שלום רב קוראנו היקרים

 

בפרוס עלינו יום הכיפורים

ועם הפנים לקראת חג הסוכות

חג השלום – חג השמחה.

 

עלינו על ההר במהלך עשרת הימים

שבין ראש השנה ליום הכיפורים

וחג הסוכות נועד לשמור אותנו על ההר.

 

ועל כך שירה המיוחד של עדי אלבחר – הר גבוה

 

מַה לְךָ נִרְדֶּמֶת קוּמִי ,

יֵשׁ בָּךְ אֶת כָּל הַסּוֹדוֹת

לְשַׁנּוֹת סִדְרֵי עוֹלָם בְּתוֹכְךָ

לְהִתְקַדֵּם מִמְּקוֹמֵךְ

 

עוֹד תַּעַמְדִי עַל הַר גָּבוֹהַּ

גִּשְׁמֵי בְּרָכָה יִשְׁטְפוּ אֶת פָּנַיִךְ הַטּוֹבוֹת

וְיִתְּנוּ מַרְגּוֹעַ לְלִבְּךָ

שֶׁלֹּא יֵדַע מַכְאוֹב

 

מַה לְךָ נִרְדֶּמֶת קוּמִי,

יֵשׁ בָּךְ אֶת כָּל הַחֲכָמָה

לְוַתֵּר עַל שָׁנִים שֶׁל אַשְׁמָה

לְהִתְהַלֵּךְ זְקוּפַת קוֹמָה

 

עוֹד תַּעַמְדִי עַל הַר גָּבוֹהַּ

גִּשְׁמִי בְּרָכָה יִשְׁטְפוּ אֶת פָּנַיִךְ הַטּוֹבוֹת

וְיִתְּנוּ מַרְגּוֹעַ לְלִבְּךָ

שֶׁלֹּא יֵדַע מַכְאוֹב .

 

לצפייה בביצוע השיר לחצו כאן – מומלץ

 

שתזכה נפשנו היחידה

ונפש כלל האומה

לתת מרגוע לליבנו

ונשמח בחג הסוכות.

 

ועוד ברכה לשנה החדשה

ברכת הדרך לשנה החדשה ,

שתהיה לכולנו שנה טובה ומתוקה,  שנה שבה נצליח סוף סוף  לשנות בעצמנו מה שלא הצלחנו עד עתה (ושתמיד רצינו...) , שנה שבה נצליח לראות את הטוב שבחיינו ולהעריך,  את האנשים שמסביבנו ולתת להם יותר מעצמנו  , שנה שבה נהיה יותר שמחים במובן הפשוט של המילה,  שנה עם הרבה בריאות ונחת,  שנה שבה כל אחד מאיתנו יתרכז וישתדל לתקן את עצמו ולא את האחרים, שנה שבה נהיה יותר מאוחדים ונראה רק  את המשותף ולא את המבדיל,  שנה של אהבת חינם,  הרבה בריאות , הרבה אהבה.

 

בברכת שבת שלום

וחג שמח

 

גדי ליאון

העורך

הנש"ר מתכונן לחג השלום – חג הסוכות

 

במפגשנו השבוע התכוננו לקראת חג הסוכות.

פתחנו את המפגש בשיר "זמר נודד" אותו הכרנו במפגשים הראשונים, בליווי מחיאות כף בפעמות של הפזמון – "הללו, הללויה, הללו".

מכאן שרנו את שירה של נעמי שמר "שלומית בונה סוכה" וחשבנו מה מאפיין את הסוכה אותה בנתה שלומית. הגענו להבנה כי הסוכה מטרתה ליצור מקום לכל אחד, שלום ואחדות.

לצפייה בביצוע השיר "שלומית בונה סוכת שלום" לחצו כאן

 

 

המשכנו בצפייה בביצועה של נעמי שמר לשיר "לחם האוהבים" יחד עם תלמידי בית הספר לאמנויות בתל אביב.

