שלום רב קוראנו היקרים

והרי חלף לו השבוע הראשון

בשנת הלימודים הנוכחית.

נפגשנו, השכלנו, הכרנו

וכעת לאחר ההתרגשות של ההתחלה

נדרשת ההתמדה והלמידה.

המסייעים בידינו – המורות והמורים

אך מסתבר, המורים הכי משמעותיים

הינם אנחנו לעצמנו.

על ההוראה - ג'ובראן חליל ג'ובראן

 אין איש שיגלה לכם דבר,

אשר אינו כמוס ונם בחביון הגיונכם.
המורה, הפוסע בצללי המקדש בין חסידיו,
אינו מגיש מחוכמתו, כי מאמונתו ואהבתו.
אם אכן נבון הוא, לא יצווכם את חוכמתו,
אלא יכוון צעדיכם אל מפתן נפשכם אתם.
התוכן ישיח עמכם בהכרתו את החלל,
אך לא יוכל לתתכם את הכרתו שלו.
בצליליו יורכם המשורר
את הקצב הפועם בכל היקום, 
אך לא יוכל לתתכם את האוזן,
האוסרה את הפעם
ואת הקול המשמיע אותו.
וזה הבקי בעולם הספרות,
יספר על שקילה ומדידה,
אך לא יוכל להוליך אתכם שמה
כי בינת האדם האחד,
לזולתו לא תצמיח כנפיים.
ואף שידיעת האלהים חובקת כל,
נושא כל אדם לבדו
את ידיעת האלהים והכרת העולם בחובו.

_{(מתוך "הנביא", הוצאת "תמוז", תרגום: נועה זאלוד- אופיר(}

שנזכה למצוא את יכולות הלמידה הפנימיים

לעצמנו ולמען זולתנו.

שבת שלום

גדי ליאון

העורך

יש לנו העונג והכבוד לעבוד בבית ספר

בו התלמידים שמחים לחזור אליו....

התחדשות הלימודים בקתדרה "מעיינות הדעת" בגיל עוז היא יום חג!

השבוע חזרו ומילאו את בית גיל עוז, ותיקי העמק, נרגשים וששים אלי  לימוד, דרש, יצירה, טיולים, הצצה לעולמות רחוקים, חיבור למקורות וטיפוח הגוף והנפש.

כאשר רואים את השמחה והפגישות הנרגשות בין האנשים המגיעים אחרי חופשת הקיץ, מבינים את כוחה ויופייה של מערכת אזורית המזמנת את ההתחדשות החברתית הזו בגיל השלישי.

כבר בינואר אנחנו מתחילים לתכנן את שנת הלימודים הבאה, בשלוש שנים האחרונות אנו משתפים בחשיבה אנשים מהשטח, תלמידים וכאלה שעדיין לא לוקחים חלק אבל מקושרים ומכירים את העולם האקדמי.

חשוב לנו להתעדכן, לבדוק את המגמות החדשות ולהתחבר למשאלות הלב של באי הבית.

בכל שנה נערך הדיון מה לשמר ומה לשנות אך לבסוף הרשמות התלמידים הן שקובעות את "סדר היום", לפי זה נפתחים ונסגרים חוגים.

גם השנה נבנתה באהבה מערכת שיעורים ענפה ומגוונת בה מוצעים מעל  40 חוגים -  שנתיים, סדרות קצרות, סדנאות, מפגשי לימוד ועוד...  

כך נוצרת  הזדמנות לצמוח ולהתפתח גם בגיל השלישי, כל אדם צמא דעת מוצא מענה לתחומי העניין שלו.

לצד הלימודים אנו פועלים בתחום החברתי תרבותי דרך טיפוח  התנדבות, יוזמות למען הקהילה, ימי שיא בנושאים חברתיים ותרבותיים שונים, הפעלת מועדוני נושא (ברידג') ועוד ועוד.

לטעימה מהבוקר הזה לחצו כאן

אנו קוראים לכל מי שיש לו חלום להקים/להוביל/לבנות מיזם חברתי כל שהוא, אנחנו לשירותכם! נעזור להפוך את החלום לעשייה משמעותית.

בגיל עוז עובדים תוך תחושת שליחות ליצור הזדמנויות להתפתחות והתחדשות לוותיקי העמק. 

בכיתות, בסדנאות ועל כוס קפה בהפסקה, נרקמים חוטים של חברות וקשר מיוחד במינו היוצרים  קהילה חמה ומגובשת של ותיקי העמק.

ורד רוס 

קידום השירות וייזום פרויקטים

שרים עם שושי בית אריה בבית גיל עוז

ביום שלישי השבוע, ג' אלול, 3 בספטמבר, הגיע אלינו מקיבוץ מירב שושי בית אריה יחד עם הגיטרה והעבירה איתנו בוקר מלא וגדוש בשירה ובליווי פריטתה על מיתרי הגיטרה.

שרנו שירי ארץ ישראל הטובה- הקשורים בעיקר בעמק שלנו – ושירים הקשורים בפתיחת השנה החדשה שתבוא.

חברי הבית שמחו ונענו לשיר יחד עימה והעלו זכרונות הקשורים בשירים, היכן שרו אותם בפעם הראשונה, ארועים הקשורים בסיפור השיר להם היו הם שותפים ועוד.

החוויה היתה ממלאת ומשמחת ואנו מודים מאוד לשושי על היענותה לבוא ולשיר יחד עימנו.

לצפייה בביצוע השיר "הללויה – אדם חוזר וקציר יומו" עם שושי וחברי הבית לחצו כאן

גדי ליאון

מומחה שיקומי

חבורת הפיוטים בפיוטי סליחות אירועים משמחים והשבת

פתחנו את המפגש בפיוט מתוך הסליחות הנאמרות בחודש זה מידי יום ביומו -  "בן אדם מה לך נרדם".

אחד מפיוטי הסליחות הנפוצים והמפורסמים ביותר, המוכר גם בביצועים של אמנים עכשוויים (מאיר בנאי, ערן צור, ברי סחרוף עם ר' חיים לוק, כנסיית השכל עם ליאור אלמליח). 
הפיוט המושר לקראת סוף סדר הסליחות במנהגים הספרדיים, נכתב ע"י ר' יהודה אבן בַּלְעָם, שחי בסביליה באמצע המאה ה-11 והיה דקדקן ופרשן מקרא. 
כמו פיוטי סליחות נוספים, גם פיוט זה עוסק ברגעי היקיצה והשינה, הממשיים והמטאפוריים. הוא פותח בתיאור האדם ששנתו נודדת עליו בזוכרו את חטאיו והוא קם ממיטתו על מנת לעמוד בפני בוראו בבקשת סליחה ותחנון. הוא מכיר באפסותו כיציר חומר, שבוי כעבד בידי יצרו, והוא שואף להיפדות ולהיגאל ממצבו זה. 
המשפט החותם כל בית והמשמש כפזמון - נִפְּלָה נָא בְּיַד ה' כִּי רַבִּים רַחֲמָיו - לקוח מדברי דוד המלך שמנה את עם ישראל לצורך כנגד ציווי ה'. אז בא אליו גד הנביא ואמר לו שהוטלה עליו גְזֵרָה ועליו לבחור ביניהן אחת מתוך שלוש אפשרויות: א. שבע שנות רעב; ב. שלושה חודשים בהם יינגף לפני אויביו; ג. שלושה ימים של מגפת דֶבֶר. דוד המלך בוחר בעונש הדֶבֶר ואומר: צַר לִי מְאֹד נִפְּלָה נָּא בְיַד ה' כִּי רַבִּים רַחֲמָו וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה - מוטב ליפול בידי הקב"ה מאשר בידי בשר ודם שכן רחמיו של הקב"ה על עמו עשויים לגבור בסופו של דבר. ואכן רחמי ה' נכמרו על העם והמגפה נמשכה פחות מהזמן הנקוב. 
אירוע זה עומד בבסיס הפיוט - האדם מוסר את עצמו באופן מוחלט בידיו של האל מתוך תקוה ואמונה שרחמיו של הקב"ה יגברו והוא ישב על כסא רחמים ולא על כסא דין.

