שלום רב קוראנו היקרים

לעשות טוב למען ועבור האחר

הוא אחד הערכים הנעלים בחברה האנושית.

אמרו כבר חכמינו:

"על שלושה דברים העולם עומד...

ועל גמילות חסדים".

איך ניתן לחנך לערך זה ומה וכיצד יהיו תוצאותיו?

על כך מצאתי השבוע שני סיפורים

האחד- מפגש סיום יום בגן המתנהל כך-

לחצו כאן בכדי לצפות בסרטון

"בסוף כל יום, אנחנו בגן מסכמים במפגש, על שבח החבר.

וכך במקום להתחרות בצורה ישירה על צעצוע או כדור, הילדים בצורה סמויה מתחרים על - מי תורם יותר לחיבור, מי עוזר, מי משתף מי מוותר, ולמעשה - מחנכים זה את זה ובונים זה לזה את מערכת הערכים.

ולי.... נשאר רק לכוון מאחורי הקלעים ומידיי פעם למשוך קצת בחוטים."

(גרשון פרץ - גנן בגן ילדים, כותב תכניות לימוד לגיל הרך(

והשני כיצד החינוך לערך זה יכול לבוא לידי ביטוי-

לחצו כאן בכדי לצפות בסרטון

שני הנערים הללו היו בבית המרקחת במרכז ירושלים כשלפתע שמעו עיוור ערבי אומר לרוקח "חשבתי שיש לי מספיק כסף..". הם לקחו את הבחור אל ספסל סמוך ברחוב, התיישבו איתו והחלו לנגן. כך הם אספו בשבילו מהעוברים ושבים את הכסף לתרופה. כשסיימו, אחד הנערים ניגש לבית המרקחת כדי לקנות עבורו את התרופה והשני נשאר איתו וניגן לו שירים באנגלית לבקשתו.

שבת שלום

גדי ליאון

העורך

חג השבועות בבית גיל עוז

ביום חמישי ג' סיון תשע"ו, ה- 9 ביוני ציינו את חג הביכורים, חג השבועות בבית גיל עוז.

הבית התמלא שיבולים וירוק, ריח הטבע והקציר חדר לביתנו.

הבוקר נפתח בשולחנות ערוכים וחגיגיים וברקע התנגנו להם שירי החג.

חידדנו את ידיעותינו במשחק פיצוחים קבוצתי בו נשלפו התשובות עד כדי כך שקבוצה אחת במקום להתחרות בשניה סייעה זו לזו במתן התשובות הנכונות.

החברים התחלקו לחדרי הפעילויות השונות, בחדר האומנות בהדרכתה המסורה של מיקי סמסון, ובעזרתה של המתנדבת ברכה צונץ, משדה-אליהו, שזו הזדמנות נאותה וחגיגית להודות לה על התנדבותה הקבועה בחדר הקרמיקה מידי יום חמישי בשבוע ובעזרתה של עדן רביץ, בת השירות הלאומי, יצרו דמויות אנושיות משיבולים.

בחדר המחשבים עסקנו בנושא החסד השזור במגילת רות ועל משמעות הבאת הביכורים בהנחיית עבדכם הנאמן.

בחדר המוזיקה האזנו לשירי טבע בהדרכתו של פיטר פרידמן ובחדר האחרון עסקנו בתשבצים, תשחצים ומלאכות יד לקישוט שולחן החג, בהדרכתה של שלומית, הסטודנטית לעו"ס.

בהפסקת השתייה קינחנו בעוגת גבינה כמיטב המסורת, מאפה הבית והאזנו רוב קשב לדברי הרב אזואלוס, המקפיד בכל חג לבוא ולשתף אותנו מהגיגיו לקראת החג.

מעוז צור, ממיזם "רגבים" שיתף אותנו בנעשה אצלם. "רגבים" הינו מיזם בו לומדים נערים במסגרת חטיבת ביניים ותיכון באופן כזה שאת הבוקר מהשעות המוקדמות הם בעבודה חקלאית אינטנסיבית ואת שעות הצהריים והערב מקדישים לשיעוריםהעיונייםוהכנה למבחני הבגרות.

התרשמנו מאוד מהחיבור לאדמה ולעבודת האדמה והתרגשנו לשמוע שישנו דור חדש הרואה בעבודת האדמה ערך משמעותי.

במליאה המסכמת שרנו יחד עם פיטר את שירי החג וסעדנו את ארוחת הצהרים החלבית, כמנהג החג.

