title
title
title
title
title
title
משב רוח- מעיין של תקוה וחלום

מעיין של תקוה וחלום

 

בנעורינו היה הוא עֵינו ועינה של קבוצת עין הנצי"ב . צלול, ירקרק תכלכל ובו בילינו את שעותינו ושעתנו היפות. שם ירדנו עם המחזרים בשעת לילה מאוחרת, שם טבלו היולדות תחת עינן של המלוות אותן, שם לימדו הפעוטים לשחות ו"הזקנים" בני הארבעים שכשכו עם הנכדים הראשונים...

היום מצבור אשפה, מלא מצהלות אנשים נשים וטף אשר לא ידענום ולא הכרנום. מכוניות גודשות את צידי הכביש וליבנו מצפה לגואל איש החזון אשר יוציא את המרגלית היקרה מבין ערימות הבקבוקים, הקליפות ושרידי הנרגילות.

        וכך כותבת על המעין רחל אגמון, בת עין-הנצי"ב,

בספרה "תמונות טמונות":

"מקומו של המעיין בחיינו היה מרכזי גם בשל כך שפעמים רבות נשאבו מים מהנביעה ממש והם היו עבורנו מי שתייה, אך כמובן בהיותו פינת חמד. מים קפואים, מקפצה, כמה מדרגות ועשרה מטרים רבועים של דשא וזהו. ההליכה הייתה לרוב דרך קוצים, דרדרים ושיחי פטל קוצניים, אך היה כיף. פעמים שחינו, אך לרוב קפצנו מהמקפצה בפוזות שונות, ובעיקר ישבנו ופטפטנו.

כולנו למדנו לשחות כבר בגיל ארבע, חמש כך שגם היינו עצמאיים לגמרי. בנעורינו הגענו למעיין בכל מיני שעות ובכל מיני הרכבים. היו אלה ימים שמחים וסוערים, לפחות בעיניי. המשפחות שהגיעו למעיין עם ילדים קטנים התמקמו בצד המזרחי של המעיין, באזור שהמים התחילו לזרום בתעלה פתוחה ברוחב שניים עד שלושה מטרים-  לכיוון הירדן. באזור ההוא הצמחייה כיסתה את רוב השטח- המים נמוכים כך שלא הייתה אפשרות לשחות, אך לילדים קטנטנים זה היה מתאים מאוד.

 

וזה היה נוף הילדות: צרצור הצרצרים וקפיצות הצפרדעים, שחיית הראשנים, פה ושם איזה דג קטן וסרטן המהלך אחורה ופעמים רבות גם צבים. אהבנו להיות שם, בטבע. פלסנו דרכים, עברנו משוכות על מנת לא להפסיד עוד מראה יפה, עוד עץ תאנה, עץ רימון, פטל קוצני, סידריות ועצי דומים שיש עליהם פירות קטנים, קמחיים מעט, כל כך טעימים. לפעמים הופיעו נחשים שחורים, לטאות, זיקיות, פרפרים וציפורים, בעיקר בולבולים, דרורים, סנוניות, חסידות, אנפות הבקר וכן ציפורים נודדות. את החרדונים פגשנו בלי סוף על קירות הבתים. רובצים היו ללא נוע ופתאום מזנקים. הם היו דינוזאורים קטנים שאותי מאוד הפחידו."

אכן, כך זה היה. תבורכי, רחל, על כתיבת הדברים במילים שיש בהן טעם, צבע ורגש.



אבישג