שלום רב קוראנו היקרים

עצמאות - מילה גדולה המקפלת בתוכה

משמעויות אין קץ.

ובסיומו של יום משמעותי זה,

טקס פרס ישראל.

מוזמנים להתרגש מדבריו של דורון אלמוג

בשם זוכות וזוכי הפרס.

דברים לפרס ישראל התשע״ו – דורון אלמוג

בשם כלות וחתני הפרס

עצמאות. ערן בננו מעולם לא ידע עצמאות מהי. דידי רעייתי ואני נמצאים כאן הערב כשליחיו. ערן מעולם לא דיבר, מעולם לא קרא לדידי אמא או לי אבא.למרות זאת היה המורה הגדול של חיי. בשם ערן וחבריו שלא ידעו עצמאות מהי, אבקש שטקס זה להענקת פרס ישראל התשע"ו, יהיה תחילתו של מסע לתיקון עולם, להפיכתה של החברה בישראל לחברה סובלנית יותר, מכילה יותר. צעד קטן למקום הנשגב של חברת מופת.
כשנולד, נתנו לו את השם של ערן אחי שלא שב מהמלחמה. ציפינו שיהיה מוצלח מאיתנו. בגיל 8 חדשים ערן אובחן עם אוטיזם ופיגור קשה. השמיים נפלו. נדרשנו לעצב מחדש את חיינו. להמיר את החלום על הילד המוצלח, במאמץ מתמיד להסתפק בחיוך. שרק שיהיה מאושר. נשבענו לעולם לא להתבייש בו. לעולם לא להסתירו. לאהוב אותו בכל מאודנו ובכל נפשנו. לאחר מותו, לפני 9 שנים, הבנו שתיקון עולם פירושו, להעצים את האהבה שהועדנו לו, כדי לחולל שינוי עמוק בתפיסת האדם המוגבל במדינת ישראל.
חברה הישגית מודדת את בניה על פי סרגל של הישגים ויכולות, ואילו ילדים כמו ערן אינם יכולים לעשות מאומה בכוחות עצמם. הם מחוץ למשוואה. לא יסיימו גן ילדים, לא ישרתו בצה"ל, לא יגנו עלינו ולא יזכו להימנות על ההון האנושי של מדינת ישראל, שנציגיו המכובדים הם חברותי וחברי לקבלת פרס ישראל. ערן וחבריו חסרי אגו וחסרי כח. השאלה המתבקשת איננה מה הם מסוגלים לעשות אלא, מה אנחנו מסוגלים וצריכים לעשות עבורם, החלשים ביותר, אלו שכל הווייתם משקפת את זמניותינו ושבריריותינו כאן על פני האדמה.
הכפר שבנינו בנגב עם חברינו מעמותת עלה ושותפינו בממשלת ישראל, במועצה האזורית מרחבים, בקרן קיימת, ב-JNF , בקרן היסוד ועם תורמים נדיבי לב ובעלי מצפון מהארץ ומכל קצווי תבל, יועד להביא את צעקתם של ערן וחבריו לכל מקום, כדי ליצור אתוס חברתי חדש. מודל שילוב אחר.
מקום המעניק אהבה ובית חם לפגועים ולחלשים ביותר בחברה, לכל משך חייהם, ברמת החיים הגבוהה ביותר שניתן.
מקום המשלב שיקום, חינוך ותעסוקה לכל תושבי הנגב ללא הבדל דת מין או גזע.
מקום אוטופי שאהבת האדם מוקרנת ממנו בכל פינה.
מקום בו יהודים, מוסלמים ונוצרים חיים ביחד בהרמוניה גדולה.
מקום בו ההתנדבות, הנתינה, קבלת השונה והחריג, היא חלק מהנורמה היום יומית.
מקום שכל המבקר בו עובר טלטלה חריפה וזוכה לתובנה עמוקה שאפשר במדינת ישראל לקיים גם סובלנות, אהבה וכבוד הדדי כדרך חיים.
פרס ישראל הוא הצדעה ליחידי סגולה נבחרים. חברי וחברותי לקבלת הפרס מהווים מופת אישי של מצוינות, שקדנות וכישרון. כל אחד ממקבלי הפרס הוא מקור השראה להצטיינות וחינוך בני נוער רבים. בערב הזה מדינת ישראל מניפה גבוה גבוה שני דגלים חינוכיים חשובים. דגל המצוינות האישית ודגל המצוינות החברתית.
הון אנושי לבדו לא יוצר חברת מופת. לשם כך צריך ליצור הון חברתי המבוסס על ערבות הדדית ואהבת אדם המוקרנת בכל מקום. בגני הילדים, בבתי הספר, באוניברסיטאות, במגזר הציבורי, במגזר העסקי ובין נבחרי העם. כי על שנאת חינם חרב הבית ורק בכוחה של האהבה להעניק תקווה.
עוצמתה של החברה האנושית לעולם תבחן בעוצמתן של החוליות החלשות. ככל שנדע להעניק יותר תקוה לחלשים בקרבנו, למשפחות שחרב עליהן עולמן, לנכים, לפצועים, לנזקקים, לקשי היום, כך נהיה חברה חזקה יותר, סולידרית יותר. וככל שהרקמה האנושית תהיה חזקה יותר, כך תגדל גם הערבות הדדית והעוצמה הפנימית להתמודד עם כל משבר ואתגר.
"עולם חסד ייבנה." חיזוק החוליות החלשות הוא הצעד הראשון במסענו לתיקון עולם חברתי. ביום שבו ילדים כמו ערן בננו, החלשים ביותר בחברה, יהפכו לעמוד הענן המוסרי שלנו, המנחה אותנו לפחות אגו, ליותר נתינה, ליותר התנדבות, ליותר עשייה למען הזולת, ליותר אהבה ללא תנאי, למען החלש והשונה, באותו היום נהיה אנשים טובים יותר וחברה טובה יותר. באותו היום נחזק את עצמאותנו ונהיה ראויים יותר להיקרא – חברת מופת.
בשם כל חברותי וחברי, כלות וחתני פרס ישראל, אבקש להודות על המעמד לו זכינו, להודות לנשיא המדינה, לראש הממשלה, לשר החינוך ואנשיו, לחברי ועדות הפרס, לשרי ממשלת ישראל, ליו"ר הכנסת וחברי כנסת ישראל, לנשיאת בית המשפט העליון, לראש עיריית ירושלים, ובמיוחד להודות לחבורת האנשים הנפלאה הפועלת איתנו ולצידנו, ותומכת בנו על כל צעד ושעל באהבה ובמסירות אין קץ, ובראשם בני משפחותינו וחברינו הקרובים ביותר.
תודה להורינו שנתנו בנו חיים, דרך ארץ ואהבה, וצעדו איתנו במסע חיינו במסירות ואהבה אין קץ.
תודה לרעייתי דידי, אהבת חיי.
תודה לבתנו, ניצן אלמוג, האחות של ערן, שמקדישה את חייה לשילוב האדם המוגבל בחברה.
תודה ואהבה לנכדינו קרני, אורי, ויהלי, קרני האור והתקווה שלנו.
ואחרון אחרון וראשון ראשון, לערן אלמוג בננו האהוב שעשה אותי איש אחר והיה צריך לעמוד כאן תחתי לקבל את פרס ישראל.
מי ייתן ומעמד פרס ישראל התשע"ו יהיה בבחינת צעד נוסף להמשך עשייה אישית וחברתית לקידומה של מדינת ישראל, למעמד של חברת מופת.

