title
title
title
title
title
title
מהעת הזו - על החירות ועשיית הטוב

שלום רב קוראנו היקרים

 

חג החירות בפתח ממשמש

הנקיונות בעיצומם

והבחירות התקיימו.

 

אנו מצויים בין "יום המעשים הטובים"

לחג האביב והחירות.

עשיית הטוב והכרת הטוב

אבן יסוד במהות היהודית והאנושית.

 

ועל כך סיפר הרב שלמה קרליבך

בסיפורו "הגיבן הקדוש":

 

אחד המורים הגדולים בזמן המודרני היה רבי קלונימוס קלמן שפירא, האדמו"ר מפיאסצ'נה, שנרצח בגטו ורשה. הוא אמר שילדים בני חמש ככר זקוקים למורה; הם זקוקים למישהו שיחבר את נשמתם לשמים. על כן הוא הקים ממלכת ילדים.

היה לו בית ספר שלמדו בו אלפי ילדים, והוא היה אביהם, אמם וחברם הטוב ביותר. הוא הועבר בידי הנאצים הגרמנים לגטו ורשה בשנת 1940.

שם הוא כתב ספר מופלא בשם "אש קודש", המסכם את השיעורים שהעביר בחשכת הגטו. הוא נרצח במחנה המוות טרבלינקה.

כשיצא ספרו לאור אחרי שהסתיימה המלחמה, הכה בי יופיו; הוא חדר עמוק ללבי. שאלתי בכל מקום אפשרי: "איפה הילדים האלה? אותם ילדים יקרים ששמעו את השיעורים האלה מדי שבוע? הייתי רוצה מאוד לדבר איתם" נאמר לי שלא שרד מהם איש, אף לא אחד.

אבל יום אחד, לפני כמה שנים, הלכתי לאורך רחוב הירקון בתל-אביב, ומולי ראיתי איש גיבן. כל כך כפוף. כל כך שבור. פניו היו יפיפיות, אבל כל צורת גופו הייתה מעוותת. הוא טאטא את הרחובות. היתה לי הרגשה שזהו איש מיוחד, ולכן אמרתי: "שלום עליכם."

הוא ענה לי בפולנית כבדה. שאלתי אם הוא מפולין. והוא אמר: "כן, אני מפיאסצ'נה." לא האמנתי למשמע אוזני – פיאסצ'נה! שאלתי אם ראה אי פעם את רבי קלונימוס קלמן הקדוש מכולם, האדמו"ר מפיאסצ'נה. והוא אמר לי: "מה זאת אומרת ראיתי אותו? הייתי תלמיד בבית הספר שלו מגיל חמש עד גיל אחת-עשרה. כשהייתי בן אחת-עשרה נלקחתי לאושוויץ. הייתי כל כך חזק, שהם חשבו שאני בן שבע-עשרה. הצליפו בי והכו אותי ובעטו בי, ומעולם לא שבתי לאיתני; לכן אני נראה כך. אין לי אף איש בעולם. אני לגמרי לבד."

הוא המשיך לטאטא את הרחוב.

אמרתי "ידידי המתוק, אתה יודע, כל חיי חיכיתי לראות אותך, אדם שראה את הרבי מפיאסצ'נה, אדם שהיה אחד מילדיו. ספר לי בבקשה אחת מתורותיו."

הגיבן הביט בי בזעם: "אתה חושב שאתה יכול להיות באושוויץ חמש שנים ועדיין לזכור את התורות שלו?"

"כן אני בטוח בכך," אמרתי, "התורות של הרבי – איך אפשר לשכוח אותן?"

ואז הוא אמר: "בסדר, חכה." הוא הלך אל הברזייה  לרחוץ את ידיו. הוא סידר את עניבתו,

לבש את מקטורנו ואז אמר לי שוב: "אתה באמת רוצה לשמוע את זה?"

"אני נשבע לך שכן. אני אספר את התורה שלך בכל העולם."

אז הוא התחיל: "אני רוצה שתדע שמעולם לא היתה שבת כמו אותה שבת. רקדנו מאות ואולי אלפי ילדים, והרבי שר ברכה למלאכים הקדושים, ובזמן הסעודה הוא אמר דברי תורה – בין המנות. ואחרי כל דבר תורה הוא היה אומר: "ילדים, קינדערלאך, תזכרו, הדבר הגדול ביותר בעולם הוא לעשות טוב למישהו, הדבר הגדול ביותר בעולם הוא לעשות טוב למישהו."

