title
title
title
title
title
title
ניגון המעיינות - דו"ח רצח - שלמה ארצי

דו"ח רצח – שלמה ארצי

דו"ח רצח מתוך האלבום הכפול  של שלמה ארצי - 6199

ביום שישי בדאלאס טקסס, עשרים ושניים נובמבר שישים ושלוש
נרצח ג'ון קנדי שקראו לו "ביג אס", יריה אחת בצוואר ושתיים בראש
הלוויתו נערכה בסוף נובמבר, הארי אוסוולד ירה בו מאיזו סיבה
היינו בצופים, שיחקנו כדורגל, דו"ח רצח מתחיל בלי מילת אהבה

ביום שבת בתל אביב עיר בלי שמיים, ארבעה בנובמבר תשעים וחמש
נרצח... כנראה פעמיים, שתי יריות מאקדח של מתנקש
הלוויתו נערכה יומיים אחר כך, מטורף אחד ירה בו מטווח קצר
היינו בבית, ישבנו סתם ככה, אחר כך הלכנו לבכות בכיכר

כמה דמעות, כמה נרות
כמה שיגעון עוד אפשר לזהות
כמה ימים, כמה חשיכה 
יעברו עד ש... 
הכל ישכח

ביום ראשון במקום לא ידוע, עשרים ושלושה נובמבר תשעים וחמש
אני כותב את השיר מתוך געגוע, לאן אסע עכשיו ומה אבקש
הימים ימי זעם, יש אומרים שזה ככה, הימים ימי פעם עם ימי עכשיו
איך תבוא מנוחה על ארץ הפחד, ורק השאלה מי עוד יירצח

כמה דמעות, כמה נרות
כמה שיגעון עוד אפשר לזהות
כמה ימים, כמה חשיכה 
יעברו עד ש... 
הכל ישכח

לצפייה בביצועו לשיר לחצו כאן

Related image 

 

דו"ח 20 לרצח - שלמה ארצי  

("ידיעות אחרונות" מוסף לשבת • 03.10.2015)


א. "אני חושב שככל שחלף זמן מאז הרצח של רבין הוא הלך ונרצח לי עוד יותר. עד שכשמלאו לו 20 שנה ובעיתון ביקשו ממני לכתוב על זה דו"ח משהו, נפלה עליי שתיקה.

    שתיקה, אתם יודעים, באה ממקום שבו - איך כתב מאיר אריאל בשיר "עברנו את פרעה"? - "לפעמים זה צועק, זה מתפוצץ בחזה, אה, ומי יכול לשאת את זה?"  

   רבין נהיה מותג הכבישים והדרכים הכי גדול בארץ. אבל הרצח שלו התעמעם ככל שהזמן חלף. עובדה שהילדים שהדליקו נרות לזכרו בכיכר כבר בני ארבעים, ואם בא להם להדליק משהו אז זה מקסימום אייפונים בהופעה של בון ג'ובי.

 אני חושב שמשהו בגבולות ההדחקה וההשתקה שיש פה בשנים האחרונות דפק לי את הדיבור על מה שכונה הרצח הפוליטי הכי נורא בתולדותינו (היו רצח ארלוזורוב וקסטנר), וסתם את הגולל על התהליך שאמרו אז שהיה יכול להיות אולי "גיים צ'יינג'ר" כלומר משנה מציאות.

 ואני מתעכב על המילה אולי, כי אחרי 20 שנה השאלה היא האם באמת היה אוסלו תהליך אמיתי או מדומה? והאם בכלל נועדנו לשלום שרק יגיע? (עדיין כן) והשאלה הכי גדולה שעפה לפעמים באוויר היא האם נהיינו אז שני עמים בתוך עם יהודי וישראלי אחד?

  

ב. הרבה דברים נתקעו אצלי והפכו לשתיקה. אפילו רגעים קטנים והזויים בהם נתקלתי ברבין האיש. פעם הייתי איתו באיזו מסיבה מטופשת עם מעט משתתפים שבה התעכב עד אחרון העוזבים, כאילו לא רצה ללכת הביתה (כשהיה שר ביטחון).   

   ופעם אחרת דיברנו בטלפון ממש בטעות, כי מישהי חשבה שאני מתכוון ברצינות, כשאיתגרתי אותה בהומור באולפן ההקלטות ואמרתי "תשיגי לי את רבין", והשיגה.

   זה היה בבוקר אחרי שזכה בפריימריז, ואפילו התבלבלתי והתבזיתי ממבוכה ולא ידעתי מה לומר לו ואיך לקרוא לו, יצחק או מר רבין או אדוני שר הביטחון? 

  "קרא לי יצחק ואני אקרא לך שלמה", אמר רבין החם. הבנתם?

 ג. אחרי הרצח רבין נהיה מותג הכבישים והדרכים הכי גדול בארץ. אבל הרצח שלו התעמעם ככל שהזמן חלף. עובדה שילדים שהדליקו נרות לזכרו בכיכר כבר בני ארבעים עכשיו, ואם בא להם להדליק משהו אז זה מקסימום להדליק אייפונים בהופעה של בון ג'ובי אמש.

   אז מה היה שם בשתי שורות, למי שלא נולד אז והוא כבר בן עשרים?

 הארץ רעדה. אנשים התחלקו בגלל שוני בדעות הפוליטיות ולבסוף קם אחד רוצח רצחן, לקח את זה ברצינות נוראית מדי ורצח את ראש הממשלה. הייתה אווירה רעה ומוסתת כמו שאומרים, אבל הרוצח היה אחד מסוגו. ואלה שמחפשים הקלה למצב מצטטים את פרשת קורח ואומרים עד היום: האם בגלל איש אחד תקצוף על כל העדה?

