title
title
title
title
title
title
ניגון המעיינות - אחרי הכל את שיר

אחרי הכל את שיר

מילים ולחן: שלמה ארצי

אחרי הכל את שיר
לא עוד בשר ודם
לא עוד אישה חיה
אבל את שיר קיים
והוא עטוף מילים
מילים ומנגינה
וקצב מסוים
אחרי הכל - את שיר קיים

אז לפעמים כשקר לי
בשקט מתיישב איתך
ושר בלי מילים
אני שר לי
אחרי הכל, את שיר, את שיר נכתב
כל המילים שאת לחשת בי
כל המילים שאת לחשת
הן שיר עכשיו
אוהבת, ועוד מה 
שחשת בי
מילים, מילים, מילים בשיר נכתב

אני קרוב בשיר 
כמו הנשימה
באהבה נפתח
ונסיים במה
ונסיים במי
אולי בך, אולי בי
אולי בלי מילים
אחרי הכל, עכשיו את שיר שלי.

 

לצפייה בביצוע השיר לחצו כאן 

   לצפייה בביצוע השיר באולפן ערוץ 2 לחצו כאן

 

Shlomo arzi drahim.jpg

החל מאלבומו הקודם גבר הולך לאיבוד,  עבר ארצי משירי ארץ ישראל היפה ושירי משוררים ליריים לסגנון של פופ ורוק רך עם שירים אישיים ואסוציאטיביים שאת רובם כתב והלחין בעצמו. מגמה זו הגיעה לבשלות באלבום "דרכים" שכלל כמה מהשירים הידועים ביותר של ארצי, בהם "אף פעם לא תדעי", "אחרי הכל את שיר" ו"צוותא". באלבום בלטו גם השירים "פתאום כשלא באת" בדואט עם גרי אקשטיין, " שינויי מזג האוויר", "אתמול חלפו הציפורים" שכתב משה בן שאול ו"שיר חייל" ("אני שומע שוב..."), שהלחין ארצי על פי מכתב ששלח סרן נמרוד גאון לחברתו לפני שנהרג במלחמת יום הכיפורים.

אמנם "גבר הולך לאיבוד" סימן את המפנה בסגנונו של ארצי, אך דווקא היה זה "דרכים" שחשף את ארצי לקהל רחב יותר, והרחיב את קהל מאזיניו. הצלחת "דרכים" הביאה גם לחשיפה גדולה יותר של "גבר הולך לאיבוד", והגדילה את הצלחת האלבום.

ברשימת היצירות החשובות בכל אחד מששת העשורים הראשונים של המדינה, שהתפרסמה במוסף ידיעות אחרונות 7” לילות" בערב יום העצמאות ה-60 למדינת ישראל (11 באפריל 2008), נבחר "דרכים" לאחד מחמשת האלבומים העבריים החשובים ביותר שיצאו לאור בשנות ה-70.

נכתב ע"י אריאל גל   6.10.2008   "אימגו" מגזין מאמרים   כתב עת בנושאי תרבות ותוכן:

"...... אחרי הכל את שיר חף מדימויי מעוף, והוא אמנם הניסיון היחיד שעושה כאן ארצי לפרוש חוויה העומדת בפני עצמה, התחומה בעולמה - השיר היחיד בתקליט כולו שלא בורח מעצמו או מחפש את עצמו, אלא נמצא בעצמו. אם צוותא הוא דוגמה מאלפת לחיטוט הבהול של ארצי במצאי שב'ארגז הכלים' התרבותי שלו, אחרי הכל את שיר בוחן בחינה נוקבת לא פחות את המבע המגומגם, המתורגם, המנותק ממקורו, המסתובב סביב זנבו עד התאיינות - נושא השיר הוא כשלונו שלו בלתאר את מה שהוא מבקש לתאר, הפקפוק שלו באותנטיות של עצמו.

על משקל "טובה ציפור אחת ביד משתיים על העץ", מועמדים בו זה מול זה הממשות החמקמקה וסילופה הבלתי משכנע: אחרי הכל את שיר / לא עוד בשר ודם / לא עוד אשה חיה / אבל את שיר קיים אך מהחזרה העיקשת על ההשבעה הזו אנו למדים כי לא רק ששירו של ארצי אינו רואה בעצמו ייצוג נאמן של האישה, הוא לגמרי לא משוכנע אפילו בהיותו שיר.  כמו לתינוק ממלמל, חסרים לו אוצר המילים והתחביר לבטא משהו מלבד רצונו להתבטא.

זהו דיבור ההופך לאובייקט הנוסטלגיה של עצמו, ואשר תוך כדי התהוות - ברגע ההווה שלו - הופך משיר חי לחפץ מת, מכיסא לציור של כיסא, שכסאיותו מתגעגעת לממשות. בשיר עפיפונים הופכים עפיפוני החוויה למטוסים של שיר. העפיפון החרישי מבין את ההווה, את שינויי מזג האוויר; המטוס קורע אותם לגזרים בכוח מנועיו, בכוח ההיסטוריה, האידאולוגיות וההיררכיות, כופה את עצמו עליהם ברעש ובהמולה.

במקום מנוע מבקש השיר חוט ורוח - מערך גמיש ומחוכם יותר של מסמנים שיאפשר לזמר להטיס את עפיפון ילדותו בשמי הממשות: אולי על גב העפיפון אבוא כדי לומר לך את השיר / אבל אין חוט לסחוב / אין רוח בשחקים / הילד שוב בוכה / הגבר לא מחכים. החוט והרוח הם שני מרכיבים מנוגדים, אך חשובים באותה מידה להטסתו המוצלחת של העפיפון: אחד מהם מושך ומרחיק, והאחר קושר ומחבר. מעוף העפיפון תלוי באיזון המוצלח בין שני הווקטורים הללו, ממש כשם שהסימן זקוק לעוגן ולאופק על מנת שיוכל לקנות לעצמו נוכחות בת קיימא בזמן ובחוויה החולפת דרכו. בדימוי העפיפון מגולם אם כן הרובד הסמביוטי-סימבולי של החוויה האנושית, שדרכו נקשרים זה בזה הפרטי ביותר והציבורי ביותר. זהו 'האחר המוכלל' המאפשר לסובייקט לעבד את ההיקרות הסינגולרית, את הארעי והקמאי, לביית אותם, להעניק להם שם ודמות. "