נאנח הגיבן: "אתה יודע, הורי אינם, כל משפחתי, כולם מתו. וככה הייתי באושוויץ – לבדי, ורציתי להתאבד. וברגע האחרון יכולת לשמוע את המורה שלי אומר: "ילדים, תזכרו, עשו משהו טוב למישהו אחר. ילדים, עשו משהו טוב למישהו אחר."

הוא הסתכל בעיני במבט ישיר: "אתה יודע כמה טובות אתה יכול לעשות באושוויץ בלילה? אנשים שוכבים על הרצפה בוכים, ולאף אחד כבר אין כח להקשיב יותר לסיפורים שלהם. הייתי הולך מאיש אחד לשני ושואל: "למה אתה בוכה?" והם היו מספרים לי על ילדיהם, על נשותיהם, אנשים שלא יזכו לראות יותר בחיים האלה. הייתי אוחז בידיהם ובוכה איתם. וכך הייתי עובר מאדם לאדם. זה היה נותן לי כח ליום הבא.

"כשהגעתי שוב לקצה גבול היכולת שלי, שמעתי את קולו של הרבי שלי. אני רוצה שתדע שאני כאן בתל-אביב, ואין לי איש בעולם. ירדתי לחוף, חלצתי את נעלי, ועמדתי ליכנס אל תוך הים ולהטביע את עצמי, ולא יכולתי שלא לשמוע את קולו של הרבי שלי אומר: 'ילדים, קינדערלאך, תזכרו, הדבר הגדול ביותר בעולם הוא לעשות טוב למישהו.'"

הוא התבונן בי שוב זמן ארוך ואמר: "אתה יודע כמה טובות אתה יכול לעשות ברחובות העולם?"

והוא המשיך לטאטא את הרחוב.

היה זה סוף הקיץ, והייתי צריך לחזור לארצות הברית למשך הסתיו. אבל כשחזרתי לתל-אביב והלכתי לרחוב הירקון לחפש את הגיבן הקדוש. לא יכולתי למצוא אותו. שאלתי כמה אנשים והם אמרו לי: "מה, אתה לא יודע? הוא הלך לעולמו בתחילת הסתיו."

אבל האם לא כולנו גיבנים קדושים בדרך כלשהי? בכולנו העולם הכה קצת ולפעמים הרבה. כולנו שואלים את עצמנו לפעמים מאוחר בלילה "מה כל העניין כאן בעצם? מה אנחנו עושים פה?" התשובה היא, שלכל אחד מאיתנו יש קריאה, עבודה מיוחדת שרק הוא יכול לעשות בטאטוא רחובות העולם. אף אחד לא יכול לאמור לנו מהי אותה עבודה. אף אחד לא יכול לקחת אותה מאיתנו. לשם עשיית המלאכה הזאת אנו קמים בבוקר. זוהי קריאתה של נשמתנו.

מומלץ לשמוע את ביצועו של אהרן רזאל – לחצו כאן

 


 

האמונה והתקווה מתוך החושך

להשתחרר ולהיות בן חורין

באות לידי ביטוי בשיר הבא:

"גם אם אחיה בעושר ובטוב, יעמדו מול עיני רוחי כל המראות האלה, ולבי בדמע יישבר בבכי" - השיר נכתב ע"י שושנה רבינוביץ', ילדה מגטו וילנה, שכתבה שירים כדי לעודד את רוחו של ילד קטן שהיה תחת חסותה.
שושנה הצליחה לשרוד את השואה ועלתה לישראל עם אמה ודודתה.

השיר "לא רחוק הוא היום" מבטא את התשוקה לצאת לחופשי ואת המאבק של היהודים לשמור על אמונה ותקווה בתוך החושך הגדול.

זהו סינגל שלישי מתוך פרויקט "שם עולם" 2019, המחייה שירים שנכתבו בתקופת השואה.
תרגום מיידיש: יעקב בסר. 
לחן: גיא ויהל.

לביצועה של נסרין קדרי לחצו כאן


 

החירות והחופש משמעותם

היות האדם אדם.