     ואני זוכר אפילו אחד מהחבר'ה שלנו שלא תמך ברבין וניסה לנחם אותנו כשהיינו בלתי מנוחמים במשפט הבא: "שמאלנים, ימניים, מה זה חשוב. הרי כולנו איכשהו תמיד בעדינו גם כשזה יוצא לנו הפוך".

    ואנחנו שהיינו חמומי מוח וצעירים ב־20 שנה מהיום, חטפנו עליו קריזה.  

ד. תגיד האם יש סיכוי שהרוצח ייצא מהכלא אי פעם? שאל אותי ילד תמים.

     "גם זה יכול לקרות בסוף", עניתי לנכד. הרוצח התחתן, עשה ילד, קיבל סרט... אז בעוד 20 שנה אולי יהיה איזה נשיא שיגיד "יאללה, שייצא יגאל הזקן הזה מהכלא", ואפילו ישאל "תזכירו לי את מי הוא רצח? את רבין? מי זה?..."

     כן, בעוד 20 או 40 שנה גם פרעה מהשיר של מאיר אריאל יכול לשוב בגלגול חוזר.

ה. ככל שחלפו השנים הפך רבין למעין דמות אב האומה כדוגמת אריק שרון, בן גוריון, בגין, רבי נחמן או ג'ון לנון.   

     לפעמים אני חוטף צמרמורת כשאני חולף דרך המזגנים במשרד המקורר של עורך דין אבי פילוסוף (חתנו של רבין לשעבר) ומתבונן בתמונתו התלויה עדיין על הקיר.

    יצחק הביישן, יפה התואר, עם סיגריה (הוא חי בעידן העישונים. כשכאילו לא מתו מסיגריות - רק מרצח).

     ולאלה שלא הכירוהו היו לו בדיבור באסים נמוכים ואיטיים כמו "טרקטור מדבר". הוא לא תמיד שם נקודה ופסיקים במקום הנכון ופניו שקרנו כפני חקלאי מג'ונג'ן וצרוב שמש, היו כנות וישרות כסרגל. כן, הוא היה האיש האחרון שהיה ראוי להירצח.

ו. יצחק רבין היה מבוגר בסה"כ בשנה אחת משמעון פרס, הצמד־חמד הפוליטי שלו, ולפעמים אני תוהה האם היה עדיין חי בתוכנו אלמלא נרצח. הייתה לו בריאות טובה ומזג טוב (לא שהוא לא חטף עצבים לפעמים ואפילו קרא למתנחלים "פרופלורים" ועיצבן אותם, אבל הוא היה אנושי במהות שלו).

    אז אני חושב שלו היה חי היום היה מבחין מיד שנהיינו חשדנים (די כמוהו) מאז אוסלו, ושאנחנו לא מאמינים לאיש בעולם ועסוקים בלשרוד במרחב האיסלאמי המטורף.

    ואני משתעשע בלנסות לחשוב איך היה יצחק, הגבר שחונך על ערכי הארץ הישנים בבית־הספר החקלאי כדורי, מסתדר נניח עם "העידן החדש"? האם היה פותח פייסבוק, מבין בסלביות, או אוכל ריאליטי? הוא אהב לצפות בטלוויזיה בכדורגל ולשחק טניס. זה בטוח.

 

ז. מה יוצא מלספור את הזמן החולף, והאם יש טעם עוד לשאול איך נהיה פה בכלל רצח פוליטי שעם הזמן התמסמס והפך לטקס שירים בכיכר?  

   ועוד שאלות מטרידות כמו, האם רצח פוליטי זה חלק מקובל מתולדותיו של כל עם (ראו את אמריקה הנרצחת)? האם ניתן בכלל לייצר זיכרון קולקטיבי במקום כה שסוע ומעורפל כמו שלנו?  

אז אינסטינקטיבית מהמותן אני עונה לעצמי, שכישראלי וכאדם אנושי, הרצח המתועב הזה הרג אז קצת גם אותנו. ועל כן לשכוח אותו זה כמו לשכוח את עצמינו, את עברינו ועתידינו.   

   אלה המשפטים הגדולים שחונכנו עליהם, אבל מתברר שהם תופסים גם היום למרות הציניקנים מסביב.

   ולא. המדינה לא נגמרה לנו כמו שחשבו אז רבים. היה בלגן גדול אבל איכשהו ברגע האחרון תפסנו שכל והמשכנו לריב אבל לחיות בביחד, עם כל דעותינו החלוקות.

ח. רואים איך השתתקתי בהתחלה ובסוף דיברתי קצת בנימוס ובלי עצבים? (ואפילו לא שרתי שורה אחת מ"הרעות" או "מדו"ח רצח" שכתבתי עליו אז).

    כן, בסוף כמו בטיפול פסיכולוגי מוצלח, נשלפה החוצה המועקה שהתיישבה אצלי לפני 20 שנה כאבן וכקוץ ישן. אז כשמתחילה הספירה של השנה ה־21 לצל הענק שהוטל עלינו ב־4 בנובמבר 1995, אני חוצה את דרך רבין במכוניתי ונוסע בה לאט, כמו אחד שלא בא לו לריב יותר עם אף אחד, אפילו לא בשביל הפאן. ואני כרגיל צבוט לב ונוסטלגי, מאוכזב ולא בא לי להתאכזב שנית, מהרהר באופן מוזר בשעות ההלם והשפל ההן, מעודד ומודאג. בקיצור, ישראלי שאכל הכל כי אלה היו הזמנים שהיו.    

    מה שבטוח ששוב יורד סתיו על הארץ, ושבחיים כבר לא אעז להגיד למישהי "תשיגי לי את רבין בטלפון". כי גם רבין עדיין שותק המום מזה שרצחו אותו. ?"