title
title
title
title
title
title
לאסוף את השברים

נחום קורץ הי"ד

נחום קורץ נולד בעיר כשאנוב אשר בגליציה בתאריך 22.4.1916 (חול המועד פסח תרע"ו), בן רביעי לאסתר וצבי קורץ, מנכבדי העיירה. משפחת הוריו הייתה משפחה של רבנים ידועים ובעלי רכוש. זו הייתה משפחה גדולה, שחלקה הגדול הושמד בשואה וחלקה ניצל בזכות אוסקר שינדלר.

סבי ז"ל, ד"ר משה אריה קורץ, הבן הבכור במשפחה, עלה לארץ עוד ב-1936 וניצל.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נחום ברח עם הוריו ואחיו מזרחה לסיביר ועבד תקופת מה ביערות סיביר. כאשר הגיעו השמועות בדבר מעשיהם של הנאצים והשמדת היהודים, החליטו נחום ושני אחיו הבוגרים להתגייס לצבא הפולני (הצבא הפולני הוקם על ידי הצבא הרוסי), כדי להילחם בצורר הגרמני.

נחום אשר היה בחור מוכשר ובעל תכונות מנהיגות, התקדם בסולם הדרגות והגיע לדרגת קצין (מעטים היו היהודים אשר הגיעו לתפקידי קצונה בצבא הפולני אשר יחסו ללוחמים היהודים היה נגוע באנטישמיות לא מעטה).

בשנת 1944 נחום השתתף בקרבות לשחרור ורשה ונהרג בקרב לשחרור פרגה (חלקה של וורשה המצוי מעבר לנהר הוויסלה) ביום 12.9.1944 (כ"ד באלול תש"ד). הוא נטמן בבית קברות כללי - נוצרי, יחד עם חייל יהודי נוסף, שנפל באותו קרב.

סבי ז"ל, ד"ר קורץ שהיה איש חינוך ועסק בענייני ציבור כל חייו, נשלח בשליחות הצלה לפולין מטעם הפועל המזרחי בשנת 1946. במסגרת זו חיפש גם אחר אחיו הצעיר ומה עלה בגורלו. לאחר שהצליח לאתר פרטים אודות נחום ונסיבות נפילתו בקרב, מצא את מקום קבורתו והצליח להשיג אישור מיוחד להעברת קברו וקבר החייל הנוסף אשר נפל עימו באותו קרב, לבית הקברות היהודי בוורשה. הקבורה השנייה התקיימה ביום ט' בניסן תש"ו (1946) וד"ר קורץ הקים מצבה על קברו של אחיו. לאחר המלחמה הייתה פולין נתונה במשך שנים רבות תחת שלטון ברית המועצות וממילא יהודים מישראל לא יכלו לבקר במקום. כתוצאה מכך, הוזנח הקבר וכפי הנראה משנת 1946, איש לא פקד אותו.

בספטמבר 2012, אחד מנכדיו של ד"ר קורץ ז"ל - ברוך רובין - הצטרף כמלווה למסע לפולין של בנו, אביתר, תלמיד בבית ספר הרטמן בירושלים. במסגרת מסע זה החליטו ברוך ואביתר לאתר את קברו של נחום הי"ד. ברשימות בית הקברות צוין מקום קברו של נחום, אולם מכיוון שהחלקה הוזנחה לגמרי, היה זה קשה למדי לאתר את מקום המצבה. בסיוע מנהל בית הקברות היהודי הרב שפילמן, מדריכת המשלחת גב' נילי בן ארי ומלווה המשלחת מר לוי גבעון, אותרה המצבה ומקום הקבר. מצב המצבה היה גרוע, היא שקעה והכיתוב נשחק עם השנים וקשה היה להבחין בכתוב עליה.

סיפורו של נחום סופר במקום, ולראשונה מזה 66 שנים, הודלק במקום נר נשמה ונאמר קדיש.  

המעמד היה מרגש ביותר ולא נותרה עין יבשה.

בהחלטה של רגע נוקתה המצבה על ידי אביתר וחבריו וסוכם עם מנהל בית הקברות על חידושה.

