title
title
title
title
title
title
לאסוף את השברים

עמוס עוז והעיר רובנה

חשבתי שאני מכיר את עמוס עוז. חשבתי שקראתי את ספריו. חשבתי שהכרתי את דעותיו, שלא עם כולן הסכמתי. אז חשבתי. עד ששמעתי משליח חב"ד באוקראינה את הסיפור הבא: בספר המפורסם ביותר של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך", אוטוביוגרפיה שלו, הוא מספר באחד הפרקים על המורה שלו בכיתה ב' - 'המורה זלדה'. הוא מתאר שהיא דיברה בשקט, וכדי לשמוע אותה לא הספיק רק להיות בשקט, אלא נדרשת להיות רכון על השולחן. כך התלמידים ישבו מהבוקר עד הצהריים מרותקים לכול מילה שהיא הוציאה, כך שגם כשהסתיים השיעור הם לא זזו מהמקום עד שהיא סיימה את סיפורה. היא התייחסה לילדים כמו למבוגרים. כשתלמיד רצה לומר משהו מעניין לכיתה היא הייתה מחליפה כיסאות, מושיבה אותו על הכיסא שלה והיא הייתה מי את יושבת על הכיסא של אותו תלמיד.

שם משפחתה של המורה זלדה היה שניאורסון. בזמנו הילדים לא ידעו שהיא משוררת חשובה, ולימים גם מאוד מפורסמת. היא גם לא סיפרה להם שהיא בת דודה ראשונה של הרבי מלובביץ'. אבא שלה ואביו של הרבי היו אחים.

מבין כל הילדים בכיתה התלמיד שהכי נקשר אליה היה עמוס עוז בן ה-8. כשכולם יצאו להפסקה הוא נשאר ללמוד איתה בכיתה. כבר אז היא זיהתה שיש לו חושים מיוחדים. הוא כותב על עצמו שהוא היה ילד של מילים. דיבר הרבה, אבל לא היו לו מאזינים, וגם אלה שהקשיבו, עשו זאת מתוך נימוס. היחידה שהקשיבה לו בכובד ראש, כמו אחת שלומדת ממנו, הייתה המורה זלדה. בחופש הגדול, בקיץ שבין כיתה ב' לג', עמוס היה רץ כל בוקר לביתה של המורה זלדה, ואחרי שעזר לה במטלות הבית, היא לימדה אותו והיתה קוראת לו 'סיפורי חסידים'. וכך, מבלי משים, עמוס עוז קיבל קצת חינוך חסידי, ועוד מהמקור עצמו, מבת דודה של הרבי מלובביץ', ושהיא עצמה היתה הנכדה של הצמח-צדק (הרבי ה-3 של חסידות חב"ד).

באותו ספר הוא גם כותב את הביוגרפיה של אמו פָנְיָה, לבית מוסמן. היא נולדה באוקראינה בעיירה רובנה, (שבה חי המגיד ממעזריטש), בבית גדול שהיה מוקף נחלה ענקית, גנים ועצי פרי. הבית היה שייך לראש העיר וכשהוא הודח הוא מכר את האחוזה, ומשפחת מוסמן קנתה אותה. בשנת 2014 החליטה העירייה עיריית רובנה להנציח את הבית שבה גדלה אמו של עמוס עוז, כי הבית הפך ליעד תיירות עבור ישראלים רבים שביקרו בו. הרשות המקומית ביקשה לקבוע על הבית שלט זיכרון. הם פנו לשליח של הרבי מלובביץ' בעיר, וביקשו ממנו ליצור קשר משפחת עוז, כדי שהם יהיו שותפים בניסוח. השליח יצר קשר עם עמוס עוז שמאוד התרגש מהמחווה של עיריית רובנה, ובסופו של דבר התקיים טקס הנצחה שאליו הגיעה גם פָנְיָה ביתו של עמוס, שנקראת על שם אמו. עמוס עוז ביקש מהשליח שכאשר הוא יהיה בארץ שיכנס לבקר אצלו.

שמו של השליח הוא שניאור זלמן שניאורסון. כשהם נפגשו בפעם הראשונה, עמוס שאל אותו האם הוא קרוב משפחה של המורה זלדה. התשובה היתה חיובית, ועמוס מאוד התרגש מכך. הקשר בין עמוס עוז והשליח רק הלך והתחזק. הם דיברו בטלפון פעם בשבוע והתכתבו הרבה. שתי המשפחות התיידדו מאוד, ולכבוד יום ההולדת ה-40 של השליח, עמוס עוז כתב מכתב ברכה חם מאוד, והודה לשליח על כך שהציב יד ושם ליהדות רובנה ולבני משפחתו שנרצחו על ידי הנאצים ועוזריהם. עוז גם נתן לו ספר עם הקדשה, והשליח נתן לו במתנה את ספר התניא, (ספר היסוד של חסידות חב"ד) שנדפס בעיר רובנה, ועמוס עוז קיבל את הספר בשמחה. כל כך התחזק הקשר בניהם עד שעמוס עוז, מיוזמתו, בחר לתמוך בבית חב"ד רובנה בצורה קבועה. בהזדמנות מסוימת עמוס עוז ביקש מהשליח שיאמר קדיש לזכר בני המשפחה שנרצחו בשואה עם רוב תושבי העיר.