והמשיך להסביר ירון באומרו "כרחם אב על בנים" הפיוט הזה מלמד אותנו שאפשר לשפוך שיחה, לדבר ולא לחשוש בין הורים לילדים, לספר לשתף ולקבל עצה ועזרה!

לעיון במילות הפיוט לחצו כאן

לצפייה בביצוע החבורה עם מידד טסה לחצו כאן

לצפייה בביצוע החבורה עם דודו דרעי לחצו כאן

המשכנו לפיוט אשר מחברו אינו ידוע והינו בלחן אשר סיפור לו - יָחִיד אֵל דָּגוּל מֵרְבָבָה.

מילות הפיוט:
יָחִיד אֵל דָּגוּל מֵרְבָבָה
בְּאַהֲבָה וּבְרֹב חִבָּה
שָׁדַי, הוֹ, יְבָרֵךְ אוֹתוֹ
וְיִשְׁמֹר בּוֹ וּבְצֵאתוֹ
כָּל הָעָם יוֹצְאִים לִקְרָאתוֹ
וְיֹאמְרוּ לוֹ "בָּרוּךְ הַבָּא!"

על-פי מנשה הראל, השיר זומר בסוכות 1925, כשהגיע הנציב העליון הרברט סמואל לביקור בשכונת הבוכרים בירושלים. את השיר שרה מקהלת תלמידי "תלמוד תורה" של השכונה, בה זימר מנשה עצמו (כילד בן 8). 

צפו במנשה הראל מספר את סיפור השיר

במסגרת פרויקט "תולדות ישראל" לחצו כאן

המנגינה נלקחה מההמנון המצרי דאז (ששימש בין השנים 1958-1871). ב-1871 הגיע למצרים המלחין האיטלקי ג'וזפה פוגיולי שכתב את המנגינה כמארש צבאי. איסמעיל פאשה, שחזה בחיילים המתאמנים לצלילי השיר, התאהב בשיר וביקש שהשיר יעובד לתזמורת כלי מתכת. זמן קצר לאחר מכן הפך השיר להמנון המצרי.

לצפייה בביצוע הפיוט בידי החבורה לחצו כאן

פיוט זה מושר לכבוד אדם נעלה וחשוב תלמיד חכם או רב, לאות כבוד והערכה.

המקבילה אצל האשכנזים להקבלת פני אדם חשוב ומכובד הינה הפסוקים מתהלים:

שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם

וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד....

מִי הוּא זֶה,    מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:
ה' צְבָאוֹת,   הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה.

_{תהלים, מזמור כ"ד}

המשכנו לפיוט "יום השבת אין כמוהו". מדובר בפיוט לשבת במסורת יהודי בבל, שמחברו ידוע לנו רק בשמו הפרטי - מנצור. שיר של כיסופים וגעגוע לשבת במשך ימות החול, והשבת עצמה - יום של שמחה וקדושה - יום שמיוחד לעם ישראל ומבדיל אותו בכך משאר העמים - כך שר המשורר בשירו. השבת שמתנה שניתנה לעם ישראל אותה הנחיל לעולם כולו.

לעיון במילות הפיוט לחצו כאן

לצפייה בביצוע החבורה לחצו כאן

קינחנו בפיוט "יומא טבא" העוסק בשמחת בר המצווה. שיר הלקוח מרפרטואר השירה של יהודי ארם צובא, שהפך להיות אחד הפיוטים המרכזיים לשמחת בר המצווה ומושר בפי קהילות רבות. זהותו של מחבר השיר אינה ידועה לנו, לבד משמו - ישעיה - החתום בראשי התיבות ומשולב גם בבית השלישי.

בתוך שורות הפיוט מופיע "וְתִשְׁלַח הַגּוֹאֵל לִקְרָאתִי" המדגיש את התפילה לבורא העולם שאנו מצפים לגאולה.

לעיון במילות הפיוט לחצו כאן

לצפייה בביצוע החבורה לחצו כאן

כהרגלנו ממשיכים להזמינכם להצטרף.

גדי ליאון

עורך מעת לעט

"אנשים כמונו" - נעה ידלין _{(ה"י" מנוקדת בסגול - בררתי!)}

 "אני בוחר לגור בבית שיש בו עץ בחלון ושכן טוב" - את הציטוט הזה זכרתי מספר אחר שקראתי מזמן. אבל את כלל האצבע הזה אימצתי לעצמי כשאני בחרתי לי את בית חלומותי...

ולענייננו: הספר עוסק בשני בני זוג, אסנת ודרור, להם שתי בנות, והם מחפשים ואף מוצאים מקום לבנות בו את בית חלומותיהם. אלא, כשהבניה של הבית מסתיימת והם עוברים להתגורר בו, לאט- לאט מתגלות להם הפתעות שלא ציפו להן...

אהבתי את השפה הישראלית הכתיבה המדויקת  ובכלל מי שאוהב ספרות מקור ימצא עניין רב בספר זה.

קריאה מהנה!

תמי חיים

נווה-אור

המלחמה מתרחקת, והגבול בין קורבנות למשתפי פעולה מיטשטש

מדינות אירופה נאבקות בזיכרון מלחמת העולם השנייה, ורבות מהן מנסות לשכוח ולהשכיח את חלקן בפשעי הנאצים. בטקס שנערך החודש בבאבי יאר, נדמה שגם לנתניהו נוח לשכוח לפעמים

עופר אדרת – הארץ – 30-8-19

אוקראינים משתתפים במצעד נאצי באיבנו־פרנקיבסק, באוקטובר 1941. 

באוקראינה עבר חוק דומה ל"חוק השואה" הפולני בלי לעורר מהומה כלל

בטקס שנערך החודש לזכר יהודי אוקראינה שנרצחו בבאבי יאר במלחמת העולם השנייה השתתפו ראש ממשלה יהודי (בנימין נתניהו הישראלי) ונשיא יהודי (וולודימיר זלנסקי האוקראיני). למרות זאת, לא הוזכר בו החלק המרכזי שמילאו בני העם האוקראיני בגיא ההריגה הזה, בו נרצחו עשרות אלפי יהודים, שהפך לסמל השואה בברית המועצות.

שני המנהיגים הניחו זרים על האנדרטה במקום, ונתניהו אמר כי "קשה להאמין שהיער היפה הזה ראה את הזוועה שהתחוללה פה", ואף חזר על התזה המוכרת לפיה "חובתנו התמידית להתייצב מול אידיאולוגיות רצחניות בעוצמה, כדי להבטיח שלא יהיה עוד באבי יאר". ואולם את מעורבותם של השכנים האוקראינים בטבח תמצת במשפט עמום על כך שהוא בוצע בידי "הנאצים ומשתפי הפעולה שלהם", מבלי לנקוב בעם אליו השתייכו.

מי שרוצה ללמוד יותר על מה שאירע בבאבי יאר מוזמן לבקר ב"יד ושם", ולקרוא את עדותו של אחד מבכירי הקצינים הנאצים במקום, שסיפר כי למשרדו הגיעו הלשנות רבות מאוד מהתושבים האוקראינים אודות יהודים מתחבאים, וכי "מספר ההלשנות היה כה גדל, עד שמחמת מחסור בכוח אדם לא היה המשרד מסוגל לטפל בכולם".

