לי טיול לשווייץ, לפגוש אתכם"

הארץ - עופר אדרת - פורסם ב- 7.06.19

 

תמונות של פרנק ומשפחתה בתערוכה במוזיאון המורשת היהודית בניו יורק, בחודש שעבר צילום:  Spencer Platt / Getty Images / A


באחד החורפים, לפני שעברה עם משפחתה למסתור, שלחה אנה פרנק מכתב לסבתה אליס, לברך אותה ליום הולדתה. "סבתא יקרה, אני מאחלת לך את כל הטוב ליום הולדתך. האם גם שם קר? זה כמעט בלתי נסבל כאן: מינוס שמונה מעלות במשך היום ומינוס 11 בלילה", כתבה לה.

פרנק שלחה את המכתב מאמסטרדם, לשם היגרה עם הוריה מפרנקפורט ב–1933, כשהיתה בת ארבע, אחרי עליית הנאצים. סבתה, אמו של אביה אוטו, גרה בשווייץ. "האם גם את חגגת את חנוכה? אנחנו חגגנו ונהנינו מהרבה מאוד אוכל. אנחנו הולכים הרבה להחלקה על הקרח ולמדתי להחליק. בהתחלה נפלתי הרבה, אבל עכשיו אני יכולה לעשות את זה ואני נהנית", סיפרה הנכדה. "אוהבת את כולם ונשיקות בשבילך, יקירה", חתמה.

 צילום: AP


המכתב הזה נכלל באוסף מכתבים שפורסם החודש, בפעם הראשונה במלואו, בספר חדש, "כל כתבי אנה פרנק" (Bloomsbury הוצאת  Anne Frank: The Collected Works ,).

הספר הוא פסגת המחקר ההיסטורי על יצירתה של הנערה היהודייה שהיתה לאחד מסמלי השואה.

המכתבים, שהיו חלק מהתכתבות ארוכה עם סבתה, אינם יצירה בעלת ערך אמנותי, אך הם מאפשרים להתקרב מעט יותר אל עולמה של פרנק ולהכיר עוד פיסות משגרת היום־יום שלה, בטרם נגדעה.

הגרמנים כבשו את הולנד במאי 1940. בשנתיים הבאות המשיכה פרנק לנהל סדר יום רגיל של ילדה, חרף הקשיים. "סבתא היקרה, מה שלומך? היום יום ראשון ואני משועממת. עיינתי בגלויות שלי, ופתאום חשבתי שאני יכולה לכתוב לכם", כתבה בנובמבר אותה השנה. "אבא ואמא יצאו הבוקר ומרגוט (אחותה הבכורה) ואני היינו צריכות לסדר את החדרים. אני לא יכולה לכתוב הרבה על הגלויה הזו, אבל בקרוב יגיע מכתב".

 צילום:  AP


בדצמבר סיפרה לסבתה כי היא מתקשה באיות מלים בשיעורי הכתבה. "עשיתי לא פחות מ–27 טעויות. אולי תצחקי כשתקראי את זה, אבל זה לא טוב. זה מאוד קשה ואני לא מבריקה בהכתבות", ציינה.

הספר, שרואה אור בשיתוף "קרן אנה פרנק" בשווייץ — גוף הנצחה שהקים אוטו פרנק — מקבץ לראשונה את כל הטקסטים שחוברו על ידה. אלה כוללים, לצד המכתבים לסבתה ואחרים, גם את היומן המפורסם בגרסאותיו השונות, וכן סיפורים, רומן בלתי מושלם ומאמרים פרי עטה. "הם לא מהווים רק עדות לכישרון יוצא הדופן שלה", כתבו עורכיו, "אלא מצביעים גם על מסורת ותרבות של כתיבה, שטופחה בידי משפחתה".

ההחלקה על הקרח היתה הבילוי המועדף על פרנק, כפי שמעידים המכתבים. בינואר 1941, כשהיתה בת 12, כתבה: "אני מבלה כל רגע פנוי בהחלקה על הקרח. עד עכשיו השתמשתי בנעלי ההחלקה הישנות שהיו של מרגוט... לכל החברות שלי היו נעלי החלקה אמיתיות, כאלה שמחברים לנעליים עם מסמרים. רציתי כאלה נואשות, ואחרי הרבה נדנודים קיבלתי. אני משתתפת בשיעורי החלקה אמנותית ולומדת ואלס, קפיצה וכל הדברים האחרים".

צילום: AP


את המכתב סיימה כך: "ואיך אצלכם? כל הזמן הזה כותבת רק על עצמי ועל ההחלקה על הקרח, אבל אל תכעסו — זה הדבר היחיד שאני חושבת עליו". בסוף המכתב גם הוסיפה מסר לברנד (בנרהרד "באדי" אליאס) בן דודה, ששהה בשווייץ: "אולי בהמשך נופיע יחד, אבל אני אצטרך להתאמן קשה מאוד כדי להיות טובה כמוך".

בין השורות ניכרת גם ההחמרה במצב היהודים בהולנד. בפברואר 1941 הוקם היודנראט ובהמשך החלו להתבצע מעצרים וגירושים. במארס כותבת פרנק לסבתה: "תודה על התמונה הנחמדה, תליתי אותה מעל המיטה שלי. היום אמא ואני הלכנו לעיר לקנות לי מעיל — אפור עם כובע תואם. אני חושבת שהוא מאוד יפה".

בהמשך היא מוסיפה: "הלוואי שיכולתי לשוב ולהחליק על הקרח, אבל אצטרך להתאזר בסבלנות עד שהמלחמה תסתיים. אם אבא יוכל להרשות את זה, שוב אקח שיעורי החלקה אמנותית, וכשאהיה טובה בזה, אבא הבטיח לי טיול לשווייץ, לראות את כולכם".