לצפייה בנאום לחצו כאן

והתוספת של שי פירון:

כשנאור, הבן שלי, עמד להתחיל את כיתה א' כתבתי מאמר. על החשש, התקווה והתפילה, ששנותיו במערכת החינוך יעברו עליו בטוב. שיראו אותו ולא את מומיו. שיתנו לקסם שלו לכבוש את המוגבלות.
המוגבלות שלו לא באה על חשבון תאווה עמוקה לבלוע את העולם. לא לוותר לעצמו ולסביבה להיות חלק אמיתי מהחיים.
עכשיו הוא בדרכו לחטיבה . התבשרנו שעליו לעבור – כמו כל בני גילו – מבחני מיון במכון ארצי מסוים.
התקשרנו לקבוע . הבהרנו שצריכים שמקום הבחינה יהיה נגיש, וגם, שמישהו יכתוב.
מהצד השני של הקו היתה דממה מעיקה. 'רגע. אני צריכה להתייעץ' אמרה פקידה נעימת קול. בחלוף דקות חזרה ואמרה: הבחינה של בנכם כרוכה בתשלום של 60פ ₪.
ברוריה מיהרה לשאול:"מה?! למה מוגבלותו של נאור גוררת תשלום נוסף?!" והפקידה הבטיחה לבדוק.
היא חזרה. 'יש לי בשורה' אמרה. 'השגתי לילד פטור ממבחני הכניסה'. מה שהשתמע היה ברור: נו, מדובר בשילוב ובין כה וכה המבחן לא 'על אמת'…
כעסנו.
נאור מוגבל. מאוד מוגבל. אבל לא מגיע לו להתקבל בלי בחינה. קבלה בלי בחינה היא פגיעה בזכות ובחובה שלו ושלנו לשוויון.

שוב הרגשנו 'טוב לב' שנבע ממניעים נקיים. אבל כזה שהבהיר חוסר הבנה מהותי במיהו 'אחר' ואיך מקבלים אותו. שווה אבל שונה.

זו היתה מהות הזעקה של אהובי דורון אלמוג. אנשים עם מוגבלות לא זקוקים לרחמים אלא ליחס שוויוני.
נגישות היא לא רק בניית מעליות ורמפות. נגישות היא בניית גשרים בלב, מעליות בנפש. הבנה שכל אחר זקוק ליחס שווה. מותאם למגבלות. אבל שווה.

כשנאור הגיע אל ביתנו נאור ודידי אלמוג היו מורי הדרך שלנו.
לא רק הם קבלו אמש את פרס ישראל. הם קבלו אותו גם בשמו של ערן אבל גם בשמם של כל האחרים המבקשים להיות שייכים.
בדין ולא בחסד.

שי פירון

שנזכה להפנים עצמאות מהי

ומה הדרך לביסוס חברת מופת

"לשמוע, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים...."

גדי ליאון

העורך

מהחוג לצילום של אתי חן ברייר

ביקור בתערוכת צילומים של הצלם זיו קורן

ושוב יצאנו לתערוכת צילומים, הפעם למגה תערוכה של זיו קורן,

תערוכה בה הוצגו צילומים משש תערוכות צילום של זיו קורן, אשר הוצגו בשש השנים האחרונות. מסיבה זו נקראת התערוכה 6:6.

התערוכה מוצגת בגלריית ART&ABOUT באזור התעשייה עמק חפר.

התארגנו בשני רכבים גדולים, עם שני נהגים משלנו ויצאנו לדרך.

כמה מלים על זיו קורן: זיו צלם בן 45, בוגר תלמה ילין באמנות פלסטית.

מעולם לא למד צילום באופן פורמלי. בצבא שירת כצלם במשטרה הצבאית, לאחר שחרורו שימש כצלם בידיעות אחרונות, יותר מאוחר שימש כנציג ישראלי של סוכנויות הצילום הצרפתיות sigma ו- Gamma, משנת 2002 משמש כנציג סוכנות הצילום – Polaris במקביל עובד כצלם עצמאי, מאז האינתיפאדה השנייה, מתעד את הסכסוך הישראלי פלסטיני.

זכה בפרסים בין לאומיים רבים במגוון קטגוריות.

לא לפני זמן רב ניפרד מאשתו גלית גוטמן להם יש שתי בנות משותפות.

אוצרת התערוכה: סיגל קשקש.

התערוכה מוצגת בחלל ענק המשתרע על פני 1000 מ"ר. החלל מחולק לחללים קטנים כשבכל חלל מוצגת תערוכה בנושא אחר, המבקר בתערוכות עובר בין תרבויות, גוונים, סיטואציות, וקצוות של החברה הישראלית. בכל תערוכה עובר המבקר חוויה אחרת.

המשותף לכולן שאין לדבריו של זיו התייחסות לפוליטיקלי-קורקט, אין מניפולציות, יש הדבר עצמו עם זווית הראייה שלו כצלם המשלב תיעוד עם אמנות. "קורן למעלה משני עשורים עוסק בחקר גבולותיו של מדיום הצילום, בעבודותיו הוא מותח את גבולות הזמן, המקום והפרספקטיבה, נוגע ברגישות בעצבים החשופים שלנו כחברה עולמית ומטפל בנושאים שלרוב רחוקים מהעין הציבורית, על ידי שימוש במגוון עשיר של חומרי גלם בעלי רבדים חברתיים, פוליטיים וצבאיים, מקומיים והיסטוריים" (מתוך הפלייר של התערוכה).

אנחנו סיירנו בתערוכה, מתפעמים מהיכולת הגבוהה, ממגוון הנושאים, מהרגישות, מהצבעוניות מתפקיד האור, מהקומפוזיציה ומכך שלא פעם צילם שלא על-פי כללי הצילום המלומדים. עברנו מחלל לחלל מתפעמים מהעושר הרב.

בין לבין ישבנו לנוח ולאכול, כן, יש בגלריה גם שני חללים נוספים, אחד משמש כבית קפה קטן ואחד נוסף למסגור תמונות.

אחרי המנוחה וההתרעננות, קבלנו מאתי תרגיל עם דף עבודה, בו התבקשנו לבחור תמונה אחת, לנתח אותה, ואח"כ להציג לפני הקבוצה את הבחירה שלנו ולהסביר אותה, רובנו התקשינו לבחור תמונה אחת, אתי התעקשה, ובכל זאת, לא כולם הצליחו לבחור תמונה אחת ואף ידעו לנמק את הקושי ואת הבחירה.

אני בחרתי בתמונה בה מצולם מגן דוד ענק המחלק את התמונה לקטעים ישרים וזוויתיים, ובין הקווים של הסמל הלאומי שלנו נראה עם ישראל מדושן ומחויך. תמונה שאולי צולמה ביום ירושלים או יום הזיכרון או העצמאות, או אולי בכלל במועד אחר, התמונה הובילה את מחשבותיי אל מחוזות שונים, אל הפער שבין צורת הסמל שלנו לבין איך שהעם שלנו חווה מועדים אלו.

יצא שבילינו בתערוכה במשך למעלה מחמש שעות, זמן שיא של בילוי בתערוכת צילום.