היום היה חגיגי, ומלא שמחה והעשרה.

גדי ליאון

מומחה שיקומי

סיום מרגש

"נפרדנו כך
היתה דממה
לא היה כבר מה לומר
הרחוב רגש
הרחוב המה
כמו לא היה דבר...."

נפרדים, לא קל, הדמעות מאיימות לפרוץ החוצה וכך אכן קרה.

לאחר שנה בה נפגשנו מידי יום רביעי בתלמידי כיתות נווה מגאון הירדן הגיעה השנה אל סיומה.

ארבעת החברים, יהונתן, סאם, ספיר ותמר שמידי שבוע הקפידו להגיע ולתת מעצמם עבור חברי הבית, ולתת זה תמיד גם לקבל.

הקבלה, החום והקשר שנוצר בין התלמידים לחברי הבית היה עמוק כנה ומלא בנתינה וקבלה הדדיים.

במפגש האחרון שהתקיים השבוע עמדו התלמידים וברכו בהתרגשות רבה:

ואנו עם דמעה בעינינו החזרנו ברכה על ברכה:

תלמידי כיתות נווה היקרים לנו מאוד

כל כך מהר נגמרה לה שנה, ומבחינתנו מהר מידי, היינו שמחים ורוצים שתהיו איתנו עוד.

עצובה ומתוקה הפרידה מכם. עצובה, כי צריך להיפרד, ומתוקה, כי סוף זה התחלה של משהו חדש ואחר. והנה גדלתם, התפתחתם ואתם תיכף עולים כיתה, ומבחינתנו סיימתם כאן את השנה ממש ממש בהצלחה.

שמחנו להכירכם, כל אחד ואחת מכם, עולם שלם ונפלא שרק התחלנו להכיר.

אתם קבוצה נפלאה והארתם לנו את ימי רביעי.

השתלבתם בצורה כל כך נעימה וטובה, בהיכרות עם האנשים ובמשימות השוטפות של מרכז היום.

הייתם לנו לעזר רב.

החברים המבוגרים חיכו לכם מאוד, לפעילות הנעימה והמעניינת שהכנתם בחריצות, לכל יום רביעי יום המפגש עימכם, שתרמה להעשרת הדעת, לכייף ולענין, ולא פחות חשוב לכיף של הישיבה המשותפת באפייה ולשיחות שנקשרו בניכם לבינם ובעצם ליצירת הקשרים האישיים.

הצוות חיכה לבואכם, כי ביום רביעי היו עוד ידיים מסורות וחרוצות שסייעו.

הרגשנו שככל שעובר הזמן אתם מבינים יותר ויותר את תפקידכם והשתלבתם במשימות בצורה מצוינת.

אנחנו מאחלים לכם בהצלחה בהמשך הדרך, לכל אחת ואחד מכם, שתמשיכו לעסוק במה שעושה לכם נעים וטוב, ללמוד ולהתפתח ולגלות עוד ועוד דברים חדשים.

חופשה נעימה וקיץ טוב

נשמח תמיד שתבואו לבקר

בהערה ובהוקרה

חברי וצוות מרכז יום

גיל עוז

חברי הבית הוסיפו על ברכותינו ולסיום עסקנו יחד בשירה המפורסם של נעמי שמר- "החגיגה נגמרת".

עוד מיזם חינוכי מיוחד שהתרקם לו השנה הגיעה אל קו הסיום המרגש, ואנו נמתין בקוצר רוח להמשכו בשנת הלימודים הבאה.

ענבר וייס לשם גדי ליאון

עו"ס הבית מומחה שיקומי

פרידה מחברי מכינת העמ"ק

סוף השנה במסגרות החינוכיות משפיעה גם עלינו בבית גיל-עוז למרות שאנו פועלים לאורך כל השנה כולל במהלך הקיץ.

לאורך עשור זוכים אנו מידי שנה לקבל בכל יום רביעי (למעט שבועות בהם ישנה סדרה) קבוצת חניכים ממכינת העמ"ק.

ואכן, גם השנה זכינו בחמישה חברה' צעירים, רגישים, תוססים ויצירתיים- יהונתן, עמית, נועה, הדר וחיים שהוסיפו נופך צעיר ויצירתי לחיי הבית.