"אפשר היה לצפות מראש ממשלה ישראלי, המבקר בבאבי יאר, שיזכיר שהרצח ההמוני נעשה לא רק על ידי הנאצים אלא גם על ידי האוקראינים", אמר השבוע פרופ' שלמה אבינרי, איש מדע המדינה ומנכ"ל משרד החוץ בעברו. במלאת 80 שנה לפרוץ מלחמת העולם השנייה, ב–1 בספטמבר 1939, קורא אבינרי למדינות ולעמים האירופאים "לעשות חשבון נפש ולהביט בראי" ביחס לחלקם במלחמה, "בייחוד לאור עליית גזענות, לאומנות ואוטוריטריות היום".

הזוג נתניהו בטקס בבאבי יאר, החודש  צילום: עמוס בן גרשום / לע"מ

אבינרי מזכיר את מה שמדינות רבות באירופה מנסות לשכוח ולהשכיח. חלק ממי שמוקיע היום את פשעי הנאצים נגד היהודים הם אותם עמים שלקחו חלק באותם פשעים, לעתים אף שהיו בעצמם קורבנותיהם של הנאצים. "בגלל הזוועות הנאציות קצת שכחו את העובדה שבכל מדינות אירופה היו מגמות גזעניות ופשיסטיות, כולל באלה שהיו קורבנות של גרמניה הנאצית", אומר אבינרי.

אוקראינה היא רק דוגמה אחת מני רבות למאבק על הזיכרון ולתופעות של השכחה, סילוף ועיוות היסטוריים ביחס למלחמת העולם השנייה, שמתרחשות בימים אלה ביבשת האירופית כולה. צייד הנאצים, ד"ר אפרים זורוף, מפנה אצבע מאשימה כלפי הפוליטיקאים האוקראינים, וטוען כי הם אחראים לכך שאוקראינה היא "אחת העברייניות הנוראיות ביותר בכל הקשור לעיוות השואה ופיאור משתפי הפעולה עם הנאצים ביישום הפתרון הסופי".

בשעה שביקורת רבה הוטחה בחודשים האחרונים נגד פולין בעקבות "חוק השואה" — שאיים בעונש מאסר על מי שיטען כי העם הפולני שיתף פעולה עם הנאצים — באוקראינה חוק דומה אושר כמעט מתחת לרדאר. ב–2015 חתם הפרלמנט בקייב על שורת חוקים שאוסרים להשמיע ביקורת נגד מי שלחם למען עצמאות אוקראינה במאה ה–20, "חרף העובדה שאחת התנועות החשובות ביותר שנאבקה לעצמאותה השתתפה באופן פעיל בגל אנטישמיות והאלימות נגד היהודים לאחר הכיבוש הנאצי", לדברי זורוף. בהקשר זה, הוא מתקשה להסתיר את ביקורתו כלפי נתניהו, על כך שבנאומו בבאבי יאר הודה לאוקראינים על "פועלכם לשימור הזיכרון".

המאבק על ההיסטוריה לא נותר על הנייר בלבד. ברחבי אוקראינה יש אנדרטאות ופסלים רבים שמנציחים משתפי פעולה אוקראינים עם הנאצים. יום הולדתו של אחד המפורסמים בהם, סטפן בנדרה, מראשי התנועה הלאומנית האוקראינית, הוכרז לאחרונה כחג לאומי.

אנדרטה לחללי המלחמה בנורמנדי, ביוני       צילום:  Rafael Yaghobzadeh / אי־פי

בליטא התקיים בחודשים האחרונים דיון ציבורי טעון מאוד סביב הנצחתם של שני גיבורים לאומיים ליטאיים, אשר לצד מעשי גבורתם גם רדפו את תושביה היהודים של האומה. בחודש שעבר הסירה עיריית וילנה לוח זיכרון ליונאס נורייקה, שעל שמו קרויים רחובות ואנדרטאות ברחבי המדינה. בביוגרפיה של נורייקה, שזכור במולדתו כמי שלחם באומץ לב נגד הקומוניסטים, יש גם כמה כתמים שמוקיריו ניסו לכבס. בין היתר, התברר כי הוא חתם על מסמכי הגירוש של אלפי יהודים לגטאות ו"מילא תפקיד בטיהור ליטא מיהודים", כפי שטוענת לא אחרת מאשר נכדתו.

כמה ימים לפני שהוסר שלט הזיכרון שלו ממקומו במרכז העיר, החליטה מועצת העיר להסיר הנצחה לדמות מפוקפקת נוספת, ולהחליף את שם הרחוב הקרוי על שם קאזיס סקירפה, קצין ודיפלומט ליטאי אנטישמי, בשם אחר. "אם אנחנו רוצים להיות גאים ושמחים בעיר שמכבדת את כולם, לא נוכל להציג שלטים שחולקים כבוד למי שאמר, 'בואו ננצל את ההזדמנות להיפטר מכל היהודים'", אמר ראש עיריית וילנה.

העבר השימושי

איך קורה, ש–80 שנה אחרי פרוץ המלחמה, קיימות עדיין גרסאות סותרות באשר לחלק שמילאו בה עמים שונים, כך שקורבנות מתערבבים עם פושעים ומשתפי פעולה עם הנאצים הופכים לגיבורים לאומיים? ד"ר רוברט רוזט, היסטוריון במכון הבינלאומי לחקר השואה ב"יד ושם", מסביר כי מאז נפילת המשטר הקומוניסטי, המדינות הקומוניסטיות לשעבר במזרח אירופה נמצאות במשבר זהות ומחפשות להמציא מחדש את עברן "כדי לשרת את הזהות שהן רוצות לבנות היום". פעמים רבות, לדבריו, "כדי לפאר חלקים מסוימים בעבר, הן מטשטשות פרקים אחרים בו, בין היתר על חשבון חלקם במה שקרה ליהודים".

רוזט מבין את הרציונל שעומד מאחורי ההתנהלות הזו, גם אם הוא מותח עליה ביקורת חריפה. "אם אתה רוצה לבנות זהות לאומית, ואם אתה לא יכול להתמודד עם הדברים הרעים שקרו בחברה שלך, אז אתה מעדיף לסובב קצת, להמעיט ולהדגיש את הדברים החיוביים ולא את המעשים הרעים", הוא אומר. "כל קבוצה לאומית זקוקה לעבר שימושי — כזה שאפשר להשתמש בו כדי לחזק את הזהות העצמית ואת התחושה ש'אנחנו בסדר'", מוסיף פרופ' יהודה באואר, מבכירי חוקרי השואה בעולם.

"אין כאן שקרים של ממש, אלא יותר עיוות, שלא תמיד נובע מתוך כוונות רעות", הוא מסביר. כדוגמה, הוא משתמש דווקא בזיכרון הקולקטיבי האמריקאי לפיו "נכנסנו למלחמת העולם השנייה כדי להגן על הדמוקרטיה". באואר מדגיש: "זה לא שקר, אלא עיוות טוטאלי". לדבריו, "האמריקאים לא נכנסו אלא הוכנסו למלחמה, לאחר שהותקפו בידי היפנים וכן לא ניצחו את הגרמנים, אלא תרמו לניצחון הסובייטי עליהם".

גם רוסיה, מצדה, לא מיישרת קו עם האמת. "השיח הרוסי בנושא המלחמה מאוד רדוד וחד ממדי", אומרת ד"ר ורה מיכלין־שפיר, חוקרת במכון למחקרי ביטחון לאומי. "הוא משרת אך ורק את המטרה של ולדימיר פוטין לפאר את הניצחון של ברית המועצות ואת חלקה החיובי בהצלת האנושות מהנאצים. כל ניסיון להציג צדדים אחרים של המלחמה מוצג מיד כבגידה בדבר קדוש", היא מוסיפה.