מבחינתי האישית זו הייתה תערוכת הצילום הטובה ביותר שראיתי בימי חיי, המרשימה ביותר, העוצמתית ביותר והמלמדת ביותר. חוויה אמיתית.

חזרנו הביתה בשעות אחה"צ עם מזג אוויר ייחודי, צבעים ונוף דרמטי בשמיים ועל פני האדמה. גם סוג של סגירת יום עשיר ומעצים.

אילנה רינות

נווה אור

"אנשים טובים באמצע הדרך"

לפני כשבוע זכינו למפגש מרתק מרגש ומעניין עם דליה סגל שהגיעה אלינו להעביר מפגש בהתנדבות.

נושא המפגש היה: "להתגבר על הכעסים", שכל אחד מאיתנו יכול ודאי להזדהות עם משהו מהנושאים שהועלו ולקחת משהו מכך לחייו האישיים.

דליה היא פנסיונרית שחיה בחיפה ועבדה שנים רבות בתור רוקחת. הקשר שלה לעמק שלנו הוא בשל בתה שחיה ברשפים.

דליה פועלת כבר שנים רבות בארגון "ברהמא קומריס" שזהו ארגון רוחני עולמי שפועל למען שלום כללי ו"העבודה" נעשית באמצעות השלום הפנימי של האדם.

המוטו המרכזי של הארגון הוא: "כשאני משתנה העולם משתנה", כל הפעילות הציבורית למען הקהילה ובכלל נעשות בהתנדבות מלאה של חברי הארגון.

דליה, אישה נעימה , מאירת פנים וניכר שהאור והטוב מגיעים מליבה, העבירה מפגש מרתק על הרגשות הקשים והכואבים שבתוכנו, על קיום הכעס בחיינו ועל השלכותיו על בריאותנו והאושר שלנו.

המפגש לווה באמצעות מצגת מעניינת ועיקרו היה שיח בין המרצה למשתתפים.

בסיום המפגש דליה סיכמה כך : " הייתה לי חוויה מהממת, אני מעבירה את הנושא הזה בהרבה מקומות וכבר הרבה זמן שלא נהניתי והתחברתי כמו שהיום. אנשים נפתחו, העלו ושיתפו במועקות האישיות שסוחבים הם בליבם כבר הרבה שנים.

המפגש זרם, התקשורת קלחה, אנשים היו קשובים וערניים מאוד וגם הגיבו בחום אחד כלפי השני. כייף גדול להיות אצלכם..."

דליה השאירה דפים כתובים עם" ארגז כלים" לשיפור איכות החיים ו ותרגול להתגברות על כעסים.

אנו מוקירים ושמחים על כל אדם המגיע ונותן ממרצו ומזמנו ומעשיר לנו את היום. תודה לך דליה.

זו ההזדמנות לפנות לאנשי העמק הנפלאים שלנו, נשמח מאוד לארח כל אדם המעוניין לתרום מזמנו מידעותיו, לספר על טיול מעניין שחווה, עבודה מעניינת מההווה או מהעבר, סיפור חיים מעניין או כל דבר אחר שיש לכם לשתף.

מוזמנים לפנות לענבר,

עו"ס אחראית על הפעילותבבית גיל עוז

נייד: 050-5210083

להרחבה אודות ארגון ברהמא קומריס לחצו כאן

ענבר וייס-לשם

עו"ס

משחקים...משחקים...משחקים

שבוע שעבר זכינו לשעת פעילות מהנה עם "חברת פלונטר, משחקים מאתגרים".

פלונטר הינה חברה המתמחה בסדנאות לגיבוש ופיתוח צוות באמצעות משחקים מאתגרים וכמו כן מעבירה שעות של כייף והנאה לכל המעוניינים מקטן ועד גדול.

לחברת פלונטר מגוון רב של משחקי חשיבה מאתגרים צוות נעים ומקצועי שיודע להנגיש ולהעביר פעילויות בצורה כייפית ונעימה שסוחפת גם את אלו שלא בהכרח אוהבים את הז'אנר של משחקי הקופסא למיניהם.

משחקי השולחן המאתגרים "מכריחים" אותנו לחשיבה יצירתית, הפעלת הדמיון, לתקשורת ואינטראקציה בין האנשים.

המשחק הופך להיות "חדר כושר למוח" שכה חשוב לכולנו ובפרט בגיל ה-3.

מיותר לציין שמלבד כל אלו ישנה גם ההנאה הפשוטה לשחק "סתם" בשביל הכיף שמתאימה גם אם אתה בן 100 (במיחד כאשר מצליחים לפצח את המשחק).

בעליה של חברת פלונטר קשורים גם הם לעמק שלנו, שלמה שרף בן גשר ותושב שם בעבר הינו בן של חבר הבית, זלמן שרף, ועופר שרון תושב גשר בהווה שאשתו המתוקה שקד הייתה בעבר סטודנטית שעבדה אצלנו למלגה ושסבה וסבתה- חנה ויוסי יונאי, חברי הבית גם-כן.

כולנו התרגשנו ושמחנו בבואם וזה העצים את הכיף שבחוויה.

עדן רביץ, בת השירות הלאומי המתנדבת בבית גיל עוז סכימה את הפעילות במילים הבאות:

"השולחנות היו מפוזרים במרכז הלובי ועליהם היו מונחים משחקים שונים ומגוונים, משחקי חשיבה והרכבה ועוד.

החברים התיישבו למשחקי זוגות או רביעיות ומדריכי "פלונטר" עברו בין החברים הסבירו על המשחקים והכללים שלהם. כל קבוצה שפתרה את החידה או סיימה את המשחק קיבלה מיד משחק חדש ואז כבר התחילו החברה' להבין לבד מה יש לעשות במשחק זה.

היה זה משמח לראות את ההשתתפות הפעילה של כל חברי הבית והמדריכים ידעו להתאים לכל אחת ואחד את הפעילות המתאימה.

כל חידה או משחק שהגיע לידי פתרון זכה להרבה תשואות מכל החברים והביא לסיפוק גדול".

ענבר וייס-לשם עדן רביץ

עו"ס הבית בת השירות הלאומי

בקול טבעי

יצירות פרי עטם של משתתפי סדנת הכתיבה היוצרת בהנחיית המשוררת טלי וייס

תלמידיי, בעקבות תרגילי כתיבה והנחיות שאני נותנת לכתיבה בבית, מולידים מתוכם סיפורים ושירים מרגשים על חייהם האישיים בפרט ועל החיים בכלל. לפניכם טעימה מן השירים שנכתבו לאחרונה ע"י ארבעה תלמידים. בהמשך יתפרסמו יצירותיהם של האחרים.

קריאה מהנה!

טלי וייס

אזדרכת - נורית שגיא

13.4.16

בהשראת "חמסין של ניסן" מאת לאה גולדברג

שְׂבֵעַת שנים, קטועת גפיים

אלמונית, שותקת.

בעבר, בגזעה התיישב נקר

נקש ונקש, עד שפרש.

התוכים הירוקים באו אחריו

עטים עליה לעת ערב

בצריחות רמות

ומשקי כנפיים סוערים.

כעת, בהיחבא

בפתאומיות היא מתפרצת

ומפיצה ריחה לכל עבר

ענן ריח מתוק, סמיך ומשכר.

אשכולות פרחיה הצנועים

יהפכו בקרוב לכדורי פרי

המתרסקים אל קירות הבתים השכנים

והעטלפים ימצאו בה את מזונם.

