title
title
title
title
title
title
מטעמים לפרשיות השבוע - פרשות מטות-מסעי

פרשות מטות-מסעי

 

במקרים מסוימים, צמידותן של שתי פרשיות מזמנת כר פורה לדרשות על היחס ביניהן ובין שמותיהן.

כך הוא הדבר בפרשות 'ניצבים' ו'וילך' המעמתות בין ההתייצבות במקום אחד לבין ההליכה, וכך גם בחיבור של 'תרומה' ו'תצוה' המחבר בין היבט של התנדבות ותרומה לזה של חיוב וציווי.

גם פרשות 'מטות' ו'מסעי' צמודות זו לזו ונקראות ברצף בשנים לא מועטות, ולמרות שמבט ראשון לא מוצא זיקה בין המטות למסעות, נראה שאכן קיימת אחת כזו, ולקחה חשוב עבורנו.

 

'מטה' דומה ל'שבט'. שתי המילים משמשות במשמעות כפולה, ושתיהן דומות זו לזו במשמעות כפולה זו.

מחד, גם 'מטה' וגם 'שבט' זהו מקל, מוט עץ שניתן להכות באמצעותו, והמשמש רועים כמו גם מנהיגי ציבור.

מאידך, גם 'מטה' וגם 'שבט' הם כינויים לקבוצה של משפחות המשויכות זו לזו, והקשורות יחד.

 

מבחינה לשונית, ניתן להציע כי המשמעות הראשונה קדמה, וכי מנהיג הקבוצה אחז בידו מטה/ שבט, שהיה כלי להכאה כמו גם סמל לכבוד ולמעמדו כמנהיג. מכאן התפתחה המילה העצמאית מטה/ שבט כתיאור לאותה קבוצת משפחות, גם בלי קשר למנהיג. פרשתנו פותחת ברָאשֵׁי הַמַּטּוֹת, באלו שאוחזים במטה, ומנהיגים את השבט בעקבותיהם. הנהגה של 'מטה' היא הנהגה קבוצתית, שבטית, הנהגה שמביאה בחשבון את השונות שבין אדם לאדם (המטה יכול ליפול על אדם אחד כל פעם...), ובאמת הפרשיה שפותחת את פרשת מטות היא פרשת התרת הנדרים, העוסקת באיש אחד או אישה אחת שנדרו נדריהם, בלשונם, במילותיהם.

 

לעומת פרשת מטות, פרשת מסעי היא פרשת מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם, כשהתורה מתארת את המסעות ככאלו שנעשו 'בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן'.

מסעות אלו הם של 'בני ישראל', מתוארים כאירוע כללי, והנהגתו היא 'ביד משה ואהרן'. נוכל לזהות את 'מסעי בני ישראל' כתנועה ציבורית ורחבה, תנועה של מכלול ולאום ולא של רכיבים שבטיים, משפחתיים או אישיים.

 

אולי זהו אחד מהצמדים החשובים שמלמד אותנו המדבר, בדרך לארץ ישראל. מורכבות של 'מטות' ו'מסעי בני ישראל', מערך שמורכב מנדרי כל אדם ומתנועה לאומית רחבה, חיפוש אחרי המקנה הפרטי של בני גד ובני ראובן, בלי לפגוע במאמץ של העם הנכנס לארצו, וגבולות של כל שבט ושבט בתוך המפה הכללית של האומה כולה.

 

שבת שלום, הרב אוֹרי ליפשיץ, רב טירת-צבי