לחצו כאן לצפייה בביצוע

    

קראנו את מילות הפזמון ומצאנו את ההקשר לחג הסוכות- אוהבים, ידידות ונחמה" ולמדנו את הבית הראשון והפזמון.

מצאנו את ההפסקות- המכונות "סינקופה" בפזמון ובהתאם הקשנו באצבע צרדה בהן.

קינחנו בשני שירי סוכות- "פטיש-מסמר" ו"סוכתי הסוכה" ונפרדנו בברכת חג סוכות שמח.

לטעימה מאלבום התמונות לחצו כאן

 

החיבור והשילוב הבין-דורי השנה עלה בדרגה, מעבר לנכד של חבר הבית- שמוליק גבאי- השרים יחדיו בכיתת המורה סמדר נאמן יש לנו הפעם גם מורה- הדס גולן – שהיא נכדתו של חבר הבית יצחק יצחק משדי-תרומות.

בברכת חג סוכות שמח

 

גדי ליאון

רכז מיזם נש"ר

בית גיל עוז

 

מקבלים פני חג הסוכות בבית גיל עוז

 

ברצף החגים הרודפים זה את זה במהלך חודש תשרי אנו מתכוננים כעת לקראת חג הסוכות.

זכינו למפגש בין דורי עם בנות מכיתה ח' של בית הספר שק"ד, בהובלתה של מעיין – מחנכת בשכבה, אשר יחדיו הכנו קישוטים לסוכות.

 

היה זה מפגש מהנה ומרחיב את הלב ומתכננים מפגשים שכאלו לאורך כל השנה.

מוזמנים לצפות באלבום התמונות מהמפגש – לחצו כאן

בהמשך ישבנו יחדיו לשירת החג יחד עם פיטר פרידמן ושמחנו.

 

נפרדנו בברכת חג שמח

 

גדי ליאון

עורך מעת לעט

 

 

"מחילה"

"מחילה" הוא סרט ישראלי נוצר בשנת 2019.

חנן סביון וגיא עמיר השחקנים הראשיים גם ביימו את הסרט.

אליהם מצטרפים השחקנים: צחי הלוי אלון אבוטבול  נעה קולר ושירי מימון.

העלילה מתרחשת בימים אלה "ימי תשובה".

בדרום הארץ.

כשאת שגרת החיים מפלחות אזעקות  מכיוונה של עזה.

הסיפור על שני חברים שהסתבכו במעשה שוד שמסתיים במאסר של האחד ואילו חברו יורד מהארץ. כשהאחד משתחרר מן הכלא האחר חוזר לארץ וחוזר בתשובה. העלילה הולכת ומתגלגלת ואף מסתבכת.

... אני יצאתי מהסרט בתחושה קשה ובידיעה שלעיתים אנשים "נופלים" במלכודת הפשע לא בגלל שהם פושעים חלילה, אלא שאין להם מזל בחיים והם נקלעים למעגל של בדידות, יאוש  , דיכאון וחייהם מתנהלים בחוסר תקווה. מאבדים את משפחתם הקרובה והחברה מתנכרת אליהם.

הסרט הוגדר בתווית של קומדיה. לא הבנתי מה פה מצחיק....