הרשימה כוללת הימנעות מדיון בנושאים רגישים כמו היקף הקורבנות ששילמו חיילים ואזרחיים סובייטים תחת המשטר של סטאלין במלחמה. אחד הנושאים הטעונים ביותר בהקשר זה הוא המצור הגרמני על לנינגרד, שנמשך כ–900 ימים וגבה כ–750 אלף קורבנות. ניסיון של ערוץ טלוויזיה רוסי, לפני כמה שנים, לתהות האם ההקרבה הזו היתה יכולה להיחסך לולא העקשנות של סטאלין, הביא ל"מחול שדים", כדברי מיכלין־שפיר, וגרר מתקפה נגד הערוץ שכמעט והובילה לסגירתו.

אבל לא רק שאלות מעוררות מחלוקת ניצבות במרכז תרבות הזיכרון הרוסית. גם המצאות היסטוריות, ככל שהן תורמות לנרטיב שאותו מקדש המשטר, מוצאות את מקומן ברוסיה של היום. מיכלין־שפיר מזכירה בהקשר זה את המיתוס של אנשי פאנפילוב — סיפור גבורה מומצא, שהתבסס על סילוף עיתונאי, אשר במרכזו קרב שניהלו כביכול עשרות לוחמים רוסים נגד כוח שיריון גרמני במבואות מוסקבה בסוף 1941. "גם אחרי שהתברר כי מדובר במיתוס ללא כיסוי, היו פוליטיקאים שאמרו כי צריך להותיר אותו על כנו למרות זאת, בשל קדושת הזיכרון", היא אומרת.

את התפיסה שרואה ברוסים את משחררי אירופה מעול הנאצים לא ממהרים לאמץ במדינות שסבלו מעול השלטון הקומוניסטי אחרי ששוחררו מהכיבוש הגרמני. בפולין משמידים בשנים האחרונות אנדרטאות שמפארות את גבורת ברית המועצות, למגינת לבם של הרוסים, שטוענים כי מדובר במחיקה פיזית של זיכרון היסטורי.

"הנוכחות של ההרס שזרתה מלחמת העולם השנייה בפולין היא חלק מהזהות של פולין ומהדימוי העצמי שלה", אומרת פרופ' חוי דרייפוס, חוקרת שואת יהודי פולין מאוניברסיטת תל אביב ומיד ושם. "פולין זוכרת עצמה כמי שהגנה על מזרח אירופה מפני הנאציזם ועל מערב אירופה מפני הקומוניזם וכמי שהיתה — והיא אכן היתה — קורבן של גרמניה הנאצית מחד ושל רוסיה הסובייטית מצד שני", אומרת דרייפוס. לדבריה, פולין מדגישה את היותה קורבן של שתי מעצמות אכזריות בעלות שתי תפיסות עולם אידיאולוגיות שונות שזרו בה הרס, אבל גם את היותה מדינה ש"לחמה בגבורה אדירה כנגד כל הסיכויים, ובמובן זה יש לה בהחלט על מה להתגאות".

דרייפוס אומרת ש"ראוי וצריך לדבר על כך", אך מוסיפה "אבל" גדול לדבריה. "בהמשך המלחמה, לסיפורים על הקורבנות הפולניים ועל הגבורה הפולנית, נוספים עוד היבטים", היא אומרת, ומזכירה את המחקרים האחרונים, פרי עטם של היסטוריונים פולנים, "על המעורבות הגדולה מאוד של אזרחים פולנים באובדן היהודי ובאסונם בשואה". מחקרים אלה, לדברי דרייפוס, "מאיימים על המשטר הפולני הנוכחי", שכן הם טוענים שפולנים רבים ברחבי פולין כולה — לא באזור אחד או בתקופה אחת — היו מעורבים בפגיעה ביהודים".

וכך, עם של קורבנות וגיבורים, שהצמיח מתוכו גם אלפי חסידי אומות עולם, שסיכנו את חייהם כדי להציל יהודים, הפך גם לעם שגידל משתפי פעולה עם הנאצים — על ההיקף יש ויכוח נוקב בימים אלה. "הסיפור כאן מורכב: לפעמים אותו אדם פולני שלחם באומץ נגד גרמניה הנאצית, סייע לנאצים במקרים אחרים לפגוע ביהודים", היא אומרת.

דרייפוס מצרה על כך שממשלת פולין, ש"בצדק מתגאה בסיפורי הגבורה של בני עמה בתקופת המלחמה", כדבריה, "עוסקת במקביל בטיוח ובהסרה במקום לחשוף את האמת ביחס למציאות הקשה שהתקיימה באותם הימים".

חשבון נפש

גם בהונגריה בולט בשנים האחרונות, תחת ממשלתו של ויקטור אורבן, המתח בין זיכרון והשכחה. במרכז הוויכוח ניצבת דמותו של מיקלוש הורטי, שליט הונגריה בזמן השואה, אשר מוצג כגיבור לאומי, אף שבתקופתו גורשו יהודי הונגריה להשמדה. לאחר כיבוש הונגריה בידי הגרמנים, במארס 1944, הורטי מינה ממשלה העושה את רצון הנאצים, אשר סללה את הדרך לגירושם של חצי מיליון יהודים הונגרים, שנרצחו במחנות. כמה חודשים לאחר מכן, עם זאת, פקד להפסיק את הגירושים בלחץ בינלאומי.

לזכרו של הורטי הוקמו ברחבי הונגריה אנדרטאות ושלטי זיכרון. בשנה שעברה אף תוכנן להתקיים טקס לזכרו ביום השואה הבינלאומי, אך בסוף הוא בוטל בהוראת הממשלה. סגן יו"ר הפרלמנט ההונגרי אמור היה לשאת שם את הדברים הבאים: "הורטי היה אמיץ מאוד כשהגן על יהודי בודפשט עם נשק והתנגד להיטלר ככל שביכולתו".

במערב אירופה התמונה שונה. מדינות כמו צרפת, הולנד ובלגיה, ולאחרונה גם פינלנד, ערכו חשבון נפש והתמודדו גם עם חלקים פחות הרואיים בעברן. זאת, לאחר שבעשורים הראשונים אחרי המלחמה ראו בעצמן גיבורות ומצילות יהודים או שהציגו את הגרמנים כמחוללים היחידים של פשעי המלחמה. ביטויים לכך יש היום בקרנות פיצוי שמקימות חברות הרכבות בשל חלקן בשואה וכן בוועדות חקירה, ממלכתיות ופרטיות, שמתמודדות באומץ עם העבר הבעייתי.

ומה באשר לגרמניה, שלפני 80 שנה בדיוק פלשה לפולין בצעד שהחל את מלחמת העולם השנייה? בשעה שאומות רבות מתווכחות בינן ובין עצמן מי אשמה במלחמה, היא עומדת מהצד. "בזכות עבודת הזיכרון הטובה שלהם לאורך השנים, הגרמנים היום הכי פחות מוטרדים מהעיסוק ב–1 בספטמבר 1939", אומר פרופ' משה צימרמן מהאוניברסיטה העברית. "המעמסה ההיסטורית היא הרבה פחות גדולה על הגרמנים, כיוון שהם כבר התמודדו עם העבר, היכו על חטא והפכו לאלופי העולם בכך", הוא מוסיף.