ואני מהלכת, מתבוננת וחשה,

כבכל שנה

על פי חוקי היקום

האביב מתפרץ באחת!

תמיד מפתיע, לא נתפס

ועוד רגע הוא נעלם

והקיץ כבר כאן.

מיש פה חה - שלומית שניר

14.3.2016

במי נחל צלולים, בגומה בין סלעים,

מתגוררת בגיל משפחה.

אימא מיש הדגה, אבא פה בן-זוגה,

ובתם הדגיגה ששמה חה.

חה לומדת ממיש, את גופה להגמיש,

ועם פה מנקה את ביתם.

אבא פה האוהב, את ראשה מלטף,

אימא מיש מדביקה נשיקה.

אז גבעול ההורים, בפיות אוחזים,

משמש הוא כחבל קפיצה.

חה שוחה מעליו, חה שוחה מתחתיו,

בשחייה היא ממש אלופה.

מבצעת פיתול, ואחר כך גלגול,

מיש ופה מפליגים בשבחה.

......................................................................

עת ניצת בוקר צח, ועולה במזרח,

שמש זיו עגולה וטובה,

מיש את חה מעירה, ואותה מכינה

לצאת אל הגן במהרה.

חה לוקחת תרמיל, ושוחה לה בגיל,

אל הגן הסמוך לביתה.

עדינה הגננת, אותה מקבלת,

סנפיר מושיטה לקראתה.

משישה כיוונים, מגיעים עוד דגיגים,

אל הגן נכנסים בשמחה.

ובגן הם לומדים, משחקים ורוקדים,

עדינה עליהם משגיחה.

כך חולף לו הזמן, מסתיימות שעות הגן

שבה חה עם תרמיל לביתה.

........................................................................

בכניסה היא תולה, תרמילה על הוו,

ונכנסת לתוך הגומה.

אך אבוי, מה קרה? אימא מיש חסרה,

היא איננה בתוך הגומה.

נבהלה חה מאוד, והחלה לבכות,

איפה אימא? לאן נעלמה?

אבא בא והסביר: חה בתי, אל תבכי,

אימא מיש נפגעה בזנב.

השכנה הטובה,מטפלת רק בה,

כשתבריא היא תחזור לגומה.

חה עוזרת לפה, לנקות את ביתם,

הגומה חגיגית ויפה.

מי הנחל צלולים, מנביעה הם בוקעים,

פה וחה צוללים עד עומקה.

גבעולי הטיון, ירוקים ודביקים,

ביניהם משחקים בת ואב.

אבל חה עצובה, לאימה מחכה,

שתחלים ותשוב לביתם.

חה לקרקע ירדה, את עיניה עצמה,

היא סופרת לאט עד מאה..

ופתאום לטיפה, הדבקת נשיקה,

אימא שבה בריאה ושלמה.

מזנקת לה חה, סביב אימה היא שוחה,

וגם פה מצטרף לשמחה.

אז גבעול ההורים,בפיות אוחזים,

משמש הוא כחבל קפיצה.

חה שוחה מעליו, חה שוחה מתחתיו,

בשחייה היא ממש אלופה.

מבצעת פיתול, ואחר כך גלגול,

מיש ופה מפליגים בשבחה.

מרגישים הם קרבה, אחריות וחיבה,

בביתם הנאה בגומה.

במי נחל צלולים, בגומה בין סלעים,

מתגוררת בגיל מיש פה חה.

כעץ שתול - משה ברקוביץ'

אני מביט מולי,

ממש כמרחק פסיעה

זורם לו נחל.

גם מחשבותיי

הן כמים זורמים

המרווים את ניצני שיריי.

פניי חרוצים כגזע עץ,

אבני דרך של חיי טמונות בו ומחזקות את בדיו.

אל אף שזקנתי,

ציפורים שוכנות בין ענפיי

ומזמרות שירה.

בניי ונכדיי כשתילים סביב שולחני.

גלית החשופית - כתבה ברכה יואל 14.3.16

חשופית קטנה, חשופית רכה,

הייתה גלית החשופית שעליה יסופר.

בית קטנטן לעצמה חיפשה

ככל חברותיה בנות מינה...

את עורה החשוף השמש צרבה

ובימות החורף קר לה, קר לה...

התקנאה גלית בקונכיית החילזון

ואליו הזדחלה בחיפזון:

"חלזון יקר, חלזון חביב,

התוכל את קונכייתך לי ?"

נדהם החילזון וכמעט התחרפן:

"אז מי במקומה על גופי יגן?!"

נעצבה גלית ואף נעלבה,

ובדרכה המשיכה עד שפגשה בצב:

"צב יקר, צב חביב,

התוכל את שריונך לי להביא?"

השתומם הצב, הצטחק והתרברב:

"שריוני היפה אינו לי רק בית,

שומר הוא עלי ביום ובליל!

מפני חיות טרף מגן הוא עלי

חזק הוא מאוד ומניס את אויביי!"

נעצבה עוד יותר גלית על ליבה

ובמימיו הקרירים של הים הטביעה את יגונה...

תחושה שלא הכירה את גופה עטפה...

עד שלפתע, את הארגמנית שם פגשה:

"ארגמנית יקרה, ארגמנית חביבה,

התוכלי לי להביא את קונכייתך ההדורה?"

הסמיקה והאדימה הארגמנית היפה

ובכעס גדול לגלית כך ענתה:

"לא אוכל, לא אוכל, אלליי, אלליי!

כיצד ללא קונכייתי אמלא את תפקידיי?

לייצר את צבע התכלת והארגמן

המפאר את מלבושי המלך והמלכה!

התיישבה גלית על סלע והתייפחה...

שמעה פייה קסומה את בכייה החלש:

"מה לך חשופית קטנה ורכה?

למה על הסלע תבכי לך כל כך?"

"אין לי בית ולא קונכייה

שעלי תגן בימי קור ושרב!"

חמלה עליה הפייה היפה

ועם שרביט הקסמים קלות בה נגעה...

לפתע בצבעים עזים גופה התכסה

אדום, כחול, ירוק, זהב!

שימשו לה הצבעים כהסוואה,

ומטורפים משונים כהרתעה!

ושוב עם שרביט הקסמים הפייה בה נגעה...

וגלית חשה כי לה איבר נוקשה ומוזר בבטנה...

"מה זה? מה זה? פייה חביבה?"

"זו קונכייתך-ביתך גלית קטנטנה

לא חשת שבהיוולדך איתך כבר נוצרה?"

הארה גדולה לגלית זו הייתה,

יש לה בית! והוא בתוכה!

שונה מהארגמנית, החילזון והצב!

חופשייה היא לנוע ללא משא על הגב,

וצבעיה היפים משמשים לה כהגנה!

גלית החשופית כעת בלטה ביופייה,

והרגישה מוגנת ומרוצה!

מילות תודה הרעיפה על הפייה הטובה

והזדחלה בין הפרחים מחויכת ושמחה!

כתיבת סיפור לילדים - חוג כתיבה יוצרת בהנחיית טלי וייס

"באתי לתת ויצאתי מקבלת..."

בוקר אחד באתי לכתה. באו אלי מספר בנות ובקשו ממני לגשת מהר לילדה שאני עוזרת לה . ניגשתי אליה וראיתי שהיא בוכה מאוד.

