שלום רב קוראנו היקרים

 

והנה אנחנו הולכים לבחירות

זו הפעם השלישית בשנה זו.

הכעס והאכזבה כה רבים

ולא משנה אם על השמאל או על הימין.

 

מהיכן מגיע רגש הכעס?

למה הוא גורם?

כיצד ניתן לתעל אותו ולאן?

 

"וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ" _{(קוהלת, פרק י״א, פסוק י׳).}

אני מביטה ורואה הרבה כעס מסביב.
יש לו גרסאות שונות, לכעס.
לפעמים הוא מתפתח לכדי זעם, התקפות זעם והתפרצויות קשות. לעיתים הוא רק מציץ בצורת חוסר-סבלנות וקוצר-רוח.
אבל הוא שם.
במובן מסוים, כעס הוא סימן טוב. הוא סימן לאכפתיות, הוא מעיד על תשומת לב שלי למשהו שבאמת מפריע לי, להבדיל מאדישות; הוא מעיד על כך שיש ערכים שהם חשובים בעיניי, ואיני רוצה למחוק אותם - בין אם אלו ערכים הקשורים לעיתים בי, למשל, כשלא רואים אותי, לא מעריכים את מעשיי ואת כישוריי, ולעיתים במצב כללי יותר כגון התנהלות ממסדית כלשהי שמצטיירת כלא-צודקת.
במצב הזה אנו יכולים להשתמש בכעס כסימן למצפן פנימי, כמו שרודולף שטיינר מאיר במאמרו על שליחות הכעס, שבא להעיר את תשומת ליבנו למשהו שחשוב לנו במערכת הערכים שלנו, במה שאני מאמינה בו, והכעס כאילו בא ואומר לי: ״את כועסת, כי את מאמינה וחושבת שחשוב ש_______________, אבל אינך יודעת עדיין להביע זאת כמו שצריך״.
במקרה כזה, כשמוכנים להתאמן על תשומת הלב הזו, רוכשים עם הזמן - ודרוש זמן, ללא ספק ! - את הכלים והכוח הפנימי על מנת לנטרל את הכעס, מבלי שננטרל את הדבר שחשוב לנו.

אך הגבול בין הכעס הזה לבין כעס שמסמן משהו שאיננו טוב, הוא דק. הכעס הזה יוצא אז בצורת התפרצות שיש בה מן האלימות, בין אם במילים והרמת קול וטון שופע עצבים, ובין אם במחוות גוף ממשיות (כמו הרמת יד לאגרוף), שלא לדבר על מעשים אלימים-פיזית. המצב הזה כבר מעיד, בעצם, שהכעס כבר אינו מהווה ״שליח״ להעיר אותי לדברים שחשובים לי ולצורך ללמוד להביע אותם מתוך ליבי; המצב הזה מעיד ש״השליח״, כלומר הכעס, הפך להיות הדבר עצמו כך שהוא השכיח ממני את מה שחשוב לי, את מה שאני מאמינה בו, ובמילים אחרות: הוא גורם לי לפספס אותי.
לפספס את מי שאני יכול/ה להיות.
לפספס את מה שחשוב לי ואת הכוח להגשים אותו.
כי הכעס הזה, הלא טוב, הזועם, שורף לי את היכולת להגשים את מה שחשוב לי.
ומה שחשוב לי יכול להיות העבודה שלי, היחסים עם ובתוך המשפחה שלי, הקשר עם העובדים שלי, הקשר עם עצמי, ועוד ועוד.

לכן כותב קוהלת ״הסר כעס מליבך״. הוא מתכוון, לדעתי, לסוג הכעס הזה קודם כל, לכעס - האש המתלהמת - השורפת אותי, את הסובב אותי, את מה שבחשיבה צלולה ובהירה מאוד חשוב לי דווקא.
הכעס מהסוג הזה הוא כעס שמסתיר את אשר על ליבי - בין אם זה שיתוף כנה בקשיים שלי ובמצוקות שלי מול בן/בת הזוג שלי, בין אם אלו הם יסודות בסיסיים של החיים עבורי, בין אם אלו פרויקטים שברצוני להביא לידי מימוש.

תשומת לב לכעס יכולה להוליד, אם כך, בעיקר אחת מן השתיים:
שהכעס (המעיר) יעיר ויאיר אותי להיכנס לליבי ולהביא את עצמי משם אל העולם, כך שלא אשאר אדישה.
או - שהכעס (השורף) יתיש אותי, ירוקן את כוחות ליבי, יגרום לי לוותר ולהתכנס בתוך עצמי, ובהדרגה לשכוח את מה שחשוב לי באמת..

אז תשומת לב לכעס נחוצה לשם קירוב לבבות, על מנת להימנע מריחוקם.

