title
title
title
title
title
title
משב רוח - שם ושארית

שם ושארית

 

מנהג נפוץ במדינתנו, אולי כתוצאה מתנאי חיינו בארץ הזו הרצופים מלחמות ושכול, לציין מותם של אהובים – בדרך כלל צעירים, חללי מלחמות או לעיתים קרבנות הטבע – ואנו רגילים לאזכרות רצופות שירים, נרות, פרחים, ו.... מפגשים חברתיים. לעיתים נוסף גם תוכן עמוק יותר במסגרת שיעור או לימוד.

אולי חשתם בביקורת סמויה בין השורות. אכן, בדרך חיי בחרתי על פי גדולים וטובים ממני, להדיר רגלי מבתי עלמין ואזכרות. חז"ל אמרו: "גזירה על המת שישתכח מן הלב". גישה זו מטפחת את הרעיון כי יש לדבוק בחיים. היהדות בשורש רעיונותיה יוצאת נגד פולחן-מוות כפי שהיה מקובל בעולם העתיק ושרידו ניכרים גם בימינו.

גישה שונה חבויה בדברי קהלת "טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה" והחכם מכל אדם גם מנמק את עצתו "בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ" (קהלת, ז', ב')

ואכן, זו כנראה הסיבה שכאשר אני מזדמנת אל בית העלמין ומתבוננת בציוניהם של רבים וטובים שהיו ואינם .... "הַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ" שאלות של הצדקת קיומנו ומשמעות חיינו מלווה אותנו בנוכחות שם.

נראה כי אנשים בעלי שאר-רוח שהשאירו לנו אוצרות תרבות ואומנות ניסו לתת ביטוי לשאלה, מה בסופו של דבר יוותר ממני, בזכרונם של אותם שיבואו לפקוד את משכני האחרון.

רצוני להביא בפניכם שלושה הגיגים של אנשים גדולים "הסופדים לעצמם" בצו כתובת על גבי מצבה. איש איש בדרכו.

 

ביאליק כתב "הספד" ואביא רק את פתיחתו.

               אַחֲרֵי מוֹתִי סִפְדוּ כָּכָה לִי:

"הָיָה אִישׁ – וּרְאוּ: אֵינֶנּוּ עוֹד;

קֹדֶם זְמַנּוֹ מֵת הָאִישׁ הַזֶּה,

וְשִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה;

וְצַר! עוֹד מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּוֹ –

וְהִנֵּה אָבַד הַמִּזְמוֹר לָעַד,

אָבַד לָעַד!

 

התחושה הידועה כל כך של אדם כה יצירתי כי הנה יכול היה לתת לעולם עוד משהו... אך בכל מה שניתן אנא זִכְרוּ – "מִזְמוֹר אֶחָד - אָבַד לָעַד". תחושה המלווה אדם שהוא מעיין יצירה נובע והצורך לתת, לתת, לתת, לתת, נגדע באיבו.

כותב ש"י עגנון

                                "פרומו" בספרו "מעצמי אל עצמי"

 

פתק של עגנון לברנר מועתק על ידי חיה ברוידה

   תרפ"ד

                                                                   

 

תרגומים רבים ל"אפיטף" (כתובת על גבי מצבה) של איציק מאנגער. בחרתי בתרגום ה"מתנגן" של נתן יונתן. צבי לוז מספר כי השיר נכתב לזכרו של אביו של מאנגער: הלל מאנגער, החייט שנספה בשואה. (מצבה שלא הוקמה..) אך בהחלט ניתן לראות בו את כמיהתו של המשורר עצמו .

 

פֹּה נָח עָצוּב עָיֵף זֶה הַזָּמִיר

סוֹף-סוֹף בְּמִטָּתוֹ שֶׁלּוֹ כָּעֵת.

שׁוּלְיָה שֶׁל חַיָּטִים, נַוָּד, פּוֹאֶט,

וְהִשְׁתַּתֵּק לָעַד מַעְיָן הַשִּׁיר.

אַל תַּעַקְרוּ מֵעַל קִבְרוֹ קוֹצֵי-הַבָּר

בַּחֹרֶף אַל תָּסִירוּ אֶת שְׁלָגָיו.

כִּי לַיָּשֵׁן מִתַּחַת לֹא יִכְאַב

הוּא חַי בְּנַחַת עִם תּוֹלַעַת וְעַכְבָּר.

אַל תְּפַזְּרוּ פְּרָחִים עַל עֲפָרוֹ

אַל תְּתַקְּנוּ מַה שֶׁהָרְסוּ הַסְּעָרוֹת

אֶת הַיַּנְשׁוּף אַל תְּגָרְשׁוּ מִמַּצֵּבָה.

תְּנוּ לְזַמְזֵם סְבִיבוֹ לַזְּבוּב וְלַדְּבוֹרָה

תְּנוּ שֶׁתִּרְעֶה עָלָיו עִזּוֹ שֶׁל הַקַּבְּרָן

וְלוֹ עַצְמוֹ - הַנִּיחוּ לוֹ לִהְיוֹת לְבַד.

       

                                            ולא אוסיף דבר. (אבישג)