כפי שהגדירם הרב יונתן זקס:

"בשנת 2000 הוזמנתי לטירת וינדזור, ביתם של מלכי אנגליה ומלכותיה והטירה העתיקה ביותר בעולם המשמשת למגורים ללא הפסקה. הוזמנתי לשם לשאת את הרצאת סנט ג'ורג', הרצאה שנתית שנערכת בטירה בנוכחות הנשיא פיליפ. בהיותי היהודי הראשון המתכבד להרצות באירוע הזה, הקדשתי מחשבה רבה לדברים שאומר. חשבתי על היהודים באירופה, שבמשך מאות רבות נדחקו מארץ לארץ ללא זכויות, ללא כוח פוליטי וללא בית. מצאתי את עצמי גולש לאורך השנים, אל תקופה קדומה וכאובה בהיסטוריה הבריטית: עלילת הדם הראשונה בנוריץ' בשנת 1144, הטבח ביורק בשנת 1190, וגירוש היהודים בידי המלך אדוארד הראשון בשנת 1290. אירועים אלו יצרו דפוס שחזר ונשנה במאתיים השנים הבאות במדינה אחר מדינה באירופה. מה יכלו לומר אבותינו הרדופים והמיוסרים ההם, אילו יכלו לחזות שיום אחד יוזמן אחד מהם לביתו של המלך שגירש אותם לגלות? נזכרתי בפסוק מתהלים 'ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש' וגמרתי אומר להיות נאמן לדברים אלו.

"וכך אמרתי: אני מנסה להעלות בדעתי איזו הרגשה יש לאדם היורש מבנה כמו טירת וינדזור. לחיות במקום כזה, הרווי בכל כך הרבה היסטוריה, פירושו לרצות לדעת את ההיסטוריה הזאת – כיצד נוצר המבנה הזה ומדוע. לימוד ההיסטוריה הזאת איננו גילוי עובדות סתם. המבנה הזה יהיה ההיסטוריה שלי מפני שירשתי אותו. אני מקבל עליי מערכת של מחויבויות, יחסים מוסריים עם העבר ועם העתיד. הייתי נעשה חלק מההיסטוריה של הטירה ושל יורשיה. הייתי מבין שדור אחר דור של מלכי אנגליה ומלכותיה התאמצו לשמר את הטירה ולהעבירה ללא פגע לדורות הבאים. הם שמו את מבטחם באלה העתידים לבוא אחריהם והאמינו שגם הם יעשו כמותם. ועתה, משהגיעה הטירה לידי, עליי לקבל מחויבות כלפי המקום, להשתדל לשמור עליו עבור הדורות הבאים, להגן עליו. זהו פירושם של חיים בהקשר היסטורי.

"היהודים לא יהיו לעולם בעלים של מבנים כמו טירת וינדזור. לא זה סוג העם שלנו. אבל אנחנו בעליו של משהו שהודו אינו נופל מהודם של הבניינים האלה, והזמן קידש אותו עוד יותר משקידש אותם. הטירה היהודית אינה בנויה לבנים כי אם מילים. אבל גם היא נשמרה מאות שנים, נמסרה מדור לדור. גם אותה הרחיבו וביצרו תקופה אחר תקופה, נצרוה וקיימוה באהבה. כילד ידעתי שיום אחד אירש אותה מהוריי, כפי שהם ירשו אותה מהוריהם. אין זה מבנה, ובכל זאת זהו בית. יותר משהוא שייך לנו, אנחנו שייכים לו. מה שיש לנו איננו מבנה גשמי אלא משהו אחר – סיפור. סיפור על אבות אבותינו שהיו עבדים, ובעקבות רצף של אירועים נסיים זכו בחירותם. הם יצאו אז למסע של ארבעים שנה וחיפשו בית, ארץ מובטחת, מקום של חסד וצדק וחירות וכבוד. הם לא הפסיקו מעולם את מסעם, ואני חלק מהמסע הזה, חלק מהסיפור הזה, והוא מגדיר אותי. במהלך המסע, אנחנו היהודים מכניסים את הנוכחות האלוקית אל חיי היומיום, ליחסים שבין אדם לחברו, לקשר הנישואים, לבתים ולקהילות. זו אמונתנו. הפילוסוף אדמונד ברק אמר ששותפות היא לא שותפות בין החיים אלא שותפות בין החיים, בין המתים ובין העתידים להיוולד. אני חלק מהשותפות הזו, ואת מה שאני אומר כאן היום בטירת וינדזור אנחנו אומרים כל שנה מחדש בליל הסדר".

 

על החירות ועוד בגליון חגיגי זה

 



שבת שלום

וחג חירות שמח וכשר

 

 

גדי ליאון

העורך