שלום רב קוראנו היקרים

החברותא והמפגש שבין אדם לאדם

מפעיל ומעצים את יכולות היצירה האמנות והחשיבה.

המפגש בו אדם פונה אל זולתו

ומתוך המפגש וההיכרות עימו,

מסייע לזולתו, או מסתייע בעזרתו,

מפתח עמידות פיזית ורגשית במצבי לחץ וחרדה.

ומצאתי במרשתת:

איך להפוך את הלחץ לחבר וידיד?

לחץ. הלב הולם, הנשימה מואצת והמצח מתכסה זיעה. אך אם עד כה הלחץ זכה לתדמית של אויב בריאות הציבור, הרי שמחקרים חדשים קובעים שהלחץ עשוי להזיק לכם רק אם תאמינו בכך. הפסיכולוגית קלי מק’גוניגל מעודדת אותנו לראות את הלחץ באור חיובי, ומציגה בפנינו מנגנון להפחתת לחץ שלא זכה לתהילה הראויה לו: יצירת קשר עם אחרים.

לצפייה בהרצאה המלווה בכתוביות בעברית לחצו כאן

אהבה היא הכוח המסייע ביותר ללחץ וחרדה

הקשיבו לשירו החדש של עובדיה חממה

"אהבה" בקולו המופלא של יהורם גאון

"אהבה"

מילים ולחן: עובדיה חממה

בערבות הנפש היוקדות

למרגלות הרי הנשמות

אתה רואה… קולות

במעמד היום הזה, ניתנה לנו חינם

המתנה שתרפא את העולם

אתה שואל… אייה האל?!

אייה אדם!!!

אל מול פני הרוע, אהבה

אל מול פני הקושי, אהבה

אל מול פני הדופי…

אהבה עוטפת, שוטפת

כל התורה כולה, היא אהבה לרעך

וקול צחוקם של ילדים מעיר אותך…

להתגבר, להתחבר

וכל מה שיש עלינו לעשות

לגרש פה את החושך באורות

ובשירים… נפיל חומות

אל מול שמי הבכי, אהבה

אל גשמי הלחי, אהבה

אל תהום הדחי

אהבה לוחשת… כובשת

מוזמנים לבוא ולצפות בתערוכת יוצרי גיל-עוז

להתרשם וכאשר ידגדג לכם באצבעות עקב כך

מוזמנים להירשם לקורסי היצירה המגוונים

עשו זאת במהרה...

המקומות הפנויים הולכים ונגמרים....

שבת שלום

גדי ליאון

העורך

תערוכת יוצרי גיל עוז נפתחה במסגרת אירועי "לילה לבן" שהתקיים בליל ט"ו באב במתחם מרכז עידן.

במהלך כל השבוע שלאחריו המשיכו להגיע עוד מבקרים לתערוכה, אשר התרשמו עמוקות, וחלקם אף כתבו על החוויה של הביקור בה.

אתם מוזמנים לבוא ולהתרשם בעצמכם ...

ובעיקר.... אל תהססו להירשם לקורסי היצירה והאמנות במסגרת "מעיינות הדעת"...

מקומות אחרונים נותרו... הזדרזו ותרוויחו גם אתם...

ולטעימה מריקודי העם עם ישראל שבתאי לחצו כאן

הנאתכם מובטחת

צוות בית גיל-עוז

"מעיינות הדעת"

שנת הלימודים ב"מעיינות הדעת" תחל בתאריך א' אלול תשע"ו, ה- 4 בספטמבר 2016.

ההרשמה לשנת הלימודים בעיצומה, חוגים חדשים וחוגים מוכרים ואהובים מחכים להרשמות שלכם.

חופשת הקיץ קצרה ואנו מזמינים אותכם להשלים את הבחירות שלכם ולאפשר לנו להתארגן לשנה הבאה עלינו לטובה.

מצורפת תזכורת לחוגים שעדיין לא מלאה ההרשמה אליהם, אם ברצונכם להבטיח את מקומכם באחד מהם מהרו להירשם.

