title
title
title
title
title
title
משב רוח - לא בטוח...

לא בטוח.....

אם יוליכוך רגליך או הנסיבות לבית העלמין בקיבוצי יתכן ואותה מצבה יוצאת דופן תתפוס את מבטך ועליה כתוב: "פ.נ. אחד שניסה".

האיש, הכרתיו מנעורי, מורה ,אשר הצטיין באורח חייו באופן קיצוני בנטייתו לחפש אחר דרך האמת. אדם שאינו נוטה לפשרה אלא לוחם על דעותיו, מתווכח, מברר, מחפש ראיות, אך מכיר בקוצר ידו.

בעקבותיו, ולזכרו ברצוני לכתוב היום כמה מילים בשבח הספק.

אנחנו דור הצברים, חונכנו על פיתוח הביטחון העצמי. אחר דורות של עיירה יהודית, "חשוכה ונכנעת", כך חשבו, (כמובן, היום לא נתבטא כך ולא נחשוב כך) הגיעה העת לגדל דור ישראלים חזקים, חכמים (נו-??) ובטוחים בעצמם. אך מסתבר אחר עיון והגות, ושנות ניסיון בארץ הזאת, כי אין הדברים חד משמעיים.

ואני מצטטת ממאמרו של עו"ד אלישי בן יצחק (מרצה במרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט")

"סוגית הספק תופסת מקום מרכזי במקום אשר מושתת על הכרעות. הכרעה נדרשת במתח שבין שתי טענות מנוגדות. במקום שהידיעה אינה ברורה הספק מתעורר.

מצודת הספק פרושה על כל התחומים האופפים את חייו של האדם החל משאלות באמונה שנותרות בספק עבור לתחומי המדע, וכלה בעולם המעי, כגון ספק אם לבצע פעולה מסוימת? האם נכון לבצע ניתוח רפואי אם לאו? האם עדיף להותיר מצב על כנו או לנסות לתקנו? בעולם המעשי הספק הינו בלתי נסבל. חייבים להכריע".

וממשיך אלישי בן יצחק: "התלמוד אינו מקבל דיין שמבקש להסתלק מהכרעה בדין באומרו "מה לי הצער הזה" על כך משיב התלמוד "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" שופט חייב להגיע להכרעה.

בהלכה היהודית לכל תחום יש כללי ספק הידועים לו. עגנון כותב "בו ברגע שנולד הספק נולדה התרתו, אלא את הספק כולם רואים, התרתו אין הכל רואים..."

 

עד כאן מפי אחרים ועתה הרהורי: כמה גדול וחשוב הוא הספק הכופה עלינו להכיר בקוצר יכולתנו לדעת הכל, להבין הכל. הספק הוא המצפן המעיר אותנו להכרה בגבולות השגתנו.

כשהאדם "יודע שאיננו יודע" הרי זו ראשית הידיעה האמיתית. רק מעמדת מצב כזה יש סיכוי לחתירה לאמת כלשהי, אמת מוגבלת בגבולות החשיבה האנושית אך כל חתירה לאמת כלשהי שורשיה בספק.

וגם זאת אמרו חכמים: "לעולם ילמד אדם את לשונו לומר: "איני יודע". זהו הפתח הנכון לחיפוש אחר האמת ,עד כמה שנוכל להשיגה בגבולות יכולתנו.

אבישג

 איך אמר זאת בשירה

נתן זך

זוֹ הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה 
אֲנִי מַתְחִיל לְהָטִיל סָפֵק 
אִם אָמְנָם אֶזְכֶּה כָּאן 
לָמָּה שֶׁבֵּינִי לְבֵין עַצְמִי 
כִּנִּיתִי בְּשֵׁם אֹשֶׁר

מֵעוֹלָם לֹא הֵטַלְתִּי סָפֵק 
אֵבֶל עֶרֶב רֵיק. מִמִּשְׁאָלָהּ 

מַגְנִיב לְלִבִּי אֶת הַסָּפֵק 
כָּמוֹהוּ ידְעוּ בְּוַדַּאי 
גַּם מְטַפְּסֵי הֶהָרִים הַגְּדוֹלִים 


בִּרְאוֹתָם אֶת הַפִּסְגָּה הַלְּבָנָה הַמֻּשְׁלֶגֶת 
וַחֲזַם רֵיק מִטִּפּוּס

רֵיק מֵהָרִים.