שלום רב קוראנו היקרים

 

"אחרי החגים" כבר כאן

ואף סימני החורף - החלו לנצנץ.

 

מה ניקח מ"החגים" להמשך השנה?

מה התחדש אצלנו בלב?

 

התחדשות- מילה כה עמוקה.

מה היא דורשת ממני? מה היא דורשת מזולתי?

ראשית להכיר את עצמי - עמוק ככל שניתן.

 

 

ולאחר הכרת האני ומה עובר עלי וכיצד אני מתייחס לכך

יכולה לבוא ההכרה של אני-אתה.

ההבנה של יחסי אל זולתי.

 

הקשבה אם כך יכולה להתקיים

רק לאחר שהכרתי את עצמי ומשם את זולתי.

 

שנזכה להקשיב באמת.

 

תזכורת:

בלילה שבין שבת לראשון נחזור לשעון החורף.

בשעה 02:00 תחזור השעה להיות 01:00.

כוונו שעוניכם לחורף!!

 

 

 

 

 חורף טוב

ושבת שלום

 

גדי ליאון

העורך

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חמשת המופלאות חברות מכינת העמ"ק בבית גיל עוז

 

זכינו... פשוטו כמשמעו.

חמש חברות חדשות "קנינו" לנו לשנה החדשה.

גאיה, עדי, עמית שירה ושירה – חברות מכינת העמ"ק שהחלו את התנדבותן אצלנו בבית גיל עוז.

השבוע הגיעו הבנות ליום ההתנדבות השני.

פתחנו את המפגש בבוקר בהכרות במהלך הפעילות הראשונה- הן בעיסת הנייר בהדרכת בטי סלינג'ר, שם פעלו גאיה ועדי, והן בקבוצת האפיה (המתקיימת יחד עם חברי מכינת מצפ"ן – בוגרי כיתות נווה) בהדרכת אהובה אוזן אם הבית, שם פעלו עמית ושירה.

בהמשך היום עסקנו בהכנה ובהדרכה על הגיל השלישי וכיצד יש לבסס יחסי עוזר ונעזר, כולל התנסות מרתקת שהעלתה תובנות מעמיקות בענין.

 

אנו מאחלים לכל חברות וחברי המכינה התנדבות פוריה ומשמעותית בכל רחבי העמק ולאלו "שלנו" הצלחה רבה ושנה טובה.

 

גדי ליאון

מומחה שיקומי

חבורת הפיוטים ממשיכה בשמחת התורה

שמחת תורה ממשיכה בבית גיל עוז אצל חבורת הפיוטים.

בחרנו שישה פיוטי שמחה מהעדות השונות בכדי להמשיך בשמחה לאורך כל השנה.

פתחנו בשני שירים קצרים הראשון "ושמחת בחגך" המתאים לכל חג אך נכתב במקור לשמחת תורה ולחג הסוכות בכלל. ומשם עברנו ל"שישו ושמחו בשמחת תורה" בלחנו של שייקה פייקוב.

בהמשך שוררנו ב"אשורר שירה" אותו כתב רבי רפאל ברוך טולדנו פיוט בשבח התורה,  מבין הפיוטים הידועים והמוכרים ביותר בדור האחרון.  זהו פיוט צעיר למדי שנתחבר ע"י הרב  ברוך רפאל טולדנו , רבה של מקנס,  שנולד בה בשנת 1890 , עלה לארץ בשנת 1963 ועד ליום מותו בשנת  1971 פעל לחיזוק המסורת והזהות בקרב יהודי מרוקו שעלו לארץ.

לחנו הכובש של השיר והמלים הקליטות תרמו להתחבבותו ולתפוצתו הרבה וכיום הוא מושר בקרב כל הקהילות.

נוהגים לשיר אותו במיוחד בחגים הקשורים לתורה,  כמו שבועות - חג מתן תורה , ושמחת תורה - יום בו מסיימים את הקריאה השנתית של כל פרשיות התורה.

לעיון במילות הפיוט לחצו כאן

שמחת התורה באה לאחר סיום חג הסוכות בו אנו נוטלים את ארבעת המינים ודרים בסוכה. לשם כך פייטנו את "סוכה ולולב".  סוכה ולולב הוא פיוט קבלי, אחד הפיוטים המרכזיים לחג הסוכות בקרב הקהילות הספרדיות. מחבר הפיוט הוא ר' משה אדהאן שהיה אב בית דין ומנהיג רוחני של קהילת מכנאס מסוף המאה ה-17 ועד לאמצע המאה ה-18. מהר מאד התפשט הפיוט בקרב כל קהילות צפון אפריקה ושאר הקהילות הספרדיות, שאימצו אותו כפיוט מרכזי לחג וחיברו לו לחנים שונים. הפיוט מתאר את מצוות ארבעת המינים ואת טעמיהם על פי תורת הסוד ומדרשי חז"ל. 
הוא עמוס סמלים קבליים ורמזים הקושרים בין סמלי החג – הסוכה, ארבעת המינים והאושפיזין, ובין שמותיו השונים של ה' ועשר הספירות. על הפיוט שורה רוח של שמחה וחדוות גאולה, שיחד עם הפזמון החוזר, תרמו להתחבבותו של הפיוט ולפופולאריות שלו, גם ללא הבנת הסמלים הקבליים עד תומם.

לעיון במילות הפיוט לחצו כאן

לאחר שמחת הסוכה והלולב עברנו לשני פיוטים מפורסמים הקשורים אף הם לשמחת התורה בעם ישראל.