כל אחת ואחד מהם בחרו יחד עם הצוות את התכנית האישית – ליווי החברים בחדר האומנות, שיחות אישיות עם אחד או אחת מחברי הבית ועד העברת שיעור קבוע בנושא משתנה משבוע לשבוע.

נוצרו קשרים חמים עימהם ובשבועות בהם היו החברה בסדרה כזו או אחרת מחוץ למכינה הם חסרו לנו מאוד.

וכך ישבנו ביום רביעי האחרון במעגל גדול יחד עימהם למפגש פרידה. כל אחד בתורו הציג את מה היתה השנה הזו עבורו במסגרת ההתנדבות בבית גיל-עוז ולאן מועדות פניו בשירות הצבאי או הלאומי.

אנחנו ברכנו אותם בברכות אישיות והענקנו להם מתנת פרידה.

חברי הבית הוסיפו על הברכות של אנשי הצוות מילים חמות שחדרו עמוק לליבותיהם שהורגש היטב על פניהם.

הדר הכינה עיתון כסיכום שנה אותו תוכלו לקרוא אם תלחצו כאן

בית גיל עוז עם הפנים לקהילה – שוב לא כאמרה בלבד אלא בפועל ממש.

זכינו.

גדי ליאון

מומחה שיקומי

חוג צילום עם אתי חן-ברייר

חוויה!

הזדמנות יחידה במינה להכיר אדם נפלא ומיוחד .

השנה, זו השנה השלישית שאני חווה את חווית הלימוד עם אתי, ואין השנה דומה לשנים הקודמות שעברו עלי.

כל שנה חוויתי את החוג בצורה שונה, השנים הכילו עבורי חיים שלמים, עצב וכאב לצד שמחות גדולות.

החוג עזר לי להביע דרך התמונות את כל הרגשות, הסערות, החוויות, אותי...

במשך השנים השתתפתי בתערוכות צילום בגיל עוז, בקימרון ובמועצה ובאירועים שבהם הצגנו חומר מצולם איכותי וכתבנו את שהיה על ליבנו. סיפרתי איך הגעתי לחוג, סיפרתי את כל חוויות חיי, סיפרתי על מחשבותיי ותחושותיי.

השנה, הכול התחיל שונה...

השנה התחילה קשה מתמיד, מסיבות שונות והנושא הנבחר היה הבעת קושי אישי באמצעות המצלמה והצילום. הבחירה והנגיעה בנושא הייתה קשה עבורי. הקושי שבחרתי בו, הכה בי... לא נגעתי בו מאז ילדותי. לא היה לי קל, אבל יכולתי לו. הצלחתי!

ואז קיבלנו את הבשורה על חיפוש מלאך לאתי המורה האהובה שלנו, מלאך קדוש שיתרום לאתי כליה ויעניק לה חיים, עובדה שהפכה את העיסוק בקושי לאמיתי, מוחשי.

תוך כדי תהליך עיבוד הקושי, האישי, משפחתי, אמא נפטרה, ותקופת שבר גדול עוברת עלי.

קשה לצאת מהבית, להתרומם, לתפקד, להחזיק את המצלמה ביד ... אבל בזכות החוג, בזכותה של אתי המופלאה, בזכות הקבוצה המדהימה, הצלחתי לאסוף את השברים, את הכאב הגדול והרמתי את עצמי נתמכת בכוח שזכיתי לקבל.

חוג הצילום של אתי כבר מזמן הפך עבורי לבית, מקום לאיסוף כוחות, למציאת תוכן אמיתי בחיים.

דרך הצילומים זווית הראייה שלי השתנתה. נגלתה לי "עדשה" חדשה שדרכה אני רואה את העולם. אפילו הטבע עצמו נראה עבורי אחר, נגלו לי צללים, ריצודים של אור, פינות חשוכות, מחזות מרהיבים, עולם מיוחד ושונה.

רוצה להודות לגיל עוז על האפשרות שנתנו לי לשנות את חיי למרות שעדיין לא הגעתי לגיל הפרישה.

רוצה להודות לאתי חן-ברייר על פתיחת חלון מרהיב ושונה שדרכו העולם נראה לי צבעוני, חם, תומך, אוהב. מתפללת בעבורה שימצא מלאך קדוש שיעניק לה חייה.

רוצה להודות לקבוצת האנשים המדהימים שרק הרצון לצלם חיבר בינינו והעשיר את חיי.