ניסיתי לשאול אותה: "למה את בוכה?" והיא המשיכה לבכות ולבכות. אחרי זמן היא קצת נרגעה והסבירה לי, עדיין בבכי, "הודיעו לנו שתהיה בחינה ואני מאד חוששת ממנה".
אמרתי לה: "אל תדאגי אני אדבר עם המורה" .

היא מאד שמחה וכאשר אמרתי לה שהמורה מסכימה שאהיה איתה בבחינה היא מאד שמחה .

הגיע יום הבחינה. באתי איתה לבחינה. היא סיפרה לי שהיא עברה על החומר בבית. לקחנו את הבחינה ויצאנו החוצה.
הקראתי בפניה את השאלות והיא ענתה על כל השאלות וחזרה
לכיתה להגיש למורה את הבחינה .
כאשר המורה שאלה אותה: "איך היתה לך הבחינה? ענתה:" היה לי כיף".

אני כל-כך שמחתי שהצלחתי לתת לה בטחון ושקט נפשי שאפשר לה לענות בבטחון.

אוקי סלע

חמדיה

הכבשה שבאה לארוחת ערב - סטיב סמולמן

ספר אנגלי זוכה פרסים. ספר מקסים עם איורים שובי-לב, ובו-בזמן יצירה עם עוצמה של אגדה קלאסית.

ספר על כוחם של החיבוק והנשיקה לרפא אכזריות, שניתן להתייחס אליו גם כספר על המאבק הפנימי בעניין אכילת בשר.

ספר מצחיק ומפתיע על המאבק בין הלב לבטן.

מתאים לילדים מגיל 4 עד 8

התבוננות באומנות הקולנוע

צפייה וניתוח בסרטי איכות

המונחה בידיה האמונות של דורית צמרת,

מזמין את החברים לצפייה ב.....

עוד במסגרת מפגשים עם הקולנוע הישראלי

ומחווה לרונית אלקבץ ז"ל:

סרטה של הבמאית הצעירה קרן ידעיה

אור (2004)

עם דאנה איבגי ורונית אלקבץ.

מפגש עוכר שלווה עם הפנים החשוכות של המציאות הישראלית – דרך היכרות עם עולמן של אם זונה ובתה הנאבקת לחפש דרכי פרנסה אחרות.

הסרט, המבוים בסגנון ניאו-ריאליסטי, זכה בפרס "מצלמת הזהב" בפסטיבל קאן ובהערכת המבקרים, אך לא הפך "ללהיט מסחרי" בישראל, על אף איכותו הגבוהה.

במפגש נציג את השאלה: מדוע?

לצפייה בקדימון לסרט לחצו כאן

להתראות בקולנוע

הסרט יוקרן באולם זיידן

ביום רביעי י"ז אייר, 25 במאי

תחילת ההקרנה בשעה 10:00

מוזמנים לצפייה בסרט

גם חברים שאינם חברי החוג

בעלות של 25 ₪

לכל שאלה ופרטים נוספים ניתן לפנות לרויטל

050-5230198 04-6757402

revitalfuks@gmail.com

מסביב למדורה – בואו לחוויה

ביום חמישי הקרוב

י"ח אייר – 26 במאי

בין השעות 17:00-19:00

תתקיים מדורת ל"ג בעומר

בבית גיל-עוז

בתכנית:

שירה בציבור

בהנחיית זאביק קיציס – מעלה גלבוע

סיפורים מסביב למדורה

בהנחיית לוי גבעון – טירת-צבי

ארוחת ערב

הסעות יצאו מהישובים בשעה 16:00

לפרטים אנא פנו

ענבר וייס-לשם

עו"ס הבית

050-5210083

יום הזיכרון תשע"ו – 2016

תקרא לי

רק תלחש

ואני בא

אני כאן לצדך

לא עזבתי מעולם

העפר כיסני

לא הזמן

לא השכחה

חפשני במקום בו הייתי תמיד

בו נפגשנו רק שנינו

השקט יעיד

על מה שהיה

ועודנו

חפשני פה קרוב

פה ממש

בביתך

בגופך

בלב

אל תשמור אותי בקופסה של יגון

מעבר שער נעול

תן לי מקום

להיות אתך

לברך את ההולכים והבאים בחייך

להיות לך אח

מלווה

חבר

חפשני במקום

בו אני חופשי

ברגע הזה

היחיד

החד פעמי

הנצחי

אל תדבר אל האבן

אני

זרע חי

בגן לבך

נהר שניר

הרדוף

גלגולו של סיפור

בגיליון 261 סיפרנו כאן במדורנו את סיפורו של אלי ערמון, חבר גרעין שחל, אודות קרוב משפחתו דוב לקס ז"ל, ועל אודות משפחתו שנרצחה בשואה ואודות בת דודתו גבריאלה לקס, אשר כתבה שיר.

לעיון בכתבה מתאריך 30.12.15 לחצו כאן

המשך סיפורנו בא כעת.

עמית בן עטר התרגש מהשיר, חיבר לו לחן, והוציא קליפ שמתאים ליום השואה. בימים אלה הקליפ עלה ל –YouTube.

בסוף השיר יש עמוד המוקדש לדב לקס, עם תמונתו.

מכיוון שאף אחד לא נותר ממשפחת לקס, אני רואה בשיר זה אנדרטה לזכר שתי משפחות לקס.

ראיון עם עמית בן עטר שהלחין את שירה של הנערה ההונגריה

עמית הוא מפיק מוסיקלי המלחין עבור הטלויזיה וגופים נוספים. יש לו אולפן והוא עוסק גם בצילום וידאו ועריכה.

אלי ערמון הוא דוד של אשתו. איילת רעייתו של עמית היא אחיינית של אלי. אלי ואמא של אשתו – אחים.

במסגרת התרחיש המשפחתי שקרה בחדשים האחרונים במשפחת ערמון – הרשקוביץ, משפחה של ניצולי שואה מהולנד, ובריחתם מהנאצים.

הם השיקו ספר משפחתי על משפחת ערמון – פיליפסון לדורותיה, להוצאת הספר קדם תחקיר רחב שהתפרש על פני מדינות רבות. הם מצאו בין השאר, מאגרי תמונות משפחתיים שלא הכירו, והצליחו לגאול מסמכים, תמונות ומכתבים נשכחים. במסגרת החיפושים התגלה מכתב של בת משפחה – גבריאלה לקס (אחותו של דב לקס הי"ד), היא נלקחה ע"י הגרמנים לאושויץ בהיותה בת 12. גבריאלה כתבה מכתב בהונגרית. שנתיים אחר כתיבת המכתב ב 1944 היא נרצחה. במכתב משובץ שיר שכתבה גבריאלה על משאלותיה הכמוסות. המשפחה תרגמה את המכתב לעברית למען ידעו גם הדורות הבאים, ויזכרו את גבריאלה שנרצחה באושויץ..

חמיו של אלי פנה אליו ואמר עמית הסתכל על השיר אולי תעשה עם זה משהו. אולי ניתן להלחין אותו.

עמית עיין בתרגום ואמר: יש כאן מילים ומשפטים החוזרים על עצמם, ואולי קצת רעיונות חוזרים, אבל יש מה לעשות.