עם זאת, גם בגרמניה נשמעים קולות אחרים, רחוקים מהמיינסטרים שמובילה הקנצלרית אנגלה מרקל, שדורשים לבחון מחדש את מדיניות הזיכרון שלה. "בימין הגרמני יש כאלה שמנסים להשתחרר מהלחץ של הזיכרון, על ידי מפנה של 180 מעלות בתודעה ההיסטורית", אומר צימרמן. בהקשר זה הוא מזכיר את מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה", שנציגה רואים ב–12 שנות השלטון הנאצי בגרמניה רק "חרא של ציפור" על ההיסטוריה.

סיום הקיץ ותחילת עונת הסתיו

מעבר הדרגתי, סימנים ראשונים של פריחת החצב וקמילה של צמחי הקיץ. כעת נתחיל בחיסול הצמחים שנבלו ונכין את הגינה לקראת צמחי החורף.

החלקים בגינה שהתפנו מומלץ להשקות עד רוויה ולהנביט עשביה כדי לנכשה לפני הפיכתה בקלשון, לאפשר לעשבים נוספים לנבוט ושוב לנכשם. לאחר מכן מומלץ לפזר קומפוסט ודשן בשחרור איטי. יש ליישר את הקרקע וכעבור שבוע נוסף ניתן לזרוע – טופח ריחני, ציפורן חתול, נצרים של חרציות.

בנוסף ניתן לשתול ירקות (שתילים מוכנים) של עגבניות, תבלינים ירוקים.

בסוף החודש ינבטו ספיחים שונים שהבולט שבהם – כובע הנזיר. אפשר לדלל ואפשר גם לשותלם במקומות אחרים.

 הזנחה מבישה של "בית הביטחון" בבית-יוסף 

למרות ההבטחות לשקם ולשמר את "בית הביטחון" ("בית אהרונוביץ'") במושב בית יוסף - מבנה בעל ערך היסטורי מדרגה ראשונה, עומד הוא עד היום במצב מוזנח ביותר, נטוש, שומם ומתפורר  דומה כי יש המייחלים להתפוררותו הסופית כדי להקים על חורבותיו ושטחו נדל"ן מניב תשואה לתפארת

אלי אלון   2-9-19  News1

ב-28 במאי 1938 במלאת שנה לעליית מושב בית יוסף על הקרקע הונחה אבן פינה ל"בית התרבות והביטחון" ע"ש יוסף אהרונוביץ'. בטקס הנחת אבן הפינה נשאו דברים: אברהם הרצפלד, דב הוז, דוד רמז, יעקב אורי ושמואל דיין. החבר יצחק הודה בשם חברי המשק למברכים והבטיח אחת, "לא נזוז מהמפעל בו החלנו". את מגילת היסוד קרא ישראל טייאצר חבר בית יוסף, ולאחר שנחתמה בידי המוזמנים הונחה ביסוד הבית. 
                                   

חזית אחורית בית הביטחון מושב בית יוסף (צילום: אלי אלון)

בניית "בית הביטחון והתרבות ע"ש יוסף אהרונוביץ'" הושלמה בראשית שנות ה-40, ובמאי 1942 במלאת 5 שנים למושב בית יוסף שבעמק בית שאן, נחנך הבית המרשים בטקס חגיגי. הבית עשוי בטון מזויין, הוא בן שתי קומות, גדול, בולט, מרשים, וקיים עד היום. זהו "בית ביטחון" מהגדולים בארץ אם לא הגדול שבהם. אורכו 42 מטרים ורוחבו כ-9.60 מ'. מעליו הוקם מגדל גבוה שנועד לתצפית על הסביבה ולהתריע על בא מטוסי או כוחות אויב מתקרבים וכן שימש ליצירת קשר ואיתות עם ישובים באזור. במלחמת העצמאות בשל גודלו ובולטותו בשטח, שימש הבית יעד הפצצה מועדף על טייסי המטוסים העירקים והוא ניזוק קשה בהפצצות אויב. 

אחד מילדי בית יוסף זוכר ויודע לספר כי מבנה המגדל מעל "בית אהרנוביץ" אכלס בזמנו את הנשק החוקי של הכפר (כמה רובים, כמה סטנים, מכונת ירייה מיושנת וכמות מזערית של תחמושת). אחד מילדי המושב מספר לי כי כמעט צמוד לבניין הייתה מעין באר - מקווה מים, וילדי המושב נהגו להשתכשך במי מקווה המים בימי הקיץ חמים.

"בית הביטחון" שימש גם כבית תרבות

לאחר קום המדינה פעלה בקומה התחתונה צרכנייה וכן מרפאה. על גג הבניין הוקרן פעם בשבוע סרט לתושבי הישוב וכן נערכו הרצאות

▪  ▪  ▪

"בית אהרונוביץ'" שימש לא רק כבית ביטחון אלא בית תרבות, אלא אם תרצו סוג של "בית העם" של בית יוסף, והיווה מרכז חיי תרבות וקהילה במושב. בקומתו הראשונה שכנו גן הילדים ובית הספר יסודי שכל ילדי הכפר הלכו אליו. בבניין זה, ערכו גם את המסיבות של אירועי וחגי הכפר ושכנו בו ספריה וחדר קריאה. בקומה העליונה שכנו משרדי המזכירות, הנהלת החשבונות, חדר ישיבות הוועד ועוד. 

לאחר קום המדינה פעלה בקומה התחתונה צרכנייה וכן מרפאה. על גג הבניין הוקרן פעם בשבוע סרט לתושבי הישוב וכן נערכו הרצאות. המבנה קיים עד היום ונמצא במצב מוזנח ומתפורר. למרות ההבטחות שישוקם וישומר ולמרות שקיימת הבנה כי באמת מדובר במבנה בעל ערך היסטורי בעל חשיבות היסטורית רבה. נכון לאוגוסט 2019 עומד הבית במצב שומם נטוש ומתפורר. 

סיירתי לא מכבר ב"בית אהרונוביץ'". המבנה נמצא במצב מוזנח ומתפורר. אתה משפשף עיניים בתימהון ושואל איך נותנים, כל הגופים הקשורים בעניין, למבנה בעל ערך היסטורי מסוג זה, להישאר במשך שנים כה רבות במצבו המוזנח והמתפורר. איפה גורמי השימור בסיפור? אם זה לא מבנה קלאסי שצריך לשמר אז מה כן?

סיפורו ההיסטורי של מושב בית יוסף

בני הדור השני של מייסדי וראשוני בית יוסף שומרים על קשר בניהם  הם התארגנו בשנים האחרונות וטוענים כי סיפורו של הקרב על מושב בית יוסף והדיפת הכח העירקי שניסה לכבוש את המושב ובלימתו, הוא סיפור של גבורה ונחישות מצד חברי ומגיני המושב לא פחות מגבורתם של אנשי קבוצת גשר

▪  ▪  ▪

מושב בית יוסף 1939 (צילום: זולטן קלוגר/לע"מ)

ואם בעניין בית הביטחון של מושב בית יוסף עסקינן, אי-אפשר להתנתק מסיפורו ההיסטורי של המושב. המושב בית יוסף עלה על הקרקע סמוך לנחל הירדן בעמק בית שאן ב-9 באפריל 1937. היה זה המושב הראשון שהוקם במסגרת "חומה ומגדל" (השביעי במספר). במלחמת העצמאות הותקף הישוב קשה על-ידי צבאות ירדן ועירק, נעזב וננטש על-ידי מייסדיו וראשניו אולי זו הסיבה שבשנות המדינה הראשונות סיפורו של המושב בית יוסף ומתיישביו הוצנע, יש שיגידו הושכח, ונעלם מדפי ההיסטוריה ומהתודעה. 

