title
title
title
title
title
title
משתפים - שבה לשחות

שבה לשחות - שלומית שניר

השחייה נעימה לה. הילה מותחת את כפות רגליה בפלקס ומהדקת   את כפות ידיה בתנועת חץ. אחר כך פותחת את זרועותיה  בשחיית חזה חזקה ומתקדמת במי הסחנה העמוקים. חורף 2016. בוקר צלול ושקט בגן השלושה, רק חבטות ידיהם ורגליהם של השוחים כמוה באפיק הנחל, נשמעות. מגיל חמש היא שוחה בהנאה ומרבה בכך. אך בשנים האחרונות נאלצה לחדול, כי כפות רגליה לא נענו לה.

בדצמבר 2007, בחורף קר במיוחד, התחילה ללמד שעורים פרטיים בשעות הערב, בסניף ניצן, בטבריה. הילה עבדה אז כמורה וכן כמדריכת מורים, בהקניית הוראה מתקנת ואסטרטגיות לימוד, בסניף ניצן בבית שאן. היא רצתה להרחיב את עבודתה, וההזדמנות ניתנה לה כשהתקבלה כמורה גם בסניף בטבריה.   הילה עלתה ברכבה לטבריה, אחר הצהריים, ביום הראשון של עבודתה.  שם, הצטערה לגלות, ששכחו להשאיר לה תנור, בחדר ההוראה שניתן לה. קיפאון שרר בחדר. תוך כדי הוראה היא חשה באופן מוזר, שמחלה זוחלת לתוכה: כפור עז, מצמית, שלא מן העולם הזה, עבר מן הכיסא שעליו ישבה, לאורך גופה, ועד לכפות רגליה. המכנסיים החומים החגיגיים שלבשה, לא יכלו להגן עליה, אך היא נאלצה להישאר כך שעות, עד תום הוראתה בשעות הערב.   

הילה חלתה בשפעת קשה. לאחר כשבוע החום ירד מעט, והיא נכנסה להתקלח ולחפוף ראש. אך מתחת למים החלו  רגליה לרעוד ולפרכס. היא סיימה להתקלח בחטף, התיישבה בבהלה על מכסה השירותים וגררה את עצמה למיטה. בדרך, הציצה במראה וגילתה שם, את בבואתה המתוחה והחיוורת. לאחר כעשרים דקות פסק הרעד והיא הצליחה להתהלך בביתה. במשך שבועות אחר כך , שב הרעד, כשהוא תוקף גם את כפות ידיה, שנחלשו.  המחלה רפתה ואחר – תקפה שוב. באותה תקופה התעלפה בשירותים, ראשה ופלג גופה העליון, נחבטו, מבפנים, בדלת. בנה, הנער, שמע את החבטה וחילץ אותה משם. היא התקשתה בעמידה ממושכת ובהליכה. בעיקר נחלש צד ימין שלה.

הילה ודן, גרו אז בקומה שנייה, בבניין בן ארבע דירות בקיבוצם, חרמונים.  הילה ירדה להשקות את הגינה. כשפסעה במאמץ מברז המים לעלות חזרה במדרגות לביתה, הביטה אל שכניה ששוחחו על המדרכה, בסמוך, שלא ידעו דבר על מצבה, וחשבה: האם מישהו מהם חש  שהיא בקושי מצליחה ללכת? האם יש להם מושג איך היא מרגישה? ואם יידעו איך יגיבו?  חלפו שלושה שבועות. הרופא בקיבוצם,  חשב שמחלת השפעת נסוגה, והציע לה לחזור לשגרת העבודה, שסבר שתסייע להחלמתה. בצייתנות חזרה לעבודתה בטבריה. בתום ערב ההוראה, נהגה בדרכה הביתה, אך כעשרים וחמישה קילומטרים, לפני קיבוצה, החלו רגליה לרעוד על הדוושות. היא נאלצה לעצור כל כמה ק"מ, ולהמתין בצד עד שהרעד ייחלש. כך הגיעה הביתה, מותשת ומבוהלת.

בעקבות זאת, הילה חדלה לנהוג ונסעה לעבודתה בטבריה באוטובוס, מתקשה לרדת ולעלות במדרגותיו.  יום אחד, היא הגיעה ללמד סיפורי עם באחד מבתי האבות בעמק הירדן ששם הרצתה, אחת לשבוע. מנהלת הבית, שהיא אחות סיעודית במקצועה, הבחינה שהילה מתקשה בהליכתה, והתענינה מה קרה לה. הילה תיארה את מצבה.  המנהלת הרצינה באחת והודיעה לה שיתכן שחלתה במחלה קשה כגון טרשת נפוצה, ציינה מחלות אפשריות נוספות, ובקשה ממנה בתוקף, לפעול כדי להתאשפז  בבית חולים מיידית, כדי ששם ינסו לגלות מהי המחלה. היא נהגה כפיה טובה, והבטיחה שתטלפן להילה, כל יומיים, בעת האשפוז, כדי לשמור על קשר ולוודא שהיא  מטופלת היטב, ואכן, היא קיימה את הבטחתה במלואה.

