שלום רב קוראנו היקרים

 

שנת תש"ף החלה

ואנו עומדים לקראת יום הכיפורים.

 

ביום זה עומדים אנו,

כל אחד על פי אמונתו והשקפתו,

לפני עצמנו ובוראנו,

ומבקשים מחילה וסליחה.

 

היכולת לבקש סליחה ולמחול

יכולת המאפשרת לראות את העבר

"...כאותו צייר הצועד צעד לאחור

כדי לראות את מלוא התמונה שיצר על הבד..."

_{(הרב יונתן זקס)}

 

וכך נכתב בתפילה:

פְּתַח לָנוּ שַׁעַר

בְּעֵת נְעִילַת שַׁעַר

כִּי פָנָה יוֹם

 הַיּוֹם יִפְנֶה

הַשֶּׁמֶשׁ יָבֹא וְיִפְנֶה

נָבוֹאָה שְׁעָרֶיךָ

 

פְּתַח לָנוּ שַׁעַר

בְּעֵת נְעִילַת שַׁעַר

כִּי פָנָה יוֹם

 

הַיּוֹם

כִּי פָנָה יוֹם

ממליץ לצפות בביצוע לפיוט נפלא זה – לחצו כאן

 

היום יפנה ואנו נמשיך לעבר העתיד

 

שבת שלום

וגמר חתימה טובה

 

גדי ליאון

העורך

מקבלים פני שנת תש"ף בבית גיל עוז

 

הבית כולו לבש חג, השולחנות עמוסי כל טוב לארוחת הבוקר וחדרי הפעילות קיבלו את פני החברים בכניסתם לבית.

לאחר ארוחת הבוקר החגיגית פתחנו ב"משחק הכתרים" בו היה על חבר/ה לזהות מושג הנמצא על כתרם לפי תשובות כן/לא שניתנו על ידי החברים.

לאחר ה"חימום" בעזרת ה"כתרים" התפזרנו לחדרי הפעילות השונים.

בחדר האומנות עם מיקי סמסון ומחליפתה לעתיד- שקד, עסקנו בנושא הרימון והכנו מובייל של רימונים מקושטים.

בחדר המפגשים יחד עם עבדכם הנאמן – גדי ליאון – עסקנו בראש השנה כיום הדין והתחדשות.

בחדר הקבוצה יחד עם אלי עמר עסקנו בנושא החג וחוויות מבית אבא.

בחדר המוזיקה, יחד עם פיטר פרידמן, האזנו למוסיקת חג וליצירתו של יאיר רוזנבלום- "ונתנה תוקף".

בלובי הכנו אגרות ברכה עם אם הבית- אהובה אוזן.

לאחר סיום הפעילויות התכנסנו לאכילת עוגת דבש ולשתית הקפה.

התכנסנו יחד עם משה גולדברג מטירת-צבי להכנה לראש השנה בזמר ובסיפורי חסידים ולבסוף האזנו לקול השופר אשר הביא עימו משה.

קינחנו בשירי החג ובברכות ואיחולים מחברי הבית לחברי הבית וסיימנו בארוחת צהרים חגיגית.

נפרדנו בברכת שנה טובה ובאיחולי שמחה ובריאות לקראת השנה החדשה.

מוזמנים לצפות באלבום התמונות לחצו כאן

גדי ליאון

מומחה שיקומי

 

 

סיפורה של כלבה

שלום לך קורא יקר!

שמי "שרי", שם חיבה "שושה". זה לא שמי הראשון. איך הגעתי אליו תשמעו בהמשך. אני יושבת כעת על ברכיה של שרונה, המזכירה ב"אגודת צער בעלי-חיים", ומעלה את זיכרונותיי. האמת, הרבה אינני זוכרת. שנה וחצי מחיי נמחקו, והזיכרון הראשון שיש לי הוא מרחוב סואן בקריית-מוצקין בגשם שוטף. אני מיוחמת, רזה מאוד, מלאה פצעים, מתגרדת בלי סוף, הגוף שלי מכוסה עקיצות פרעושים ופשפשים, כולי גוש שיער מדובלל ומפוחד. הרעב אילץ אותי לחטט בפחי האשפה, למרות החתולים המאיימים והכלבים שלא הפסיקו לרחרח באחורי. אני ממש שנאתי את זה, אך הכלבים לא הרפו. למזלי, אחרי כמה חודשים מלאי סבל, אספה אותי אליה אישה  רחמנייה, האכילה אותי והביאה אותי ל"אגודת צער בעלי-חיים". באגודה החליטו לקרוא לי "תמרה", כי הזכרתי להם עם השיער הארוך שלי את קוף התמרין. עשו לי תספורת כסח, עוקרתי, תולעתי, הזריקו לי שפע חיסונים והטביעו בי שבב. כעת יש לי תעודת זהות, ואי-אפשר כך סתם לזרוק אותי לרחוב. מסתבר, שבכל זאת יש חוק וסדר במדינת-ישראל.

באגודה שהיתי מספר שבועות, רוב הזמן במשרד, על הברכיים של שרונה. היה לי די כיף, אך מאוד רציתי משפחה מאמצת, עדיף עם ילדים צעירים וחלקת חצר להתרוצץ בה. רצונות לחוד ומעשים לחוד. באחד הימים הגיעו לאגודה גבר ואישה. בדיעבד נודע לי כי שמו אריה ושמה טלי. הם רצו לאמץ כלב קטן, זכר, חום, בגיל שנה. אחרי סיבוב במכלאות חזרו למשרד מתלבטים. אני הייתי מכורבלת, כרגיל, על שרונה והתבוננתי בהם בסקרנות. אריה, למרות השם המפחיד, נראה לי אדם רחום, חביב ומאוד סימפטי. החלטתי להמר. אני לא כלב זכר והצבע שלי לא חום. אני כלבת "טרייר" מעורבת, בת שנה וחצי, בצבע דובדבן-שחור עם אניצי לבן ברגליים האחוריות. נעצתי באריה את העיניים החומות שלי, עיניים מקסימות כך אומרים, ושלחתי לעברו מבט מתחנן האומר: "קח אותי, אני מותק של כלבה, לא תצטער!" אריה, לא היה לי ספק בכך, נשבה מיידית ואסף אותי אליו. טלי, אחות אשתו, קצת הסתייגה: יש לה שלשול, היא משתעלת... סתם קנאת נקבות. המחאה שלה נפלה על אוזניים ערלות, ותוך זמן קצר הגעתי לביתי החדש בחיפה.       