לצפייה בקדימון לסרט לחצו כאן

תמי חיים

נווה-אור

‏כ"ט/אלול/תשע"ט
‏29/09/2019

אני לא אוהב

בדרך כלל איני קורא בעיתון את הכתבות העוסקות באוכל למרות שדווקא אני מאוהבי האכילה, אלא שהשבת בעלעלי בעיתון צדה את עיני הכותרת "מנת פתיחה" ובהמשכו "איך לבשל בארץ ישראל". הסתקרנתי, וראיתי שהדברים עוסקים בתקופה של העלייה והקמת המדינה, וכיוון שאני עסוק בכך במסגרת עבודתי כארכיונאי התחלתי לקרוא את הכתוב וכאשר הגעתי לפסקה המצורפת, הרגשתי שאני חוזר לאחור כ- 70 שנה לשנות ילדותי.
נולדתי באמצע מלחמת העולם השנייה עת הוריי וחבריהם החלו לייסד את הקיבוץ. עליה על הקרקע לאדמות "וקווקא" בעמק בית שאן, מלחמת השחרור , והימים ימים קשים והפרוטה לא מצויה, גם המזון היה בצמצום רב עד כי למשל חבר קיבל רק חצי ביצה קשה ליום אלא עם כן הוא עבד בעבודה פיזית קשה ואז זכה לביצה שלמה, אני זוכר איך היו החברים מזמזמים-שרים, במלעיל אשכנזי:
"תה מר לחם וריבה, 
דיסה דיסה אוכל בקבוצה
חלבונים מאין כח אז מאין..."
או מרננים אך לא מקטרים:
"דייסה, דייסה, אורז בורגול, אנו אוכלים כל היום
עוד יבוא יום הגדול, ונאכל גם תרנגול". 
אלא שהחברים לא רצו שאנו הילדים נחוש בכך, אותנו גידלו "על לבן של תנובה". הם עשו הכל כדי שנגדל.
כל שיטה, תאוריה או אידיאולוגיה או טכניקה הייתה טובה בעיניהם אם הבטיחה תוצאות בגידול הילדים.
לצורך כך בנו בין בתי הילדים את "מטבח ילדים", בישלו לנו אוכל מיוחד עתיר בחלבונים ובשומנים ובכל אבות המזון שהיו ידועים להם. 
לנו הילדים אסור היה להיכנס פנימה שכן ,הפרימוסים" ירקו אש והמים ושאר תבשילים היו רותחים עליהם, לכן מציצים הינו מהחלונות לראות את הקסם שבבישול. במיוחד אהבנו לראות איך מחמיצים את החלב שופכים את העיסה המוזרה לשקיות גדולות של בד ותולים אותם במרפסת מאחור והם מטפטפים את מי הגבינה.... ההמשך לא היה כה משמח שכן המטפלות הכריחו אותנו לאכול את הגבינה הלבנה שנוצרה.
על הכרח זה רציתי לספר.