 

יפעת אהרן

וברוח ימי כסלו

כאשר אור הנרות עתיד להאיר

בואו נרבה אור

נעלה אור

ולא רק נילחם בחושך.

 

שבת שלום

 

גדי ליאון

העורך

יומן מסע "בבית חלומותי..."

"בבית חלומותי אשר בראש גבעה

תנור גדול אבנה ואש תמיד תבער..."

 

הפגישה של חברות "יומן המסע" נפתחה בשירה של נעמי שמר "בבית חלומותי".

פתחנו דף ביומן המסע האישי ובו יצרנו שתי קומות וגג.

בקומה הראשונה ציירנו והטמענו תמונות של רהיטים וחפצים שהיינו רוצות. בקומה השניה שקיבלה את השם "המגירה הסודית" יצרנו בגדים ותכשיטים שאנחנו אוהבות. ובגג... כל השאיפות והרצונות שלנו.

החברות כולן יצרו במרץ רב שאי-אפשר היה להפסיקן ויצרו בתי-חלומות מלאי משמעות ותוכן.

ושיתוף קטן: תוך כדי עבודת היצירה אחת מחברות בית גיל עוז אמרה- "ואוו, אני לא מאמינה אני יוצרת ויוצרת דברים...".

 

הכותבת בהתלהבות

שקד בן יעקב

מדריכת האומנות

בית גיל עוז

 

הנש"ר ירד אל הירדן עם אלעד ויצר גשר וקשר

במפגשנו השבוע העמקנו את הקשר עם שירי העמק והאזור ואת הגשר הבינדורי.

 

פתחנו את המפגש בשירת "בת שישים" לא לפני שזיהינו שוב על המפה את קבוצת "גבע" עליה נכתב שיר זה.

לצפייה בביצוע השיר עם ילדי כיתת המורה הילה מבית החינוך "רימון" לחצו כאן

ומ"בת שישים" עברנו לשירו של אברהם זיגמן "אלעד ירד אל הירדן" אשר נכתב לאחר שפגש את שייקה אופיר ושאלו מה שלום אלעד בנך? ענה שייקה: "אלעד ירד אל הירדן". אלעד ירד אל הירדן במסגרת שירותו הצבאי על גדות הירדן במלחמת ההתשה.

אברהם הביע את שאיפתו של אלעד להביא לידי שלום גשר ברית וקשר אותה הביע בכל בית ובית.

למדנו את תוכנו של השיר באמצעות מציאת המשפטים המתאימים לכל בית אשר הושמו במחסן המשפטים, הן על פי תכנם והן על פי החריזה, בהתאמה.

לאחר ששרנו את הבתים כל פעם עם נסיונות התשובות שניתנו על ידי החברים שרנו ברצף את כל השיר תוך כדי שימת ידיים עלך כתפי השכנים מימין ומשמאל מה שהביע את הגשר והקשר הבינדורי המיוחד כל כך המתפתח לאורך מפגשי מיזם נש"ר.

 

קינחנו בפינת הבקשות כהרגלנו.

לצפייה באלבום התמונות לחצו כאן

 

 

בתקווה להעמקת הקשר והגשר במפגשינו הבאים.

 

גדי ליאון

שותף במיזם נש"ר

בית גיל עוז

 

 

נפגשים בתנועה בעבודה בזוגות תוך יצירת "פסלי תנועה"

 

המפגש היום הביא אותנו לעבודה בזוגות תוך מתן תמיכה והכרה לתנועה של בן או בת הזוג עימו עבדנו תוך יצירת פסלים מתנועה.

הקשרים מתהדקים אנו מכירים הרבה יותר אלו את אלו במפגש הבינדורי המרתק הזה וכעת מעמיקים את הקשרים לכדי עבודה בזוגות מתחלפים.

וכרגיל, על הכל מנצחת בגאון ובמרץ רויטל בית און צור, מנחת המפגשים.

 

תודה לילדי כיתת המורה חני על הקשרים היפים שאתם יוצרים עם חברינו מבית גיל עוז.

תודה לכם חברי בית גיל עוז על המאמץ והמפגש שאתם יוצרים מול הילדים.

תודה לאהובה אוזן, אם הבית, שנמצאת בכל צומת נדרשת, לחני המורה המעודדת מאחורי הקלעים ולך רויטל על כל העבודה.

לטעימה קלה באמצעות התמונות לחצו כאן

 

מצפים לעוד ועוד...

 

גדי ליאון

שותף במיזם נש"ר

בית גיל עוז

להרבות אור בעולם

 

"לא יהיה ניצחון של האור על החושך, כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להילחם בחושך- עלינו להגביר את האור". _{א.ד. גורדון}

 

כך פתחו את המפגש גאיה עדי שירה ושירה, בנות מכינת העמ"ק, אשר מתנדבות השנה בבית גיל עוז,  אשר "קפצו אל המים" ובחרו להנחות את המפגש שקראו לו "להרבות אור בעולם".