רוצה להודות ...שזכיתי,

איריס וורמלי

רשפים

התבוננות באומנות הקולנוע

צפייה וניתוח בסרטי איכות

המונחה בידיה האמונות של דורית צמרת,

מזמין את החברים לצפייה ב.....

בהמשך ל"סרטי מסע"

"ארוכה הדרך הביתה" (אוסטרליה 2002)

במאי: פיליפ נויס

מסען הרגלי של שלוש ילדות אבוריג'יניות שנחטפו מביתן ומאמן - בחזרה הביתה.

הסרט מבוסס על סיפור אמיתי, ומתאר את התקופה שבה ניסו המתיישבים הלבנים באוסטרליה לכפות על הילידים את שיטות החינוך שלהם, והגזענות האלימה היתה מדיניות שלטת.

לצפייה בקדימון לסרט לחצו כאן

להתראות בקולנוע

הסרט יוקרן באולם זיידן

ביום רביעי ט"ז סיוון , 22 ביוני

תחילת ההקרנה בשעה 10:00

מוזמנים לצפייה בסרט

גם חברים שאינם חברי החוג

בעלות של 25 ₪

לכל שאלה ופרטים נוספים ניתן לפנות לרויטל

050-5230198 04-6757402

revitalfuks@gmail.com

יהודית שלו - גיל 30

נובמבר 1970, אני אימא של איתן בן שנתיים וחצי, בהריון בחודש חמישי, מרגישה נהדר, בציפייה גדולה לבן או בת. חודשיים לפני כן התחלתי בעבודה חדשה כמטפלת בחברת נוער. בספטמבר קלטנו נערים בני חמש עשרה מרחבי הארץ. העבודה מאתגרת וחשובה, אין יום ואין לילה, הצוות כולל מורה ועוד מטפלת. אנו מלווים אותם, מעניקים אהבה וגם דרישות למסגרת לימודית, תעסוקתית וחברתית גם יחד. זו גם השנה שחזרנו מקולומביה לאחר ביקור של חצי שנה אצל הוריי, כהורים צעירים עם בנם הבכור, ביקור סבים ומשפחה. איתן התחיל לדבר ספרדית, כי זו השפה שהוא שומע, הוא ילד נוח, חייכן ושמח. בדרך חזרה מקולומביה עברנו דרך כמה ארצות, בחלקן שילבנו ביקורי משפחה או חברים. עברנו הרבה: ארצות פנמה, ארה"ב - בפלורידה, בלגיה, הולנד, צרפת ואיטליה. יורם סחב את איתן בידיים - לא היה אז מנשא שעכשיו כל הורה משתמש בו.

בראייה אחורה, חושבת אני איך לקחתי על עצמי, ללא כל הכשרה מתאימה, לעבוד בחברת נוער עם כל האחריות שתפקיד זה דורש. בעצם נידבתי את עצמי. הייתה שיחת קיבוץ ובה העלו נושא שעקב קושי במציאת מטפלות, לא יוכלו לקבל את קבוצת הנערים שאמורה להגיע לקיבוץ. לי דבר זה נשמע בלתי מתקבל על הדעת והצעתי את עצמי ושכנעתי חברה אחרת לעבוד כצוות יחד עם המורה שרק חזר מלימודיו.

בעצם הייתי אימא צעירה בעבודה עם נערים מרקע שונה ומורכב. גידלתי וגדלתי יחד איתם - עבודה ללא שעות – נוכחות יום ולילה - גם בחופשים - טיולי מחנות - תקופת התבגרות - שלא קלה במיוחד - מצבים רגישים ועדינים - לא תמיד יש פתרונות. יחד עם זאת, אני מרגישה שזו עבודת קודש. לולא מסגרות אלו, נערים היו מתגלגלים למחוזות לא בריאים.

כן, בגיל 30 זכיתי לעבודה משמעותית ומאתגרת. עבדתי איתם ארבע שנים עד גיוסם לצבא. ילדתי את אילן, בנינו השני, האהוב, וגם את אורין האהוב, בתקופת מלחמת יום הכיפורים. הנערים, כבר ב-י"ב, מילאו את מקומות עבודה של החברים שגויסו לצבא. הם החזיקו את המשק וגם אותי. הרי יורם היה גם מגויס.

עד עכשיו יש לי קשר טוב עם רובם, ובהזדמנויות במפגשים אנו מעלים זיכרונות עליזים ומעשי קונדס שנערים בגיל ההתבגרות נוהגים לעשות.

