title
title
title
title
title
title
מטעמים לפרשת השבוע - פרשת בוא

פרשת בוא

 

כהכנה לליל יציאת מצרים ולמכת בכורות, קורא משה לזקני ישראל ומנחה אותם לסמן את משקופיהם ומזוזות בתיהם בדם הפסח. הסימון עצמו יתבצע בעזרת אֲגֻדַּת אֵזוֹב, שאותה יש לטבול בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף.

חז"ל היו רגישים לבחירה באזוב דווקא כדי לסמן את פתחי הבתים, וזיהו את האזוב כצמח השפל:

ולקחתם אגודת אזוב כנגד שהשפילו עצמן לעשות תשובה כאזוב.

 

סוד גדול בנוגע לבניין האישיות, הזוגיות והקהילה נוכל ללמוד ממדרש זה.

היכולת להיות כאזוב, היכולת לראות את חולשותיי (ולא להיתמם, או להתכחש, או להצביע על הליקויים שאצל השני בלבד), זוהי יכולת התשובה שבסופו של דבר מביאה לגאולה וישועה, לבית שה' משגיח עליו ושיש בו אור וטוב.

יתירה מכך, האדמו"ר מגור, שיום פטירתו חל היום לפני 114 שנים, דייק שאין המדובר ב'אזוב' אלא ב'אגודת אזוב':

במדרש על הפסוק 'ולקחתם אגודת אזוב'.

פירוש שאע"פ שהם שפלים,

מכל מקום, ע"י שיתאספו להיות אגודה אחת,

מתוך השפלות יבא להם עזר מקודש.

 

ואולי יותר מכך. השפלות, רק היא, מאפשרת התאגדות ועזר מקודש. מי שאינו מוכן להשפיל עצמו, לא יוכל להתאגד.

מי שמודע לחלק ה'אזובי' שקיים בו, יכול להתאגד עם הזולת. יודע הוא את חסרונו, ומתוך כך יוכל למצוא מסילות נכונות ללב האחר ולבנות איתו ביחד את חייו.

 

ה'שפת אמת' מוסיף עוד נקודה אחת, המסתמכת על המשך המדרש, הנוגע לסימון דווקא בסף הבית:

וטבלתם בדם אשר בסף בזכות התורה שעתידין לקבל, דכתיב במתן תורה ויקח משה את הדם.

וכך כותב האדמו"ר מגור:

וזה הרמז בהזאה על המשקוף ומזוזות. לידע כי עדיין הוא רק התחלה.

כמ"ש פתחי לי דרשו חז"ל כחודה של מחט ואפתח לכם כפתחו של היכל.

וזה נתקיים אז, כי ביצ"מ הי' רק פתיחת הפתח.

וה' יתברך הגין על נקודה מועטת זו...

והגם שיצאו ביד רמה,

רצה ה' יתברך שיהיו בנ"י בעיניהם אגודת אזוב.

ולידע כי הם עדיין אצל הפתח לקוות לכנוס לפני ולפנים.

 

ההוויה שכינינו 'אזובית', לא מביאה רק ליכולת להתאגד עם הזולת, אלא גם מייצרת חוויית סף, חוויה של פתח, של תקווה, של התחדשות, של התחלה, של אופק שבו נמצאת התגלות סיני, ו'הביאני המלך חדריו'.

 

שבת שלום, הרב אורי ליפשיץ, רב טירת-צבי