איך מגבירים אור? האם אנו נלחמים בחושך או מגבירים אור? האם אנו מצליחים לראות אור בעולם, אור בסיבה הקרובה, אור שאנו עצמנו מפיצים.

 

איך לאחר שאנו מזהים את האור שיש בידנו להפיץ לעולם אנו לוקחים את היוזמה ומדליקים את הנר הזה? האם אנו רואים את האור למרות החושך, או אולי נכון יותר מבעד לחושך?

 

החברים שיתפו בחוויות מעולמם האישי והיתה אווירה מיוחדת, אווירה של אור.

וכדברי שירו של אמיר דדון – "אור גדול"

"ואם היה לי קצת עצוב
אולי למדתי מזה משהו חשוב
כי בסוף כשזה נגמר
יש סיבה לכל דבר..."

 

היה זה מפגש מלא ומאיר ואנו מודים לחברי וחברות הבית על השיתוף ולחברות המכינה על הנחייה רגישה ומופלאה.

 

תודה

 

גדי ליאון

עורך מעת לעט

 

חבורת הפיוטים בשירי אור

 

החבורה התכנסה ברוח חודש כסלו, חודש האור.

פתחנו את המפגש בפיוט "נורא אל נורא". זהו שיר לכל עת במסורת ספרד ירושלים, שבשל הפזמון החוזר בו -אתה אל חי נותן תורה - מתאים להיות מושר בחג השבועות ובשמחת תורה. הפיוט נכתב על ידי אברהם דוויק כלוצי, מפייטני קהילת חלב במאה ה- 20. כפיוטים מאוחרים רבים, נכתב הפיוט מתוך התאמה למנגינת שיר ערבי מוכר, של המלחין המצרי כארים מחמוד, שגם ביצע אותו במקור. המחבר העברי ניסה לשמור על המצלול המקורי של המלים בערבית, מה שעשוי להסביר את תחבירו של השיר. 
אף שאין הפיוט נושא אופי קבלי מובהק, מופיעות בו שלוש ספירות מן המידות האלוהיות ואף חוזרות בו מספר פעמים, וקובעות את מבנהו: בפזמון החוזר ובבית הפותח נוכחת ספירת הגבורה, המתקשרת גם אל הכינוי 'אל נורא'. בבית השני מתחילה להבליח מידת החסד, המשפיעה טובה על המציאות, באמצעות אזכור שמו של אברהם, שלו מיוחסת מידה זו. בשורה הראשונה של כל אחד משני הבתים האחרונים מופיע כבר החסד באופן מפורש, ובשורתו השניה מופיע ההוד – בין שהוא קשור לאופיו של ההיכל, ובין שהוא נוכח כזכרון מן העבר הרחוק של הר סיני. 

לעיון במילות הפיוט לחצו כאן

 

לצפייה בביצוע החבורה לחצו כאן

ממנו המשכנו אל הפיוט של רבי רפאל ענתבי "אתה אל כביר" השיר סובב סביב נושא הגאולה.  תחילה פונה המשורר אל הקב"ה  ומבקש את רחמיו על עמו.  הוא מבטיח כי לא ינוח ולא ישקוט עד  אשר תתקבל תפילתו - תפילה ובקשה לגאולה ולישועה.  אז יתרחש גם קיבוץ הגלויות, והאל ישא את עמו כמו על כנפי נשרים, מארבע רוחות העולם אליו ואל ארץ ישראל.

 

לצפייה במילות הפיוט לחצו כאן

לצפייה בביצוע החבורה לחצו כאן

 

הפיוט הבא הינו המזמור מתהלים אותו אומרים בשבת ובחג במהלך הכנסת ספר התורה חזרה להיכל "מזמור לדוד". כמו-כן נאמר המזמור בקבלת שבת לפני הפיוט "לכה דודי".

מזמור זה הוא המזמור המרכזי בתפילת קבלת שבת והוא האחרון ברצף מזמורי התהלים הנאמרים לפני שירת הפיוט 'לכה דודי'. 
מזמור זה נחשב ל'מזמור התפילה' – 18 פעמים מופיע במזמור זה שם הוי"ה (שם ה') ועל בסיס זה יוסדה תפילת שמונה עשרה ('העמידה'). 
הצירוף 'קול ה'' מופיע במזמור זה שבע פעמים - שבעה אופנים שונים בהם מתגלה קולו של ה' בעולם. כוחו האדיר של אלהים מתגלה במים, בהרים, באש ובמדבר החולקים כבוד לאדון הבריאה בעוד אנו נקראים להקשיב. 
המזמור פותח בפנייה אל המלאכים להלל את ה' ומסיים בכבוד שנותנים לו בהיכלו ובהכרזה כי ה' הוא מלך לעולם וברכתו על עמו. הוא מתאר את התגלותו רבת-הרושם של הקב"ה, התגלות המותירה את חותמה בבריאה כולה: הטבע זע וחל ורוקד לשמע קול האל; עצים נשברים, יערות נחשפים, הרים ומדברות זזים ממקומם, אילות השדה יוצאות במחול – רטט וחרדה אוחזים את כל היצורים בעומדם מול רוממות תפארת כבוד ה'.
בפסוק האחרון עולה בקשה – ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם: הלוואי וחלק מעוזו של ה' יחזור אלינו ; הלוואי ונקבל ממנו את מתנת השלום. 
במרבית הקהילות והמנהגים מזמור זה נאמר באופן חגיגי ובעמידה. בחלק מן הקהילות יש לחן מיוחד למועדים. 