למרות שהמבשלות עשו כל מאמץ שיהא האוכל טעים לנו, לא תמיד צלח הדבר. את החלב שהובא ישר מהרפת מרתיחים היו, חלקו הובא ישר בכדים קטנים לבתי הילדים, ומהלו בתוספת אבקה חומה וסוכר הפך ל"קקאו" מה שקוראים היום "שוקו", דווקא היה טעים, אלא דא-עקא שעל שתי משקאות אלו נפרסו "קרומים" שלא יכולנו שאתם וכל שכן לאוכלם.
אך למטפלות היו שיטות שונות כדי שנאכלם, ראשית היו משדלות בשפה רכה ומסבירות כמה חשוב לאכל כל דבר המוגש, אם לא עבדה השיטה המשיכו להסביר בשפה ברורה אך עדין נעימה, ובהמשך בקול רם ובכעס. עיתים היו הדברים מלווים בהסברים משכנעים כמו אם תוכלו תגדלו תהיו גדולים כמו אמא ואבא, ויהיה לכם הרבה כח. ועוד אמרו, ממש ניגנו על מצפונינו: "ראו את הילדים האומללים, המסכנים, באפריקה, הודו או סין, להם אין בכלל מה לאכול, אך אנו הילדים לא הבנו כלל מה זה כשור לכך שאנחנו בכלל שונאים לאכול....
כמובן לא את כל האוכל שנאנו, אך את הירקות המבושלים במים, שבושלו כמנהג יוצאי אירופה לא יכולנו שאת, הגרועים שבהם היו: החצילים, (מרובעים חומים צפים במים דלוחים), הקישואים (גם הם מרובעים אך צפים בביצה צהבהבת), התרד (שהייתה עיסה ירוקה), הדלעת, והכרוב המבושל, (לא נכביר בתאורן).
והגרוע ביותר שהיו ימים קבועים בו בושל כל אחד מהם, במיוחד חרדנו לקראת יום רביעי בו באופן קבוע בארוחת הצהרים, בצד ביצת עין ופירה הייתה יצוקה עיסה ירקרקה ממנה נדף ריח שלא נעם לחוטמינו.
אני את החצילים לא יכולתי לאכול.
להוותי הייתה מטפלת אחת שלא יכלה להשלים עם מצב זה, והפעילה עליי לחצים רבים כדי שאסיים את כל המנה שהיא יצקה לצלחתי, ואף הפעילה לחץ פיזי לא מתון לכך, וזה בלשון המעטה.
פעם אחת כשכבר לא יכולתי יותר אמרתי לה: "יותר לא אוכל חצילים שכאלו", אך היא בשלה, אמרה: "אתה לא תקום מהשולחן עד שתסיים את כל מה שבצלחת", אך גם אני בשלי....
חבריי לבית ילדים כבר הלכו למקלחת ומשם פנו למטותיהם (למנוחת הצהרים שבכלל לא אהבנו אותה), ואני ממשיך לשבת לפני הצלחת עיניי נעוצות במה שיש בה, אך אינני מסוגל לאכול.
בחמת זעם אמרה לי המטפלת: "אני אוציא אותך עם הצלחת החוצה למרפסת שכל הקיבוץ יראה איך אתה מתנהג, זו פשוט חרפה ובושה". ואכן כך עשתה, הוציאה את השולחן הקטן ושרפרף למרפסת, שמה את צלחתי עליה, והושיבה אותי לעיני כל החברים השבים בשעות אחר הצהרים מעבודת השדה. שעה זו הייתה גם השעה שהיה עליה המטפלת להחזיר את כלי האוכל למטבח הילדים, וכך עשתה. אך שעה זו גם הייתה השעה שהתחילו לשלוח את הילדים מגן הילדים לבתי ההורים.
והנה אני רואה את אחותי יוצאת מגן הילדים בדרך לבית הורינו, "אחותי בואי רגע" צעקתי אליה, היא הבינה מהצעקה את מצוקתי וקרבה אליי בצעד חפוז. "אנא קחי כף חצילים מהצלחת והשליכי אותה תחת אחת השיחים", היא לקחה כף אחת והשליכה, ועוד כף אחת והשליכה, ועוד כף ועוד כף....
בהשליכה את תכולת הכף האחרונה שבה המטפלת ממטבח הילדים וראתה את המתרחש, בחמת זעם סטרה לי על לחיי, כאלה סטירות שמעולם לא קיבלתי....
אותו לילה התכנסה במהירות ועדת החינוך כדי לדון בתופעה קשה זו של התנהגות הילדים.
אך אני ניצחתי, יותר לא הכריחו אותי לאכול חצילים.

כך אכלנו - אלו הכלים  השולחן והכסאות

מבט  ממגדל התצפית אל אזור בתי הילדים - באופק הרי הגלעד 

מטבח הילדים המרפסת האחורית לייצור הגבינה

המאמר ב"ישראל היום" שהזכיר לי נשכחות

עשהאל (עשי) פשחור

עין-הנצי"ב

 

חומת הגטו הושחתה בראש השנה

יהודי קרקוב נדהמו לגלות בדרכם לתפילת היום השני של ראש השנה כתובת אנטישמית גסה על אחד משני שרידי החומה.

ניצן קידר , ג' בתשרי תש"ף 02/10/19 ,

לקריאת המאמר במקור לחצו כאן

 

 

הכתובת שרוססה על חומת הגטו       צילום: ג'ונתן אורנשטיין

יהודים שעברו סמוך לאתר ההיסטורי בו שכן גטו קרקוב בדרכם לתפילת היום השני של ראש השנה, גילו צלב קרס וכתובת אנטישמית גסה על אחד משני שרידי חומת הגטו.