· נכתב בתודה לבן זוגי יורם, שאפשר לי להתמסר לעבודה בשקט ובביטחון, כאשר יודעת שילדינו מטופלים ומטופחים באהבה גדולה.

גלגולו של מכתב

נילי שלום

מצורף המכתב ששלחה סבתי, גיזלה גליקזליג מוינה, בינואר 1940, למשרד פלסטינה בז'נבה, בניסיון נואש להשיג סרטיפיקט לה ולסבי שמואל.
היא כותבת כי יש לה בן {אבא שלי } בן 24, בארץ ,שלמד בטכניון , ומתפרנס ושהם לא יהיו לעול.
גם הבן השני ,שנמצא בחו"ל,מרויח דיו כדי לדאוג לכלכלתם ,וכן בתם.
אך הבן בארץ צריך קודם לדעת שהוריו ימצאו דרך להגיע לארץ ,כדי שיוכל להמשיך ולהתפרנס ללא דאגות.
כ"כ ,היא כותבת שבעלה,סבי ,שמואל גליקזליג ,הוא פרסונה מוכרת בתחומו והוא מומחה באמנות ועתיקות.
נשיא הקהילה בוינה ,ד"ר לוין הרץ וד"ר רוטנברג,נשיא המשרד לפלסטינה,יכולים לספק מידע על אישיותם של בני הזוג גליקזליג.
היא כותבת כי בעלה שמואל יכול לסייע מאד למוזיאון בארץ ,ולא יהיה למעמסה.
היא מבקשת בדחיפות לטפל במקרה שלהם,ומביעה את תודתה.


את המכתב המקורי מצאתי השנה {2016},בארכיון הציוני בירושלים.

THE LETTER

To the Palestine Bureau in Geneva

Dear Doctor!

Mr Grünn from the local Palestine bureau referred me to you.

I would like to kindly request you to help me and my husband to receive a cerrifcate. My son, Richard, is 24 years old and has now gotten his engineering degree from Haifa and he earns quite a bit on the side through surveying and language classes. Also my second son has sufficient opportunities to earn money abroad as well as my daughter. Therefore, our children are willing to care for our sustenance. Through our large circle of aquaintances my son Richard will soon have enough work but he first needs to have the peace and freedom of mind that having his parents with him will give him.

Also my husband, who is a certified treasurer and antiquities specialist here, is a recognized authority in this field. The president of our religious community here in Vienna, Dr. Löwenherz, and Dr. Rottenberg, president of the Palestine bureau can provide additional information about our personalities. My husband would be able to provide the museum in Erez with useful services and would certainly not be a burden to the country.

I ask you urgently and kindly to take an interest in our case, for which we owe you and thank you.

Sincerely,

Gisela Glückselig

Haidgasse 15/8

The address of my son Richard:

Haifa Burj Street Beth Boronsky

Flat of students

Palestine

THE REPLY FROM THE PALESTINE BUREAU IN VIENNA

Dear Mr Barlas!

We are getting back to you about the above mentioned case and we ask you to do everything that you can in order to help the Glückselig couple to obtain a certificate. Their son, who lives in Erez, is in a promising position and capable of taking care of his parents. This case is very important to us and we would therefore be very grateful if you did everything in your power to help this couple.

We remain with best thanks awaiting your response,

Sincerely,

Dr. Alois Israel Rothenberg

גיזלה גליקזליג, סבתי קפצה אל מותה, מחלון בית ספר, לשם הובאו היהודים בוינה בשנת 1942 לפני שילוחם להשמדה.
היא לא רצתה ליפול בידי הנאצים, ולה יש קבר בבית הקברות היהודי בוינה.
סבי, שמואל גליקזליג, יכול היה להינצל אם היה מסכים לתת אקספרטיזה {הערכה} של חפצי האמנות שהנאצים בזזו.
מאחר וסירב, נשלח אל מותו באיזביצה פולין, ב-1942, וקבר אין לו.
ה' יקום דמם.


פנינה יקיר {גליקזליג}
רחובות

"חכמת הדורות"

סיפור ידוע ועצוב. איש חכם ומשכיל שעסק כל ימיו בלימוד, חקירה והוראה הולך לעולמו. ביתו שבע הימים רצוף ספרים, קירותיו מכוסים במדפים עמוסי ספרים גדולים כקטנים, עבים, דקים, סדרות, כרכים, אנציקלופדיות, ספרי קודש וחול, ספרות ומדע, מחקר ופולקלור.