לעיון במילות הפיוט לחצו כאן

לצפייה בביצוע החבורה לחצו כאן

קינחנו בפיוט לחנוכה "מעוז צור"  - הוא הפיוט המזוהה ביותר עם חנוכה ובימינו הוא הפיוט המרכזי של החג. הפיוט חובר במאה ה- 13 על פי לחן של שיר לכת עממי גרמני מאותה תקופה. הלחן הזה, הנלמד גם בגנים ובבתי הספר, הוא הלחן הידוע ביותר של הפיוט, ובימינו הוא מושר בפי כל הקהילות, אשכנזיות וספרדיות כאחת. 
מעיקרו היה הפיוט מוכר בקהילות אשכנז השונות, שחלקן שרו אותו כפיוט יחיד לחנוכה. ההיכרות של הקהילות הספרדיות עם הפיוט התרחשה ככל הנראה בארץ, והוא מופיע בספרי הפיוטים שנדפסו בארץ החל משנות החמישים. חלק מהקהילות הספרדיות הצמידו לשיר לחנים של פיוטים אחרים מהמסורת, אולם בדרך-כלל הלחן הזה לא מושר על-ידי בני הקהילה. 

 

הפיוט הינו מסוג הפיוטים ה'היסטוריים', בו עוקב הפייטן בצורה שירית אחר קורות עם ישראל בכל גלגולי הגלויות שעבר, מגלות מצרים, דרך חורבן בית ראשון, סיפור המן ונס פורים, החשמונאים מול היוונים ועד לגלות אדום, הגלות בה מצוי הפייטן, תחת עול האומות הנוצריות. הפייטן משבח ומהלל את הקב"ה הפודה אותנו מן הצרים המציקים בדורות השונים ומכל הגלויות הרעות ומסיים בבקשת גאולה מגלות אדום, היא הגלות הממושכת של ההווה של הפייטן. 
יש הסוברים ש'מעוז צור' לא נכתב דווקא לחנוכה, אולם מכל המאורעות הנזכרים בפיוט, האירוע של חנוכה מודגש בהיותו מופיע בפזמון, או בבית הראשון. המצוקה המובעת בשיר ובקשות הישועה והנקמה באויבים נעוצות בזמן חיבור השיר – תקופת מסעי הצלב, שבה נשמדו קהילות שלמות בארצות אשכנז. 

שוררנו את הפיוט והרגשנו את פעמי החנוכה קרבים.

 

לעיון במילות הפיוט לחצו כאן

לצפייה בביצוע החבורה לחצו כאן

 

החבורה מאחלת לכולנו חג חנוכה מאיר ושמח

 

גדי ליאון

עורך מעת לעט

פרטיזן ופלמ"חניק: הנער שהפך ללוחם

והקים קיבוץ בגליל הלך לעולמו

מרק הרמן, ממייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות, הלך לעולמו בגיל 92. הוא איבד את כל משפחתו בשואה, אך הצליח להימלט ונלחם בשורות הפרטיזנים באיטליה. אחרי הקמת המדינה הוא הספיק להצטרף לקרבות מלחמת העצמאות בנגב. "הוא אחרון ניצולי השואה שהקימו את הקיבוץ", ספדו לו חבריו

אלי אשכנזי - 26 בנובמבר 2019 - וואלה

מרק הרמן, בעת שירותו בגדוד 8 בחטיבת "הנגב" (צילום: בית לוחמי הגטאות)

בקיבוץ לוחמי הגטאות שבגליל המערבי הלך אמש (שני) לעולמו מרק הרמן, ממייסדי הקיבוץ. בן 92 היה במותו. כשהיה נער במלחמת העולם השנייה, איבד הרמן את כל משפחתו ונלחם בשורות הפרטיזנים. לאחר המלחמה, הוא הגיע לישראל באוגוסט 1948, נלחם בשורות הפלמ"ח והיה ממקימי קיבוץ לוחמי הגטאות.