המשטרה הפולנית שהוזעקה למקום פתחה בחקירה והעריכה כי הכתובת רוססה בלילה שבין שני ימי החג. הכתובת האנטישמית הוסרה היום (רביעי) על ידי עובדי עיריית קרקוב.

זו הפעם השנייה בעשרות השנים האחרונות, שאלמונים העזו לרסס כתובת על שרידי חומת הגטו.

ג'ונתן אורנשטיין, מנהל ה-JCC (המרכז הקהילתי היהודי) בקרקוב סיפר לערוץ 7, "הכתובת הזו מטרידה אותי גם בשל ההקשר האנטישמי וגם בגלל שמי שריסס אותה רצה שנראה זאת בראש השנה. אני גר בקרקוב כבר 18 שנים ורק פעם אחת לפני כן העז מישהו לעשות מעשה דומה".

הוא ציין שהמשטרה שהוזעקה למקום נתנה מענה מהיר, אך לא הצליחה למצוא את האחראים למעשה. "התגובה המהירה של העירייה והמשטרה הזכירו לי מדוע כיום קרקוב הוא מקום ראוי לחיות בו כיהודים".

מיכאל זיידה, חבר בקהילה היהודית בעיר אמר כי "לא ראינו שנים רבות דבר כזה בקרקוב. האנטישמיות היתה קבורה במרתפים כאן וכעת היא עולה ומבעבעת. לאנטישמים יש כיום יותר תעוזה ואנחנו צריכים לוודא שהם ידוכאו".

 

 

 

 

ארגון 'גשר' מסר בתגובה להשחתת החומה כי "אירוע השחתת חומת גטו קרקוב, מהווה נקודת קיצון בשרשרת של אירועים אנטישמיים בעת האחרונה. אם בעבר, השואה והגטאות שימשו כמעין טאבו, נראה שכעת גם הקו האדום הזה נחצה. לעליית מדרגה זו אחראים גורמים רבים ובראשם: עליית מפלגות ומנהיגי ימין קיצוני במדינות רבות, התבטאויות בוטות של מנהיגים בעולם ושיח מתלהם שמעודד ביטויי שנאה אקטיביים בכלל, וכמובן כזה שמוצא בקלות את הקורבן המוכר והקבוע מאז ומתמיד".

"ממשלת פולין מציגה בשנה האחרונה עמדה חדשה בכל יחסה לזיכרון השואה ולאחריותה למאורעות אשר חווה העם היהודי בשטחה. כיום נראה, כי גם אם לא כיוונו לכך, התנהגות ממשלת פולין מחלחלת אל תושביה ויוצרת אווירה המאפשרת מעשים חמורים כאלה", נמסר מטעם הארגון.

בית

 

בימים אלו כשאנשים עוזבים את ביתם מרצון או מאונס...

יש היוצאים מביתם לרגל שיפוץ הבית,

יש המקיימים מצוות יציאה אל סוכה,

ישנם רבבות ואלפים הנאלצים לנדוד מארץ לארץ, פליטים מגורשים, מהגרים מרצון ומהגרים מאונס... יש שאיבדו את זכותם על בית הוריהם במלחמות ירושה קטנות או גדולות, בכל מקרה- אדם ממיר אושר אמיתי בעושר מדומה.

שמעתי פעם מבן משפחה יליד אירופה, "בימי" אמר: "מי בכלל חשב שביכולתו לרכוש לעצמו בית, אנשים חיו בשכירות כל ימיהם. ופה במדינת ישראל, זוג צעיר ולו שני ילדים מטפח חלום של בית קבע. אידיאל של בית קבע, בית שלך הוא נורמה מוסכמת בחברה שלנו. ויותר מזה בחברת בני דודנו. אדם לא יישא אישה, אלא אם כן יכל להבטיח כי יבנה לה בית"... אנשים חיים בחוב חודשים ושנים כדי לשלם משכנתא.

יש סתירה מסוימת בין העובדה שאנו חיים בעולם של מהגרים וחסרי בית מחד, ובין החיים כל ימיהם בחלום הנכסף לבית משלהם. האמת, מאין תמצא?