"שמחו נא בשמחת התורה" אחד הפיוטים המרכזיים לשמחת תורה, שחובר על ידי ר' יוסף חיים מבגדד ונתפשט ברחבי המזרח. 
בדומה לפיוטים נוספים בשמחת תורה, הפיוט בנוי על פי שני עקרונות צורניים ברורים הקשורים זה בזה - המחזוריות והחזרה, השזורים זה בזה במלאכת מחשבת ומיועדים להכניס את השרים והרוקדים למעין טראנס – מצד אחד מרכז ומצד שני תנועה מעגלית סביבו.
החזרה באה לידי ביטוי בכמה מימדים. האחד - בתבנית המילולית (השורש ש.מ.ח – שמחו נא, ישמחו, בשמחת); השני – במבנה החריזה הבסיסי: כל התארים, המסודרים על פי א"ב, חותמים באותו החרוז ( xים), ופותחים באותה מלה - יִשְׂמְחוּ, דבר המעצים את תחושת השמחה ההולכת וגוברת. מימד נוסף של חזרה מתבטא במשקל השיר – כל מילות הפיוט הן במשקל של שלש הברות. 
המחזור הקצבי מתפתח בתנועה אל מבנה זוגי – זוג מילים ( כגון: "ישמחו - אהובים") בתבנית הבסיסית, וארבעה זוגות בטור, כאשר הצירוף "בשמחת התורה" חותם כל בית. השיר מיוסד כאמור על פי סדר הא"ב, מבנה הנותן תחושה של התפתחות ותנועה המתקדמת ועולה מאות לאות בתוך המבנה המחזורי שתואר לעיל ובמקביל משלימה מעגל רחב שמגיע לסיומו עם האות ת'. לכל טור ישנו נושא רעיוני אשר סביבו נשזרים התארים השונים. לעיתים הנושא גלוי (בית ד', מבנה העם – ישראלים, כהנים ,לווים) ולעיתים נסתר. 

לעיון במילות הפיוט לחצו כאן

קינחנו בפיוט "מפי אל" פיוט זה התפשט בדורות האחרונים יותר מכל פיוט אחר לשמחת תורה, ומזמרים אותו כיום בהקפות כמעט בכל קהילות ישראל במזרח ובמערב. הוא נדפס בעשרות רבות של ספרים, סידורים, מחזורים סדרי הקפות וקבצי פיוט. לא ידוע מי הוא מחברו. 
נראה כי קהילות רבות קיבלו את השיר מידי שלוחי ארץ ישראל, ובשל פשטותו התפשט השיר והגיע עד הקהילות הנדחות ביותר במזרח ובמערב. 
פיוט זה מושתת על המבנה המופלג (=הסופרלטיבי) "אין - כ". מבנה זה מופיע בתפילת חנה _{(שמואל א ב, ב)}: "אֵין קָדוֹשׁ כַּה' כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ". כאן ביטויי השבח המופלג חלים לא רק ביחס לאל נותן התורה, אלא גם ביחס למשה המקבלה ומוסרה, לתורה עצמה ולישראל, לומדיה ומקיימי מצוותיה.

השיר נכתב במקורו עבור חג השבועות, והתקבל ברבות הימים כשיר עממי מובהק לשמחת תורה.

לעיון במילות הפיוט לחצו כאן

לצפייה בביצוע החבורה לחצו כאן

שנזכה להמשיך שמחה לאורך כל השנה אצל כולנו.

 

גדי ליאון

עורך מעת לעט

 

 

בת קול - מחברת אישית מאת: רונית אופיר

רונית אופיר יוצאת למסע שורשים תרבותי ומהלכת בנתיבי הרוח היהודית ישראלית ציונית עברית. בדרכה מלווה אותה בת קול שמהדהדת בין עולמות המחשבה והיצירה העברית וחוצה דורות וזמנים.

 

בת קול - היא מחברת אישית הכוללת שירים, ליקוטים, ציטוטים של פניני חכמה וספרות, זיכרונות,תמונות, קווים וצלילים ו - 30 דפי לימוד מאוירים שיצרה רונית.

הספר הזה הזדמן לידי בימות החגים והוא פשוט קישט לי את החג בתמונות בצלילים ובזיכרונות נעימים.

 

תמי חיים

נווה-אור

 

למי ניתנה התורה?

למשה בהר סיני.

לעם שחיכה לו למטה.

לאיש שמאוד מאמין,

גם לזה שרק מאזין.

 

לתינוק שזה עתה נולד,

לאימא שמחזיקה אותו ביד.

לבחור הצעיר שהשתחרר ונוסע לטייל,

לזקן בא בימים שרואה כבר את הקץ.

 

לחבר, לשכן, לילד היפה,

לפועלת, למנהלת, לילדה השובבה.

למרפא את החולים,

למאמין בניסים.

 

קודם כל רציתי לאחל לכולנו שיהיה חג שמח.

השיר נכתב בהשראת החג האחרון המתקרב אלינו בין חגי תשרי, חג מתן תורה.

השיר נכתב כדי להבהיר שהתורה לא ניתנה רק לאלה שנחשבים יהודים כמו שמקובל, אלא לכל מי שבלב שלו אוהב את התורה ואת הכתוב בה, ללא קשר למוצאו, צבע עורו או כל סממן חיצוני אחר שלפיו אנחנו נוהגים לשפוט.