מרק הרמן נולד ב-1927 בעיר לבוב שבפולין. בעדותו ששמורה במוזיאון בית לוחמי הגטאות, סיפר כי משפחתו התגוררה בבית עתיק יומין. אביו עבד ככובען בעסק שהוקם בבית המשפחה והם חיו בדלות. "אני זוכר בחריפות את אווירת המחסור שהיתה בבית. ארוחה מבושלת לא היתה דבר קבוע", סיפר.

עם הכיבוש הגרמני וסגירת היהודים בתוך גטו, ברח הרמן לצד הפולני של העיר, שם ליקט מזון משאריות המזון של החיילים האיטלקיים ששהו בעיר. בסוף אביב 1943 החזירה איטליה את חייליה מפולין. והרמן, שהיה אז נער בן 16, החליט להצטרף לחיילים האיטלקים שהחלו לשוב לארצם. הפלוגה שלידה חי יצאה במפתיע והוא הגיע לפלוגה אחרת וסיפר כי היה אמור לצאת עם הפלוגה שהסתלקה. "נתתי יד לחייל איטלקי ובצורה זאת הגעתי לקרונות", סיפר.

 

איש שארית הפלטה מרק הרמן עם כיתת הרובאים אליה השתייך במלחמת השחרור בגדוד 8 של חטיבת "הנגב" איש שארית הפלטה מרק הרמן עם כיתת הרובאים אליה השתייך במלחמת השחרור בגדוד 8 של חטיבת הנגב                       (צילום: בית לוחמי הגטאות, אתר רשמי)

אולם בהגיעם לאיטליה, אחרי נסיעה שארכה כמה ימים, נשבו בידי הצבא הגרמני שכבש את צפון איטליה לאחר כניעתה לכוחות הברית ביולי 1943. החיילים, כשהרמן יחד אתם, הועלו על רכבות בדרך לגרמניה. "להגיע לגרמניה היה שווה בעיני למוות. הכנתי תכנית בריחה", העיד.

בסיועם של כמה מהחיילים האיטלקים הצליח הרמן לקפוץ מהרכבת ולהימלט. הרבה חיילים איטלקים שהבינו כי כבר לא יוכלו להשתמש בכספם, נתנו לו אותו. אחד מהחיילים ששמו היה ג'ובאני פרדו, צייד אותו במכתב שאותו ביקש שיעביר להוריו שהתגוררו בבקניסקיו שבמערב איטליה. "קבלו אליכם את מרק כאילו היה בנכם", הוא כתב.

מרק הרמן הצליח להגיע לביתם של בני הזוג פרדו, שקראו בדמעות את המכתב מבנם. המשפחה שיכנה את מרק בביתם והוא זכר משם ימים נהדרים. "המרפסת שלי היתה עטופה במטפס של זמורות גפן שבאותה תקופה הניבו פרי", סיפר על אודות התקופה.

מרק הרמן, איש שארית הפלטה, במחנה העקורים רוזנהיים בגרמניה, שנת 46'

(צילום: בית לוחמי הגטאות, אתר רשמי)

אחרי יומיים של מנוחה החל הרמן לעבוד עם המשפחה בעבודת השדה. כעבור זמן מה עזב את המשפחה שהיטיבה עמו, והצטרף ליחידה של פרטיזנים שהורכבה מאיטלקים וצ'כים. היחידה לחמה בצפון איטליה והרמן השתתף איתם בקרבות רבים. הוא אף סיפר שהיה בן חסות של המפקד הנערץ של היחידה ששמו היה ג'יג'י.

שמחה שטיין, חבר קיבוץ לוחמי הגטאות ובעבר מנכ"ל "בית לוחמי הגטאות", אמר כי באיטליה מרק הרמן נחשב לגיבור בזכות השתתפותו בקרבות עם הפרטיזנים האיטלקים. הוא אף זכה לכינוי - "מרקו פיקולו". הסופר האיטלקי הנודע פרימו לוי אף הזכיר אותו באחד מסיפוריו.

ב-1 בספטמבר 1944 הצטרף למשלחת הקשר של הביון האמריקני. גם בשורות המשלחת השתתף הרמן בפעולות רבות. היחידה התמקמה בהרים ומרק הפך לרץ ולקשר. לצורך כך קיבל אופניים, והוא גמא עליהם מאות קילומטרים. בין תפקידי היחידה היה להעביר שדרים כדי להזמין נשק עבור כוחות הפרטיזנים. היחידה השתתפה במספר קרבות ומספר פעמים כבר היו על סף מוות או נפילה בשבי.