והרי שיר מקסים גם אם לא בשלמותו שנתנה לי ידידתי לפני שנים רבות. נתקלתי במעטפה במגירה כשערכתי סדר ניירות לפני ראש השנה.

שיר זה הוא למעשה פסקה מתוך סיפור ששמו "אהבה הפוכה" המופיע בספרו : "ברוח הנוראה הזאת"

 בית – יהודה עמיחי

“אדם יוצא מבית

והבית אינו יוצא מן האדם.

הוא נשאר על קירותיו

ועל התלוי בהם,

ועל חדריו ודלתותיו

הנסגרות בזהירות.

או כי הבית מתרחב והולך

ונעשה לדרכים שבהם ילך זה

שיצא מן הבית”...

 

 

 

 

 

 

 

 

תשרי תש"ף

אבישג

 

 

כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ

מילים:  מן המקורות     לחן : עממי

 

כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ
וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן;
הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת
יִפְצְחוּ רִנָּה.
וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן
מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה.
צַהֲלִי, צַהֲלִי וָרֹנִּי,
יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן, יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן,
הַלְלוּיָהּ.

 

הופיע בספר/חוברת  "לירושלים מזמור: שירי עם ועדות", משרד החינוך והתרבות והמועצה הציבורית לתרבות ואמנות, תשכ"ט, מנגינה עממית מעובדת לקנון בידי מנשה רבינא. הפסוקים בהתאמה ללחן נדפסו כבר ב"דפרון זמרה במחלקה", אב תש"י 1950.הלחן נכתב לפסוקים מתוך ספר ישעיה:  פרק נ"ה, פסוק י"ב;    פרק י"ב, פסוקים ג', ו'.
 עמנואל זמיר כתב ללחן זה את שירו "דבקת רועים".

 ביצוע נוסף:  דינה גולן וחבורת רננים , שיר ראשון ב"זר שירי מים" מתוך תכנית שירי סוכות (תשל"ח 1977) בסדרת הרדיו "שוב יוצא הזמר."  בדקה 35.30.
"עוד חוזר הניגון | מאוצר הארכיון של רשות השידור | שוב יוצא הזמר | שירי סוכות" זר שירי מים  | דינה גולן וחבורת רננים

להאזנה לחצו כאן

 

לכבוד חג שמחת תורה, הנה ניגון של שמחה.  (אתר 'עונג שבת')

'כי בשמחה תצאו' : הניגון של חסידי חב"ד
בקרב חסידי חב"ד מושר ניגון עליז למילות הפסוק 'כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה וְכָל עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ כָף' (ישעיהו, נה 12). על פי חב"דפדיה נהגו החסידים לזמרו בעת פרידה (זמנית כמובן) מהרבי בסיום התוועדויות או בשעת סיום סעודות בימים טובים).

מתי נכנס שיר זה להווי המוסיקלי של חב"ד אין לדעת, אבל הרבי האחרון, מנחם מנדל שניאורסון (שנפטר בשנת 1994) חיבב שיר זה, ופעמים רבות פתח בו ביזמתו כאשר עזב את האולם בו התכנסו .
הנה הקלטה של הרבי שר סולו עם חסידיו.     

להאזנה לביצועו של הרב לחצו כאן

 

 

 

 

"וינתן לעם לב חדש לשורר בפיהם שיר חדש" _{(יוצר לפרשת החודש)}

"האזינו השמים ואדברה                           ותשמע הארץ אמרי פי

יערף כמטר לקחי                                     תזל כטל אמרתי"

כך כתובה שירת האזינו בספר התורה, בשתי עמודות קצרות, כשבין האחת לשניה יש רווח גדול. למתבונן בספר התורה, נראה, שהאותיות הכתובות מועטות ביחס לגודל היריעה. מדוע להשאיר  מקום פנוי רב כל כך ? ניתן  היה בקלות לצמצם את הרווחים.