צוות גיל-עוז

סופי והפינגווינים - אדוורד ואן דה ונדל

סיפורה היפה והנוגע ללב של סופי בת השמונה וחצי, שחשה קצת בודדה כי אביה בקושי בבית ואמה נסעה לשנה שלמה לאנגליה. מי שנמצא איתה הוא הדוד דוני, שמשמש לה כמו אח גדול. יום אחד, סופי נופלת במדרגות ושוברת את היד, וכל התכניות שלה ושל דוני משתנות. באורח משונה, מתחילה הרפתקה שלמה ומשותפת שלה סביב פינגווינים: סופי מגלה עניין הולך וגובר בפינגווינים, לומדת עובדות מעניינות עליהם, מצליחה לסחוף אחריה גם את החברים הטובים שלה, ומוחה בזעזוע כשהיא רואה מה עובר על הפינגווינים בקרקס.

הספר מאפשר לקורא ללמוד לא מעט על פינגווינים (באמצעות קומיקס, קטעי מידע מעניינים ואנקדוטות שהמחבר ליקט מאנציקלופדיות), וזאת מבלי לפגום בחוויה הספרותית המהנה. הספר עוסק גם במחיר שמשלמות משפחות על החיים בעידן הגלובלי בו הורים רחוקים מאוד מילידיהם זמן רב, ולמרות הכלים שמעניק להם העידן המודרני לשמור על קשר, מרגישים הרבה פעמים שהדבר פוגע ביחסיהם.

עיצוב הספר מזמין ומלא הפתעות, והאיורים צבעוניים ומרנינים.

מומלץ בחום, במיוחד לילדים אוהבי חיות!

כחלק מההכנה ליציאה למסע לפולין התבקשו חברי המשלחת לרכוש "חבר או חברה למסע", ניצול שואה עימו "יצאו" למסע. עבודת ראיון וחקירה אודות הניצול ותמונתו ובעיקר- החוויה של ההיכרות עימו ועם סיפור חייו – הופכים אותו או אותה להיות "חברים למסע".

והפעם נביא את שכתב טל יוחנן, מטירת-צבי:

חברה למסע – חוה שמעון

חוה נולדה בשנת 1933 בפטרושן, טרנסילבניה, להוריה: יעקב-נפתלי נוסן וחנה-זיסל לבית יזרעאל. אחות לישראל-אהרון, חיים-יצחק (חמיציק), יוסף -מאיר, ינטה ומלכה.

חוה מתארת את משפחתה כמשפחה דתית מאוד וחסידית וכך גם כל קהילת יהודי פטרשון.

אביה של חווה נפטר כאשר הייתה בת שנתיים כתוצאה מהרעלה ובשנים אחר כך תפקדה אמה כאם חד-הורית.

מכיוון שמשפחתה של חוה התגוררה בפטרושן (דרום טרנסילבניה), לא בוצעו שילוחים ולא בוצעה השמדה של הקהילה היהודית שם מכיוון שהשמדה זו תוכננה לשנת 1942. אך נדחתה לאחר תבוסת הגרמנים והרומנים בקרב סטלינגרד, אף על פי זאת, משפחתה וקהילתה של חוה עברו גירושים, השפלות ורדיפה במהלך כל תקופת המלחמה.

בשנת 1940 עם הגיעם של נאצים לרומניה (חווה כבר בת 7), מתארת חוה את האנטישמיות מנקודת מבטה, כאשר גרשו אותה ביחד עם כל היהודים מבית הספר הממלכתי בו למדה לעיני כל שאר התלמידים. מקרה נוסף, אשר היא מספרת לי, הוא מפגש שלה עם הבן של השכנים, אשר איתו שיחקה בתור ילדה לפני המלחמה, אך כעת אותו בן אינו זוכר לה חסד נעורים ומתנהג אליה בגסות רוח בדורשו לראות את אביה, אשר נרדף עקב היותו יהודי.

בשנת 1941 מגורשת כל הקהילה היהודית וגם משפחתה של חוה אל מקום בשם נלץ, חוה מתארת את המקום הזה כמעין אחוזה בעלת כ-100 חדרים, אשר בה אילצו את כל יהודי פטרושן להתגורר כאשר המגורים נעשו על ידי ציפוף כמה וכמה משפחות בחדר אחד, בעיקר נחקק בזכרונה של חוה העובדה המפתיעה שכל אותה תקופה ב-נלץ לא היו לה לימודים סדירים, לא בית ספר ולא שיעורים, חוץ מזה מספרת חוה גם על הבעיות אשר נוצרו כתוצאה ממגורים בחדר אחד של כמה משפחות, שמירה על צנעת הפרט וכו'.