 

מצפון איטליה לקרבות בנגב

בסוף אפריל 1945 פרצת שביתה כללית בכל צפון איטליה. הפרטיזנים ירדו מההרים ונלחמו בכוחות הפשיסטיים האיטלקיים. עם שחרור טורינו יוצאת יחידת הרדיו של הרמן ממחבואה ומצטרפת לכוחות השחרור. אחרי המלחמה שב הרמן ללבוב עירו, וגילה כי הוריו טוניה ונפתלי, אחיותיו בלה ואסתר ואחיו משה-מיכאל - נרצחו כולם.

כעבור זמן מה בלבוב, עזב הרמן את העיר והצטרף לקיבוץ "דרור" בעיר וורוצלב. הוא חזר לאיטליה והחל לעסוק בפעילות "הבריחה" (פעילות שהובילה ההגנה להברחת כ-300 אלף ניצולי שואה ממזרח אירופה אל נמלי הים התיכון, בדרך לארץ ישראל).

לאחר הקמת המדינה, באוגוסט 1948, עלה הרמן לישראל ומיד הצטרף ליחידות הפלמ"ח בצה"ל. הוא נלחם בשורות הגדוד השמיני בחטיבת הנגב והשתתף בפעילות מול משטרת פלוג'ה ובמשלטים בקרבת רביבים. לאחר מכן היה מדריך וסמל מחלקה בצה"ל, עבר קורס סמלים קרביים והיה למפקד מחלקה בגדוד 52 בגבעתי.

"אחרון ניצולי השואה שהקימו את הקיבוץ". לוחמי הגטאות

אחרי מלחמת השחרור הצטרף הרמן לחבריו והיה ממייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות שבגליל המערבי. קיבוץ שאותו הקימו ניצולי שואה ולוחמים בגיטאות ובשורות הפרטיזנים. "כשהשתחרר מצה"ל והגיע לקיבוץ, הוא נכנס לאוהל והניח בקופסת עץ שנקראה אז 'ברוס' כמה ספרים וחפצים מעטים", ציטט שמחה שטיין מזכרונותיו של הרמן. "הוא אמר: לראשונה זה עשר שנים - יש לי סוף סוף בית".

במהלך השנים היה הרמן מזכיר המשק, מרכז קליטת העלייה ועבד גם בארכיון בית לוחמי הגיטאות. בנוסף לכך, עבד ברפת וגם כנהג והיה מעורב מאוד בחיי הקיבוץ. את קורות חייו פרסם בספר "מהרי האלפים עד ים סוף" (הוצאת בית לוחמי הגטאות).

שטיין ציין כי מרק היה מזכיר הקיבוץ האחרון מקרב דור המייסדים, והוסיף כי הוא היה נודע בדייקנות שלו ובירידה לפרטים. "היתה לי הזכות להחליף אותו בתפקיד וללמוד ממנו רבות", אמר שטיין. "עם מותו של מרק מסתיים פרק בחיי לוחמי הגטאות. הוא אחרון ניצולי השואה שהקימו את הקיבוץ. זה יום עצוב", הוסיף שטיין. מרק הרמן היה נשוי ללאה (ליזקה) שנפטרה לפני קרוב לארבע שנים. הוא הותיר בלכתו שתי בנות - אילה ויונית. ההלוויה תתקיים מחר בשעה 15:00 בבית העלמין של הקיבוץ.

 

לקריאת המאמר במקור לחצו כאן

על עצי הפקאן והטרמיטים

עץ הפקאן מהווה כח משיכה לדררות מרגע שיש פרי, אלא שהפרי לא בשל ונופל. כעת הפירות הבשילו וחלקם נופל לבד וחלק בעזרת הדררות. גם הדררות וגם הפקאן נחשבים כמינים פולשים, ולכן הם לא מוגנים.

הפקאנים שנפלו מהווים מקור מזון לעורבים שבסביבה. אחרי שאחזו במקורם את האגוז, הם עפים לעמוד חשמל ומשליכים אותם על הכביש למטה. האגוז נשבר ואז העורב יורד וניזון מהפרי הבריא. מצטרפים לעורבים גם ציפורים נוספים.

היות והפקאן נפגע ממזיקים, חלק מהגזע מתייבש ועל הקטע היבש מתיישב נחיל טרמיטים.

אלה ניזונים מהליגנין. חלק ניכר מהעצים נכרת, הטרמיטים ממשיכים כאשר הקן באדמה ומשם פולשים למגורים. מחפשים עדיין פתרונות למכת הטרמיטים כיוון שהנזק רב. גם העלות להדברת טרמיטים גבוה ומגיע לאלפי שקלים. כתבתי כל זה כדי להצביע על טעות שאנו חוזרים עליה: הטיפול בגזעי עץ לאחר כריתה.

כל עץ שנותר מתחת לאדמה מהווה הזמנה להתנחלות של טרמיטים. זה לא נראה לעין ולכן אינו זוכה לתשומת לב ולטיפול.