בבית פגשתי את שאר בני המשפחה, הבת לילך והבן איתי, והוצגתי בשמי, "תמרה". השם הדהים אותם. "תמרה"? איזה מין שם זה לכלב? אריה הציע לקרוא לי "נל", על שם הכלבה שגידל בקיבוץ, אך דפנה רעייתו פסלה זאת נחרצות, תודה לאלוהי הכלבים. מי רוצה להיקרא על שם כלבה שמתה מסרטן בגיל חמש? לאחר הרבה התלבטויות הוחלט על השם "שרי", הן בגלל צבע הדובדבן שלי והן בגלל שהחליטו שאני מתוקה (למי שאינו יודע, "שרי" בצרפתית זה "מתוקה") . דפנה קצת הסתייגה מ"שרי" ונתנה לי שם חיבה – "שושה".

ומרגע זה השתנו החיים בבית של דפנה ואריה. אפילו אני הופתעתי משפע הדברים שקנו לי: "בונזו", חטיפי-בריאות, רתמה, רצועה, מיטה, עצמות-צעצוע, כדורי טניס ומה לא? מה"בונזו" דווקא לא כל כך התלהבתי. נכון, זה אוכל יבש, מאוזן ובריא לכלבים, ואיתי המליץ בכל פה לא לתת לי מזונות של בני אדם. אבל אריה, כך הסתבר, מאוד אהב להאכיל אותי, הרגל מהקיבוץ וחלק מהאופי הרחום שלו, ומדי פעם תיבל את ה"בונזו" ברוטב בשר. באין רואים, כמובן! זה רק הוסיף לגזרה שלי, וכך גם שאריות גביעי היוגורט והקוטג', אליהם הייתי דוחפת במיומנות את הפה והלשון ומלקקת ביסודיות כל טיפה. מהר מאוד עליתי במשקל ועברתי את מחסום 10 הק"ג המקובלים לכלבה מסוגי. מאחורי גבי שמעתי דיבורים על "התחת המזרח-תיכוני" שקיבלתי.

ואיפה משכיבים את ה"תינוקת", כלומר אותי? בהמלצת טלי, הדודה מאמריקה ואחותה של דפנה, שהיא בעלת ניסיון רב בגידול כלבים, הניחו ביום את המיטה שלי בסלון, מול דלת הכניסה לדירה. וכך, כל הנכנס והיוצא זכה ממני לקפיצות שמחה ולליקוקים יסודיים. ובלילה, שוב בהמלצת טלי, עברה המיטה לחדר השינה. שהרי "שרי" לא תוכל להירדם ללא הנחירות של בעל הבית. שבוע השיטה דווקא עבדה יפה, עד ש"הורי המאמצים" החליטו שהגיע הזמן לסקס השבועי. אני חשבתי אחרת. חיכיתי בסבלנות עד שניות מרגע השיא ופרצתי בנביחות עזות, מענה לקולות כלב ברחוב. איפה בעלי-הבית ואיפה הסקס! מייד הוגליתי אל מחוץ לחדר השינה, לעשות בסלון חשבון נפש. לא נראה לי שזה הפריע לי במיוחד. גם בסלון נבחתי בהתלהבות רבה לכל רחש בחדר-המדרגות ולכל קול חשוד ברחוב. לוח-הזמנים האנושי לא בהכרח תואם את החשיבה הכלבית שלי, למרות שהשתדלתי מאוד, לא תמיד בהצלחה, לא לנבוח בין השעות אחת-עשרה בלילה לשש בבוקר.

נושא הקקי/פיפי, מסתבר, רגיש מאוד אצל בני האדם, ולכן השתדלתי מאוד להקפיד על הכללים. הרגלי הניקיון שלי היו למופת, מה שהעלה אצלי את המחשבה, שכנראה כבר הייתי מאומצת בעבר אצל משפחה כלשהי ומסיבות לא ברורות הגעתי אל הרחוב. אלא מה, כעת גרתי בבית רב-קומות, בקומה העשירית, וכדי לעשות את צרכי (מילה אנושית לקקי/פיפי) היו צריכים להוריד אותי במעלית שתיים-שלוש פעמים ביום. נכון, "ברח" לי פעם או פעמיים וננזפתי קשות, אבל לא התרגשתי. נקטתי בשיטה המקובלת עלינו, הכלבים, מזה דורות: חמקתי אל מתחת לשולחן, השפלתי את הראש, העמדתי פני מסכנה והעפתי אל הנוזף מבטים נוגים בסגנון "למה אתה כועס, זה בגלל הסטרואידים (על כך בהמשך), אני מבטיחה שזה לא יקרה שוב..." זה בהחלט עזר ועד מהרה הוצאתי לשוטט בשכונה.  וברחובות השכונה שפע של גירויים, הזכורים לי מקריית-מוצקין: פחי-אשפה מלאי "מעדנים", שפע כלבים מגדלים ומסוגים שונים (הם ממשיכים לרחרח אותי מאחור ואני ממשיכה לשנוא את זה), חתולים סומרים ושמש יוקדת. חודש יולי, הטמפרטורה כבר בבוקר 25 מעלות והלחות – 70%.  

לא עבר זמן רב אריה, בעל-הבית, התחיל לקטר. הוא יצא לגמלאות, ומה יותר כיף, לדבריו, מיקיצה בשעה מאוחרת, אחרי עשרות שנים של סדר-יום כפייתי ומחייב? במקום זאת הוא צריך לקום מדי יום בשש בבוקר, לרתום את הכלבה (כלומר, אותי) ולבלות איתה בסאונה החיצונית כחצי "שעת איכות". כך בצהריים, ובערב לפני השינה. ואני לא מפספסת אף טיול וממלאת את השכונה בשפע של שתן וגללים, אותם אוסף אריה בשקיות ניילון בנאמנות רבה. הוא כל הזמן רוטן על כך שהשכונה מלאה בגללי כלבים, אך אני מאוד מרוצה מהם ומקפידה לבדוק בעקשנות את כולם, כדי ללמוד על המערכת הכלבית-חברתית באזור. גם על פחי-האשפה אינני פוסחת. נכון, בני המשפחה מנסים לאלץ אותי לוותר על מנהג מגונה זה, לדעתם, אך אני לא מוכנה לוותר. מה רע בשאריות בשר מרקיבות ובעצמות של תרנגולת או בבורקס עסיסי שהושלכו ברשלנות ליד הפח? מדוע להשאיר אותם לחתולים המפוטמים? אגב, אני שונאת חתולים ונובחת עליהם בחמת זעם, וכלל לא איכפת לי שהשעה מוקדמת/מאוחרת ואני מטרידה את מנוחת השכנים. אינני יודעת מהיכן זה בא לי. זו כנראה תכונה גנטית שעברה במשפחתי הכלבית. אני חייבת לציין, שרוב הכלבים בשכונה מתרחקים מהחתולים ומתעלמים מקיומם. זה לא בסדר, כי בתנ"ך הכלבי כתוב: "שונא חתולים יחיה".