שנתיים אחר כך בשנת 1943 הועברה הקהילה להתגורר בהצג, שם נאלצו היהודים למצוא מקומות עבודה חדשים על מנת להתפרנס ואחיה של חוה (חיים יצחק) הצליח להתפרנס בתור סנדלר ובכך התפרנסה המשפחה. זיכרון מיוחד של חוה מאחיה הוא מקרה שקרה בשעת לילה מאוחרת כאשר היא ישנה בחדרה, שהיה גם סדנת עבודתו של אחיה הסנדלר, ובאמצע הלילה ביקש ממנה אחיה שתביא לו כוס מים, חוה העייפה סירבה לעשות זאת, ולדבריה עד היום היא מתחרטת על כך שלא החזירה לו טובה על כל העזרה שהעניק לה ולשאר האחים. שנה נוספת אחר כך ב- 1944 הועברה שוב כל הקהילה להתגורר בין כפריים מקומיים.

באוגוסט 1944 נהרג חיים יצחק – אחיה של חוה על סיפון ספינת המעפילים 'מפקורה', אונייה זו יצאה מרומניה לכיוון טורקיה במטרה להגיע בסופו של דבר לארץ ישראל אך טבעה כתוצאה מירי פגזים של צוללת גרמנית אשר ארבה לה, מתוך כ- 300 נוסעים ניצלו רק חמישה.

בשנת 1945 אחיה הגדול של חוה (ישראל-אהרון) שהיה כבר נשוי והתגורר במקום אחר אסף את חווה אל ביתו בניסיון לעזור לאמם ולהוריד את העול של גידולה, חוה, אשר הייתה קטנה מדי על מנת להבין זאת, התרעמה על המעבר ועוד יותר כעסה כאשר חזרה למשפחתה וראתה שאמה נישאה בשנית לגבר מהקהילה, אשר אותו הכירה.

עם סיום המלחמה חזרה כל הקהילה לפטרושן וחוה איתם, אך שנתיים אחר כך בשנת 1947 החליטה חוה שהיא עולה לארץ עם עליית בני עקיבא (חוה רק בת 14), חנה אמה כעסה על כך וטענה שזה צעד טיפשי לעבור לגור בארץ ישראל, כאשר עדיין לא ברור האם תוקם מדינה, כיצד ומה יהיה המחיר לכך, אף על פי זאת עלתה חוה באניית המעפילים "פאן יורק" (ובשמה העברי: "קיבוץ גלויות") וזו שטה בצמוד לאוניית מעפילים נוספת בשם פאן קרסנט (ובשמה העברי: "עצמאות"), ביחד שתי אוניות אלו הכילו 15,000 מעפילים, רובם המכריע, כמו חוה עצמה הגיעו מרומניה.

על סיפון ה"פאן יורק" פוגשת חוה בבחור, אשר זיהתה אותו כשותף לפעילותו של אחיה יוסף-מאיר בבני עקיבא. היא שאלה את אותו בחור האם במקרה הוא יודע מה מצבו של יוסף, אחיה, וזה לקח אותה אל יוסף עצמו, אשר במקרה היה גם הוא ב"פאן יורק" וכך ללא תכנון עלו חוה ויוסף אחיה לארץ על אותה אונייה.

לאחר הפלגה ממושכת על הים השחור, בהיכנסם של האוניות לים התיכון הן פגשו במשחתות בריטיות ובהוראת בן גוריון ומחשש לחיי האדם אשר עלולים להיפגע כתוצאה מכמות האנשים העצומה אשר הייתה על האוניות הוחלט להיכנע ללא מאבק והאוניות כוונו מחדש לקפריסין. לאחר שנה וחצי בשנת 1948 חוה ואחיה שוחררו ועלו לארץ.