גם המשרד להגנת הסביבה אינו מארגן יום עיון מיוחד למטרה זו, כיוון שאין פתרון מומלץ ובטוח. נותר לנו להיות ערניים ולמנוע נזקים.

ב ה צ ל ח ה

"ושמרו בני ישראל את השבת"

וגם: "ברכת שבת בבית אסם באפיקים"

 

במסגרת קורס ביאליק הבאתי מכתבו משנת תרצ"ג (11.5.33) אודות שמירת צביון השבת במרחב הציבורי.

ביאליק כותב: "ארץ ישראל בלי שבת לא תיבנה, אלא תיחרב, וכל עמלכם יהיה לתוהו. עם ישראל לא יוותר לעולם על השבת שהיא לא רק יסוד קיומו הישראלי, אלא גם יסוד קיומו האנושי. בלי שבת אין צלם אלוקים ואין צלם אנוש בעולם. אילו הייתה העבודה תכלית לעצמה, הרי אין מותר לאדם מן הבהמה..."

בעקבות השיחה על ערך השבת ועל הויכוח הניטש עד ימינו אלה כתמול שלשום, הביאה לי תחיה אסם מאפיקים את ברכת השבת המשפחתית אשר נהגו לומר בביתם באפיקים. כתב אותם בנה ניר אסם.

 

   ברכת החג (נקראת כל ששי לפני ארוחת הערב המשפחתית)

 

   ששת ימים תעמלו תלמדו תגנו תתאמנו. עשו למען עצמכם משפחתכם ולמען המקום אליו אתם שייכים.

 

וביום השישי קצת לפני רדת החמה, כאשר הקרן האחרונה נעלמת מבעד להרי סירין, עצרו וערכו את עצמכם להפסקה. לא כזאת מכורח אלא כזאת שבחרתם בה.

 

כוונו זאת לערב ששי המאחד את כל המשפחה לרגעי יחד.

 

ארוחת השבת המשפחתית יש בה מעין הבאת מנחה רגשית וטעימה במיוחד אל תוך מרכז החיים של כולנו. המשפחה.

 

שמרו יום זה והקפידו לנוח ביום השביעי הוא יום השבת.

 

המנוחה יש בה  כדי לשמור על כולנו מחיי מעגל החיים השוחקים והמעייפים.

 

הקפידו ללבוש עליכם בגדים מרהיבים שיקרינו על יום המפגש המשפחתי האהוב כל כך.

 

שבת שלום ובתיאבון  

 

הביאה: אבישג איילי

שלווה

מילים:  אבי קורן   לחן:   יאיר רוזנבלום

 

על המחנה נדלק ירח
על המאהל כוכב זורח
והזמן כמו גומי מתמרח
ליל שבת בלי טעם ובלי ריח
והשקט את הלב קורע.

איזו מן שלוה ולא עושים שום דבר
איזו מן שלוה ועוד שבוע עבר.

השבת בכלל אינה עוברת
כבר קראנו את עיתון הערב
שרנו כבר שירי מגל וחרב
כבר תפרנו את החור בגרב
ופתרנו תשבצים בלי הרף

איזו מן שלוה ולא עושים שום דבר
איזו מן שלוה ועוד שבוע עבר.

אף מכתב ממך עוד לא הגיע
עוד מעט המפקד יופיע
ויחזור ודאי שוב להבטיח
בקרוב לרגילה אגיע
שתיקני שוב שניים ביציע.

איזו מן שלוה ולא עושים שום דבר
איזו מן שלוה ועוד שבוע עבר.

"שלווה" הוא שיר שנכתב על ידי הפזמונאי אבי קורן והולחן על ידי יאיר רוזנבלום וביצעה להקת הנח"ל.

השיר יצא בשנת 1968 במסגרת התוכנית ה- 21 של להקת הנ"ל. הסולנים בשיר הם אופירה גלוסקא ומוטי פליישר,  וחברי הרכב נוספים הם בין היתר מנחם זילברמן,  שלום חנוך,  ששי קשת,  אמוץ ברונטמן,  מירי אלוני,  דני סנדרסון , אלי מגן ומאיר פניגשטיין . נגינת החליל בליווי המוזיקלי לשיר בוצעה על ידי יחיעם פלד. שירים נוספים בולטים בתוכנית היו "בשמלה אדומה"  ו"קרנבל בנח"ל".

 

 

 

 

לדברי מחבר המילים, אבי קורן, הלחן לשיר חובר על ידי יאיר רוזנבלום עבור סרטון תדמית המעודד לגיוס לנח"ל שהוקרן בבתי הקולנוע באותה עת. קורן הציע לרוזנבלום כי יחבר מילים ללחן, אך זה סירב כיוון שסבר כי זו יצירה מוזיקלית רצינית שלא אמורה להפוך לפזמון. מאוחר יותר נקלעה להקת הנח"ל למחסור בחומר עבור תוכניתה החדשה, ולבקשת דני ליטאי,  כתב קורן את המילים ללחן.