ערב אחד צפה עמית בטלויזיה בתכנית הטלויזיה אבודים. אבודים היא סדרה דוקומנטרית בהנחייתצופית גרנטעל אנשים שמחפשים את קרוביהם. צופית וצוותה יוצאים למסע חיפוש אחר הקרובים האבודים ומלווים את המשפחות עד לרגע הגילוי והמפגש.. עמית צפה בפרק על סבו של תמיר גרנות, ניצול שואה שגרמני הצליח להוציאו מהמחנה, ועד היום הוא מחפש מיהו.

תכנית זו הייתה החלקיק המאיץ שבהשפעתו עמית רץ לאולפן שלו והלחין את השיר, למחרת חזר עמית לאולפן והחליט לעבד את הלחן ולדאוג לביצועו. כשסיים את השלב הזה, חיפש מי מתאים לבצע את השיר.

עמית במסגרת עבודתו עובד ומלווה את צמד האחים אורי ונעם כל טוב מהסדרה – בית ספר למוסיקה. אוֹרי , הוא בן 13 אוהב לצייר, לנגן בגיטרה חשמלית ולשיר בבית הכנסת.

נעם היא בת 12 אוהבת לרקוד, לנגן על חליל צד ולהתעמל. אורי התחיל לשיר כשהיה בכיתה ה' ונעם הופיעה לראשונה בחיים באודישן של "בית ספר למוסיקה". שניהם חושבים על אמא שלהם כשהם שרים...

עמית חשב עליהם, הוא התקשר אל אמם, ורד, העוקבת בדריכות אחר התקדמות ילדיה, סיפר לה על השיר שהלחין, ושאל אותה מה דעתה שהם ישיר את השיר. ורד התרגשה מהמיזם ונאותה.

עמית סיפר שכשהוא משמיע למישהו שיר, הוא מסתכל על פניו של המאזין. הפנים, מספרות את הסיפור ללא כחל וסקר.

עמית סיפר להם בקצרה את הרקע לשיר, השמיע לילדים את השיר והם נשאבו אל השיר מהשנייה הראשונה. וכולם צללו לעבודה על השיר.

לאחר כמה שבועות של עבודה מאומצת, חמיו שעקב כל הזמן בדריכות על התקדמות ההפקה, התקשר ואמר לו – יש איזושהי קירבה בין משפחת ערמון מצדם ההולנדי, למשפחת כל טוב.

עמית סיפר להם על הקרבה.

אורי ונעם עשו הכל מתוך מקום מוסיקלי, ערכי. ולא ידעו שיש קשר בין שתי המשפחות.

ואז הם עשו הקלטה, הסיום של השיר נשק להפקה של הספר. הם שמרו זאת כהפתעה כדובדבן לערב הפקת הסרט.

בסוף הערב לא נותרה עין יבשה (גם שלי).

באותו שבוע נפטר אח חורג של אלי ערמון, חלק מהמשפחה ישבו שבעה, עקב השכול והחליט עמית לא להביא את הילדים להופעה חיה, אלא רק להשמיע את ההקלטה, זה היה משהו צנוע.

עין לא נותרה יבשה....

כולם בקשו לשמוע את השיר ולרכוש אותו.

עמית ענה: זה עדיין לא מוכן, זה עדיין בלתי אפוי, בתנור הלוהט, והמשיך לעבוד על השיר.

חמיו מנחם הגיע להקלטות וכן רעייתו אילת. היה גם שיח טלפוני. יש תקשורת חמה ולבבית עם משפחת כל טוב, אבל היא עדיין בחיתולים. עקב השכול.

זה טרי לגמרי.

הם הוציאו תקליט וסינגל, ועשו קליפ. עמית כתב תסריט, וצלם וביים את השיר. לילדים הייתה חוויה מעניינת. הייתה זו עבודה רגשית ואמוציונלית. לא בשביל לקדם את הכישרון שלהם, אלא מתוך הזדהות.

עמית בתור המתווך המוסיקלי המכיר את שניהם ממקום של עבודה. ונפגש עם אורי כדי ללמדו לעבוד באולפן. לא העלה על דעתו שייווצר כזה קשר.

תוכן השיר מספר שהילדה שכתבה את השיר לא זכתה לעלות ולהינצל.

בקליפ עמית כאילו הגשים את חלומותיה עם נעם ואורי הוא הגשים לה מה שלא קרה במציאות. להגיע לארץ ישראל, לעלות לירושלים.

גבריאלה היא בת של מרדכי לקס. מרדכי שרד את השואה אבל אבד את המשפחה את אחיו.

הוא התחתן שוב עם אישה בשם טובה ונולד להם בן יחיד – דב.

דב לקס נהרג במלחמת ששת הימים בקרב על אום כתף.

אלי ערמון התרגש כשגילה רק השנה שדב הוא בן משפחתו.

השקיפה נא האל הטוב - : לקס גבריאלה 1942 – תרגום מילולי מהונגרית

תלמידת תיכון II.

I.

אוי ואבוי. מאות אוי ואבוי, למי שהושפלו,

שהרשעים השפילו אותם עד עפר,

ושאין להם רגע של אושר או של מנוחה,

הרי זה עם ישראל, אם כל העמים.

II.

שום אדמה אחרת לא יצרה אדם כמו משה רבנו,

אשר אומה אדירה כרעה לפניו.

אנו, אנחנו נכחנו במעמד הר סיני,

וקבלנו עלינו את הדת הקדושה לפי תורת ה' !

III.

בכל זאת זה זמן רב אותנו רוצחים ומענים,

האם זרם השנאה לא ייפסק לעולם?

כל יום מביא אתו חוק חדש נגד היהודים,

אוי, הם מענים הרבה אנשים חפים מפשע!

IV.

השקיפה נא האל הטוב על העם שבחרת,

שלח נא מזור לפצעינו הפעורים,

הובל אותנו אל ארצנו, מולדתנו מקדם,

ייבנה המקדש, בית משכנך משכבר הימים!

V.

קבץ נא את עמך מארבע כנפות תבל,

ראה גם ראה, אנו מתאבלים ומדוכאים עד עפר,

שא עיניך אלינו, ממרום מושבך,

הלא אתה הוא הרואה הכול, שם מלמעלה.

VI.

לעת כזו בשנה הבאה שנחגוג שוב,

נשוב למולדתנו,

בדרך עולי הרגל,

האל הטוב, אבקשך עד מאד,

(השב) לארצו את עמך שכבר ריצה את עוונו.

השקיפה נא האל הטוב – גבריאלה לקס – עיבוד: עמית בן עטר

קבץ נא את עמך, מארבע כנפות תבל
ראה עמך ראה, מדוכא ומתאבל
שא עיניך אלינו,
ממרום מושבך

זמן רב אותנו רוצחים ומענים
כל יום מביא איתו חוק חדש ליהודים,
האם זרם השנאה,
לא יפסק לעולם?

פזמון:
השקיפה נא האל הטוב על העם אשר בחרת
שלח נא מזור לפצעינו הפעורים
הובל אותנו אל ארצנו, מולדתנו מקדם
יבנה המקדש בית משכנך משכבר הימים

נשוב למולדתנו
בדרך עולי הרגל
השב לארצו את עמך
שכבר ריצה עוונו

פזמון:

השקיפה נא האל הטוב על העם אשר בחרת
שלח נא מזור לפצעינו הפעורים
הובל אותנו אל ארצנו, מולדתנו מקדם
יבנה המקדש בית משכנך משכבר הימים

לאחר שהשיר פורסם במרשתת התקבל בדף הפייסבוק של עמית בן-עטר הפוסט הבא

אכן גלגולו של סיפור

על החום שפקד אותנו

הימים החמים פגעו בחלק מצמחי העונה בעיקר בצמחי בשמת השולטן – גם אם היו בתנאי צל.