רציתי לומר שלדעתי התורה נתנה לכל מי שאוהב את התורה בליבו פנימה ורוצה לחלוק את 

האהבה הזאת עם אחרים.

רונית הדר

שמשית

הייתי תברואן בנווה איתן

לאחר ארבע שנות עבודה בלול, נתבקשתי לקחת על עצמי משימה חשובה: להתמודד עם הזבובים, היתושים, הנמלים ושאר המרעין-בישין בקיבוץ. היינו – להיות תברואן.

הסכמתי למלא את התפקיד במשך שנה אחת, ולא שיערתי מה לקחתי על עצמי. היתרון היחיד בג'וב זה – הועמדה לרשותי קלנועית.

אלפי זבובים מטרידים התעופפו בקיבוץ במהלך הקיץ החם, ומספר מלכודות פוזרו במקומות רגישים, כולל אחת סמוך לחדר-האוכל. המלכודת הייתה מיכל עם פתח תחתון ובצמוד אליו מגש בו הונחו מעיים של תרנגולות ("קישקס"), שהובאו במיוחד מהקצבייה בבית-שאן. לאחר מספר שעות בחום המעיים התחילו להסריח והזבובים התנפלו על ה"מעדן" בהמוניהם. ולידיעתכם, הזבובים שנכנסו למלכודת היו תמיד מתעופפים כלפי מעלה ונשארים שם. כאשר המלכודות התמלאו בזבובים, הייתי אוסף אותן ואת המעיים המצחינים, מניח אותן בקלנועית ונוסע לקבור את התכולה מחוץ לקיבוץ. נחיל של זבובים וילדים מריעים היה מזדנב מאחורי הקלנועית. לאחר שניקיתי את המלכודות, הייתי מחזיר אותן למקומותיהן, היו מביאים לי "קישקס" טריים והתהליך חזר על עצמו.

היה זה בתקופה ששקלו להפסיק את ארוחת-הערב בקיבוץ, ובשלב ראשון הוחלט לא להפעיל את מכונת-הכלים לאחר הארוחה. ליד המכונה העמידו התורנים מיכלים מלאים מים, והחברים נתבקשו להניח את כלי האוכל במיכלים בגמר הארוחה. למרבית הצער, הרבה "חכמולוגים" נהגו לתקוע את המגשים במיכלים, כך שהכלים הצטברו לגובה – מאכל תאווה לנמלים.

במקביל לתברואה נתבקשתי להפעיל את מכונת-הכלים כל בוקר ולשטוף את הכלים שנותרו אחרי ארוחת-הערב. הייתי מגיע למשימה מוקדם בבוקר, ומתמודד בנחישות עם הכלים ועם הנמלים שהתרוצצו עליהם. לאחר מספר ימים הוברר לי, שהנמלים מגיעות מאזור השירותים והן מגיחות מאחורי הארונות הגדולים שהכילו את הכלים לפסח. הארונות היו כבדים מאוד ולא ניתן היה להזיז אותם. אז חיכיתי בסבלנות לפסח. מייד לאחר שרוקנו הארונות מהכלים, הזזתי אותם וגיליתי לתדהמתי מושבה של מיליוני נמלים על הקיר. הצטיידתי ביעה וגירדתי בעזרתו את צבא הנמלים לתוך שקי פלסטיק גדולים. זה נשמע הזוי, אך זה מה שהיה. לאחר מכן הצטמצמה מכת הנמלים במקום.

תופעה מטרידה הייתה מכת הזרזירים ברפת הקיבוץ. הזרזירים הגיעו בהמוניהם לרפת, חלקו עם הפרות את המזון והטרידו אותן. הרפתנים השתמשו ב"תרדמון" (פיתיון להרדמת בעלי כנף)  כדי להתמודד עם הזרזירים, אך הלב של הציפורים הקטנות לא עמד במעמס ובבוקר התכסו שבילי הקיבוץ בעשרות זרזירים מתים, והילדים, בדרכם לגן, היו בועטים בהם בהתלהבות. ממש חינוכי! על כן קמתי עוד יותר מוקדם בבוקר ואספתי לתוך שקים את גוויות הזרזירים לפני שהילדים יגיעו אליהם. למיטב ידיעתי, משרד החקלאות אסר מהר מאוד על השימוש ב"תרדמון" למאבק בבעלי כנף.

היתושים היוו צרה צרורה נוספת. היה לי ברור שהם מקננים במקור-מים כלשהו בקיבוץ, אך לא הצלחתי לאתר אותו. או-אז נתבקשתי למלא ג'וב נוסף – לעזור למטפלת בית-הילדים ששימש את ילדי הגן וכיתה א'. הבאתי מזון מחדר-האוכל, רחצתי את הילדים ונהניתי מאוד. יום אחד הבחנתי בנחיל יתושים יוצא מהמקלט שהיה ממול לבית-הילדים. פתחתי את חלון המקלט ונחרדתי לגלות אלפי יתושים מתעופפים בחלל. תחתית המקלט הייתה מלאה במים. מצאתי את מקור הקינון! הצפתי את המקלט בכמויות של תרסיס נגד יתושים, וזמנית הצטמצם המטרד.

התמודדתי גם עם עכברים, דבורים, מקקים ועוד. בתום שנה עזבתי את התברואה באנחת-רווחה והמשימה הועברה לאדם אחר.  