התחושה היא                                       שגם לרווחים יש משמעות.

במדרש נאמר, שהתורה, לפני שירדה לעולם ונכתבה על קלף, נכתבה "אש שחורה על גבי אש לבנה". הביטוי הזה מסמל את העובדה שגם לרווחים יש מהות – הם ה"אש הלבנה" לא רק שלאש הלבנה אין משמעות פחותה מהאש השחורה, יתכן שהמשמעות שלה אף גדולה מהמשמעות של ה"אש השחורה".

 ה"אש השחורה" – האות הכתובה, הינה מוגבלת. האש הלבנה, מבטאת מהות מוגבלת פחות.

באופן אחר, ניתן לחשוב על הרווח, על ה"אש הלבנה" כמנגינה – הליווי הפנימי של האות הכתובה, האופן שבו צריכים לבטא אותה ולשיר אותה. הרווח מאפשר להפוך את האות המעוצבת וה"חתוכה" למשהו חי יותר, משהו עם נשמה.

המהר"ל מפראג מבאר באופן דומה את התיאור של אש שחורה על גבי אש לבנה:

"אש שחורה על גבי אש לבנה כו'. דבר זה סוד מופלא, כי התורה נקראת בשתי שמות; נקראת בשם "חסד", "ותורת חסד על לשונה" _{(משלי ל"א, כ"ו)}, ונאמר _{(משלי ג', י"ז)} "דרכיה דרכי נועם", ונקראת בלשון "אמת", "תורת אמת היתה בפיהו" _{(מלאכי ב', ו')}. כי המצוה בעצמה עשייתה הוא הטוב ונועם. ולפיכך היה יסוד התורה אש לבנה...נמצא כי עיקר המצוה הוא טוב וחסד, וזהו מורה אש לבנה, כי הלובן מורה הטוב והזכות, דומה לאור שהוא טוב. והצורה, היא אש שחורה, כי השחור מורה על רשימה מבוארת היטב, כך התורה דבריה מבוארים ברורים" _{(גור אריה דברים פרק ל"ג)}

המהר"ל מסביר שהתורה מכוונת אותנו לדבר האמיתי – לדין אמת. אבל דין הוא דבר שלפעמים נראה מנותק מהמציאות. לפעמים דין שיוצא מבית הדין, בית המשפט, נראה לא מתאים לחיי היום-יום. לכן חשוב שנראה שהתורה היא שיר. היא מתאימה למציאות, יש לה מנגינה פנימית שמי שרגיש אליה רואה גם את הטוב והנועם שיש בה, את עושר החיים שיש בה.

שירת האזינו, בצורתה השירית, קוראת לנו להתבונן על הרווחים שבין האותיות, על החיים מלאי הטוב שיש בין אותיות התורה, המנגינה והנועם.

אנו בפתחו של חג הסוכות.  את כל מה שאנחנו עושים בדרך כלל בבית, אנו ממשיכים לעשות, אולם בחג אנו עושים אותו בסוכה. ובכך כל מעשה "רגיל" של אדם הופך להיות מצווה כשהוא נעשה בסוכה. זו התחושה שהתורה רוצה לתת לנו. התורה אומרת לנו "צא מעולמך הרגיל והיכנס לסוכה" - להרגשה שאתה נמצא בצלו של הקב"ה, תמיד.

 עולם התורה המצוות איננו אוסף יבש של חוקים אלא שיר מלא  חיים.

בפתחה של השנה החדשה, אנו מתפללים כדברי הפיוט שמוזכר בכותרת, שינתן לנו "לב חדש" – כוח התבוננות פנימי טהור וזך. שיאפשר לנו "לשיר מחדש" את התורה – לא רק לקרוא אותה אלא להרגיש איך היא ממלאת אותנו בחיים של אור וחסד בחיים של שמחה ושיר. 

 

 

 

 

 

 

שנה טובה, שבת שלום וחג שמח, הרב מתן שניוייס, רב טירת צבי