וגם לדפנה יש פתאום תלונות. בדירה יש שתי ספות, כורסה ומספר מיטות. נכון, לכאורה אין הנאה גדולה יותר לכלב מרביצה על הרצפה הקרירה ביום קיץ לוהט. אך מה לעשות? לי יותר נעים לרבוץ חצי גוף על הספה והחצי השני על בטנו הרכה של בעל-הבית, וזאת למרות שרק לפני מספר דקות חזרתי מהרחוב, לאחר בדיקה יסודית של פחי האשפה, רחרוח של עשרות גללים, השתנה רטובה, חלקה על רגלי, וחרבון לתיאבון. הספה נרטבת? לי זה לא מפריע. דפנה חושבת אחרת ומרבה לסלק אותי מהספות. לכאורה אני נכנעת, אך לאחר שכולם שוכבים לישון אני מטיילת על כל הספות בהנאה רבה. אפילו את מפת השולחן ניסיתי פעם או פעמיים. לא היה כל כך נוח, אך אני מוכרחה להפגין עצמאות ושליטה. פעם אחת ניצלתי את ההזדמנות שאריה ירד בלילה להטיל את מימיו, וכשחזר מצא אותי צמודה לדפנה בחיבוק כפיות קלאסי. מאז דלת חדר השינה סגורה בפניי. לבסוף מצאנו פשרה, ואני ישנה על אחד הכיסאות המרופדים בדירה.  דפנה מיהרה להניח מגבת על הכיסא, ואני עברתי מייד לכיסא השכן. החלטתי נחרצות, שאני לא ישנה על מגבות.      

חלפו מספר שבועות. עברתי בדיקת וטרינר, דורון שמו. הוא דווקא נחמד מאוד, למרות שהזריק לי חיסונים שונים ומישש את איברי הצנועים בחירות מוחלטת. "הורי המאמצים" מתלוננים שאני מתגרדת יותר מדי. ובאמת, אני נורא אוהבת להתגרד ומקדישה לכך מספר שעות ביום. דורון דווקא לא אהב את זה ורשם לי תרופה משונה, סטרואידים, שגרמה לי להשתין בלי סוף ולפעמים גם לבריחת שתן במרכז הדירה, מה שגרם ל"עימות" עם בעלי-הבית (ראה לעיל). כמו-כן צייד אותי דורון בשפע כדורים נגד אלרגיה. לדבריו, אני רגישה לעקיצות פשפשים. וכך, מדי בוקר וערב קוראים לי לטקס בליעת התרופות: דורשים ממני לפתוח פה גדול, דוחפים למעמקי גרוני את הכדורים ומצפים שאני אבלע אותם מבלי ללעוס. זה די מגעיל אותי, אך לפחות יש פיצוי קטן. אחרי התהליך אני מקבלת עוגית טעימה. הסטרואידים עזרו זמנית והפסקתי להתגרד.

עברו עלי כמה ימים כיפיים, כולל נסיעה ברכב המשפחתי לפארק הכט ולחוף דדו. היה נחמד, למרות שלא מצאתי פחי זבל. אז ניסיתי לסחוב דברי מזון מן המטיילים שחגגו לאורך החוף. המשפחות הערביות שיתפו פעולה בשמחה. המשפחות הדתיות לרוב הגיבו בבהלה. אגב, אני שונאת לנסוע במכונית. המקום קטן, סגור, וכל עצירה או סיבוב גורמים לי להיזרק מקצה הרכב לקצהו. אז הכי נחמד היה לשבת על הרגליים של אריה בזמן שהוא נוהג. לא ברור לי למה הוא כועס ומסלק אותי למושב לידו. אז דפנה מתעצבנת ומנסה להרגיע אותי ולהושיב אותי לידה, אך זה משעמם אותי, כי אני מפסידה את מה שקורה בחוץ וכל הנאת הנסיעה מתפוגגת. אז זהו, הפסיקו לקחת אותי לנסיעות. ממש לא איכפת לי. יש לי מספיק גירויים בשכונה. פחי האשפה, החתולים והכלבים המשוטטים עונים על כל צרכי. אגב, לפני זמן מה רצתי בשמחה לרחרח "פינצ'ר" קטן שעמד על השביל, מחובר ברצועה לגברת מבוגרת. אני חושבת שהיא הייתה ממוצא רוסי. פתאום הגברת התחילה לצעוק עלי ועל אריה וקראה לנו מטומטמים. מסתבר, ש"הפרענו" ל"פינצ'ר" לעשות קקי. איזה פה מלוכלך יש לגברת הזאת.   

חזרתי להתגרד. אני מקדישה לכך יותר ויותר שעות, מתפתלת על הרצפה ומוציאה אנחות וקולות מצוקה. אריה ודפנה נכנסו ללחץ ולקחו אותי שוב לווטרינר. דורון בדק אותי שוב ביסודיות, והחליט שאני אלרגית למזון. הוא פסק, שאני חייבת לאכול רק אוכל רפואי מיוחד. אריה יצא מהמרפאה עם שק מזון של מספר קילוגרמים וליבי אמר לי שאני בצרות. ואכן, מאותו רגע פסקו הפינוקים. נגמר רוטב הבשר, וליקוקי היוגורט והקוטג' הפכו לחלום רחוק. גם מפחי האשפה הורחקתי ביד קשה. האוכל שהוגש לי היה תפל, אפילו מאוס הייתי אומרת. ניסיתי שביתת-רעב של מספר ימים, הלחצתי מאוד את "הורי המאמצים" וחזרתי לגזרה המקורית שלי, אך בסוף נכנעתי ואכלתי בחוסר תיאבון מופגן את גרגירי הבריאות חסרי הטעם. ממש לא ממליצה! ומה עם הגירודים? אלה רק הלכו והתחזקו. האוכל הרפואי לא עזר כהוא-זה, רק עלה המון כסף.

חלפו עוד שבוע ועוד שבוע, והנה מלאו שישה חודשים לשהותי בבית משפחתי המאמצת. ואני, במקום להתאפק המשכתי להתגרד ולהיאנח במלוא המרץ. לא שמתי לב למצוקה אליה נכנסו בעלי-הבית בגלל התנהגותי, ופתאום שמעתי את אריה מדבר עם "אגודת צער בעלי-חיים" ומבקש חומר רקע רפואי על עברי. נלחצתי וניסיתי להפסיק להתגרד, אך בלא הצלחה מרובה. אריה סיכם עם שרונה מהאגודה, שהוא ייקח אותי לבדיקה נוספת אצל ידין, מנהל בית-החולים הווטרינרי, ולאחר בדיקה זו יוחלט מה יעלה בגורלי. נסענו לפגישה עם ידין. שוב עברתי בדיקה יסודית, וגזר-הדין היה – יש לי אלרגיה כרונית, רגישות-יתר שלא ברור ממה היא נובעת. אני אמורה לקבל חיסונים ושטיפות רפואיות מדי שלושה שבועות, וכנראה שזה יהיה המצב גם בעתיד הנראה לעין.