 

אריה אילון

נווה-איתן

תעלומת הדגל הירוק: מסע אל העבר

בראש המרקדים בשמחת תורה ב"אלטע שול", בית הכנסת העתיק של קרקוב, צעד אחד מנכבדי הציבור ובידו מוט ועליו דגל ירוק • ברל שור בן ה־92 זוכר את הדגל מילדותו • 80 שנה אחרי שהנאצים הרסו ובזזו את בית הכנסת, שור מנסה לפענח את חידת הדגל • יתכן שעכשיו נמצא קצה חוט

ישראל היום – 23-10-19 – נדב שרגאי

סיפור בלשי יהודי. ברל שור (משמאל) ובנו דוד בפתח בית הכנסת העתיק בקרקוב

צילום:  באדיבות משפחת שור

 

תמונת ההקפות של שמחת תורה בבית הכנסת העתיק של קרקוב (ה"אלטע שול"), קודם שנהרס ונשדד על ידי הנאצים, עדיין צרובה בזיכרונו של ברל שור בן ה־92. אלה לא היו הקפות רגילות. רחוק מכך. בעוד בבתי הכנסת בכל הקהילות בעולם היהודי ובקרקוב עצמה מקיימים שבע הקפות עם ספרי תורה, בשירה וריקודים סביב הבמה, בבית כנסת זה נקטעו הריקודים לאחר שלוש וחצי הקפות בלבד.

שור, שהיה בשנת 1939 ילד בן 12, זוכר כי באמצע ההקפה הרביעית פסקו לפתע, בבת אחת, השירים והריקודים. זה קרה שם מדי שנה באופן יזום ומתוכנן. ספרי התורה הוכנסו בבהילות לארונות הקודש (ב"אלטע שול" היו כמה ארונות קודש), הקהל התיישב על הרצפה והחל באמירת קינות, מנהג ששמור בדרך כלל ליום תשעה באב לזכר חורבן ירושלים והמקדש. הריטואל השנתי הזה, הפסקת ההקפות באמצען והמעבר החד והכמעט בלתי נתפס בין שירה וריקודים לאמירת קינות, ועוד ביום שמחת תורה, זכור לשור היטב.

המקור לנוהג הייחודי והחריג אינו ברור. ככל הנראה הוא קשור להתקפה על יהודי קרקוב ובית הכנסת העתיק מאות שנים קודם לכן, שהתרחשה בדיוק באמצע ההקפה הרביעית. המנהג, לקטוע את ההקפה הזאת, התקבע ושרד ב"אלטע שול" לאורך מאות שנים. הוא מתועד גם בספר "קראקא - עיר סגולה".

לשור, כיום תושב מודיעין, זכור עוד פרט מסתורי משהו מההקפות יוצאות הדופן הללו: את טור הרוקדים והעולזים בבית הכנסת העתיק של קרקוב הוביל אחד המכובדים, כשהוא נושא בידיו "דגל ירוק", מעין נס תלוי על מוט. המולה של התרגשות פקדה את הציבור בכל פעם מחדש למראה הדגל. ב"אלטע שול" סיפרו אז שהדגל הגיע לקרקוב יחד עם מגורשי ספרד לקראת סוף המאה ה־15 או ראשית המאה ה־16. אלא שגם פרט זה בסיפור נותר מעורפל ולא ודאי. שור עצמו זוכר היום רק את צבעו של הדגל, גילו וייחוסו, אך לא את מראהו המפורט.

בקרקוב של אחרי המלחמה, שיפצה עיריית קרקוב את בית הכנסת העתיק שנהרס ונבזז על ידי הגרמנים. ה"אלטע שול" הפך למוזיאון לזכר יהדות קרקוב. עוד קודם לכן, במהלך המלחמה, רגע לפני שהגרמנים הרסו את בית הכנסת ושדדו את יצירות האמנות ושכיות החמדה שהיו בו, הצליחו היהודים להוציא ממנו חלק מהפריטים. הם הסתירו אותם בעליית הגג של בית ההלוויות היהודי בפלשוב, סמוך לקרקוב. מאוחר יותר הגרמנים פוצצו את בית ההלוויות והפכו את שני בתי העלמין היהודיים ששכנו לצידו למחנה עבודה, ואחר כך למחנה ריכוז. בה' בתמוז תש"ג (1943) נרצחו שם גם שני הוריו של ברל, מאיר ומילה שור הי"ד, על ידי מפקד המחנה אמון גת.

מעיזבונו של צייר

ברל עצמו ניצל. יחד עם אחותו ועוד כמה בני משפחה, הוא הגיע בדרך לא דרך לקובנה שבליטא. החבורה הצליחה לצאת מאירופה דרך רוסיה הסטליניסטית באמצעות אשרות מעבר דרך יפן. האשרות סופקו להם על ידי סגן הקונסול היפני בעיר, צ'יאונה סוגיהארה, חסיד אומות העולם. מיפן, הם המשיכו דרך סין, הפיליפינים והונג קונג עד ניו זילנד, שבה השתקעו. ברל שור השלים שם את לימודיו כסטודנט להנדסת מכונות ומדעי הטבע ובשנות ה־50 של המאה הקודמת עלה לישראל.