תוכן השיר מתאר תורנות שבת בבסיס צבאי ומתבסס על חוויות אבי קורן, מהטירונות שלו במחנה 80 בשנות ה-60.

השיר בוצע בסרט "הלהקה" בבימויו של אבי נשר שיצא לאור בשנת 1978 והופיע באלבום שיצא הכולל את פסקול הסרט. בנוסף הוקלט השיר על ידי אמנים נוספים בהם אבי פרץ וזהבה בן.

לצפייה בביצוע להקת הנחל לחצו כאן  

 

לצפייה בביצוע השיר בסרט "הלהקה"   

 

עוד פרטים באתר של עופר גביש:  

 

פרשת וישלח - ישראל או יעקב?

פעמיים מובטח ליעקב, ששמו ישתנה מיעקב לישראל. פעם על ידי המלאך ופעם על בנבואה בהמשך הפרשה - "וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ.  וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל: _{(בראשית לה, ט-י)}".

למרות זאת, אנו רואים שגם בהמשך שמו נקרא עדיין יעקב. אמנם לא בקביעות אך השם יעקב לא נעלם. האם ההבטחה לא מתקיימת? .

לעיתים, בעברית של ימינו, יש שימוש מסוים בלשון באופן שאינו תואם את השימוש בתנ"ך, ומקור חוסר ההבנה נובע מכך. כך גם במקרה לפנינו. התבנית "לא... כי אם..." יכולה להתפרש בעברית תנכ"ית – לא רק כי אם בעיקר. דוגמא לכך ניתן לראות, למשל, בספר ירמיהו – "כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוציא [הוֹצִיאִי] אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח..." _{(ירמיהו ז, כב-כג)} . האמנם לא צוו אבותינו על דבר עולה וזבח? ודאי שהם צוו! אולם לדברי הנביא ירמיהו, לא רק על זה הם צוו וזה לא היה הציווי המרכזי. לדבריו,  עם ישראל שכח את הדברים המהותיים יותר שצוו ביציאה ממצרים.  אם נחזור לפרשתנו, אנו למדים ששמו העיקרי של יעקב יהיה מעתה ישראל, אולם עדיין השם יעקב יהיה, לעיתים, בשימוש. אם שמו של יעקב לא משתנה לגמרי, מה המשמעות של שם עיקרי אחר? מה המשמעות של שינוי השם בכלל?

רש"י מסביר בצורה פשוטה את ההבדל בין שני השמות כך -  "לא יקרא שמך עוד יעקב - לשון אדם הבא במארב ועקבה, אלא לשון שר ונגיד:" השם יעקב מבטא מהות של חולשה מסוימת. בלשונו של רש"י "בא במארב". מארב יכול להצליח, אפשר לנצח בקרב דרך מארב. המארב אולי אפילו מבטא תחכום וערמה, אולם, הוא מבטא את העובדה שאין לנלחם די כח לבא פנים אל פנים להתמודדות, תוך ודאות גמורה שהוא ינצח ולא ינזק. השם ישראל, לעומת זאת, מבטא יכולת להתמודדות אחרת, התמודדות פנים אל פנים מתוך ביטחון מוחלט בהתגברות וניצחון.

ליעקב הובטח ששמו-מהותו, ישתנו. ממקום של עקב – מקום נמוך. למקום של שררה – מקום גבוה  בעל מעמד וכח. האם כבר לא יהיו התמודדויות קשות, שיעקב יגיע אליהם ממקום נמוך? יהיו עוד! אולם הם כבר לא יהיו המרכז. התפיסה של יעקב כלפי עצמו ושל אחרים כלפיו, תשתנה לתפיסה של ישראל.

הבשורה ביחס אלינו, כצאצאיו של יעקב, כעם ישראל, היא שעיקר מהותנו , של כל אחד ואחד מאיתנו ושל כולנו יחד, היא של ישראל – מהות של גודל ומלכות – "כל ישראל בני מלכים". מהות של יכולת התמודדות והתגברות על מכשולים מתוך עוצמה ונחישות.

האם אין לנו בחיינו גם התמודדויות יותר קשות, ממקום חלש ופגיע יותר? יש ויש, אולם גם ברגעים אלו, ששמנו פתאום חוזר להיות "יעקב" , אנו מתנחמים ומקבלים כוחות מברכתו של הקב"ה, שעיקר שמנו -מהותנו היא אחרת וכדברי המלאך -  " וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ (התמודדת עם כח שררה ועוצמה)... וַתּוּכָל (הצלחת וניצחת בהתמודדותך)"  

שבת שלום, הרב מתן שניוייס, רב טירת צבי