כך אכן נעשה וכיום ניתן להגיע למקום ולקרוא את הכיתוב, לאחר ההיכרות עם סיפורו של לוחם יהודי, אשר החליט לעשות מעשה, להתגייס ולהילחם כקצין ובגבורה בנאצים, מעשה אשר עלה לו בחייו והוא רק בן 28 שנים.

מאז הפך מקום קברו של נחום קורץ הי"ד לנקודת ציון במסעות משלחות שונות לפולין. הדבר נודע גם למנהלי משלחת צה"ל אשר הוסיפו של המקום כנקודת ציון במסעות קציני צה"ל לפולין.

שנת 2014 פקדה משלחת נוספת של הקבר- הייתה זו משלחת של מדרשית הרטמן לבנות ובה הייתה גם אביגיל, נינתו של ד"ר קורץ. מאז פקדו את ציון הקבר נינים ונינות נוספים במסגרת משלחות בתי הספר

 

הקובץ נערך וסופר על ידי נכדו של ד"ר קורץ- עו"ד ברוך רובין (נכדו של הרב ד"ר משה אריה קורץ, שניהל את משרד הסעד עד 1976(


ולפני ארבע שנים סיפרה נילי את החלק הראשון ממסע זה:

אין שלם מלב שבור

פעם אחת אמר הבעש"ט לתלמידו האהוב ר' וולף קיציס: לא אוכל לתקוע בשופר בראש השנה בשנה זו. אנא ממך, למד את סדר התקיעות הלכותיהן וכוונותיהן, ותקע אתה.

למד ר' וולף את כוונות התקיעות, רשם אותן לעצמו על דף יפה, על מנת שיוכל להתכוון כראוי בזמן שיתקע. והנה מגיע ראש השנה ור' וולף אינו מוצא את דף הכוונות. הגיעה השעה לתקוע. בכל כוחו הוא מנסה להיזכר בכוונות התקיעות, אך אימת הדין והשעה מוחקים מזיכרונו כל בדל כוונה, הוא עולה לדוכן עצוב, שבור ונדכא ותוקע בשופרו ללא כל כוונות.

ר' וולף ציפה להתרוממות הרוח, לכוונות הבוקעות רקיעים, ובסופו של דבר, אך נשיפות של אוויר יצאו מפיו. תקיעה, שברים, תרועה, סתם כך, ללא שום כוונה מיוחדת, תקיעות סתמיות.

את הסוף אתם כבר בוודאי מנחשים:

אמר לו הבעש"ט: בהיכלו של מלך נמצאים חדרים רבים, לכל דלת ודלת יש מפתח מיוחד המתאים לו, אבל דע לך, בגרזן אפשר לפרוץ את כל הדלתות. אף מנעול לא יעמוד בפניו, מהן אותן כוונות אל מול הלב הנשבר שלך?!

 

באלול תשע"ב יצאתי למסע בדרכי פולין האבלות  עם משלחת תלמידי י"ב מתיכון תורני ניסיוני הרטמן שבירושלים. אחד התלמידים, אביתר רובין, הביא שופר למסע לפולין, ובכמה מקרים, הוציא את השופר מתרמילו, פתח סידור, קרא את מזמור מ"ז בתהילים: "כל העמים תקעו כף...עלה אלקים בתרועה, ה' בקול שופר" ותקע בשופר: "תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה גדולה".   והקול הרעיד שמים.

 

בהגיענו ליער הילדים, יער "זביליטובסקה גורה" הסמוך לעיר טרנוב, עמדנו דומעים ליד קברם של 800 מילדי טרנוב שהושלכו לבור זה ונרצחו באכזריות, קיימנו טקס, ניסינו לדמות את הילדים חסרי הישע צועקים ואין עונה, ואביתר הוציא ספונטנית את השופר והרעיד שמים וארץ.

כשאמרתי לו: אביתר תקיעת השופר שלך נכנסה ללב, ענה לי אביתר: בעצם אינני יודע לתקוע היטב, אבל התקיעה שלי באה מבפנים.

חשבתי על התקיעה של ר' וולף קיציס. גם  תקיעתו של אביתר הייתה מלב נשבר, והיא חדרה אל הלבבות השבורים שלנו.

 

נילי בן-ארי

טירת-צבי