80 שנה נצר שור את הזיכרונות משמחת תורה של לפני המלחמה בליבו, שיתף בהם חברים ובני משפחה ומדי חג תהה מה עלה בגורלו של הדגל. האם גם "הדגל הירוק" היה שם באותה עליית גג שבה הוסתרו חפצים מהאלטע שול? לא היתה תשובה לכך, עד שלפני חודשים אחדים ראה שור, חובב אמנות ויודאיקה, פריט מעניין שצד את עינו בקטלוג מכירה פומבית של עיזבון הצייר נפתלי בזם, שהגיע לארץ מגרמניה במסגרת עליית הנוער לפני מלחמת העולם השנייה. אחרי המלחמה ביקר בזם בערים רבות, כולל בקרקוב, שם הציג חלק מעבודותיו שכוללות מוטיבים יהודיים מובהקים. הוא נפטר בשנה שעברה.

באמצע ההקפה הרביעית בשמחת תורה פסקו לפתע הריקודים ב"אלטע שול", ספרי התורה הוכנסו בבהילות לארונות הקודש, ובמעבר חד וחריף הקהל התיישב על הרצפה והחל באמירת קינות

בין הפריטים מעיזבונו של האמן שבית המכירות הפומביות "האמרסייט" הציע למכירה, היה גם טרפז בד בלוי, בצבע ירוק, עם רקמת כסף. בקטלוג של בית המכירות הוגדר הפריט ככיסוי לספר תורה, קרוב לוודאי איטלקי, מהמאה ה־18. אלא שמשהו בבד הירוק הזכיר לשור את "הדגל" משמחת תורה של ילדותו בקרקוב. הוא העריך שאין מדובר בכיסוי של ספר תורה רגיל ואף כי מקורו אינו באיטליה. שור רכש את הפריט והחליט לבחון אותו מקרוב.

תחילה גילה, לאחר התייעצות עם אנג'לו פיאטלי, מומחה לאמנות יהודית ממוזיאון יהדות איטליה - שאכן אין מדובר בכיסוי של ספר תורה איטלקי. שור זכר שב"אלטע שול" סיפרו שהדגל הירוק הגיע לקרקוב יחד עם מגורשי ספרד. בנו, עו"ד דוד שור, פנה לפרופ' שלום צבר, מומחה לאמנות יהודי ספרד וימי הביניים. צבר זיהה שהבד המכונה "מפה", אופייני לכיסויי ספרי תורה ממרוקו, וכי המוטיבים הרקומים והארוגים עליו משותפים לצפון אפריקה וגם לספרד.

את בד הקטיפה הירוק והבלוי ששור רכש, תוחם עיטור כסף רחב. באמצעו פזורות דוגמאות של כוכבים או פרחים. על שתי פינותיו התחתונות, מימין ומשמאל, רקומים "רימונים" של ספרי תורה ובמרכז "המפה" צמד קשתות פרסה בסגנון מורי שהיה מקובל בספרד ושמקובל עד היום במרוקו. בתוך צמד הקשתות נרקם הטקסט הבא:

"זאת המפא ס' האשה חאנה ראבאן לכבוד ספר תישלית ע"ה".

והנה הביאור: "מפא" - מפה, כיסוי/מעיל ספר תורה. "ס" - בספרדית: סניורה, אישה נכבדה; "ספר תישלית" – ספר תיסלית (תיסלית הוא חבל ארץ בהרי האטלס במרוקו, שבו התיישבו חלק ממגורשי ספרד).

"כצעיר לפני זקן מופלג"

ספר תיסלית הוא שם דבר בקרב יהודי מרוקו. מדובר בספר תורה עתיק שנכתב לפני מאות שנים ונשתמר על ידי הקהילות במדינה. חוקרים סבורים שהוא נכתב ככל הנראה בספרד, עוד לפני הגירוש. ככזה הוא נתפס בעיני יהודי מרוקו כספר תורה שקושר אותם אל עבר מפואר. בשנות ה־60 של המאה שעברה הועלה ספר התורה הזה לישראל, וכיום הוא שוכן בבית הכנסת תיסלית שקרוי על שמו, ברחוב תיסלית שבעיר אשקלון.

על חשיבותו של ספר תיסלית העיד הפילוסוף וההיסטוריון הרב עובדיה שאקי (אביו של פרופ' אבנר חי שאקי שהיה שר הדתות) מחכמי צפת, שהיה שד"ר (כינוי ליהודי שנשלח מארץ ישראל לגולה כדי לגייס תרומות). שאקי ביקר במרוקו בשנת 1932 וכתב: כי "ממראה קדושתו" חש "כי הספר קדמון בתכלית הוא, עד שאפילו מראהו הפנימי של ספר מהר"י אבוהב ז"ל, אשר נחשב לאחד העתיקים בספרי התורה, והנמצא בצפת, אינו אלא כבחור צעיר לפני זקן מופלג... שום ספר לא עשה עלי רושם עמוק כספר תיסלית הקדוש והעתיק ביותר זה", העיד שאקי, "יש מהיהודים אנשי הכפר שאמרו לי כי ספר תיסלית הוא בן למעלה מאלף שנים... והביאוהו הגולים הראשונים מחורבן הבית. מבלתי יכולת להחליט איזו מן הגרסאות צודקות יותר  - יש לי הרושם שאין בין הספרים עתיק כמותו, חוץ אולי מספר התורה של השומרונים".

האם הדגל הירוק של בית הכנסת בקרקוב הוא "המפה" (הכיסוי/המעיל) של ספר התורה תיסלית? לעו"ד דוד שור, בנו של ברל, שסיפק רבים מהפרטים לכתבה זו וסייע לאביו להתחקות אחר גלגוליו של הדגל, אין ספק שכיסוי ספר התורה שאביו רכש מעיזבונו של האמן נפתלי בזם הוקדש לספר התורה תיסלית, אחד מספרי התורה העתיקים בעולם. אין גם ספק, לדבריו, בכך שהמוטיבים שנרקמו ומעטרים את הכיסוי של ספר התורה אופייניים גם לספרד.