עצב כבד ירד על אריה ודפנה. אין ספק שהם אוהבים אותי מאוד, אך החליטו שהם לא יכולים להחזיק אותי יותר ועדיף שהאגודה תמצא לי בית יותר מתאים. אריה הביא אותי לאגודה והשאיר אותי בידיה של שרונה. הוא נפרד ממני בחיבוקים ובנשיקות, ונדמה לי שראיתי דמעה בקצה העין. אני לא בטוחה, כי ירד גשם באותו יום וקצת נרטבנו. יחד איתי העביר אריה לאגודה את כל הציוד שרכש עבורי, כולל האוכל הבריאותי. וכך אני יושבת על ברכיה של שרונה, כותבת את זיכרונותיי ומחכה למשפחה מאמצת חדשה. שמעתי מאווה, סגנית מנהל האגודה, שיש משפחה שמגלה בי עניין רב, משפחה עם שני ילדים. נהדר! ילדים זה שמחה, ילדים זה השתוללויות, טיולים וכיופים. אז מי יודע, אולי לא יהיה לי זמן להתגרדויות...

בברכה ובאהבה רבה, 

"שרי" / "שושה"    

 

"אנשים רוקדים ועצים גם"

בבית גבריאל מתקיימת בימים אלה תערוכת צילום: " אנשים רוקדים ועצים גם".   התערוכה צולמה ע"י ד"ר צביקה תורן. פסיכולוג וצלם, המשלב צילומים בתהליכים טיפוליים – (פוטו-תראפיה). בדברי הסבר לתערוכה הוא כותב: 

"תנועה ומחול הם השפה הבלתי נגמרת של הנפש, חוצה ימים ויבשות, חוצה גבולות וחששות. תמיד ידע האדם להביע עצמו במחול, כאשר המילים היו מעוטות יכולת".  

ואני התרגשתי מן התמונות המביעות עצמה תנופה תנועה וקלילות רבה. 

למרות שהצילום יש בו קיפאון וסטטיות התמונות הללו מביאות משב רוח, רעננות ויופי - חיים! 

לכו לראות במבואות בית גבריאל - מומלץ בחום!

תמי חיים

נווה-אור

 

"תהיה שנה טובה גם בלי תפוח בדבש":

 חגי תשרי של היהודים בשואה

למרות איסורי הנאצים, יהודים רבים הצליחו לשמור על מעט מרוח החג בגטאות, במחנות או במסתור. תערוכה מקוונת חדשה של יד ושם תציג כרטיסי ברכה, ספרי תפילה ולוחות שנה שהיוו עבור יהודים רבים קרן אור באפלה. "המסורות סיפקו תחושת יציבות בתקופה של מצוקה ורדיפה"

 

אור רביד יום שני, 10 בספטמבר 2018, 20:59  - וואלה

לקריאת הכתבה במקור לחצו כאן

 

ראש השנה ויום הכיפורים הם מהחשובים שבחגי ישראל, שקיום מנהגיהם מהווה חלק משמעותי בחיי העם היהודי. גם בתקופת השואה, תחת תנאים בלתי אפשריים, ניסו יהודים רבים בגטאות, במחנות או במסתור להיאחז בחיים - ובכך לשמור על מעט מרוח החג.

במסגרת פרויקט "לאסוף את השברים", מבצע לאיסוף פריטים אישיים מתקופת השואה, נמסרו למוזיאון "יד ושם" בירושלים תצלומים, ברכות ולוחות שנה שליוו את היהודים באירופה ושפכו אור על האופן שבו הם ציינו את חגי תשרי באותם הימים. חלק מהפריטים שיוצגו בתערוכה הגיעו לידי וואלה!

"בממלכת העבדים הענקית של מאות מחנות-ריכוז, מחנות-מוות ומחנות-עבודה הכפופים ליחידות מנהל שונות, היה כל יום זהה למשנהו: אותם ימים ארוכים שהתמשכו מעלות השחר ועד צאת הכוכבים ובהם מפקדים שאין להם סוף, אותו מזון דל, אותם מצעדים ארוכים לעבודה וממנה, ואותן הכאות עד מוות יום-יום", הסבירה החוקרת יפה אליאך במאמרה "שמירת המסורת היהודית בקרב האסירים היהודים במחנות הריכוז". "היה זה מקום שבו השינוי היחיד היה שעת מותו של הפרט. ואולם, למרות הכול, מספר ניכר למדי של יהודים דבקו גם כאן, ומתוך סכנת נפשות, במסורתם, ולא נכנעו למהלכם החדגוני של חיי המחנה שפירושם איבוד גמור של חוויית אנוש". 

תצלום קבוצתי של יהודי העיירה Vabalninkas, ליטא, במהלך התכנסות בערב ראש השנה תרפ"ח, ספטמבר 1927. במהלך האירוע הוחלט על הקמת בית כנסת חדש, לאחר שנשרף במלחמת העולם הראשונה (צילום: יד ושם)

 

קיום פעולות פשוטות, כמו כתיבת ברכת שנה טובה או יצירת לוח שנה על בסיס זיכרון בלבד, סייעו ליהודי אירופה לשמור על אנושיות ולהכניס מעט סדר בכאוס ששרר בתקופה אפלה זו. "החגים היהודיים היו מאורע מיוחד בחיי האסירים", הוסיפה אליאך. " מועדים אלה עוררו זיכרונות, צער וייאוש אך גם הפיחו תקווה. בדרך כלשהי עלה בידי האסירים לחשב את המועד המדויק של ימי החג". 

באופן רשמי, ברוב אזורי הכיבוש הנאציים נאסר על יהודים לקיים כל חיי תרבות ודת. חלק מהיהודים הפעילו מאמצים רבים על מנת להמשיך ולחיות על פי תפיסת עולמם הרוחנית והדתית. אלה שהשתדלו לקיימם נאחזו בהם מכיוון שבדרך זו הם הרגישו שהם מביעים את תקוותם ואת מאבקם. המורה חיים קפלן מגטו ורשה כתב על כך ביומנו:

בעדותו של נפתלי לאנדאו, אסיר יהודי במחנה לעובדי כפייה בסקארז'יסקו-קאמיינה במחוז ראדום שבפולין, נכתב כי הרבי מראדושיצה ביקש מאחד מחסידיו, משה וינטרר (בן-דב) שיתקין עבורו שופר. תוך סכנת נפשות הכין משה את השופר בבית המלאכה של המחנה, וכך קוימה מצוות תקיעה בשופר.