אחד מצמחי הגינה שמצליח גם בקיץ שלנו זו הוינקה, הפורחת בגוונים שונים ומופיעה גם כזוחלת וגם כזקופה. היא דורשת השקיה אחת לשבוע- דרישה מועטת למים.

כצמח נוסף אמליץ על רגילת הגינה. ישנם מספר זנים, ניתן לקנותה כשתילים או כזרעים. רוב הזנים משתרעים ומתאימים לגידול בעציצים שטוחים.

חשוב להזכיר לכולנו- כל צמחי העונה הגדלים בעציצים זקוקים להשקיות תכופות בעונה זו החמה.

לחוף ירדן

מילים ולחן: שייקה פייקוב

לחוף ירדן אני זוכר
שנים רבות עמך
יפה שלי צנועה שלי
כן, שוב אני איתך

כך נעמוד פה זו מול זה
עוטים נופי ילדות
וההרים גולשים סביב
מלאי הוד ופשטות

לחוף לחוף ירדן נשקו גלי ימי
כמו הירמוך המתפתל
כן ים זכרונותי
ולמול נופי גולן אחוש איך יד הזמן
צונחת על כתפי תרעד
עם זר מנגינותי עם זר מנגינותי

מימי ירדן הרוו שנותי
צמחו נפשי פלאים
ובכל אשר אפנה אלך
הם בקרבי זורמים

לחוף ירדן זיכרונותיי
עם כל האוהבים
בני הכיתה, הידידים
הבית, ההורים...

לחוף לחוף ירדן נשקו גלי ימי
כמו הירמוך המתפתל
כן ים זכרונותי
ולמול נופי גולן אחוש איך יד הזמן
צונחת על כתפי תרעד
עם זר מנגינותי עם זר מנגינותי

שוב נעמוד פה זו מול זה
נושמים נופי ילדות
וההרים חובקים סביב
מלאי רוך ופשטות

חופי ירדן שוקטים ארצי
הטי נא את כדך
וביום חמסין קייצי וחם
ירוו הם צימאונך

לחוף לחוף ירדן נשקו גלי ימי
כמו הירמוך המתפתל
כן ים זכרונותי
ולמול נופי גולן אחוש איך יד הזמן
צונחת על כתפי תרעד
עם זר מנגינותי עם זר מנגינותי

לצפייה בביצוע של שייקה פייקוב בכבודו ובעצמו - לחוף ירדן

דודו זכאי לחצו כאן

דודו זכאי

זכאי נולד בקיבוץ עין השופט. בצבא שירת בלהקת פיקוד מרכז. כשפורקה הלהקה היה זכאי בין מקימי צוות הווי חטיבת הצנחנים. אחרי שחרורו מהצבא עבר זכאי לקיבוץ דליה, עבד במטעים והשתתף בערבי שירה ומופעים של חברי קיבוצים.

בשנת 1975 הוציא זכאי את שני אלבומיו הראשונים "מישהו בא ואמר" ו"בשדה תלתן", שהוקדש לשירים עבריים ישנים בביצועים חדשים. בשנת 1977 הקליט יחד עם הזמרת נתנאלה את האלבום לילדים "הציפור הכחולה" - מיטב שירי אוריאל אופק לילדים. לאורך שנות השבעים היה זכאי משתתף קבוע בפסטיבל שירי הילדים, והופיע שם ברצף החל משנת 1974 ועד 1979. פעמיים הוא קטף במסגרת זו את המקום השלישי (עם השירים "למה הגדולים לא לומדים מהקטנים" ו"יום הילד"). יתר השירים לא הגיעו למקום משמעותי, אך הם נחשבים לחלק מהותי מרפטואר השירים האיכותי שהנפיק הפסטיבל דוגמת "ילדים מפריחים בלונים", "קבלי נא את השיר" ו"עוד יהיה טוב בארץ ישראל". בשנת 1981 הועלה המופע "שירים", שבו שר זכאי, בליוויה של להקת הג'אז אדמה חמה, שירים שאת חלקם כתב, בעיבודיו של אורי אופיר. בהמשך יצא אלבום משירי המופע, שהבולט ביניהם היה "מעבר לתכלת", שנכתב על ידי רחל שפירא וסשה ארגוב והוקלט מאוחר יותר על ידי מתי כספי. אחרי צאת האלבום יצא זכאי להפסקה ארוכה, שבמהלכה שימש כמזכיר קיבוץ דליה. בשנת 2000 יצא אלבומו "שיהיה בסדר", שכלל שירי אהבה חדשים שכל מילותיהם נכתבו על ידי אהוד מנור.

בשנת 2003 יצא האוסף "השירים ההם", שכלל את מיטב הלהיטים של זכאי, ובשנת 1 יצא אוסף נוסף בשם "עוד שירים", שכלל שני שירים חדשים שזכאי כתב והלחין בעצמו, "רוצה עוד משהו לאמר" ו"הופעה בעין השופט".

סגנונו המוזיקלי של זכאי וכן התכנים של שיריו הושפעו מאוד מהמקומות שבהם גדל, וחלק מהם נכתבו על ידי בני התנועה הקיבוצית. נושאי שיריו הבולטים עסקו באהבת הארץ, בחיי הקיבוץ, בעולמם של ילדים וכיוצא באלה לרבים משיריו חובר ריקוד עם והצליחו במצעדים. כיום חלק משיריו הפכו לסמל לארץ ישראל הישנה והתמימה וזוכים להשמעות רבות בתוכניות רדיו שעוסקות בשירי ארץ ישראל. בין שיריו הידועים: "ניחוחי חציר", "אלעד ירד אל הירדן", "נחל נערן" (שהפך לריקוד עם ידוע), "נפגשנו שוב", "דרך ארץ השקד", "חייכי לי בשירים", "שירי לי", "ארץ ישראל יפה", "ארץ ארץ", "לחוף ירדן", ו"ציפורים". היוצרים שסייעו לזכאי בעיבוד מוזיקלי ובמילים היו בין היתר נעמי שמר, שייקה פייקוב, מתי כספי, יורם טהרלב, מירה מאיר, אברהם זיגמן, רחל שפירא, דודו ברק ויובל בן עוזר.

שייקה פייקוב

1937, יליד קיבוץ אשדות יעקב. את שיריו הראשונים הלחין בגיל 15, אך לפריצה משמעותית הגיע רק לאחר שירותו הצבאי, כשהוזמן על ידי חיל החינוך לפקד על צוותי ההווי של הנח"ל לצדו של רן אלירן.

בשנות השבעים היה פייקוב אחד הפזמונאים והמלחינים הבולטים בישראל, תוך דגש על פסטיבלים ותחרויות שונות. בשנת 1971, לדוגמה, שיריו ניצחו בכל הפסטיבלים שנערכו באותה שנה: בפסטיבל הזמר המזרחי ("בואו ונשיר אחים"), בפסטיבל הזמר החסידי ("שישו ושמחו") ובפסטיבל שירי הילדים ("אן דן דינו"). בין השירים שכתב באותן שנים ניתן למנות את "למה ככה" שביצעו אבי טולדנו ועירית ענבי בפסטיבל שירי הילדים הראשון וזכו במקום הראשון, "חגיגת האביב" (שוקולד מנטה מסטיק), "עוד יהיה טוב בארץ ישראל" (דודו זכאי), "חג יובל" (אבי טולדנו), "אהבתי מיום אתמול" (יהורם גאון), ו"אמא" בביצוע שולה חן והילד רונן בהונקר, שזכה בפסטיבל שירי הילדים ב- 1982.