בהחלט ייתכן, אפוא, שממש כפי שספר תיסלית הגיע על פי המסורת עם קבוצת מגורשים מספרד למרוקו, "המעיל" (כיסוי) שלו הגיע עם קבוצת מגורשים אחרת מספרד לקרקוב. שתי המסורות הללו מתכנסות לכאורה אל סיפור הדגל הירוק: לא מן הנמנע שהדגל שנישא על נס ב"אלטע שול" של קרקוב מדי שמחת תורה אכן הגיע לעיר עם מגורשי ספרד ושהוא אינו אלא המעיל של ספר התורה תיסלית המופלג בעתיקותו. מתישהו - השניים הללו אולי נפרדו, וייתכן שעתה יתאחדו מחדש.

ברל שור עצמו מתכוון למסור את "המפה" הישנה לבדיקת מעבדה (פחמן 14), כדי לתארך את גילה. עוד קודם לכן הוא מבקש מעדים אפשריים, שאולי עדיין חיים עימנו ושהשתתפו בהקפות שמחת תורה בבית הכנסת העתיק בקרקוב לפני השואה, ועדיין זוכרים את הדגל הירוק והעיטורים והרקמות שהיו עליו, ליצור עימו קשר. אולי הם יזהו את כיסוי ספר התורה שהוקדש לספר תיסלית, ויפתרו אחת ולתמיד את תעלומת הדגל הירוק. ››

לקריאת המאמר במקור לחצו כאן

סימנים ראשונים של חורף תש"ף

 

סימנים ראשונים אכן היו אך גשם רציני עדין אין. יש להמשיך בהשקיות מתונות הן בגינה צמחים שנבטו והן את הדשא עד רדת הגשם – לפחות 15 מ"מ.

 

יחד עם נביטת הצמחים שזרענו (תורמוס, כובע הנזיר, טופח ריחני) נבטו צמחי בר נוספים שיש לנכשם בעדינות כל עוד הם קטנים – בעיקר חלמיות. עידון עדין כדי לשמור על אווריריות ותוספת חיפוי רצויה לשמירה על הלחות של הקרקע. למרות שהטמפרטורה ירדה ההתאדות מהקרקע נמשכת.

 

מזג האוויר מאפשר עדיין לשתול צמחי עונה כגון פטוניות וכדאי להתייעץ עם אנשי המשתלה. מומלץ לשתול בקערות שניתן גם להעבירן למקום מוגן במקרה של מזג אוויר סוער.

 

 

תלמידתי היני מעמק הירדן שולחת לי מידי פעם פנינה ספרותית להעשרת הלב והנפש.

בימי החגים האלה כשהאתנחתא משגרת היום-יום מעניקה לנו מפגשים נדירים, הזדמן לי לא אחת גם לשפוך את שיחי לחברה או חבר, דבר שאין זמנינו היום יומי מאפשר...

וקרה גם להיפך – שיכולתי לקבל באוזן קשבת את דברי האחר. ולעיתים קרובות מצוקת הזולת תובעת מאיתנו אולי, להתגייס לעזרה אבל....קצרה ידינו.

לכן שמחתי לקבל את דבריה החכמים והזהירים של סמדר וינשטוק – מתוך ספרה "צל עריות".

וכה "אמרה":

אִם תִּפְגֹּשׁ אָדָם שָׁבוּר                             שֵׁב אִתּוֹ                                                    עַל סַף הַשֶּׁבֶר הָאָרוּר
אַל תְּנַסֶּה לְתַקֵּן
אַל תִּרְצֶה שׁוּם דָּבָר
בְּיִרְאָה וּבְאַהֲבַת הַזּוּלָת
שֵׁב אִתּוֹ
 שֶׁלֹּא יִהְיֶה שָׁם לְבַד.

 

 

הביאה: אבישג

 

בראשית

מילים ולחן:  דון מקלין   תרגום:  רחל שפירא

בראשית היה לא כלום, רק חושך ודממה
מדבר האלהים בקע יפי האדמה
מעל הערוצים קורצו כוכבי יהלומים
בעשב החדש הופיעו יצורים אילמים
והאדם היה פרודה ברצף האינסוף
שאלוהים בחוכמתו שמר אותה לסוף.

התעצמנו מאז, התעצמנו מאז
וכבשנו כסא וגם נזר
התעצמנו מאז, לילדינו בלבד
רק להם לא היינו לעזר.

ההרים קיבלו צורה וכך העמקים
ונהרות פילסו דרכם בחריצת סכין
גלי גאות היו את לב הארץ מפלחים
קרני השמש השתברו אל בוהק משטחים
ושיר חיים פרץ כמו המנון וכמו מחול
טיפה של דם נפלה אי שם, הכתימה את החול.

התעצמנו מאז, התעצמנו מאז
וכבשנו כסא וגם נזר
התעצמנו מאז, לילדינו בלבד
רק להם לא היינו לעזר.

ונשרים דאו מעל הגן המבורך
טיפת הדם הפכה אדם כעץ חיים צמח
בגודל בדידותו צלעו חרגה מעצמותיו
עוצבה להיות לו לבת זוג מושלמת בכל תו
ועץ הדעת, כך הודגש, אסור למאכל
בגן העדן הנחש לרגליהם זחל.