הפגישה האחרונה של השליח אם עמוס עוז היתה בחודש אלול האחרון, עמוס עוז כבר היה מאוד חולה, והשליח הביא לו שופר במתנה, וגם תקע בשופר עבורו, ועוז התרגש מאוד. ואז עמוס עוז פנה לשליח ואמר לו אני חייב להקריא לך שיר שכתב המשורר נתן אלתרמן שנקרא 'טלגרמה'. השיר הוא על חסידי חב"ד ברוסיה, ששלחו מכתב לתל אביב, בבקשה שישלחו להם אתרוגים ולולבים. בקריאת השיר שניהם מחו דמעה.

חשבתי שאני מכיר את עמוס עוז. אז חשבתי. עכשיו למדתי, מתוך הידידות שנוצרה בין עמוס עוז והשליח של הרבי מלובביץ', שניתן לאחד בין שני אנשים בעלי שתי דעות שונות, לעיתים מן הקצה אל הקצה, ליצור אחדות, לסגור פערים, לבנות גשרים. רק שנדרש מהאדם הרצון והפתיחות להיות מסוגל להקשיב באמת למישהו שדעותיו שונות ממנו לגמרי; להעריך אותו, לכבד אותו ולמצוא את מה שמאחד ביניהם.
"
ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם".


תמונה יכולה לכלול: ‏אדם אחד‏

עומר הלוי

פייסבוק


 

השיבה לרובנה: בעקבות "סיפור על אהבה וחושך"

ספרו של עמוס עוז, "סיפור על אהבה וחושך" עובד לסרטה החדש של נטלי פורטמן. בעקבות הסיפור, חזרנו יחד עם בתו של עוז אל העיירה האוקראינית רובנה ואל עברה ההיסטורי המצולק. צפו בביקור

אלי מנדלבאום פורסם:  14.06.15 ynet

0.0


את הספר "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז קראו מיליונים ברחבי העולם. לאחרונה זכה הספר לעדנה בשל העובדה שנטלי פורטמן ביימה את הסרט המבוסס על הספר, שאמור לצאת לאקרנים בתקופה הקרובה.

 

בספר חוזר עמוס עוז אל העיירה רובנה שבאוקראינה, שם נולדה אמו ומתאר ביד אמן את העיירה הציורית שמעולם לא ביקר בה. וכך כותב עוז: "אמי היתה מדברת אליי לפעמים בגעגוע, בקולה החרישי המתמשך קצת בסופי המילים על רובנו שהשאירה מאחוריה. בששה-שבעה משפטים יכלה לצייר לי תמונה. שוב ושוב אני דוחה את הנסיעה לרובנו כדי שהתמונות שנתנה לי אמי לא תצטרכנה לפנות את מקומן".

 

פורטמן על סט הצילומים(צילום: EPA)


ראשוני היהודים הגיעו לרובנה ב-1566. לפי מסמכים בעיירה התגוררו בשנת 1847 כמות של 3,788 יהודים. אך בעקבות הפיכת העיירה למרכז רכבות, נהרו לעיר יהודים רבים כך שב-1897 התגוררו כ-14 אלף יהודים כשהם היו רוב תושבי העיר.

 

 (צילום: אלי מנדלבאום) (צילום: אלי מנדלבאום)

(צילום: אלי מנדלבאום)


אנחנו חזרנו לרובנה יחד עם בתו של עוז, פרופ' פניה עוז-זלצברגר במסגרת פרויקט "limmud Fsu" שמטרתו הכרת התרבות היהודית לצעירים יוצאי חבר העמים. את הרעיון הגה חיים צ'סלר שעומד בראש הארגון כשהמטרה היא "להכיר צעירים את הסיפור של יהדות וואהלין כפי שמשתקף בספרו הראשון של עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך".

 

בין ציונות לאנטישמיות

וכך עוז מתאר את העיר בימים ההם: "העיר רובנו, צומת חשוב של מסילות ברזל, צמחה סביב ארמונם וגניהם מוקפי האגמים של הנסיכים לבית לובומירסקי. נחל ושמו אוסטיה חצה את רובנו מדרום לצפון. בין הנחל הזה לבין הביצה התנוססה מצודת העיר... כ-60 אלף תושבים חיו בעיר בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה, רובם יהודים ומיעוטם - אוקראינים, פולנים, רוסים, קומץ צ'כים וקומץ גרמנים. עוד כמה אלפי יהודים חיו בעירות הסמוכות ובכפרים הפזורים בסביבה...

 

 (צילום: אלי מנדלבאום) (צילום: אלי מנדלבאום)

(צילום: אלי מנדלבאום)


"לכל רוחב העין השתרעו כאן מישורים רחבים, שטוחים, מתקמרים פה ושם בגלי גבעות רכות, משובצים בנחלים ובמקווי מים, מנומרים בביצות ובגושי יערות גדולים. בעיר עצמה היו שלושה - ארבעה רחובות 'אירופיים' ובהם קומץ של בניני שרד בסגנון ניאו-קלאסי וחזית כמעט רצופה של בתי דירות שבהם התגוררו בני המעמד הבינוני... אבל רבים מן הרחובות הצדדיים לא היו אלא דרכי עפר...