בעדות נוספת נכתב: "בראש השנה תש"ד הוברח שופר מחלקו האחד של מחנה ברגן-בלזן לחלקו האחר בתוך סיר-הקפה של ארוחת הבוקר. היה זה חיים בוראק, יהודי הולאנדי בעל נתינות ארגנטינית. מרים לסר, שנמנתה עם האסירים ספרה על ההתרגשות בשמיעת השופר במחנה: 'כשתקענו בשופר, שמעו את התקיעה האסירים היהודים האחרים שלא נהנו ממעמד מועדף. הם הפסיקו לרגע את עבודתם והקשיבו. השומר הגרמני ראה זאת ומיד החל להכות בהם באכזריות". 

אגרת ברכה לשנה טובה ששלחה גיטה גורפינקל מוורשה לבעלה שלמה גורפינקל בפריס ב-26 בספטמבר  1930. גיטה הצטרפה אל שלמה בפריס ונולדו להם שני ילדים – פאני ודניאל. ביוני 1941 נאסר שלמה בפריס ונשלח למחנה פיתיווייה. לאחר שנה שולח לאושוויץ, שם נרצח לאחר חודש. גיטה והילדים שרדו. "יקירה, אני אגיע, מלא אהבה, מאושר, עם פרחים לבנים עדינים" (צילום: יד ושם(

 

הלינה נאדלר סיפרה כי בצריף שלה באושוויץ היא הדליקה אישה נרות בראש השנה, בשנת תש"ה: "היא עמדה באמצע הצריף וכל הנשים נתקבצו סביבה כשהן מתייפחות, האישה התפללה בקול. ותוך כדי תפילתה חיברה את המלים. אינני זוכרת את המילים אבל הרושם היה עצום". אליאך ציינה במאמרה כי "כשנכנסה הממונה על הצריף, כובו הנרות".

עדות נוספת של קריאת תפילת ראש השנה ניתן לקרוא בעדותו של מרטי גרוסמאן, שהיה במחנה בבונזלאו: "בעת התפילה, בשעת לילה מאוחרת, נכנס לפתע 'זקן-הבלוק', שהיה יהודי. האסירים הסבירו לו שהיום חל ראש-השנה העברי ושהם מתפללים לשלומו של הרייך השלישי. 'זקן-הבלוק' התרגש מאוד, ולמחרת הביא להם שלוש חתיכות לחם. 'זה היה חג של ממש!' מסכם מרטין גרוסמאן". 

 

 כרטיס ברכה לראש השנה ששלחו ב-26 ספטמבר 1936 יעקב גריימאן ואשתו מלודז' שבפולין. השניים נספו בשואה. בכרטיס נכתב "גמר חתימה טובה", וביידיש: "איחולינו הלבביים לשנה מוצלחת, שולחים - יעקב גריימן ואשתו, לודז', י' בתשרי התרצ"ו" (צילום: יד ושם)

 

בעדות נוספת נכתב כי "באוהלים גדולים במחנה האנובר, שברשת מחנות נויגאמה, הייתה כלואה בין אלפי נערות כחושות ומזות-רעב נערה בשם פאני ברגר. 'יום אחד – מספרת פאני – אמרה מישהי: 'היום יום כיפור'. קשה להסביר מה אירע לי באותו רגע, כאילו נכנסה בי רוח. פתאום ידעו כולם שיום כיפור היום. צמנו כל היום. הכינו לנו אוכל טוב יותר, אבל אף אחת לא אכלה".

במחנה יאנובסקי שבלבוב, אוקראינה, מסופר על אסיר ששילם בחייו על בחירתו לא לאכול ביום כיפור: "לאחר שמשמרת הלילה חזרה מעבודתה בעיר, התאספו יהודים מוכים כשפצעיהם פתוחים עדין בצריף מס' 12 והאזינו לתפילת 'כל נדרי' מפי הרב של בלאז'ובה (בלוז'ב), רבי ישראל שפירא. למחרת בבוקר שלח אחד מ'זקני המחנה', יהודי לא דתי בשם שנייווייס, את הרב ואחדים מחסידיו לעבוד בבניין מוגן שבו יכלו להתפלל, והטיל עליהם עבודה שניתן לעשותה בלי לעבור על אחד מל"ט אבות המלאכה", נכתב במאמרה של אליאך. "בצהריים נכנסו לבניין שומרי ס"ס כשהם נושאים בידיהם מגשים ועליהם מאכלים שכמותם לא נראו במחנה מאז החלה המלחמה וציוו על האסירים לאכול. שנייווייס התנגד: 'ביום זה אנו ממלאים אחרי פקודות הבאות ממקום רם ונישא יותר מאשר הרייך השלישי' – כך אמר והצביע כלפי מעלה. 'באותו יום – ומקום זה מצווה עלינו לא לאכול ביום הכיפורים'. הוא נורה ונהרג במקום".

 

"מחזק את חייך בהווה ונותן תקווה"

 

לקיום המנהגים הייתה חשיבות להמשכיות בין הדורות, לבניית זהותו העצמית של הפרט ולחיזוק תחושת השייכות שלו והאחריות לעתיד. חפצים אישיים, תמונות, כרטיסי ברכה וספרי תפילה מהאוספים של מוזיאון "יד ושם" נותנים הצצה לדרכים שבהם ציינו היהודים את מועדים אלה בתקופה שלפני השואה, במהלכה וכן בחודשים הראשונים שלאחריה.

רכזת התערוכות המקוונות במוזיאון יד ושם, יונה קובו, הסבירה כי "הדגש הוא על המשכיות – על העובדה שהמסורות והמנהגים שליוו את יהודי אירופה מאות בשנים הלכו עמם גם בתקופת השואה. והם גם מה שסיפק לאדם, גם אם נתון במצוקה קשה וברדיפה מעט תחושת ביטחון ויציבות. כשמשהו ממשיך להתקיים כמו בעבר ואתה שומר על המנהגים ועל המסורת, אתה גם מחזק את חייך בהווה ונותן לעצמך תקווה ומשמעות להמשכיות בעתיד". קובו הוסיפה כי "באמצעות המוצגים בתערוכה אנו נחשפים לגורלו של היחיד בשואה – דרך נוספת להנציח את הקורבנות ולתת להם שם, פנים וזיכרון".