התעצמנו מאז, התעצמנו מאז
וכבשנו כסא וגם נזר
התעצמנו מאז, לילדינו בלבד
רק להם לא היינו לעזר.

עץ הדעת מוות בו, בו חייכם תלויים
איכלו איכלו לחש נחש, היו כאלהים
אכלו אכלו מפרי העץ טרפו אותו עד תום
עד שתבינו מהו טעם כח ושלטון
אבד לנו אותו הגן, אשר איבדו שניהם
אבות קובעים את המחיר שמשלמים בניהם.

התעצמנו מאז, התעצמנו מאז
וכבשנו כסא וגם נזר
התעצמנו מאז, לילדינו בלבד
רק להם לא היינו לעזר.

לצפייה בביצוע של רוחמה רז ומקהלת מורן לחצו כאן 

בטקס הענקת פרס ישראל 2005

לצפייה בביצוע של  גלי עטרי לחצו כאן

 

לצפייה בביצוע של דון מקליין - הופעה בקיסריה 1979 – לחצו כאן 

דון מקלֵיין באנגלית  Don McLean נולד בשנת 1945 זמר וכותב שירים אמריקני. מקליין נולד בעיר ניו רושל שבמדינת ניו יורק.

את תחילת דרכו במוזיקה עשה עת רכש את הגיטרה הראשונה בגיל העשרה וכן בלימודי אופרה שמימנה אחותו.

לימודי האופרה ואימוניו בשחייה אפשרו לו להשיג שליטה על הנשימה באופן שאפשר לו לשיר משפטים ארוכים מבלי לחדש את הנשימה כמו בשיר "Crying", וזאת על אף מחלת האסתמה ממנה סבל מאז ילדותו.

לאחר מות אביו, בגיל 15, החליט להקדיש את חייו למוזיקה ויצר קשר עם גורמים בתעשיית הבידור. עד שנת 1968 הופיע בפני קהלים קטנים ובבתי קפה תוך כדי לימודים לתואר אקדמי במנהל עסקים ואז ויתר על מלגת לימודים באוניברסיטת קולומביה לטובת תפקיד זמר הבית ב-Café Lena בניו יורק.

בתקופת הופעותיו ב-Café Lena הזמינה מועצת האמנות של מדינת ניו יורק את מקליין להיות "הטרובדור של נהר ההדסון" וכך בילה את הקיץ בהופעות בעיירות עמק ההדסון.

האלבום הראשון של מקליין, "Tapestry", שהוקלט בחברת Mediarts בברקלי בשנת 1969, הגם שעורר ביקורות חיוביות, זכה להצלחה מוגבלת מאוד. בעקבות הכישלון הפסיקה חברת Mediarts את ההתקשרות עם מקליין, אך חברת יונייטד ארטיסטס רקורדס זיהתה את הפוטנציאל שלו והקליטה את להיטו הראשון "אמריקן פאי", בסוף מאי 1971 בהופעה הראשונה עם השיר החריג באורכו זכה ליחס אדיש מצד הקהל. ההפצה המסחרית של השיר החלה בנובמבר אותה שנה על גבי סינגל.  מפאת אורכו של השיר חולקה היצירה לשניים והודפסה משני צידי התקליט. במהירות רבה מצא עצמו הלהיט בראש מצעד המכירות האמריקאי ומקלין הפך לכוכב בינלאומי מוכר. מילות השיר זכו להתייחסות רבה ולפרשנות אך מקליין עצמו סירב להתייחס לפרשנויות ולמשמעות השיר ותרם למסתורין. אולם, כיום ידוע שהשיר נכתב לזכרו של זמר הרוקנרול המצליח באדי הולי, שנהרג בתאונת מטוס ב-1959 תאונה שקיבלה את הכינוי "היום שבו מתה המוזיקה".

הסינגל השני, "וינסנט" ("Vincent"), שנכתב על הצייר וינסנט ואן-גוך ובהשראת הציור "ליל כוכבים", יצא במרץ 1972 ונחל אף הוא הצלחה בבריטניה ובארצות הברית.

לאור הצלחת שני הלהיטים, שבה יונייטד ארטיסטס והוציאה את התקליט הראשון שלו בהדפסה מחודשת שזכתה, כצפוי, להצלחה גדולה יותר.

במהלך שנות ה- 70 הוסיף מקליין להופיע ולהקליט, אך העדיף להישאר נאמן לאמת האמנותית שלו ונמנע מליצור להיטים נוסחתיים על יסוד להיטיו הקודמים ולמחזר את הצלחותיו. תקליטיו זכו להצלחה מוגבלת, אך הופעותיו תמיד מילאו אולמות. ב- 1979  הופיעה בקיסריה ואחד משיריו היה "בראשית (היה לא כלום)".

בתחילת שנות ה- 80  חזר לתודעה עם שני שירים שפילסו את דרכם לצמרת מצעדי המכירות.