בעידודה, פנתה הילה שוב, למרפאה שלה, אשר שלחה אותה מיידית לבדיקות מקיפות,  חלקן מתישות ומכאיבות, בבית חולים "העמק", ובמהלכן, היא אושפזה לשבוע. משהתאשפזה בבית החולים, היא כבר לא הייתה מבוהלת. בלבה הבשילה החלטה לנסות להתחזק, להיות ממוקדת, להאמין בטוב, וכך להתמודד עם מחלתה.  הילה המציאה לכל אחת מרגליה, שם משלה, ודיברה, בתוכה, אליהן. היא הרבתה לחוש את גופה מבפנים ולהתחבר אליו. בשבוע האשפוז, הוסעה באמבולנס להיבדק במספר בתי חולים, שהתמחו בבדיקות מקצועיות. בסוף השבוע,  בישרו לה, שנשללה כל מחלה למעט תופעת חולשה, לא מוגדרת, בעקבות השפעת. הילה שוחררה לביתה, ורופא להמשך טיפול, הגיע לביתה והנחה אותה כיצד ללכת ולחזק את רגליה. היא נשארה במעקב בית החולים, מספר שנים. המצב השתפר, הרגליים התחזקו, אך  אצבעות הרגליים בקושי תפקדו, דבר שלא אובחן, והיא גילתה אותו לבסוף, בעצמה.

הילה הבינה, שהגיעה בחורף 2007, לצומת דרכים בחייה. המערכת החיסונית שלה הייתה חלשה. הגוף סימן לה כנראה, שהגיעה העת, להתחיל לשחרר דפוסים חברתיים ותחומי עבודה, שכבר לא התאימו לה. וכך עשתה, היא החלה  לעסוק באופן מקצועי,  בתחומי המומחיות שלה: בכתיבה יוצרת, ובהעצמה אישית לתלמידים.  הקשיבה לנטיית לבה, עשתה חיל בעבודתה,  ותופעות חולשת הגפיים החלו להיעלם. 

לפני שנתיים בקיץ, חזרה החולשה בגפיים: הילה חשה התכווצויות  ביד ימין כאשר הרבתה בכתיבה. עונת השחייה האהובה עליה בקיבוצה, החלה, אך כשנכנסה לשחות, הרגישה פרכוס מטריד ברגליים. הילה נאלצה לעלות בסולם הבריכה, לצאת החוצה, ולגרור עצמה לישיבה על הספסל עד שהרעד נחלש, ואז הצליחה במאמץ ללכת לביתה. עד סוף העונה, היא ניסתה לשחות שוב ושוב, אך ללא הצלחה, אצבעות הרגלים היו חלשות מדי, רעדו בעת השחייה, ולא אפשרו לה לבצע כיאות, את תנועות המתיחה שלהן, ההכרחית לשחייה. המחשבה שאינה ריבון לגופה הכאיבה לה והמריצה אותה לפעול: היא חיפשה, וגילתה לפתע בקיבוץ שכן, פיזיותרפיסטית צעירה שמומחית  גם בהידרותרפיה. היא עזרה לה, כמלאך צחור כנפיים. במקצועיות, בתמיכה ובעידוד, השיבה להילה את הכושר הגופני, ואת האמונה בכוחותיה.

עכשיו, היא שוחה בסחנה, שבגן השלושה, אשר בעמק המעיינות, ונהנית מן הספורט ומהשקט. על הגדה ממול, שרקרק גמדי, שקופא בכחול עז, על  עץ אזדרכת לבן. העץ כל כך ציורי שהילה רוצה לרשום את קוויו: הוא  עומד ערום ודק בשלכת, ורק אשכולות פרותיו העגולים-בהירים,  מכסים את מערומיו. כרבע מהשחיינים הם יוצאי חבר העמים. אחת מהן אומרת להילה בהתפעלות, שבמולדתה לא היה מקום יפה  כמו הסחנה. לכן, היא מספרת, היא מקפידה להגיע לכאן מעפולה פעמיים בשבוע.

הילה מסיימת לשחות. - הרגליים עמדו במאמץ ולא היו התכווצויות,  היא מציינת לעצמה בסיפוק. מייצבת את כפות רגליה על הסלע ונושמת עמוק לפני יציאתה החוצה אל הקור שבחוץ. דגים קטנים מדגדגים את כפות רגליה, כמנסים לומר להילה את דעתם עליה, שחזרה אליהם. היום, היא עשתה מינוי שנתי לגן השלושה. איזו הרגשה נפלאה! הילה מחליטה  שעכשיו, משרגליה הולכות ומתחזקות והיא מסוגלת כבר ללחוץ על הדבשות ברכב, שתיקח מספר שיעורי נהיגה, כדי שתוכל, לאחר הפסקת נהיגה של תשע שנים, לשוב ולנהוג ברכבה, בעצמה.