 

צילום מסיבת ראש השנה של ארגון חזית דור בני המדבר, לודז' פולין, 1942. הקבוצה לבושה בגדי חג ועוטים טלאי צהוב. צילם: מנדל גרוסמן. בתצלום: Yosef Orison Menachem Grossman Hala Tornberg Avraham Diamont Baruch Soctzevski Aaron Yaakovson Henik Kinas יושבות: Franke Yaakovovitz ו- Mirke Kloshiner (צילום: יד ושם)

 

בין כרטיסי הברכה שנמצאו היו של שמעון ואיזבלה דסברג שהתגוררו בחרונינגן, הולנד עם ארבעת ילדיהם: פאני (ציפורה), דינה, שמואל ורפאל. בשנת 1943 נשלחה המשפחה למחנה המעבר ווסטרבורק ומשם לברגן בלזן. בראש השנה תש"ה (ספטמבר 1944), הכינו ילדי משפחת דסברג "שנות טובות" מעוטרות בסמלי החג – שופר ותפוח בדבש ואיחלו להוריהם שנה טובה יותר מזו שחלפה. אלא שבמהלך השנה המצב התדרדר. ההורים, שמעון ואיזבלה ובנם הצעיר רפאל נספו. פאני, דינה ושמואל שרדו, ולאחר המלחמה עלו לארץ.

במסגרת יום איסוף של פרוייקט "לאסוף את השברים" מסרה פאני שטאל (דסברג) עותק של הברכות ששמרה כל השנים ליד ושם. על אחד מם כתב רפאל, בן הזקונים בן ה-7 שכתב בהולנדית, "אני אהיה השנה ילד טוב מאד ואני כבר לא אבכה אף פעם". בברכה נוספה שנכתבה על ידי פאני (ציפורה), הבת הבכורה כתבה בכרטיס שהכינה, "גם בלי תפוח ודבש תהיה השנה הזאת טובה ומתוקה לנו" וסיימה בתפילה "שיהיה במהרה בימינו שלום ושנהיה מהר בבית עם כל המשפחה, לשנה טובה תכתבו".

 

 

  

 

 צילום: יד ושם

 

האוספים כוללים גם לוחות שנה. משה מנחם-מנדל הרשטיק גורש עם אשתו רחל וארבעה מתשעת ילדיו לאזור טרנסילבניה, בו רוכזו יהודים מיישובי הסביבה לעבודת כפייה. הרשטיק הצליח להקים כיתת לימוד ובית כנסת, ובתחילת שנות ה-40 בעודו במחנה Ilioara החליט לכתוב, על פי זכרונו, לוח שנה עברי לשימושם של היהודים שרוכזו במקום.

בנו, יחזקאל הרשטיק, ששהה במקום בתור ילד, סיפר בעדותו שהלוח סייע לרבים: "אנשים רצו לחגוג לילדיהם בר מצווה בתאריך העברי ולא הלועזי וגם לערוך אזכרות ליקיריהם שנפטרו או נהרגו ונעזרו בלוח ששימש רבים". משפחת הרשטיק עלתה לארץ לאחר השחרור והאב משה שמר על הלוח עד יום מותו. כשלוח השנה החל להתפורר החליט הבן יחזקאל למסור אותו ליד ושם במסגרת פרוייקט "לאסוף את השברים", שם עבר הליך שימור מיוחד.

 

צילום: יד ושם

 

לוח שנה נוסף, לשנים תש''ד, תש''ה ותש''ו, נכתב בידי אלמוני בסיביר בשנת 1943. לצד רישום החודשים של השנים 1944-1946, כולל הלוח רשימת מועדי ארועים חשובים בתולדות עם ישראל החל מבריאת העולם על פי הלוח העברי. לוח השנה נמסר במתנה למרדכי וייס יליד Lancut פולין בעת שהותו כפליט בברית המועצות בשנת 1943. למיטב ידיעתו של וייס, כותב הלוח נספה. הלוח נמסר ליד ושם על ידי אלוין וייס, בנו של מרדכי, למשמרת עולמים.

 

  

צילום: יד ושם

לאחר ציון בר המצווה שלו במסתור בבלגיה, החליט יונה אנסבכר לכתוב לוח שנה. יונה, יליד 1930 פרנקפורט גרמניה, היה הבכור מבין חמישה אחים והסתתר עם אחיו ואימו בבריסל, בלגיה במהלך המלחמה. בעודו במסתור כתב לעצמו לוח שנה לתש"ה 5705, 1944-1945 על פי זכרונו. כיום יונה
מתגורר בירושלים ובאחרונה מסר העתק של לוח השנה ליד ושם.

מבצע האיסוף "לאסוף את השברים" נמשך וניתן לפנות ליד ושם לתיאום איסוף. 

 

צילום: יד ושם

מתכוננים לסתיו ולחורף שאחריו

כעת הזמן ובחודש הקרוב לזרוע צמחי חורף, צמחי תבלין, פטרוזיליה, כוסברה ועוד.

 

 

לתכנן אזור בגינה להטמנת פקעות של כלניות ונוריות צורכות – הן צורכות יותר מים מצמחי הבצל – ובאזור אחר את הבצלים. בתחתית הבור לפני ההטמנה רצוי לשים (כפית) אפר / פחם. זה מרתיע את החולד ומרחיק אותו.

 

כעת הזמן גם להכין עלי מורינגה למשך החורף כל עוד הטמפרטורה גבוהה. 

עץ המורינגה .יתאושש ויעבור את החורף בשלום

"תקע בשופר גדול..."