חוה נקלטה בפנימייה "עלייה" בפתח תקווה, בהיותה בת 16 הצטרפה עם גרעין - "בני עקיבא" לקבוצת יבנה. בשנת 1951 התגייסה לצה"ל ושרתה בנח"ל.

הגיעה שנת 1957 בה נישאה לצבי שעלה עם הוריו כבר ב- 1935 והזוג הטרי התגורר ביחד עם הוריו של צבי ברחובות, עם הולדת ילדם הראשון עברו למושב עשרת.

כיום חווה וצבי מתגוררים בטירת צבי ב"עטרת צבי" ולהם 2 בנים ובת: אלדד ריבה וקובי, 7 נכדים ו- 13 נינים.

טל יוחנן

טירת-צבי

הסתיו שבפתח...

מבשרי הסתיו הראשונים הופיעו כבר בדמות חצבים פורחים במלוא הדרם, למרות הימים החמים.

הסתיו מבשר את תחילת שנת הלימודים, נאחל לכל התלמידים שנת לימודים מוצלחת ופוריה.

צילמה: אסתר לב - כפר מחולה

ובגינה- התאנה מסיימת לחנוט את פירותיה, הרימון מבשיל, מי מאיתנו שהספיק לעטוף את הפרי בזמן, ייהנה.

עצי הפקאן מזמינים את הדררות, הנזק מהן רב, עדיין לא נמצא פתרון מרתיע, אך רעיון יש, אומרים שאם נתלה צמיגי אופניים, פנימיות וכדומה, הדררות יירתעו, כמו מפני נחשים. באם יש מי מהחברות או החברים שיש להם רעיונות יישומיים אנא כתבו לנו ונשמח לנסות.

ב ה צ ל ח ה

בע"ה ח"י מנחם אב תשע"ו

שירים רוסיים בבית חולים

זכיתי, בנסיבות לא צפויות להתאשפז... כיוון שהרגשתי לא רע יכולתי להתרשם מהמרקם האנושי המעניין שהקיף אותי. מימיני קיבלה את פני בפנים זעופות למדי, יוצאת אוקראינה, דשנה בהירת שער מתולתל, צמודה למכשיר המשוכלל שהוא מיזוג של מחשב, טלפון, ושאר אביזרים... חיש מהר יידעה אותי כי לא כדאי לפתוח חלון, כי יכנסו היתושים, וכן ביקשה לכבות את האורות הגדולים ( כי יש מנורה אישית ליד המיטה. שלי לא פעלה, אך זה לא חשוב) כמו כן ביקשה שקט יחסי,.. השתקעה בתקשורת האישית ונעלה פניה בפני... עייפה מטרדות חדר המיון, עצמתי עיני. לקרוא ללא אור, אי אפשר, והתמכרתי למנוחה.

איבדתי תחושת הזמן, כראוי לבית חולים. שם השעון עובד על פי ביקורי הרופאים וכמובן הארוחות... כשפקחתי את עיני, היה זה למשמע שיחה קולחת בשפה הרוסית... כולנו כבר מלומדים בצליליה.. הם צלצלו בבית החולים בפי הרופאים, האחיות, עובדות הניקיון, וכמובן גם כפי שנוכחתי, בפי חלק מהחולים. מיותר לספר כי שמעתי גם עברית, מעט. ואל ייפקד מקומה של הערבית שאף היא קנתה שביתה בחדר. היו חמש מיטות, כך שהיה מקום לכל הואריאציות.

אחד המרכיבים המוסיפים עניין הוא החלפת האוכלוסין. אם תשהה שלושה ימים בחדר של חמש מיטות, יש להניח שתזכה לפגוש כחמישה עשר איש, פחות או יותר. כך משפקחתי את עיני גיליתי כי שכנתנו החדשה אף היא יוצאת חבר העמים, ישישה מופלגת, קמוטה וחרוצה, דקיקה כעלה נידף, ושופעת כמעין אנרגיות מפכה, זורם צוהל ומדבר. והינה לא הכרתי את שכנתי האוקראינית מלאה בשמחת חיים חילקה עם שכנתה בקולי קולות את זוטות חייה , מספר ילדיה, עיסוקם, מקום מגוריהם וכו' וכו' וכו'. ואני נמלאתי סקרנות לדעת פרטי הסיפורים והקשישה קפצה על רגליה הדקיקות וקרבה אל האייפוד, לראות את הקולות ולשמוע על התמונות... שהרי צאצאיה של אותה בלונדית שמחה וחייכנית, (עכשיו) מוזיקליים ואחת אף מזמרת סולו בתזמורת סימפונית והרי התמונות...