הרקע להקמת המושב 
הימים ימי המאורעות 1936-1939 ועדת החקירה הממלכתית הבריטית - "ועדת פיל" - ממליצה על חלוקת שטחי ארץ ישראל לשני העמים, השלטון הבריטי מגביל עליית יהודים לארץ ישראל והמוסדות הלאומיים מקבלים החלטה נחושה להקים ישובים "בן לילה" כדי לקבוע עובדות בשטח ולבסס בכך את האחיזה ואת פריסת ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. הציוד שהיה דרוש להקמת היישובים הוכן מראש, וכך התאפשרה הקמה זריזה של כל ישוב. מבצע הקמת הישובים בין לילה ובמשך היום שלאחריו, כונה, כידוע, "חומה ומגדל", ובמסגרתו הוקמו כ-52 ישובים רובם באזורי ספר ובאזורים לא מיושבים. 

בין ראשוני הישובים שהוקמו במסגרת "חומה ומגדל" (השביעי במספר) היה מושב העובדים בית יוסף. בית יוסף היה למעשה המושב הראשון שהוקם במסגרת "חומה ומגדל" הוא הוקם סמוך לנהר הירדן כחלק משרשרת "יישובי מגן וביטחון" שהוקמו לאורך הירדן מעין גב בצפון ועד לטירת צבי בדרום. המושב הוקם על-ידי חברי "ארגוני הצפון" (הצפון א' והצפון ב') ביוזמתה של "תנועת המושבים". למושב הוקצה שטח של כ-4,000 דונם שרכשה קק"ל עוד בשנת 1933 באזור הכפר הערבי ג'בול בנפת ביסאן (בית שאן). 

בית יוסף עולה לקרקע 
ההכנות וההתארגנות לעליה לקרקע של בית יוסף נעשו בקבוצת גשר-דלהמיה, בסיוע מאות חברים מקיבוצי ויישובי עמק הירדן וכן ממשקי גוש חרוד: עין חרוד, תל-יוסף, גבע, בית אלפא וכפר יחזקאל. ביום העלייה לקרקע, כאמור ב-9 באפריל 1937 כ"ח ניסן תרצ"ז, יצאו מגשר משאיות ועליהן הציוד הדרוש להקמת ישוב "חומה ומגדל". 

אברהם הרצפלד שהיה אז מראשי "המרכז החקלאי" מספר על העלייה לקרקע של בית יוסף: "השטח היה מלא קוצים ודרדרים בגובה קומת אדם. נאלצנו איפה לגייס כמה מאות אנשים ולאחר שסיימנו את ההכנות העלינו על מכוניות משא את כל הציוד הדרוש, קירות החומה, הכלים הדרושים למילוי החומה, וביחוד המגדל שהיה בו מלאכת מחשבת וגם עבודה מורכבת. עם אור שחר הוקמו החומה והמגדל". זמן קצר לאחר העלייה לקרקע הגיעו הרצפלד ומלוויו מאנשי ומוסדות ההתיישבות החקלאית ב"רכבת העמק" למושב החדש, ומספרים כי ניגש לנוסעים בעת הנסיעה וסיפר להם בהתלהבות על העלייה לקרקע של הישוב החדש "בית יוסף". 

"רכבת העמק" מחיפה לצמח עצרה ביום הקמת בית יוסף אחרי הצהריים, לראשונה, בסמוך למושב, ובכך נחנכה למעשה "תחנת הרכבת בית יוסף". המושב נקרא על שמו של יוסף אהרונוביץ' מראשי מפלגת "הפועל הצעיר", עיתונאי, ומנהיג ציוני. מנהלו הראשון של "בנק הפועלים", בעלה של הסופרת דבורה בארון שנפטר כשבועיים לפני העלייה לקרקע. 

המושב תוכנן בצורת משושה על-ידי האדריכל הידוע רייכרד קאופמן, מי שתכנן ישובים רבים ברחבי הארץ ובהם נהלל, כפר יהושע ועוד. בשנים הראשונות היו כ-12 מתוך 40 המתיישבים גפירים-נוטרים מצוידים בנשק שפעלו בחסות משטרת המנדט וביוזמת הסוכנות היהודית בהגנה על היישובים היהודיים באזור. 

החיים במושב החדש בשנותיו הראשונות היו קשים. הישוב היה מבודד ומוקף בשבטים ערביים עוינים. תנאי האקלים והחום הכבד השורר באזור לא הקלו עם המתיישבים, ואם לא די בכך ירו ערביי הסביבה מידי פעם יריות לעבר המושב מכיוון נהר הירדן. 

אחד משיאי ההתנכלות מצד הערבים למושב בית יוסף אירע ב-19 ביולי 1938 כאשר כנופיית פורעים שהגיע מכיוון ירדן תקפה ביריות קבוצת חברי המושב שעבדו בשדות. קבוצת נוטרים שבאה לעזרתם ירו לעבר התוקפים. בחילופי היריות נהרג קורפורל הנוטרים פסח טקאץ' ונקבר בשייח אבריק. בן 25 היה בנפלו. כן נפצעו שלושה: יוהכין באסטר, ישראל מאירסון ומרדכי צפוני אחד מחברי הכנופיה הערבית נהרג ואחדים נפצעו. 

למרות הקשיים המושב מתפתח יפה 
למרות הבידוד, האקלים החם והמצב הביטחוני הלא שקט, התפתח מושב בית יוסף בצורה יפה ובמהירות רבה יחסית. נחפרו 3 בארות מים, והוכשרו שדות רחבי ידיים של גידולים חקלאיים. ההיסטוריונית ד”ר רינה רייניץ-אידן, שהוריה היו מראשוני בית יוסף וחקרה את תולדות המושב, מספרת ביום עיון כי למרות הקשיים, כבר באוקטובר 1938, כלומר כשנה לאחר העלייה לקרקע, הושלמה הקמת כמה בתי קבע והחלו להגיע משפחות עם ילדים ולהקים משקים. תוך שנים ספורות פרח המושב, והפך לישוב מן המניין. לכל משק ניתנו פרה, תרנגולות והוקצה שטח אדמה להקמת גן ירק ומשק עזר. 

בשנת 1940 מנה הישוב כ-40 משפחות. שטחי הפלחה השתרעו על כמה מאות דונמים ועובדו במשותף על-ידי חברי המושב ובין השאר גודל בהם: עגבניות, מלפפונים, חיטה, מספוא לבעלי חיים, תפוחי אדמה, תירס ועוד. הרפת הייתה מקור פרנסה עיקרי של חלק ניכר ממשפחות המתיישבים. חלק מתוצרת החלב שווקה ל"תנובה". את פעילות המושב ניהל ועד אגודה שיתופית. 

בית יוסף במלחמת העצמאות 
10 שנים לאחר העלייה לקרקע היה דומה כי הישוב בית יוסף עולה על דרך המלך. הגידולים בשדות המושב הצליחו והניבו יבולים נאים ואיכותיים. במאי 1948 התגוררו במושב בית יוסף 147 תושבים. במושב התנהלו חיי חברה ותרבות מפותחים יחסית, וקיימו בית ספר מלא כולל תיכון. עד שבאה מלחמת העצמאות וקטעה את התנופה. 

מספר אל"ם (מיל) גדעון מאירי-ליכטמן שהוריו היו מראשוני בית יוסף: "בליל 16-15 במאי 1948, לאחר שנתקבלו הידיעות על כוונה לתקוף את המושב על-ידי הצבא העירקי, פונו הנשים והילדים לכפר יחזקאל. זמן קצר לאחר שהוכרזה המדינה נכנס כוח צבא עירקי שכלל כ-4 גדודים, מלווה בסיוע אווירי, לגזרת אזור עמק הירדן ואזור צפון עמק בית שאן. המושב היה כמעט ללא גידור. סביב לו הוקמו 6-5 עמדות בטון (חלק מהם קיימות עד היום, א.א). במספר מקומות היה גידור רופף. כמות הנשק שהועמדה לרשות מגיני המושב הייתה דלה יחסית. לעזרתו של יעקב אברמוביץ' שהיה מא"ז הישוב הגיע לסייע בהגנת המושב אורי גלבוע, איש "הגנה", מנוסה מכפר יחזקאל. שהתמנה לפקד על המושב בזמן ההתקפה של הצבא העירקי במאי 1948. 