במכתב אחר, שנשלח באביב אותה שנה, כותבת פרנק: "אני סורגת סוודר. זה קל. יש לי שיער די ארוך. אבא ואמא רוצים שאסתפר, אבל הייתי רוצה לתת לשיער לגדול. מה שלום כולכם? הייתי רוצה לראות את ברנד על הקרח מתישהו, מקווה שזה יקרה מהר ממה שכולנו חושבים".

באחד המכתבים האחרונים, שנשלח סביב חג הפסחא 1942, כותבת פרנק: "היום היה לנו מזג אוויר קייצי בפעם הראשונה. נגמרה עונת ההחלקה על הקרח. אני ממש לא בעניינים, כי לא התאמנתי כל כך הרבה זמן. אני נראית שונה מאוד עכשיו, כי הסתפרתי ועשיתי סלסול".


צילום: REUTERS


החלום הקטן הזה, לשוב וללמוד להחליק על הקרח ואחר כך לפגוש את בן דודה בשווייץ ולהחליק יחד — לא התגשם לבסוף. בקיץ 1942 החלו השילוחים מהולנד למחנות ההשמדה. את יומנה המפורסם החלה לכתוב בחודש יוני, ביום הולדתה ה–13. כמה שבועות לאחר מכן ירדה למחתרת עם משפחתה. ב–1944 התגלו ונעצרו. בהמשך, הועברו אנה ואחותה מאושוויץ לברגן בלזן בגרמניה, שם מתו מטיפוס. אנה היתה אז בת 15. אמן נרצחה, אביהן שרד.

כעת, 74 שנים אחרי מותה של פרנק, מובאות לעיון הקורא שלוש גרסאות של היומן. הראשונה היא זו שכתבה כטיוטה. עיון בה מגלה טקסט מבולגן. הגרסה השנייה היא העריכה שעשתה פרנק לטיוטה. זה טקסט מסודר ובוגר יותר. בגרסה זו חיברה שמות־עט לאנשים שמוזכרים ביומן, כולל היא עצמה — "אנה רובין".

הגרסה השלישית היא זו שפרסם אביה אחרי המלחמה. מגרסה זו הושמטו קטעים שעוסקים במיניות, וביקורת שמתחה פרנק על אנשים שונים. אביה גם עירבב בין הטיוטה לגרסה הסופית כדי להפוך את היומן לספרותי יותר.

הקטע הפותח את הגרסאות השונות של היומן שונה מאחת לשנייה. בזו המפורסמת, שערך אביה, נכתב: "אתחיל מהרגע בו קיבלתי אותך, הרגע בו ראיתי אותך מונח על השולחן בין מתנות יום הולדתי". את הגרסה המקורית של הטיוטה, פותחת פרנק ב: "תמונה נהדרת, הלא כן!!!!". בגרסה השנייה היא מתייחסת למלאכת התיעוד: "זה רעיון קצת מוזר בשביל מישהי כמוני לכתוב יומן. לא רק מאחר שלא עשיתי זאת עד כה. אלא משום שנראה לי שלא אני או אף אדם אחר, יתעניין בסודות של נערת בית ספר בת 13". כעת ההשוואה בין הגרסאות מאפשרת לקורא לעמוד מקרוב על "אחורי הקלעים" של היומן.

עיון בכתביה השונים מגלה את הסקרנות, הרצינות והאופקים הרחבים של הנערה הצעירה. מבין עמודיו עולה הרושם, כי לו שרדה את השואה ייתכן מאוד שהיתה מגשימה את חלומה להיות עיתונאית. לצד זאת נכללים בספר מאמרים מחקריים. אחד מהם מתעד את קורות היומן. הוא יצא לאור לראשונה בהולנדית ב–1947, ולא נחל הצלחה. ב–1950 הופיע בגרמנית, לאחר שהושמטו ממנו התייחסויות שליליות לגרמנים. מעניין לגלות כי כמעט כל ההוצאות לאור דחו תחילה את היומן. הוא תואר כמשעמם, "יהודי מדי" ומעל לכל — כטקסט העלול להזכיר לקוראים את המלחמה שהם מעוניינים לשכוח.

 

אנה פרנק ואחותה מרגוט, ב-1937 צילום:  AP


72  שנים לאחר צאתו לראשונה לאור, המציאות שונה לגמרי. היומן תורגם ל–60 שפות ונמכר ביותר מ–30 מיליון עותקים. לאורך השנים התגלו קטעים נוספים שלו. בשנות ה–90, למשל, נמצאו עוד חמישה עמודים בכתב ידה של פרנק. ב–2018 התגלו שני עמודים נוספים, שניסתה להסתיר, דבוקים בתוכו.

בספטמבר 1945, כמה חודשים אחר מות נכדתה האהובה, כתבה אליס, סבתה של אנה: "מרגוט ואנה נלקחו לבלזן, כי היו חלשות מכדי לעבוד. מרגוט לקתה בטיפוס ומתה. ואנה, שידעה כי אמה מתה והיתה בטוחה כי גם אביה ודאי מת, התפוגגה". שמונה שנים אחרי נכדותיה, מתה גם סבתן, בגיל 88.

נותר רק להצטער על כך, שחרף העניין הציבורי ביצירתה של פרנק, שני הגופים המרכזיים העוסקים בהנצחתה, קרן אנה פרנק בשווייץ ובית אנה פרנק באמסטרדם, לא משתפים פעולה זה עם זה. עדות לכך נמצאת גם באחד מעמודי הספר החדש, שם נכתב כי ייתכן שיש מכתבים נוספים של פרנק, אשר לא נכללו בספר, כי הארכיון באמסטרדם מונע גישה אליהם.