אחר הצהריים השמש נטתה לערוב. שלושתנו לא זכינו באותה שעת ערביים לביקורים, אחינו בני ישמעאל יצאו לסעוד את ליבם בחדר האוכל. אינני יודעת איך וכיצד הגיעו השתיים אל המנגינות והשירים שבקעו מתוך המכשיר. והרי אלה אותם השירים הידועים לנו מימי תנועת הנוער. הופיע שם קטיושקה שיצא לשוח, ונטשה וקטינקה ודהרו שם הסוסים ועליהם רוכבים הקוזאקים... והן מזמרות ברוסית , ואני משלבת קולי איתן בעברית נלהבת. אבל המנגינה, לעולם נשארת. ושלום ואחוה ואהבה ורעות לצלילי השירים הרוסיים בין כתלי המחלקה הפנימית של בית החולים. מכל שעבר עלי נשארו בליבי אותם הניגונים ושמחת הלבב המשולבת שצליליה מלווים אותי גם עתה.

אבישג

השוק השחור

מילים ולחן : אבשלום כהן

השיר מתאר את תקופת הצנע בישראל בשנות החמישים המוקדמות,

כאשר החוסר והקיצוב גרמו ליצירת שוק שחור

בואו בואו, בואו, בואו הנה,
כאן איש אינו יודע מהו צנע
בלי נקודות, וגם בלי תור.
כאן הוא השוק השחור.

- כמה זה עולה אדון, ענה לי
- הי, שמעי, עזבי את הסוכר!
- ולו ידעת בכמה זה עולה לי
לא היית נשארת פה דקה!
- אין אני עומדת על המקח
אינך זוכר? הייתי פה אתמול...
- ואנוכי למדתי פה לקח
שכמה שתדרוש, זה עוד בזול.

נו, אם ככה
בואו, בואו, בואו הנה...

- אדוני, ראיתי תרנגולת
היא הציצה פה מתוך הלול!
- מה רוצה את, מה את מבלבלת,
כאן עבר הרגע רק חתול!
- קח את כל כספי, את ארנקי קח,
שימה משהו בתוך סלי.
אם מהבשר תתן לי נתח -
תקבל חמאה מבעלי.

נו, אם ככה
בואו, בואו, בואו הנה...

- שקט, צרכנִים, שמעתי רעש,
מִתקרבת הנה משטרה!
אוי לכם אם רק תוציאו לחש
לא תהיה לכם יותר סחורה!
- אל תדאג, הכל יהיה בסדר
גורל כולנו הוא כגורלך,
ואם המשטרה תבוא לחדר
אנחנו נתחבא במחסנך!

נו, אם ככה
בואו, בואו, בואו הנה...

אך המשטרה כהרף עין
התפרצה ונכנסה לכאן.
וכל אלה שנותרו עדיין,
נאסרו כולם עם המחסן...
- אוי, נתפסתי! מה אעשה, הצילו!
ודאי אותי יקחו למאסר!
המשטרה את סחורתי אפילו
לקחה ולא הותירה שום דבר.

נו, אם ככה:
אל נא, אל נא, אל תבואו הנה!
כי אין לי שוק שחור, ואין לי צנע...
אין לי סחורה ואין לי תור,
אין לי כבר שוק שחור

לצפייה בביצועו של ישראל יצחקי - השוק השחור – לחצו כאן

לצפייה בביצועו של יוסי לוי ל"שוק השחור" – לחצו כאן

הביצוע כאן הוא של יוסי (ספי) לוי ששר את כל הקולות בעצמו.

הוקלט בלוס אנג 'לס ב-1992

אבשלום כהןנולד ב-13 במאי1928 היהפזמונאי, מלחיןוזמרבישראלמסוףשנות ה-40ועד אמצעשנות ה-50.