 

"בשנת 1919 נפתחה ברובנו גימנסיה עברית ועמה בית ספר עממי וכמה גני ילדים של רשת "תרבות"... עיתונים עבריים ועיתונים ידיים נדפסו בשנות העשרים והשלושים ברובנו, עשר או שתים-עשרה מפלגות יהודיות נאבקו בזו בשצף קצף, וחוגים עבריים לספרות ליהדות למדעים והשכלת מבוגרים פרחו בה. ככל שגברה שנאת היהודים בפולין, במהלך שנות ה-30, כן התחזק הזרם הציוני והתבסס החינוך העברי, ועמהם - בלי שום סתירה - התבססה גם החילוניות והתגברה המשיכה אל תרבויות הגויים".

 

כאב וזיכרון

בניין בית הספר תרבות עומד על תלו היום וממוקמים בו משרדים עירוניים. עמדנו דומם לפני הבניין, שבמשך שלוש או ארבע שנים התרוצצו בו מאות תלמידים ותלמידות דוברי עברית כמעט 'צברית'. מנהלת המוזיאון של רובנה סיפרה על מאמציה מול העירייה לשמר את המבנה ההיסטורי, ולכל הפחות לקבוע על הקיר לוח זיכרון שיספר את תולדות הבניין.

 

 (צילום: אלי מנדלבאום) (צילום: אלי מנדלבאום)

(צילום: אלי מנדלבאום)


באנציקלופדיה של השואה (1990, עמ' 1125) מסופר כי ביער האורנים סוסנקי, כשישה קילומטרים ממזרח לעיר, נרצחו ביריות, לתוך בורות שהוכנו מראש, כ-21,000 יהודים, כ-80 אחוזים מיהודי רובנה. וכך מתאר עמוז עוז את הרצח המזעזע: "היה מי שסיפר איך גרמנים וליטאים ואוקראינים, באיומי תת-מקלעים, הצעידו את כל העיר, בנעריה ובזקניה, ליער סוסנקי. זה היער שאליו אהבו כולם לצאת תמיד לטיולי טבע בימים היפים, למשחקי צופים, למדורות-שיר, לינות לילה בתוך שקי שינה על גדות הפלג תחת שמי הכוכבים.

 

"ושם, ביער סוסנקי, בין עופאים וציפורים ופטריות ודמדמניות ופטריות-יער, ירו הגרמנים והרגו על שפת הבורות, בתוך יומיים כעשרים וחמישה אלף נפש (כמספר כל תושבי ערד ויותר ממספר כל היהודים שנהרגו במשך מאה שנות מלחמה עם הערבים). בהם היו כמעט כל בני כתתה של אמי. וגם הוריהם וכל השכנים וכל המכרים וכל המתחרים והשונאים. בהם היו הגבירים והפרולטרים, האדוקים והמתבוללים והמתנצרים, השתדלנים והגבאים והפרנסים והחזנים והשוחטים והרוכלים ושואבי המים, הקומוניסטים והציונים, הוגי הדעות והאמנים ושוטי הכפר, בהם היו כארבעת אלפים תינוקות. והיו גם מוריה של אמי מימי 'תרבות'".

 

 (צילום: אלי מנדלבאום) (צילום: אלי מנדלבאום)

(צילום: אלי מנדלבאום)


לסיום חזרנו לביתה של משפחת מוּסְמַן ברחוב דובינסקה 14. כיום משמש המקום אתר עליה לרגל לתיירם שרוצים לראות את המקומות עליהם כתב עוז. ביתה של משפחת מוסמן - הסבא והסבתא של עמוס עוז מצד אמו פניה. את ביתם של בני משפחת מוסמן תיאר עמוס עוז, מפי דודתו סוניה, ברוך ובאהבה, משל הוא עצמו נולד וגדל בו. לא רק את כתלי הבית ואת פרטי הריהוט זכרה הדודה, אלא גם את שיחי הגינה ואת ריחות המרתף, וכמובן אגדות ומיתוסים שנכרכו בבית. בעלי הבית הנוכחיים, אנדרי אדמוביץ וגלינה בוריסובנה גרודניציקי (Grudniciky), קיבלו אותנו בהתרגשות ובלבביות, מודעים היטב לגודל האירוע ול'מחיר' שישלמו בעתיד בביקורי תיירים. 'לא נורא', הם מחייכים, 'אנחנו ממילא פנסיונרים, והילדים כבר יַצאו מהבית'. אנדרי מספר כי נולד בבית זה בשנת 1943 ומאז הוא גר בו.

 

פרופ' פניה עוז זלצברגר מסכמת את הביקור: "זה סיפור מורכב זה לא סיפור פשוט בכלל ואני באה לכן בלב דואב ובהתרגשות גדולה". 

 

סייע בהכנת הכתבה: פרופ' דוד אסף