להיטה הידוע של רוברטה פלאק, "הורג אותי ברכות בשירו" ("Killing Me Softly with His Song") נכתב על ידי נורמן גימבל,  ופלאק הקליטה לו גרסה ב-1973 . השיר בוצע לראשונה ב-1972 על ידי לורי ליברמן. ליברמן טענה, שאחרי שהאזינה לשיר "כיסאות ריקים" של דון מקלין מתוך אלבומו American Pie) ) היא עברה חוויה חזקה של הזדהות, וכתבה על כך שיר. כשסיפרה על כך לגימבל, הוא כתב את השיר, שהולחן על ידי צ'ארלס פוקס ובוצע על ידי ליברמן. המלחין פוקס הכחיש את היותה של ליברמן המקור לשיר. הוא טען, שגימבל והוא כתבו את השיר, נתנו אותו לליברמן, וזו העירה שהשיר מזכיר לה את תגובתה הרגשית החזקה למשמע שירתו של דון מקלין. מקלין עצמו טוען עד היום, שהוא אכן היווה את ההשראה לשיר של גימבל

אחדים משיריו בוצעו בגרסאות כיסוי על ידי זמרים והרכבים שונים. וינסנט בוצע בין היתר על ידי חוליו איגלסיאס ועל ידי וונדה שפרד בסדרה "אלי מקביל". אמריקן פאי בוצע בין היתר על ידי טורי איימוס, ובשנת 2000 חודש על ידי מדונה וזכה להצלחה רבה. שירים אחרים שלו בוצעו על ידי פרי קומו ואחרים וכן ביצע מקלין בעצמו גרסאות כיסוי לשירים של אחרים. בשנת 2003 הקליט ג'ורג' מייקל את "The Grave" כמחאה על המעורבות האמריקאית בעיראק. גם אלביס פרסלי הקליט גרסה לשירו של מקליין "And I love you so"..

ביוני 2018 הגיע שוב מקליין לשתי הופעות בישראל, האחת בפארק רעננה והשנייה ברדינג 3 בתל אביב.

  להרחבה קראו כאן

 
דון מקליין

(לא) הכל דבש

סיפור בריאת העולם מסופר בתורה בצורה מרהיבה שנראית מושלמת. הביטויים "טוב" ו"טוב מאד" מראים, גם למי שמתקשים לראות, שהבריאה על שלביה ופרטיה מדהימה.

חז"ל, שקראו את הפסוקים ביתר דקדוק הבחינו ב"סדקים" בתמונה המושלמת. בזכוכית מגדלת עברו על התהליכים והראו שכבר בבריאה נטועים הזרעים "חטאים" – החטאות מהמחשבה הראשונית מהחלום הגדול.

בתיאור בריאת העצים נכתב כך.

"וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ, אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ עַל-הָאָרֶץ; וַיְהִי-כֵן.  יב וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, לְמִינֵהוּ, וְעֵץ עֹשֶׂה-פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ, לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹקים, כִּי-טוֹב:"  _{(בראשית א', י"א-י"ב)}

לכאורה תיאור מושלם. "ויאמר...ויהי כן.... וירא א-לקים כי טוב". אלא שהמדרש שמובא ברש"י מראה שיש פער גדול בין הציווי של הקב"ה לבין מה שקרה בפועל.

עץ פרי - שיהא טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן, אלא _{(פסוק י"ב)} ותוצא הארץ עץ עושה פרי, ולא העץ פרי_{,( רש"י בראשית א' י"ב)} הציווי היה על עץ שגם לשורשיו, גזעו, וענפיו, יש טעם של הפרי שגדל עליו, ואילו הארץ הוציאה עץ שרק הפרי שלו מתוק ואילו גזעו לא ניתן לאכילה.  – עץ שהדרך שלו אל הפרי ארוכה ולא תמיד מתוקה.

יש פה "התנפצות" של החלום. בחלום הכל מתוק והכל יפה אולם ברגע שאנחנו עוברים לעולם גשמי, הדברים נראים אחרת מהתוכנית המושלמת, של המחשבה הראשונית. העולם הגשמי לא מסוגל להכיל את כל הטוב שהבורא רוצה להעניק לו.

ולמרות זאת "וירא א-לוקים כי טוב". זה עצמו טוב, ואפילו טוב מאד.

 

 אחרי החגים

מרגעי השיא של החגים אנחנו עוברים במעבר חד לימי החול ואם לא די בכך בתחילת שבוע הבא החושך יקדים ויגיע בשעות אחר הצהריים המוקדמות. ופתאום, מכל הדברים הגדולים, שחשבנו ושהתפללנו, ישארו ימי חולין ארוכים וללא זוהר קבוע. אבל זה ה"כי טוב" בעולמנו, זה הכי טוב עבורנו. דווקא עולם שבו יש עבודה קשה הוא עולם שבו אפשר להעריך את הפירות. כשטעם העץ כטעם הפרי, בפרי אין שום דבר מיוחד. אין בו הדר, אין בו כבוד, ומתיקותו לא מיוחדת. הנפלא והייחודי בעולם הוא יכולתו לחטוא ולתקן להיות ברגעי שיא אבל לחזור לימי החול. התנועה הבלתי מושלמת הזו מאפשרת התקדמות אמיתית וחיים בעלי צבע עמל ויופי. בפיוט הנפלא "אשר אימתך" בראש השנה למדנו שזה רצונו של הקב"ה ועל כך גאוותו.

"אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ   בְּאַבִּירֵי אֹמֶץ בַּהֲמוֹן מַלְאָכִים...

 וְאָבִיתָ תְהִלָּה מִזֹּהַר כָּבֶה מִכְּמוּסֵי כֶתֶם מִלְּעוּנֵי מַר... וְהִיא תְהִלָּתֶךָ"

שבת שלום וחורף טוב, הרב מתן שניוייס, רב טירת-צבי