במוצאי שבת 15 במאי 1948 נורו לעבר המושב, על-פי דיווח העיתונות דאז, שני פגזי תותח. למחרת יום ראשון, 16 למאי, ובמשך מספר ימים רצופים ירה הצבא העירקי שנעזר בצבא הירדני מטחי פגזים לעבר המושב בלווי הפצצה כבדה מהאוויר של מטוסים שזרקו פצצות לעבר בתים ומשקים. למרבה המזל הסתיימו התקפות אלה ללא פגיעות בנפש בקרב מגיני ולוחמי הישוב אולם נגרמו נזקים משמעותיים לבתים. מכון המים של המושב שליד נהר הירדן ניזוק וניזוק קשה גם "בית הביטחון" שהיה בשל גודלו ובולטותו בשטח יעד הפצצה מועדף על טייסי המטוסים העירקים. 

וכך מתאר אחד מחברי המושב את האווירה בבית יוסף בעת ההפגזות עליו: "כל רגע של הפוגה נוצל להגשת מים ואוכל לבעלי החיים. לא פעם נאלצנו להפסיק את החליבה באמצע, כשזמזומי האווירונים נשמעו הולכים ומתקרבים ולרוץ לעבר תעלה קרובה ולהמתין... בימים הבאים הגדיל האויב את עצמת האש שוב במהלך היום חגו שוב ושוב מעל המושב אווירונים וזרקו פצצות לעבר בתים ומשקים". 

לא ברור מהדיווחים בעיתונות דאז כמה מבין חברי המשק נשארו בתקופת הקרבות במשק והשתתפו בלחימה וכמה נטשו ועזבו את המושב, אבל עובדה כי החילים העירקים הגיעו קרוב עד לשערי בית יוסף נעצרו ולא כבשו את הישוב. ההערכה היא כי מה שהכריע סופית את העירקים שפלשו לאזור וגרם לנסיגתם היה קרב בעלייה לכאוכב אל-האווא, גבעה מערבית לבית יוסף. כוח חיילי חטיבת גולני ארב לחיילי כוח עירקי שטיפסו על ההר והרג בהם ממארב עשרות איש מטווח קצר. העירקים המופתעים נסו על נפשם בצורה לא מאורגנת חזרה לכיוון ירדן. בלימת הפולש העירקי מצד כוחותינו בסיוע מגיני בית יוסף מנעה קרוב לוודאי התקדמות של הצבא העירקי לכיוון עמק יזרעאל וחיפה ועוד. 

בית יוסף לאחר מלחמת העצמאות 
בשוך קרבות מלחמת העצמאות לא חזרו רוב רובם של מייסדי בית יוסף שעזבו את המושב עם משפחותיהם להתגורר בו. שש משפחות מהם הצטרפו למושב בוסתן הגליל שהוקם בין עכו ונהריה. אחרים עברו להתגורר בנהריה ובמקומות נוספים ברחבי הארץ. רק מיעוט קטן ביותר מקרב מייסדי וראשוני בית יוסף חזרו לאחר המלחמה לבתיהם במושב וגם הם עזבו את המושב כעבור זמן מה למקומות אחרים. 

מייסדי וראשוני בית יוסף שנטשו אותו טענו כי המוסדות המיישבים לא גילו נכונות מספקת לסייע להם בשיקום הריסות המושב כתוצאה מהפצצות והפגזות אויב. עוד טענו כי כל הפרות, שהיו עיקר מקור פרנסתם, ובעלי חיים האחרים שהיו בבעלותם במושב, "פוזרו" במהלך הקרבות בין קיבוצי עמק בית שאן ועמק יזרעאל וקשה לאתרם למוצאן ולהחזירם לבעליהם. היו מבין מייסדי וראשוני בית יוסף שפתחו לאחר עזיבתם את בית יוסף "דף חדש", עיסוק אחר, עבודה חדשה והדבר יצר קושי בחזרה למושב. 

ביוני 1949 פרצה שריפת ענק בשדות המושב וכילתה חציר והתפשטה לתוך המושב ולכמה משקים נפגעו. ונגרמו להם נזקים. 

בשנים 1948 - 1953, נכנסו לבתים שנטשו המייסדים עולים חדשים וביניהם אנשי גח"ל ששרתו בצה"ל במהלך מלחמת העצמאות, ולאחר השחרור קיבלו בית וחלקת אדמה בבית יוסף. בהמשך הגיעו קבוצות עולים מרומניה, מפולניה ועוד, אולם רובם לא החזיקו מעמד ונטשו. בשנים 1953 - 1954 הגיעו למושב בית יוסף עולים מכורדיסטן שעלו שנתיים-שלוש קודם לכן ארצה. הם הגיעו מירושלים, מעפולה, מרמלה והתיישבו במושב במסגרת המפעל ההסתדרותי "מן העיר אל הכפר". 

סובותניקים מגיעים למושב 
למושב בית יוסף הגיעה בתחילת שנות ה-50 גם קבוצת סוּבּוֹתְניקים, מרוסיה. למי שאינו יודע סוּבּוֹתְניקים הם בני קהילה רוסית נוצרית אשר התייהדה ושחבריה החלו לקיים מנהגים ומצוות יהודיות שונות, וחלקם אף התגיירו רשמית. אולם גם הסובותניקים הידועים כחרוצים ובעלי חוזק נפשי ופיזי לא החזיקו מעמד במושב בית יוסף וחלקם היגר לקנדה. ייתכן שגורמים שונים "סייעו להם" לעזוב את המקום. 

וכך מתאר העיתונאי א. צבי גבעון בכתבה שפורסמה בעיתון "הצפה" (7.12.1952) את תופעת ה"סובוטניקים" שהתיישבו במושב בית יוסף: "אל המושב הגיעו גם מספר משפחות של סובוטניקים מרוסיה שחשבו למצא בהתיישבות העובדת את מילוי משאת נפשם. הניסיון לא הצליח וחלק מהם עזבו את הארץ והיגרו לקנדה. התנהגותם היא מוזרה ביותר. אין הם משתמשים בעזרה הרפואית הניתנת להם על-ידי קופת חולים. הם מונעים מעצמם את ביקור הרופא בביתם וולדותיהם מסרבות לנסוע לבית החולים. הם היחידים במושב שאינם עושים כל מלאכה בשבת". 

השבתה של המושב 
ב- 1960 פקד את מושב בית יוסף משבר כלכלי חמור. היבולים לא צלחו ומתיישבים נקלעו לקשיים חמורים. ביוני 1960 פתחו 60 בתי אב במושב בית יוסף בשביתה לאחר שלדבריהם "הגיעו ממש על סף הרעב" והאשימו במצב זה את המוסדות האחראים. התושבים גירשו את המדריכים והפסיקו את עבודתם במשקיהם. הם דרשו ממוסדות המדינה לפצות אותם על הפסדיהם בחקלאות. 

השביתה נמשכה מספר שבועות ביוני-יולי 1960 והתושבים אף קיימו הפגנות במקומות שונים בארץ. הייתה זו אולי השביתה הראשונה בארץ של מושב שלם. לבסוף, לאחר פגישה עם מנהל המחלקה להתיישבות של הסוכנות ד"ר רענן וייץ, סוכם שהמתיישבים יקבלו הלוואות בתנאים נוחים, יינתנו להם תוספת אמצעי ייצור ותינתן עזרה כלכלית למשקים חלשים. 