מוצאי ראש השנה, שקט עכשיו בבית,
בני המשפחה והאורחים חזרו לבתיהם,
אך קול התקיעה ממשיך להדהד באוזניי,
ובעצם מאז שאני זוכר את עצמי - קול זה של 
התקיעה נטוע בראשי...
הראשון בחטיבה שקיבל חופשה, בחטיבת המילואים שלי
שלחמה בסולטאן יעקב "משולש טובלנו", במלחמת שלום הגליל, 
הייתי אני.
כי המח"ט שהייתי הקמב"ץ שלו, ידע שאני חבר קיבוץ עין הנצי"ב,
הסמוך לעיר בית שאן ,שאחד מחיילינו שגר בה נפגע קשה.
המח"ט אמר לי: "אתה יוצא קודם כל כדי לבקר את הפצוע שלנו ואת בני משפחתו". ואכן כך עשיתי,  ולאחר מכן, בזמן הקצר שנותר, התפניתי למשפחתי.
טרם חזרתי ללבנון לקחה אשתי את תרמיל הצד שלי,
אמרה: "אשים לך צידה לדרך". יצאתי ופני "למשולש טובלנו",
בציר "מיכה".
הכביש המוביל ל"סולטן יעקב", עד שם הגענו עם הפסקת האש.
בדרך שלחתי ידי לתרמיל כדי לשלוף את "הצידה" שזימנה לי דינה
והנה חשה ידי שיש שם משהוא אחר, הוצאתי את כפי מהתיק
והנה כיפה יפה חדשה בכפי, סרוגה בחוט שחור ועטרה לה
טנקים בסובה סביב שולי הכיפה וצבעם שחור ולבן
צבעי השריון ממש: שחור, לבן, ירוק.
אמרתי בליבי, אם אשתי נתנה לי כזה שי בטח מצורף גם מכתב.
ואכן הכנסתי שנית את ידי לתרמיל והוא היה שם, המכתב, ובו כתוב:
"מזל טוב ליום הולדתך ה 50", "תכננתי עבורך מסיבה גדולה 
עם בני המשפחה וחברים, המלחמה טרפה את התוכנית זאת.
אך יודעת אני שכבר שנים רבות אתה תוקע בשופר בבית הכנסת שלנו ותמיד רצית שופר משלך, אז שופר יהיה המתנה ליום הולדתך".
לאחר שוך הקרב חזרתי הביתה, ואמרתי השופר שאקנה רוצה אני
לחזות בייצורו. שמתי פעמיי לדרך ונסעתי "למפעל לייצור שופרות".
באתי, ראיתי, קניתי את השופר המתאים לשפתותיי. קולו חזק, צלילו
מעורר, והוא גדול לקיים "ובשופר גדול יתקע". או "תקע בשופר גדול לחרותנו".
שופר זה הביא אותי לחשוב "על דרך השופר" של משפחתי. גדלתי בבית בעל תוקע , שכן אבי משה פשחור היה שנים בעל התקיעה בעין הנצי"ב. 
גם סבי ר' אברהם צוקר ידע לתקוע אלא שהיה הוא גם חזן וכמותו גם אבי זקני ר' יעקב שלום פשיזוכר, ועל פי סיפורם דורות רבים כך במשפחתנו.
גם בני הבכור יפתח הי"ד שנפל בלבנון בשלב הנסיגה לתחום 40 הק"מ תקע בשופר למי שמחמת מחלתם או בגלל "תורנותם" בבתי הילדים, או בענפי בעלי חיים לא יכלו להגיע לבית הכנסת. גם אחיו ניסו כוחם.....
לימים חליתי ואיני תוקע יותר בשופר, אך אחי יאיר ממשיך. והשנה זכיתי לראות שיש המשך למסורת המשפחתית, שכן בן אחי יאיר, אחייני גיל פשחור תקע בשופר וקולו הרעיד את כותלי לבבות המתפללים....
ואני לוחש בקרבי עוד נמשכת השלשלת מני אבות אלי בנים....
ובאוזניי ממשיכה להדהד קול התקיעה הגדולה. 

שנה טובה 

עשהאל (עשי) פשחור

עין-הנצי"ב

מי ידע שכך יהיה

עוזי חיטמן   בועז שרעבי

זה לא חלום
עוד יבוא היום
יום לו חיכינו
אלפיים שנה
המלחמה האחרונה.

עוזבים את הבית
עוזבים את החברים
לובשים מדי זית
והולכים לימים אחרים.

מי ידע שכך יהיה
שבכמה לילות ללא אמא
תהפוך מנער ותהיה
לבחור מסתער קדימה.

זה לא חלום
עוד יבוא היום
יום לו חיכינו
אלפיים שנה
המלחמה האחרונה.

ימים ללא בית
ימים ללא חברים
במקום דשא רק שית
גבעות עמקים והרים.

מי ידע שכך יהיה
שבכמה לילות ללא אמא
תקבל עליך תואר שכזה
שתצעק: "אחרי וקדימה!”.

נחזור אל הבית
נחזור אל החברים
נפשוט מדי זית
ונחזור לימים כלפנים.

מי יתן וכך יהיה
שבכמה לילות ללא בית
נלך לימים אחרים ונראה
יונה עם עלה של זית

 

לצפייה בביצוע השיר לחצו כאן

    

 

"מי ידע שכך יהיה" הוא פזמון שנכתב והולחן על ידי עוזי חיטמן ובוצע על ידי בעז שרעבי. השיר, שנכתב ביולי  1973 , כמה חודשים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים,  נחשב לאחד השירים המזוהים ביותר עם המלחמה הזו.

שיר נכתב על ידי עוזי חיטמן בחודש יולי 1973 לרגל שחרורו משירות סדיר בצה"ל, שחלקו היה בלהקה צבאית וחלקו היה בחיל קרבי. כמה חודשים לאחר מכן, במהלך מלחמת יום הכיפורים, שר חיטמן בן ה-21 את השיר בעת שהופיע בפני חיילים כחייל מילואים יחד עם בעז שרעבי כצוות הווי ובידור. שרעבי, שנחשב אז לכוכב, ביקש מחיטמן הצעיר להקליט את השיר, וחיטמן נעתר לכך.

השיר הוקלט בזמן המלחמה בגרסה שונה מזו המוכרת כיום, ועובד על ידי קובי אשרת. גרסה זו ביטאה ייאוש ותחושת מיצוי של חיטמן משירותו הצבאי. בגרסה זו נאמר: "נכון זה נגמר, נכון זה עבר, לא היה לי כוח להמשיך, זה היה יותר מדי"], ובהמשך "מי ידע שכך יהיה באותם הלילות ללא אמא, נלך לימים אחרים ונראה שדבר לא זז קדימה". רשות השידור סירבה לשדר את השיר, בטענה שהוא עלול ליצור דה-מורליזציה לחיילים בחזית. חיטמן התבשר על האיסור בעת ששהה ברפידים שבסיני, והחליף מיד את המשפטים הבעייתיים. השיר שהוקלט מחדש בגרסה החדשה מביע אופטימיות ותקווה לשלום.

"מי ידע שכך יהיה" נכלל באלבומו השני של שרעבי "בעז העטיפה הירוקה"  בשנת 2003 הוציאה חברת הד ארצי אלבום המוקדש לשירי מלחמת יום הכיפורים, שנקרא בשם "מי ידע שכך יהיה". ב-2010 הוציאה חברת NMC אלבום בשם זה המוקד לשירי שנות ה-70.

 

עוזי חיטמן 

 

בעז שרעבי

הבחירות שלנו

"כְּשֶׁהָיִיתִי צָעִיר לְיָמִים, סָבוּר הָיִיתִי שֶׁאַחְזִיר אֶת כָּל הָעוֹלָם לְמוּטָב . כְּשֶׁהִתְבַּגַּרְתִּי, יָדַעְתִּי כִּי יִהְיֶה לִי דַּי אִם אַחְזִיר לְמוּטָב אֶת אַנְשֵׁי עִירִי בִּלְבַד. יָגַעְתִּי יָמִים רַבִּים, וְלֹא עָלָה הַדָּבָר בְּיָדִי. לְאַחַר מִכֵּן אָמַרְתִּי, לְפָחוֹת יֵשׁ בִּי הַכֹּחַ לִקְבֹּעַ אֶת אוֹרְחוֹת הַחַיִּים שֶׁל מִשְׁפַּחְתִּי וּבְנֵי בֵּיתִי. עַתָּה מִשֶּׁזְּקַנְתִּי רְצוֹנִי לְתַקֵּן אֶת נַפְשִׁי, שֶׁאֶעֱבֹד אֶת הַשֵּׁם בֶּאֱמֶת. וְהִנֵּה גַּם דָּבָר זֶה עֲדַיִן לֹא הִצְלַחְתִּי לְהוֹצִיא אֶל הַפֹּעַל." _{(מיוחס לרב חיים מצאנז)}

אמירתו של הרב חיים מצאנז מביעה את הרעיון, שלעיתים, קיימת מחשבה ששינוי אמיתי מתרחש רק במחוזות הכלל – ככל שהשינוי נוגע ליותר אנשים הוא יותר גדול. אולם, למעשה, שינויים גדולים לא תלויים רק בנו, ולרוב הם איטיים, ארוכים ולא בהכרח צפויים.