נולד ב-1928 בתל אביב . משנות ה-40 המאוחרות פעל כפזמונאי, מלחיןוזמרעברי בארץ. מפזמוניו המפורסמים: שיר הילדיםהפופולרי "עגלה עם סוסה" (1949), ששרהיפה ירקוני "הסבתא בנגב" ("אני והסבתא"), שבו מספרת הסבתא לנכדה על ימיה כלוחמתפלמ"ח, " על חוףאילת" (שניהם בביצוע ירקוני), "השוק השחור", על השוק השחורבתקופת הצנע, ששרישראל יצחקיואחר-כךהכל עובר חביבי, "מחול הכרם", "שבת במחנה" (1955), "לונה פארק" (שמאוחר יותר שימש את ישראל יצחקי לשירו "אבא'לה בוא ללונה פארק"). בשנת1955היגר לארצות הברית. למד בסמינר למוריםוהיה מורה בבתי ספר יהודיים. מתגורר בלאס וגאס.

לקריאת ראיון וסיפורו של אבשלום כהן לחצו כאן

אבשלום כהן

פרשת עקב

הציווי על התפילין חוזר בפרשתנו אחרי שהופיע כבר בפרשת 'ואתחנן': 'וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם'.

מתחילתו של הפסוק למד רבי אליעזר שתפילין של יד צריכים להיות כנגד הלב: "וְשַׂמְתֶּם... עַל לְבַבְכֶם... וּקְשַׁרְתֶּם"- שתהא שימה כנגד הלב.

מיקום התפילין הוא כנגד שני הכוחות המרכזיים שבאדם, המחשבה והרגש, המח והלב. שילוב כפול זה נראה מתבקש וטבעי; האדם מחפש להתקשר בחייו, הן דרך מחשבתו והן דרך ליבו, ודווקא בשילוב של שניהם' עם הקדוש ברוך הוא, עם הטוב והנשגב.

אך מדוע בנוגע לתפילין של ראש מציינת התורה 'בֵּין עֵינֵיכֶם'? הרי בפועל אין אנו מניחים את התפילין בין העיניים, ולא עוד אלא שיש להקפיד שהקצה התחתון של התפילה לא יעבור את קו צמיחת השערות, כך שאף חלק מהתפילין לא יהיה על המצח, במקום שלא צומחות בו שערות. הנה כך:

ואם כך, מה משמעותן של העיניים?

רבי נחמן מברסלב מחדש שהזיכרון (שגם עליו נאמר שהוא צריך להיות 'בין העיניים', ביחס למצוות סיפור יציאת מצרים: "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ") קשור לעין הטובה, ושניהם קשורים אל הלב וחיותו:

כי השכחה בא ע"י רע עין, ע"י מיתת הלב, בבחינת (תהלים ל"א) נשכחתי כמת מלב.

כי רע עין ומיתת הלב הם בחינה אחת..."

על פי רבי נחמן, הזיכרון איננו פונקציה של כישורים שכליים או שינון של ידע. הזיכרון תלוי ישירות בחיות הלב. לב חי הוא לב הזוכר, לב פועם, לב המקרין על המוח. כשאדם מעורב בדבר, אוהב אותו, חפץ בו, מתחיה ממנו, הוא זוכר אותו ולא שוכח.

העין הטובה היא המכוננת את חיות הלב. כשהעין טובה, המבט אל המציאות הוא מבט של חיים, של שמחה, של חיפוש הנקודות הטובות. זהו מבט המעורר את הלב מקפאונו, וממילא מזכיר נשכחות.

דומה שאת המבנה המשולש שבונה רבי נחמן (הלב החי, העין הטובה, המוח הזוכר) ניתן לייסד על כל אחת מהצלעות. לעתים, העין הטובה מכוננת את הלב ואת הזיכרון. לעתים, הלב החי מביא לעין טובה ולעוררות המוח, ולעתים ההיזכרות והמחשבה מחיים את הלב ומיטיבים את המבט. ייתכן והדברים משתנים בין אדם לאדם, וייתכן ואף לאדם אחד נפתחים פתחים שונים בזמנים ובאירועים מגוונים.

שבת שלום, הרב אורי ליפשיץ, רב של טירת-צבי