בשפות רבות. יש שם ספרים רבים בעברית כי חי בארץ הזאת שנים רבות, אך כיון שהיה בקי גם באנגלית, גרמנית ולטינית תמצא שם גם כהנה וכהנה. נחתמו חייו ונותרה ספרייתו העמוסה, העשירה והרבה. יתומים צאצאיו שאהבוהו והוקירוהו ויתומה ספרייתו. צאצאיו, אף הם הורים לילדים ואף לנכדים, אך הספרים נותרו לבדם. הנה נתקבצו ובואו הצאצאים. יש שלקחו מספר ספרי אומנות, יש שחשקה נפשם בספרי השירה והספרות, נכדים אספו מעט אטלסים ישנים, ואחרים מילונים (לא גדולים, לא כבדים) תלמיד הישיבה יקח סט אחד של תלמוד (נותרו עוד שניים) ספרי הבישול נתרמו לכלות ולנכדות שזה עתה נישאו, אך הרוב הגדול של המדפים נשאר עמוס, עמוס וכבד. ומי יקחם? אנו קונים מכשירי חשמל, מחשבים, טלפונים ופלאפונים, טלויזיות קטנות וגדולות...אבל ספרים? מי צריך היום ספרים? יש אינטרנט, יש גוגל, יש מידע זמין מהיר פשוט וברור – ומי צריך ספר? מי יש בביתו מקום לאנציקלופדיה רבת כרכים אשר כשם ששמה קשה להיגוי, כך היא בלתי שימושית להפליא!!!

הובטח לו לאיש בטרם לכתו כי לא ידאג – אנו נטפח, נמשיך, נדאג לאוצר מופלא זה שרכשת כל חייך...אך בהגיע עת פריעת החוב מסתבר כי המשימה קשה מנשוא. כי מי צריך ספרים?

ואנו שומעים את הסיפור החוזר שוב ושוב...נחרץ גורלן של ספרות הדורות...

ספריות בתי הספר הולכות ומצטמקות – החל מפונה מספרים ומתמלא במחשבים משוכללים ומשוכללים יותר. בני הנוער צמאי הדעת יושבים מול המסכים וגולשים באתרים השונים, ומי צריך ספרים?

אנחנו בני הדורות הקודמים תוהים וכואבים...אבל אולי אולי זו דרכו של עולם.

אולי לעינו להסתגל ל"עולם החדש" הצבעוני והזוהר המציע את שירותיו למחפשי הדעת כי זהו העולם בו אנו חיים?

אולי יש קורטוב נחמה בידיעה כי לפחות בעם ישראל עדיין קיימים רבים רבים אשר מעייניהם בספר מבוקר ועד בוקר. הם יודעי האותיות הקטנות, שורות הפלפול, יצירת דורות שנות אלפיים והם שקועים בה והוגים בה יומם ולילה. קורטוב של נחמה. (ויש הלוחשים כי גם אלה יעברו אל מסכי – מסכים) אולי.

אבישג

אני גיטרה

מילים ולחן- נעמי שמר ביצוע - בני אמדורסקי

אני גיטרה
הרוח מנגן עלי
בחילופי עונות
אני גיטרה
מישהו פורט עלי
בחילופי המנגינות.

כשמתחשק לי לפלרטט
אני פוצח בדואט
גם אם זה טריו או קווארטט
זה לא מפריע.

על משבצות אדום לבן
אשכול בשל על השולחן
ואגסים דמויי סזאן
וגם סנגריה.

אני גיטרה...

אני סימן, אני עדות
לידידות ולבדידות
וגם במשעולי ילדות
אצעד לבטח.

הרפתקאות צועניות
במטוסים, באוניות
וטעויות צבעוניות
על כל השטח.

אני גיטרה...

מה שנוגע לבנות
יש הסכמים, יש הבנות
ואין לי, אין לי טענות
גם לא היו לי.

לא התייאשתי מימי
כי מה שלא קרה במאי
יקרה בעזרת השם ודאי
ביוני יולי.