לעומת זאת השינוי שמתרחש בנו הוא שינוי שתלוי הרבה יותר בנו ויש לו סבירות גדולה יותר להתקיים. אם נעמיק יותר בעמדתו של הרב חיים מצאנז נוכל להגיד, ששינוי גדול מתחיל בצעדים קטנים. אם כל אחד יתקן קצת את החלק הקטן שלו, בסופו של דבר, המציאות תהיה מתוקנת יותר, כך יכול האדם להשפיע על שינוי גדול לא פחות מגישה ישירה לשינוי זה .

כל כך הרבה מאמצים, תקציבים, פרשנויות, יועצים, תחקירים ובדיקות נתלוו לבחירות הכלליות. האם אנו משקיעים מאמצים דומים בבחירות שלנו? אולי אם נשקיע מאמץ ומחשבה בבחירות שלנו – אלו שהיו בשנה החולפת ואלו שיהיו לנו לקראת השנה הבאה הבחירות יהיו טובות, משמעותיות ומשפיעות יותר.

יש לנו ערכים טובים ונעלים, אולם כדי להפוך אותם לבחירות ממשיות, שלא "ישארו באויר" אלא יתממשו, צריך להשקיע מחשבה – לבצע בדיקה, איך הבחירה תוכל באמת לבא לידי מימוש.

על מנת שבחירה/החלטה לשינוי תוכל להתממש עליה להיות:

מוגדרת בדיוק הרב ביותר.

מדידה – כזו שניתן לבחון אם אכן התבצע בה שינוי ואם לא לשפר

קטנה – על מנת לאפשר התקדמות הדרגתית – כזו שלא "תפיל אותנו לקרשים" וכזו שנוכל למדוד בפרק זמן קצוב.

 דוגמה 1: "רציתי השנה להשקיע יותר זמן במשפחה אולם כשהגעתי לראש השנה אני אומר/ת לעצמי ששוב זה לא קרה..."

ננסה לפרק את זה: מתי ביום בשבוע/אוכל לפנות זמן לאהוביי? האם זה אכן יהיה זמן יעיל? כמה זמן אני רוצה להשקיע יותר (בדקות)? מה אעשה בזמן זה?  האם זה ריאלי או גדול מדי?  מה הכשיל את ההחלטה בפעם הקודמת? מתי בשבוע/חודש הקרוב אני בודק את עצמי?

דוגמה 2: "בסוף שנה שעברה אמרתי לעצמי שאני כועס/ת יותר מדי ורציתי להשתפר – זה לא קרה, שוב מצאתי את עצמי עם הרבה כעס"

נפרק את ההחלטה: מה מכעיס אותי? כמה פעמים ביום/בשבוע אני כועס/ת ? לכמה פעמים ביום/בשבוע אני רוצה להפחית את הכעס בשלב ראשון? האם אוכל לכעוס בעצמה חלשה יותר גם כשאני כבר כועס?  מה יגרום לי להגיע למצב המכעיס יותר רגוע? מתי בשבוע אני בודק את עצמי האם עמדתי ביעד? מה הכשיל את ההחלטה שלי בפעם הקודמת וכיצד ניתן להשתפר?

אם כל שנה נקבל רק קבלה אחת קטנה נוכל למצוא את עצמנו עוד כמה שנים, קצת טובים יותר. אם נתעסק רק ב"בחירות הגדולות" ובהחלטות הגדולות (שבהחלט ראוי להתעסק בהם) אולי לא נצליח להתקדם כלל. "גם מסע של אלף מייל מתחיל בצעד אחד קטן". _{(לאו דזה)}

בעזרת השם שנזכה לקבל החלטות קטנות, לעמוד בהם ולאט לאט לתקן את עצמנו את חברתנו ואת העולם.   

שבת שלום וגמר חתימה טובה, הרב מתן שניוייס, רב טירת-צבי

לעיתים כדאי לסלוח

בחיים שלנו הכול קורה מהר.

אנחנו ממהרים לכעוס, לשפוט,

לצחוק, לחייך, להיות בריאים, להיות חולים.

אנחנו לא עוצרים לחשוב,

על מה שבאמת חשוב.

 

בחיים האלה שהכול כל כך נגיש.

שיש לנו דרך לדעת הכול על החבר הכי טוב,

על הבוס בעבודה, או סתם על מישהו ברחוב.

כשאנחנו לבד אנחנו עדיין מרגישים,

ששיתפנו את כל העולם בדברים הכי אינטימיים.

 

אז בדיוק בשביל זה קיימים רגעים כאלה.

רגעים שבהם מרגישים אווירה מיוחדת,

אווירה של סליחות, אווירה של מסורת,

כזאת עתיקה שנוגעת ללב.

כזאת שנוסחת על כולנו שלווה.

כזאת שנותנת הזדמנות חוזרת,

וחודרת ממש לתוך הנשמה.

 

בשבוע מיוחד שכזה,

בימים שבהם כולם מתעטפים בתוגה.

בזמנים שבהם חשבון הנפש, מורגש בכל פינה.

וכולם רוצים להגיע לכותל כדי למנוע את רוע הגזירה.

דווקא אז כדאי לחשוב על החטא ועונשו.

דווקא אז כדאי לא לוותר ולא לשכוח.

שלעיתים כשהחיים טובים פשוט, כדאי לסלוח.

 

הנה הגענו לחודש הסליחות, השארנו את תחילת השנה מאחור ואנחנו נכנסים לשבוע מיוחד.

בעבר לא ייחסתי חשיבות ליום כיפור, אך כיום אני מודה שאני אוהבת את אווירת היום הזה.

אני לא חושבת על אוכל או כל דבר אחר, אני הולכת לבית הכנסת ובאמת מתפללת לסליחה,

(לאו דווקא של אלוהים), כזאת שתיתן לי להרגיש נקייה ולהתחיל מההתחלה את הכול.

 

מאחלת לכם הקוראים שנה טובה פורייה ומוצלחת.

רונית הדר

שמשית