ב-1977 השתתף שירו "אותך" בפסטיבל הזמר והפזמון בביצוע של הזמרת אילנה אביטל שנחשפה לראשונה באותו ערב. השיר הגיע למקום השלישי.ב-1989 השתתף לראשונה בתחרות הקדם אירוויזיון עם השיר "דרך המלך" בביצוע גילי וגלית. השיר זכה במקום הראשון והגיע למקום ה-12 בתחרות האירוויזיון שהתקיימה בשווייץ. ב- 1992 שב לתחרות עם השיר "ירושלם" אותו כתב לרונן בהונקר (שהיה הילד שביצע את השיר "אמא" עשר שנים קודם לכן). השיר זכה במקום השלישי. ב-1993 ניצח שוב בקדם אירוויזיון עם "שירו" (למילותיו של יורם טהרלב). השיר הגיע למקום ה-24 בלבד בתחרות שנערכה באירלנד.בנוסף, השתתף פייקוב בארבעה עשר פסטיבלים בינלאומיים וזכה בהם במקומות גבוהים. אחד השירים היה "שיר הבוקר" אשר נכתב על ידי אלישבע ובוצע על ידי נאוה ברוכין בתחרות שירים בדרום אמריקה, וזכה במקום הראשון.

פייקוב כתב עשרות שירים להצגות ולסרטים, בהם "נערת הפרברים", "נורית", "קוראים לי שמיל", "רחוב 60", "הדודה מארגנטינה" ועוד. הוא הרבה לעבוד עם הבמאי ג'ורג' עובדיה.

את שירו "פרח נדיר" כתב לזכרו של ארז תמיר, בנה של אשתו השלישית.

בתחילת שנות השמונים נבחר מבין אלפי מועמדים לכתוב את המוזיקה עבור סדרת הטלוויזיה "המלאכים של צ'ארלי" בלוס אנג'לס. מפזמוניו ולחניו המוכרים: "ארץ", "תבורכי", "רינגולי", "אחי גיבורי התהילה", "חמסין של ניסן", "לאורך השדרה שאין בה איש" (אילנית); "דרך ישנה" (הגבעטרון); "ארץ ישראל יפה" (להקת פיקוד דרום); "גם אני רוצה לשיר על הכנרת", (שלישיית המעפיל); "ציפור קטנה מחפשת קן" (מיכל טל); "אולי, אולי מחר" (ישראלה קריבושי); "נפשי כלתה לחרוזים", "תקוות ימי" (אלכסנדרה); "חייכי לי בשירים", "לחוף ירדן", "נפגשנו שוב", "שירי לי" (דודו זכאי); "בואי נשוב אל הטנגו" (יהורם גאון); "כמו ציפור" (עפרה חזה); "ותבוא עליכם הברכה" (ששי קשת).

פרשת בהר

מצוות השמיטה פותחת את פרשתנו, פרשת 'בהר'. שאלת המדרש 'מה עניין שמיטה להר סיני' הפכה במשך השנים להיות למטבע לשון, שעניינו 'כיצד שני דברים אלו, הרחוקים כל כך זה מזה, נקשרו אחד לשני?'.

כבר למדנו באחד מהשיעורים בשנה שעברה כי ייתכן וקשר הדוק לשמיטה ולהר סיני. הברית שנכרתת בין הקב"ה לעמו למרגלות הר סיני מושתתת על קיומן של המצוות, כשאחת המרכזיות שבהן היא מצוות השמיטה. (ביחד עם מצוות השבת, מצוות המקדש ואיסור עבודת האלילים, שלוש מצוות החותמות את פרשתנו: לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם... אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ...).

קיומה של מצוות השמיטה מהווה עדות מעשית לאמונתנו בה', לחיבתנו לארץ ישראל, לאחריותנו לעני ולחלש ולשאיפתנו לתת מקום לתורה, לרוח ולהתחדשות בתוך עולם החומר. ובאמת, מה קשור יותר להר סיני מכל אלו? הרי זוהי תמצית התורה, תמצית הברית שבסיני.

נראה שעל גבי דברים אלו, ניתן להוסיף עוד קומה ורובד.

מתן תורה בהר סיני מגיע בסיומה של ספירת העומר, בסיומו של תהליך ארוך ומדורג, לאחר חמישים ימים. יציאת מצרים היא 'יריית הפתיחה' לדרך ארוכה ומפותלת, שמכשירה את הלבבות לקלוט ולקבל את התורה. אגב, גם ביחס לארץ ישראל, המסע איננו קצר, כדי לא להגיע מוקדם מדי, ללא הכנה: 'וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת־הָעָם וְלֹא־נָחָם אֱלֹקים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא...'. הכניסה לארץ דרשה (כך הסתבר בסופו של דבר) מסע ארוך של ארבעים שנים במדבר, עד להבשלת העם ולמוכנותו.

גם השמיטה, כך אנו לומדים במערכה הציבורית בארץ ישראל ובהתנהלותנו בקהילתנו פנימה, גם היא לא נמסרת בידינו בבת אחת. לא שמירתה המלאה, וגם לא הבטחת הברכה והשפע הבאות בעקבותיה.

הרב ליכטנשטיין זצ"ל הגדיר זאת כטרגדיה, על רקע הסתירה הערכית שאנו נתונים בתוכה, בין הרצון לשמור על ארצנו ועל יכולתנו להיות עם חופשי בה, לבין הרצון לשמור על מצוות השמיטה במלואה וכתיקונה. לדבריו: "...אינני רואה דרך, בעתיד המצופה, להציל את המצב; אך לפחות שיישאר לנו הכאב".

עניין שמיטה להר סיני הוא ההבנה התהליכית. הסבלנות. המוכנות לחיות בתוככי העולם הטרגי והכואב, ולהבין שפעמים שאי אפשר לאחוז בכל קצות חבלי המציאות והערכים בעת ובעונה אחת. ויחד עם זאת, כמו בתהליך הספירה לקראת הר סיני – יש התקדמות, ועליה, וציפייה. וכך מוסיף הרב ליכטנשטיין:

אין המשורר הטרגי כולל, מצידו, נימת אחדות המציאות. אך הוא רואה אותה, אי שם, במסגרת כוללת וכמשימה נשגבת, ואילו החיים היום יומיים והמידיים מאופיינים על ידי ניגוד...

באין ברירה נפעיל את ההיתרים והעקיפות למיניהם, ונכפה ראשנו

בפני המציאות.;

אך אל נשלים אותה. נודה בכשלוננו ונצטער עליו - ונצפה שהמקום

ישלים לנו חסרוננו.

ננסה להפנים לחיינו את עניין השמיטה להר סיני, את אורך הרוח והמוכנות לקבל את הניגוד והמורכבות שמביאה איתה המציאות לחיינו, ואת הציפיה לאחדות ולהשלמה, כמשימה נשגבת.

שבת שלום, הרב אורי ליפשיץ, רבה של טירת-צבי