בשנות 50 ה-60 וגם במהלך תקופת במלחמת ההתשה סבל מושב בית יוסף מהתקפות טרור מצד אנשי פדאיון מסתננים ובהמשך מצד מחבלי ארגוני טרור כמו הפַתְ"ח ואחרים שחדרו מירדן או הפגיזו את הישוב. ערב יום העצמאות 1966 הניחו מחבלים שחדרו מירדן מטעני חבלה ליד מספר בתים בבית יוסף עמרם ושרה לוי חברי המושב נפצעו והועברו לטיפול בבית חולים בעפולה. 

"להחזיר את בית יוסף להיסטוריה" 

בני הדור השני של מייסדי וראשוני בית יוסף שומרים על קשר בניהם. הם התארגנו בשנים האחרונות וטוענים כי סיפורו של הקרב על מושב בית יוסף והדיפת הכח העירקי שניסה לכבוש את המושב ובלימתו, הוא סיפור של גבורה ונחישות מצד חברי ומגיני המושב לא פחות מגבורתם של אנשי קבוצת גשר. אולם בעוד סיפור גבורתם של אנשי קבוצת גשר מוכר, ידוע ומונצח, סיפור גבורתם של מגיני בית יוסף נשכח, לא סופר ונעלם מדפי ההיסטוריה ומהתודעה כלא היה. 

כיום מתגוררים במושב בית יוסף כ-500-450 תושבים. רבים מהם לא עוסקים בחקלאות אלא עובדים בעבודות אחרות במושב ומחוצה לו. המושב משתייך למועצה האזורית עמק מעיינות.

חזית קדמית בית הביטחון במושב בית יוסף   (צילום: אלי אלון)

עמדת שמירה מראשית הישוב בית יוסף (צילום: אלי אלון)

בבוכרה היפה [שיר המשפט]

ניסים גרמה     מילים:  חיים חפר      לחן : עממי בוכרי

בבוכרה היפה 
בעירי ברוכת השמש 
חרב המשפט שלופה 
חרב המשפט הו 
כאן בשערי העיר 
האמת תצוף כשמן 
תנו הידד לו לאמיר 
לאמיר הידד 

שני אחים 
רבים 
אודות 
הסיר 
האמיר 
את ראש שניהם 
הסיר 
והסיר הוא ה 
אסיר של האמיר 
הו 

אזרחים פצחו נא בשיר 
כי אמת וצדק משפטו של האמיר 
אזרחים פצחו נא בשיר 
כי אמת וצדק משפטו של האמיר 

מה קשה לו במעונו 
ובחדריו אין נחת 
אלף יש בהרמונו 
וחייו קשים הו 
אך מוכן הוא על עצמו 
עוד אלפיים ראש לקחת 
כי אוהב הוא את עמו 
בעיקר נשים 

יום אחד 
ערף 
את ראש 
האב 
ואת בת 
זקוניו 
לקח 
אליו 
בל תסבול 
האומללה 
חרפת רעב 
הו 

אזרחים פצחו נא בשיר 
כי אמת וצדק משפטו של האמיר 
אזרחים פצחו נא בשיר 
כי אמת וצדק משפטו של האמיר

לצפייה בביצוע השיר לחצו כאן

ניסים גרמה

הלחן הבוכרי הוא מרש המכונה "הירטי". שיר מתוך ההצגה "תעלולי נסר א דין" שביים יוסף מילוא בתאטרון הקאמרי, בהשתתפות אריה אליאס בתפקיד המואזין, חיים טופול, אריק לביא ועליזה עזיקרי. ההצגה העברית מבוססת על שני סרטים סובייטים: Насреддин в Бухаре ("נאסר א-דין בבוכרה"), בבמוי יאקוב פרוטאזאנוב, 1943 וכן Похождения Насреддина ("הרפתקאות נאסר א-דין"), בבימוי נאבי גאנייב, 1946. הסרטים על הגיבור המזרחי העממי חוג'ה נאסר א-דין, צולמו באוזבקית ודובבו לרוסית. ההצגה בעברית עלתה בתיאטרון הקאמרי בשנת 1953, בתרגום שלמה ניצן. ( מתוך זמרשת וויקיפדיה) בהצגה משולבים לחנים עממיים אוזבקים ובוכרים.

מוקלט 1928  מרש "הירטי"  לחצו כאן לצפייה
איסטורמנטלי: מנצח יוסף בן ישראל

"בבוכרה היפה" - לקט ריקודים מתוך קלטות משפחה – לחצו כאן

לצפייה בביצועה של גאולה גיל לחצו כאן

פרשת שופטים

ההפטרה שאנו קוראים השבת, היא ההפטרה האמצעית מתוך שבע הפטרות הנחמה שקוראים לאחר ט' באב. תחילתה היא "לב" הנחמה – הבטחה של הקב"ה שהוא בעצמו ינחם אותנו מהחורבן – "אנכי אנכי הוא מנחמכם".

בהמשך ההפטרה מופיעים פסוקי ההבטחה על הבניין המחודש שיגיע לאחר החורבן.

" מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה אֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ.  קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן.  פִּצְחוּ רַנְּנוּ יַחְדָּו חָרְבוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם כִּי נִחַם ה' עַמּוֹ גָּאַל יְרוּשָׁלָ‍ִם" _{(ישעיהו נב, ז-ט)}

כשהמבשר מגיע, להשמיע שלום, לבשר טוב, מי שרואה אותו ראשון אלו הצופים שנושאים קול, גם כשעוד לא הכל מושלם הם כבר רואים את ניצני הגאולה. הם אלו שמעוררים את כולם לשים לב לסימני הגאולה ולפצוח ברינה. "כי נחם השם עמו גאל ירושלים".

***

"בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו... ציפית לישועה?" _{(תלמוד בבלי, שבת)}. אחת הדרישות מכל אדם מישראל לצפות – לראות למרחוק, ולחכות, להתקיימות דברי הנביאים. לחפש כצופה מראש המגדל, ולנסות לזהות כל סימן שמבשר על זמן הגאולה, המתואר בדברי הנביאים.

***

בשבועות האחרונים, כל יום, אפשר לראות בכניסה לקיבוץ את המראה המרגש והמרנין של עגלות עמוסות באשכולות תמרים -  מלא החופן ברכה. בכל העולם מתפרסמים התמרים מלאי הדבש של הקיבוץ והעמק. בין השבילים אפשר לראות תמרים שדבשם ניגר על הארץ כיוון שאין כדאיות או יכולת לגדוד אותם. ארץ זבת דבש ממש. 

***

לעיתים נראה (ובצדק) שעוד לא "הכל דבש", אבל בעין טובה אפשר לצפות ולראות בעינינו את סימני הגאולה. את הארץ מרעיפה עלינו מדבשה, בעזרת השם, ובעזרת חברים חרוצים.

ניתנה לנו האפשרות והזכות לראות "עין בעין", להיות מ"צופי ירושלים" – צופי הגאולה. לראות איך נבואות הנחמה של הנביאים קמות ומתחילות להתגשם, ולעורר אל הטוב הזה, את עצמנו, ואת מי שמסביבנו. היכולת להתקדם ולקדם, לגאול ולהיגאל תלויה בשימת הלב ובהתמקדות בטוב.

פִּצְחוּ רַנְּנוּ יַחְדָּו חָרְבוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם כִּי נִחַם ה' עַמּוֹ גָּאַל יְרוּשָׁלָ‍ִם. שנזכה לראות במהרה את השלמת הגאולה.

שבת שלום, הרב מתן שניוייס, רב טירת-צבי