אני גיטרה
הייתי פעם עץ אולי
ובתיבת התהודה
אני זוכר את
כל מי שניגן עלי
ואני אומר
תודה

לצפייה בביצוע השיר על לחצו כאן

לכבוד תוכנית של ערוץ 1 ששודרה באוקטובר 1993 כמחווה לזמר בני אמדורסקי, כתבה את השיר "אני גיטרה". תוכנית זו צולמה כשהזמר התמודד עם מחלת הסרטן, ממנה לא החלים ופניו כבר לא היו כתמול-שלשום, אף כי השתדל להפגין הופעה מאוששת.

זכור במיוחד הביצוע המרגש של השיר, המסתיים במילים: "אני אומר תודה". לצופי התוכנית זכורות פניה של נעמי שמר, כשאמדורסקי מודה לה מכל הלב על השיר, פנים המנסות בלא הצלחה להסתיר את סערת רגשותיה.

פרשת בהעלותך

לקראת יציאת עם ישראל למסעותיו במדבר בואכה ארץ ישראל, פונה משה ליתרו חותנו ומנסה לשכנעו להצטרף אליו, כשהוא מבקש 'אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם'

משה מנסה לשכנע את יתרו שיש ביכולתו לתרום תרומה משמעותית לעם ישראל, וזאת על ידי דימויו לעיניים.

אחד ההסברים לדימוי זה מופיע בדברי חכמים, לפיהם 'כל דבר המתעלם מעינינו תהא מאיר עינינו'. על פי הסבר זה עצותיו הטובות של יתרו (ואולי גם התמצאותו במרחבי המדבר) יכולים לסייע לעם ישראל בהמשך. 'להיות לעיניים' משמעו – להאיר את העיניים, לפקוח אותן, ולהראות את הדרך שבה יש ללכת.

רבנו בחיי מביא בדבריו את הפן הפשוט שבהסבר זה – 'והיית לנו לעיניים, להורות לנו הדרך', אך מיד מתקשה בו – הרי עם ישראל נסע וחנה על פי עמוד הענן, ומה צורך היה להם ביתרו?

תשובתו של רבנו בחיי מרתקת. לדבריו משה אמר כן כדי לחזק לב קטני אמנה שהיו ביניהם, אשר לבם היה יותר מתנחם ומתחזק במנהיג בשר ודם'. כלומר, על אף שבאמת לא היה יתרו 'עיני העדה', ועל אף שלא היה צורך בו כדי למצוא את נתיבי התנועה במדבר הגדול, עבור קטני האמונה נכון היה לנסח זאת כך. רבנו בחיי רואה באמונתם של 'קטני העם' ערך חשוב, עד כדי כך שמשה 'משנה' מפניו את האמת, ומבקש מיתרו בקשה שאין לה באמת כיסוי.

רבי אלימלך מליז'נסק מציע הצעה אחרת כמענה לאותה שאלה, וזאת מכיוון חסידי ופנימי. לדבריו:

כשהצדיק רוצה לעורר רחמים ושפע לעולם צריך לעורר מתחילה חדוה ושמחה להבורא ברוך הוא

ועל ידי זה משפיע השם יתברך טובות לעולם וזה נעשה על ידי שהצדיק מכיר ורואה בנסים ונפלאות שעושה עמנו יוצרנו בוראנו אז בא לו שמחה מזה, וכיון שיש שמחה להצדיק על ידי זה הוא מעורר שמחה למעלה...

והיית לנו לעינים, פירוש... שתגרום במעשיך ובדבקותיך שישגיח השם עלינו בעינא פקיחא

יתרו שהיה במדרגה גבוהה של הכרת הטוב והחסד האלוהיים מעורר במבטו החיובי את שמחת הקב"ה, ומחולל מעגל של השגחה והארת פנים. מבט בעיניים טובות על המציאות גורר אחריו תודה לקב"ה, ומכאן שמחה גם למעלה, שמחה המביאה להוספת טוב.

הדברים נכונים גם בעולמנו הזה. מי שיודע להודות לבני האדם הנמצאים סביבו על חסדיהם, מביא במבטו זה לשמחה ולאנרגיה חיובית, המחוללות שדה של טוב, ברכה ושמחה.

וכך רואה ר' אלימלך את הפסוק הבא:

'וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ'

רצה לומר שממילא יהיה טוב לך והוא על פי (הדין ההלכתי ש)בעל הבית מברך

משום שכתוב 'טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ'

ולכאורה משמעות הפסוק הוא דבעל הבית מתברך?

אלא הענין הוא דממילא מחמת שהוא מברך, מתברך.

שבת שלום, הרב אורי ליפשיץ, רבה של טירת-צבי